1. ביום 25.4.02 דרשה עירית שדרות [להלן: "העיריה"] מהעותרת, הסתדרות העובדים הכללית החדשה [להלן: "העותרת", "ההסתדרות"] תשלום חוב מסי ארנונה בסכום כולל של כ-730,000 ₪ עבור שני נכסים שבשטח העיר שדרות – הבניין הידוע כבניין מועצת הפועלים והמבנה הידוע כ"בית ביבי" – כאשר אותו סכום מתייחס להצטברות חובות ארנונה לתקופת שנים ארוכה בהן לא שולמו.

ההסתדרות דחתה את דרישת העיריה בטענה כי אינה חייבת בתשלום הארנונה, שכן המחזיקה בנכסים הינה מועצת פועלי שדרות [להלן: "מועצת הפועלים"] – תאגיד נפרד הימנה.

במהלך חילופי מכתבים בין העיריה להסתדרות, שבה העיריה בדרישה נוספת ביום 12.2.03 לתשלום החוב [שבינתיים תפח לכ-845,000 ₪].

ביום 3.6.03 הוגשה עתירה זו שבפני ובה עותרת ההסתדרות כנגד העיריה להצהרה כי היא איננה המחזיקה בנכסים ועל כן אינה החייבת בתשלום הארנונה בגינם.

לחילופי חלופין עותרת היא להצהרה כי חובות הארנונה הנדרשים ביחס להחזקת הנכסים עד שנת 1996 התיישנו, כי הימנעות העיריה מדרישת ארנונה משך כל השנים יצרה שיהוי והשתק המונעים ממנה את דרישתם לראשונה ב-2002, כי שטח הנכסים חושב ביתר – ועוד טענות.

ביום 30.6.03, בגידרה של החלטת הביניים בבש"א 3512/03, החליט בימ"ש זה [כב' הנשיא ג. גלעדי] על צירוף מועצת הפועלים כמשיבה נוספת לעתירה, הדיון נדחה לצורך נסיונות הידברות מוסכמת בין הצדדים שלא עלו יפה, ב-18.4.04 הודיעו הצדדים כי המחלוקות בעינן וביקשו להוסיף ולסכם בכתב ואחרון הסיכומים הוגש ביום 18.8.04.

1. העיריה מעלה שתי טענות סף.

הראשונה – כי העתירה שהוגשה ע"י ההסתדרות רק ביוני 2003 לוקה בשיהוי ניכר, נוכח העובדה שדרישת המס הופנתה אליה עוד ביום 25.4.02, ודרישה נוספת לפי סעיף 306 לפקודת העיריות נשלחה ביום 12.2.03.

השניה – כי הדרך שקבע המחוקק להשגה וערעור על חיוב בארנונה אינה בפניה לבימ"ש לעניינים מינהליים אלא בהשגה שתוגש למנהל הארנונה כקבוע בסעיף 3 (א) לחוק הרשויות המקומיות [ערר על קביעת ארנונה כללית] תשל"ו-1996. [להלן: "חוק הערר"] ולפיו:

עפ"י אותו החוק, רשאי הנישום לערור בפני ועדת ערר כנגד החלטת מנהל הארנונה בהשגה, וכנגד החלטת ועדת הערר רשאי הוא לעתור לבימ"ש לעניינים מינהליים.

לטענת העיריה, יוחדה בסעיף זה הסמכות למנהל הארנונה ומכאן שאין העתירה בסמכות בימ"ש זה. זאת הן לשאלה המרכזית שכותרתה מי הוא "המחזיק" בנכס [ס"ק 3 (א)(3)] והן לשאלות החלופיות לעניין גודלם של הנכסים נשוא החיוב [ס"ק 3 (א)(2)].

גם אם המדובר בסמכויות מקבילות, לא מיצתה העותרת את הסעד החלופי.

2. אכן, העותרת השתהתה זמן ניכר בהגשת העתירה.

אולם, לנוכח המגעים האינטנסיביים שהתנהלו בין העותרת לעיריה – החל ממשלוח הדרישה באפריל 2002 ולנוכח העובדה שלא נטען שינוי לרעה במצב העיריה כתוצאה מהשיהוי – איני מוצא לדחות העתירה בשל השיהוי עצמו.

מאידך, הטענה המקדמית לעניין ייחוד הסמכות למנהל הארנונה או לחילופין הסעד החלופי שעמד לעותרת עפ"י ס"ק 3(א) לחוק הערר – טענה ראוייה היא.

כבר נפסק ברע"א 2425/99 פד"י נ"ד (4) 481 כי:

באותו עניין נדונה סמכותה הייחודית או המקבילה של ועדת הערר מכח סעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות [ביוב] תשכ"ב-1962, ויפים הדברים גם לעניין סמכות ההחלטה בהשגה ובערר כפי שנקבעו למנהל הארנונה ולוועדת הערר בהוראות "חוק הערר" דנן.

וכך מוסיפה כב' השופטת א. פרוקצ'ה בעניין רע"א 2425/99 הנ"ל [עמ' 492-493]:

העותרת דנן, ההסתדרות, אינה יוצאת מכלל זה שכן טענתה המרכזית כנגד שומות הארנונה הינה שלא היא המחזיק בשני הנכסים אלא מועצת הפועלים.

הדרך הראוייה לבירור טענה זו הינה כאמור בהגשת השגה למנהל הארנונה.

אכן, אילו היו מוצאות השומות למועצת הפועלים וזו היתה מבקשת להשיג כנגדן בטענת הפטור העומד לה עפ"י סעיף 5 (י) לפקודת הפטורין – היתה מתעוררת השאלה אם סמכותו של מנהל הארנונה לפי חוק הערר מתייחסת גם להשגת נישום בטענת פטור העומד לו לטענתו מכח פקודת הפטורין.

ברם, השומות נשוא עתירה זו הוצאו לעותרת – ההסתדרות – והיא אינה טוענת לפטור מכח אותה הפקודה – אלא כי לא היא המחזיקה בנכסים.

איני מוצא כי טענת ההסתדרות בשאלה אם היא המחזיקה, או שמא מועצת הפועלים נמנית על אותן סוגיות יחידות סגולה, ו"בעלות החשיבות הציבורית והעקרונית המיוחדת" [כהגדרתן ברע"א 2425/99 הנ"ל], אשר להן – ורק להן – נשמר אותו פתח צר להבאתן ישירות בפני בג"ץ או בימ"ש לעניינים מינהליים.

4. פרק נוסף בעתירה מתייחס לטענות החלופיות של העותרת [ההסתדרות] לעניין דרך חישובה של השומה, מידותיהם ושטחיהם של שני הנכסים הבנויים וצירוף נטען של חצרות המבנים לחישוב שטחי הנכסים לצורך שומתם.

קבוצת טענות זו גם היא עניין מובהק להימנות על השגה בפני מנהל הארנונה לפי חוק הערר.

5. העלאת השגות העותרת כנגד שומות הארנונה בטענות האמורות בדרך השגויה של עתירה לבימ"ש לעניינים מינהליים ולא בדרך הקבועה לכך בחוק הערר – לוקה בכשל ענייני נוסף העולה מתוך טענות העתירה גופן.

ההכרעה בשאלה מי מבין השתיים – ההסתדרות או מועצת הפועלים – היא המחזיקה בשני הנכסים, אינה רק שאלה שבמשפט אלא בנדון דנן היא בעיקרה שאלה שבעובדה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי העותרת – ההסתדרות – הינה "בעל" הנכסים, וזאת בהיותה בעלת זכויות החכירה בהם.

העותרת אינה טוענת כי השכירה את הנכסים למועצת הפועלים או כי נערך הסכם ביניהן המייחד את ההחזקה בהם למעשה למועצת הפועלים.

כל הנטען לעניין זה בעתירה הינו כי ההסתדרות ומועצת הפועלים הינן בעלות אישיות משפטית נפרדת וכי שני הנכסים "מוחזקים ע"י מועצת הפועלים בשדרות במשך שנים רבות" [ס' 3 לפרק העובדות בעתירה].

העיריה בתגובה לעתירה מציגה שלל מסמכים ומכתבים מהם עולה לכאורה כי הפיקוח על הנכסים, ניהולם, השכרת חלק מהם לשוכרים שונים ועוד אינדיקציות שונות של "ההחזקה", מצביעים דווקא על ההסתדרות כ"מחזיק" בהם.

זאת ועוד. העובדה שאין עליה מחלוקת כי מועצת הפועלים הינה תאגיד נפרד מההסתדרות ומשרדיה נמצאים באחד משני הנכסים, אינה מעידה כשלעצמה על כך שהחזקתה בהם מבטלת מפניה את היותם "מוחזקים" ע"י ההסתדרות, שכן בהינתן הזיקות הארגוניות ההדוקות ביניהן, ובהיות מועצת הפועלים חלק בלתי נפרד מהמערך הארגוני הכולל של ההסתדרות – אין די בעצם רישומה של מועצת הפועלים כתאגיד נפרד [אגודה עותומנית] – לנתק מניה וביה את זיקות ההחזקה של ההסתדרות בנכסים שבנדון.

ההכרעה בשאלה מי משתיהן הינה "בעלת הזיקה הקרובה ביותר" אל הנכס [כהגדרת הדברים ע"י הנשיא שמגר ברע"א 422/85 פד"י ל"ט (3) 341, 343] צורכת בירור עובדתי ממצה.

בירור זה אמור לבחון לגופן של עובדות מהו טיב ההחזקה שמחזיקה מועצת הפועלים במשרדיה, האם אותה החזקה נעשית על ידה כגוף עצמאי ונפרד או כשליחת או נציגת ההסתדרות, האם אותם משרדים משמשים גם כסניף של ההסתדרות הפועלת באמצעות מועצת הפועלים ועוד כיוצ"ב שאלות.

גם באשר לנכס השני נשוא השומות – "בית ביבי" – שלטענת העיריה עומד ריק מבלי מחזיק ולטענת מועצת הפועלים בתגובתה משמש כאולם לארועים שונים, הבירור הנדרש הוא עובדתי במובהק.

6. בעתירה שבפני אין התייחסות כלשהי למכלול ההיבטים העובדתיים הנ"ל וגם בתגובת מועצת הפועלים ההתייחסות לעניין זה מצומצמת עד למאד.

בהעדר טיעון עובדתי שכזה, לא סתרה העותרת על פני הדברים את היותה המחזיק "הראשוני" בנכסים, וזאת הן בהיותה "הבעלים" שלהם והן בהינתן זיקותיה הלכאוריות הנוספות, והבלתי מוכחשות, באותם הנכסים כעולה מכתב העתירה ומתגובות המשיבים.

כשקבע המחוקק את המסגרת הדיונית של השגה בפני מנהל הארנונה, כיוון הוא בכך גם להקמת מסגרת דיונית שבידיה הכלים הנדרשים לבירור העובדתי הנדרש לשאלה מי הוא המחזיק בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס.

לעומת זאת, הכלים העומדים לכך במסגרת סדרי הדין הקבועים לבירור עתירות בבימ"ש לעניינים מינהליים - מצומצמים בהרבה.

שבעתיים נכונים הדברים לעניין טענות העותרת בכל הקשור להשגותיה על מידות הנכסים, שטחיהם, השטחים הנלווים להם וכיוצ"ב.

7. הנה כי כן, דין היה שתפנה העותרת בהשגותיה על שומות הארנונה בדרך הקבועה לכך בחוק הערר – לאמור – הגשת השגה על אותן השומות בפני מנהל הארנונה שהוא "גוף הערר" שנתמנה והוסמך לכך ע"י המחוקק, ולערור על החלטתו [אם תבחר בכך] בפני ועדת הערר עפ"י אותו החוק.

גם אם קיימת לביהמ"ש לעניינים מינהליים "סמכות מקבילה" לדון באותן ההשגות – לא יותר לנישום לפנות לדרך זו אלא באותם מקרים נדירים שפורטו ברע"א 2425/99 – ועניינה של העותרת דנן אינו נמנה עליהם.

לאור זאת, דין העתירה ככל שעניינה בטענה כי העותרת אינה המחזיקה בנכסים ובטענה כי מידות ושטחי הנכסים לא חושבו נכונה – להידחות על הסף.

אכן המועדים להגשת ההשגה והערר עפ"י חוק הערר חלפו מזה שנים.

ברם, שמורה לגופים אלה סמכותם לבחון בקשה להארכת מועדים, וזאת מבלי שאחווה דעה לעניין השיקולים אותם ישקלו גופי ההשגה והערר אם תובא בפניהם בקשה שכזו ע"י העותרת.

8. טענה חלופית נוספת של העותרת הינה כי דרישת העיריה לתשלומי ארנונה בגין הנכסים ביחס לתקופה הקודמת לשנת המס 1996 התיישנה, שכן חלפו 7 השנים הקבועות לעניין זה בחוק ההתיישנות.

איני מקבל טענה זו, שכן ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות הינה דיונית ולא "מהותית".

לאמור, עומדת היא כטענת הגנה לנתבע בהליך משפטי ברם אין היא מפקיעה ומבטלת את עצם קיומו של החוב.

וכך מצינו בע"א 360/72 פד"י כ"ח (2) 309:

עם זאת, מוצא אני כי טוב תעשה העיריה אם תבחן בשנית את עניין היקף חיובה של העותרת בארנונה המתייחסת לתקופה הקודמת לשנת המס 1996 [כולל 1996] וזאת לאור העיתוי המאוחר בו דרשה תשלומים אלה מהעותרת.

9. סוף דבר, מהנימוקים שפורטו לעיל, אני דוחה את העתירה.

העותרת תשלם למשיבה 1 [עירית שדרות] הוצאות עתירה זו ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪.

ניתן היום ד' בטבת, תשס"ה (16 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים.