ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 23/10/2019
גרסת הדפסה

בש"א 5613/04 א 3272/04

תעשיות פלוטקס ואח' נגד עיריית קריית מלאכי


13/12/2004

בש"א 5613/04

א 3272/04

1. תעשיות פלוטקס

2. תעשיות דה לוקס

נגד

עיריית קריית מלאכי

בית משפט המחוזי בבאר שבע

בפני כבוד השופטת חני סלוטקי

[13.12.2004]

החלטה

1. בפני בקשה ליתן צו מניעה האוסר על המשיבה – עיריית קריית מלאכי (להלן : "העירייה") או מי מטעמה, לנקוט בהליכי גביה מנהלית של ארנונה כללית, עד למתן פסק דין סופי בתביעה שהגישו המבקשות להצהרה בדבר היעדר חבות שלהם בגין ארנונה לעיריה ולהשבה של סכומים שנגבו, לטענתן, ביתר.

2. המבקשות הקימו, לפני למעלה משלושים שנה, בשטחה המוניציפלי של העיריה, מפעל לייצור בדי קטיפה (להלן : "המפעל").

3. אין חולקין, כי בשנת 1992 החליטה העירייה לאשר למבקשות, הנחות משמעותיות מארנונה להקמת מפעל חדש בשטחה המוניציפלי של העירייה, כאשר המדובר היה במפעל גדול, אשר עתיד היה להעניק תעסוקה לתושבי קריית מלאכי.

בשנת 1998, הקימו המבקשות מפעל חדש, הנהנה מהנחות בארנונה בהתאם להתחייבות העיריה.

טענת המבקשות להצהרה בדבר היעדר חבות שלהן לעירייה, נסמכת על הפרשנות שהן מייחסות להתחייבות העירייה משנת 1992, כאשר, המבקשות טוענות כי ה"מפעל החדש" כולל בחובו חלקים במפעל הישן ששודרגו ואילו העירייה טוענת כי יש לפרש את התחייבותה כחלה אך ורק על המפעל החדש, דהיינו, על המפעל שהוקם בנפרד מהמפעל הישן.

על פי חישובי העירייה, סכום חובן של המבקשות מארנונה בשל החלק המשודרג במפעל הישן, עומד על 2,723,301.70 ₪ והעירייה הוציאה למבקשות דרישה לתשלום מס על הסכום הנ"ל, על פי פקודת המיסים (גביה) (להלן : "הפקודה").

תביעת המבקשות להשבה של סכומים שנגבו ביתר, נשענת על החלטת וועדת הערר בהשגות שהגישו המבקשות כנגד חיובים שגויים בהם הן חוייבו בגין השנים 2004-2002.

המדובר היה בחיוב של שטחי קרקע שמוגדרים כ"אדמת בניין" ושטחי גינה, אשר אינם ברי חיוב בארנונה.

בעקבות החלטת ועדת הערר, תוקנו חשבונות הארנונה של המבקשות לגבי אותן שנים, אך לטענת המבקשות, יש להשיב להן סכומים שנגבו ביתר, בשל רשלנות העירייה, ב – 7 השנים שקדמו למועד הגשת ההשגה הראשונה, הוא המועד בו נודע לראשונה למבקשות על חיוביי היתר.

סכום חיוביי היתר, עומד לטענת המבקשות, על 2,574,008 ₪ .

לטענת המבקשות, הליכי הגבייה בהם פתחה העירייה, הינם בלתי חוקיים, בהיותם הליכים בגין חוב שנוי במחלוקת.

4. ביום 7.11.04, ניתנה על ידי החלטה, לפיה, העירייה תימנע מלהפעיל כנגד המבקשות הליכי גביה שהחלו, כאמור לעיל, עד להחלטה אחרת ונקבע דיון במעמד הצדדים.

בדיון שהתקיים במעמד הצדדים, הגיעו הצדדים להסכמה בשאלת הסעד הארעי, לפיה, המבקשות יעניקו בטוחות לעירייה, להבטחת יכולתה לגבות את חוב הארנונה נשוא הבקשה הנדונה וצו המניעה הארעי יעמוד בתוקפו עד להחלטה אחרת.

הבטוחות כללו שעבוד בדרגה שניה של המקרקעין של המבקשות בקריית מלאכי וערבות

אישית של - מר מאיר זיילר, בעליהן של המבקשות.

5. לטענת העירייה, נעדר בית משפט זה סמכות לדון בתביעה.

כן טוענת העירייה כי היא אינה מנועה מלעשות שימוש בסמכויותיה לפי הפקודה, כי סיכויי התביעה קלושים, כי דין התביעה להידחות גם מחמת השיהוי שדבק בה, כי אין למבקשות זכות לקזז את סכומי הארנונה שנגבו קודם לשנת 2002 וכי בכל מקרה התביעה הכספית התיישנה בחלקה, באופן שהסמכות לגביה נתונה לבית משפט השלום.

לבסוף, טוענה העירייה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה ועל כן אין להשאיר את צו המניעה הארעי על כנו.

6. שאלת הסמכות

  1. העירייה טענה להיעדר סמכות עניינית. לטענתה, התביעה היתה צריכה להיות מוגשת כעתירה מנהלית, שכן עניינה טענות המופנות כנגד החלטותיה של העירייה בעניני ארנונה.
  2. דין הטענה להידחות.

    "כאשר מוגשת תובענה כספית, נקבעת הסמכות לפי הסכום, תהא אשר תהא העילה, ואין נפקא מינא, אם נשוא הסכסוך נוגע לענין שהיה מצוי בסמכותו היחודית של בית משפט אחר, אילו נתבע בגינו סעד המתייחס במישרין לאותו ענין... וכידוע, לא קיבל בית משפט זה, לענין הסמכות הענינית, את מבחן זהות השאלה שבמחלוקת וקבע שהמבחן היחיד הקובע לענין זה הוא מבחן הסעד... ואין נפקא מינא לדינא אם עילתה של התובענה נולדה בתחום המשפט המנהלי, שגם במקרה כזה אין מדובר אלא ב"תביעה אזרחית" שהסמכות לדון בה נקבעת לפי סכום התביעה, ומי שתובע כסף אין לומר עליו שתביעתו היא "כיסוי לדבר אחר"."

    (רע"א 483/88 – מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ. מ"י אגף המכס והבלו, פד"י מד(3), 812, בעמ' 815).

    משנתבע סעד כספי, בנוסף לסעד ההצהרתי, יש סמכות לבית המשפט האזרחי ולא לבית המשפט המנהלי, שכן בית משפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון רק בתביעה כספית שעילתה במכרז (סעיף 5(3) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000).

  3. בענין טענת העירייה כי סמכות הדיון בתביעה הינה לוועדת הערר לעניני ארנונה הפועלת מכח חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו – 1976 (להלן: "חוק הערר" ו"ועדת הערר"), נאמר:

"נמצא כי משנת 1994 ואילך, דרך הגנתו של מי שחויב בתשלום ארנונה אינה נחסמת לחלוטין בשל כך שלא הגיש השגה... נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים, הנטייה תהיה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-המקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה, המצריכות לעיתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת, בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות. דברים ברוח זו נפסקו בפרשת ע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' קרשין, פ"ד נ(478 (5, הגם שלא נכללה בו התייחסות מפורשת לסעיף-קטן 3(ג). וכך אומר בית המשפט, מפי חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן :

"הייתי מוסיפה ואומרת, כי גם כאשר פתוחה בפני נישום דרך ההשגה, יש שלא תיסגר בפניו דרך הפנייה לבית המשפט. לבית המשפט נתונה הסמכות לדון בתובענה גם כאשר המחוקק קבע מסלול אחר לטפל בעניין, אלא שבית המשפט לא יפעיל סמכות זו כדבר שבשיגרה, כאשר פתוחה בפני התובע דרך אחרת. לא בהכרח מוציאה דרך ההשגה את האפשרות לפנות לבית-משפט, במיוחד כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית נטענת, כפי המקרה שלפנינו..." (שם, בעמ' 481)."

(ע"א 4452/00 - ט. ט. טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירת, פ"ד נו(2), 773 ,עמ' 780-781).

בענייננו, המדובר, בין היתר, בטענת רשלנות כנגד העירייה נוכח גביית יתר על ידה. המדובר בסוגיה משפטית ועובדתית ויש לאפשר את העלתה בערכאה שיפוטית.

אציין, כי וועדת הערר לענייני ארנונה שונה במהותה מוועדת ערר שלפי סעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב – 1962, שהינה וועדה שיפוטית שבראשה שופט. בכך, שונה ענייננו מהעניין שנדון ברע"א 2425/99 עיריית רעננה נגד י.ח. יזום השקעות בע"מ פד"י נד(4), 481.

סוף דבר, מצאתי כי לבית משפט זה סמכות לדון בתובענה.

7. טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי העירייה, ביחס לחלק מהתביעה הכספית היא טענה עובדתית שיש לבררה תוך שמיעת הראיות, שכן מרוץ ההתיישנות מתחיל מרגע בו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה.

8. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שוכנעתי בדבר קיומן של "ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה" , כנדרש בבקשה לסעד זמני, (תקנה 362 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984), לפחות ככל הנוגע לעילת ההשבה, (ראה בענין זה פסק דינו של בית משפט העליון בע"א 9325/02 – ארגון נכי צהל – בית הלוחם נגד עיריית חיפה (פורסם באתר הרשות השופטת), בו נקבע כי כאשר מוגשת תביעה להשבת סכומים ששולמו שלא כדין, אין לדחות התביעה על הסף ומן הראוי הוא לשמוע ראיות, אשר יש בהן כדי לתת תמונה כוללת).

לעניין העילה ההצהרתית – אף אם ניתן, בדוחק, להחיל את התחייבות העירייה גם על החלק המשודרג במפעל הישן, אך משחלפו כ- 6 שנים מאז ניתנה ההבטחה השלטונית והמבקשות לא עשו שימוש בהבטחה זו ואף לא טענו לקיומה קודם לכן, אף שפנו לעירייה וביקשו הנחה, נראה כי יש הצדק חוקי לסטות מהתחייבות זו.

יפים בעניין זה הם דברי כב' השופט גרוניס, דעת מיעוט, בע"א (באר שבע) 258/95, ארגוס דיסקו בע"מ נ' עיריית אשדוד, שאומצה מאוחר יותר על ידי בית המשפט העליון (רע"א 6271/96, עיריית אשדוד ו- 2 אח' נ' ארגוס דיסקו בע"מ, תק-על, 98(2), 1484) :

"יתירה מכך, המערערים סומכים על הבטחה שלטונית, בהנחה שאכן עסקינן

בהבטחה, שניתנה שנים מספר לפני חקיקת החוק והתקנות ולפני עשיית חוזי שכירות. האם יתכן שאותה הבטחה, אף שניתנה לפני חקיקת החוק, תגבור על החוק ?! האם הבטחה שניתנה בשנת 1989 אינה מוגבת בזמן ותוקפה לעולם ועד ?! התשובות לשאלות אלה מתבקשות מאליהן".

וכך נאמר על ידי בית המשפט העליון, בקבלו את ערעור עיריית אשדוד :

"שופט המיעוט ד"ר גרוניס קבע כי חוזי השכירות נשוא הדיון נחתמו לאחר

חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג -

1992 והתקנות שהותקנו בגדרו, ולפיכך אין המשיב מס' 2 יכול להנות מהבטחה

שלטונית שניתנה שנים אחדות לפני כן".

9. לעניין מאזן הנוחות – משהסכימו הצדדים על מתן בטוחות על-ידי המבקשות, שיעמדו בתוקפן עד הכרעה חלוטה בשאלת קיומו של החוב הנטען, אני סבורה שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשות, שכן יש בבטוחות כדי להבטיח את גביית החוב הנטען, היה ותביעתן של המבקשות תדחה.

כאשר קיימת זכות לכאורה להשבה של 2,574,008 ₪, בגין גביית יתר, לא יהא זה ראוי לאפשר לעירייה לנקוט בהליכי גבייה על-פי הפקודה לגביית חוב בסך של 2,723,301.70 ₪.

בנוסף, נראה כי צודקות המבקשות בטענתן כי מקום בו תלויה ועומדת תביעה בנוגע לחוב השנוי במחלוקת, לא ינקטו הליכי גביה, זאת בהתאם לאמור בסעיף 2.א. לאכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית בתשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) (תיקון), תשס"ב – 2001, לפיו:

"על אף האמור בסעיף 1 ובכל דין אחר, לגבי חובות לרשות מקומית, לא תומצא לאדם, לגבי הסכום השנוי במחלוקת, דרישה לפי סעיף 4 לפקודה ולא ינקטו פעולות לפי הפקודה כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערר, ערעור, לפי העניין (להלן – הליכי ערעור), ואם הגיש אדם הליכי ערעור או תובענה אחרת – כל עוד לא ניתן פסק דין סופי או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד".

אכן, יש בידי אדם לעכב הליכי גביה מקום בו הוגשה "תובענה אחרת" ויתכן, כטענת העירייה, שהדבר יהווה תמריץ לנישומים לנקוט בהליכים כדי לדחות את תשלום הארנונה עד לאחר בירור התובענה, אך אין בכך כדי למנוע את הוראת החוק הברורה.

אציין, כי גם על פי סעיף 91 לחוק מס ערך מוסף התשל"ו – 1975, רשאי מגיש ערעור על מע"מ שהוטל, שלא לשלם את המס השנוי במחלוקת.

10. בכפוף להסכמת הצדדים דלעיל, ישאר הסעד הארעי על כנו, עד למתן פסק דין בתובענה. בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לחייב העירייה בהוצאות.

ניתנה היום א' טבת, תשס"ה (13 בדצמבר 2004) בהעדר הצדדים.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן