בש"א 5613/04 א 3272/04

בש"א 5613/04

1. בפני בקשה ליתן צו מניעה האוסר על המשיבה – עיריית קריית מלאכי (להלן : "העירייה") או מי מטעמה, לנקוט בהליכי גביה מנהלית של ארנונה כללית, עד למתן פסק דין סופי בתביעה שהגישו המבקשות להצהרה בדבר היעדר חבות שלהם בגין ארנונה לעיריה ולהשבה של סכומים שנגבו, לטענתן, ביתר.

טענת המבקשות להצהרה בדבר היעדר חבות שלהן לעירייה, נסמכת על הפרשנות שהן מייחסות להתחייבות העירייה משנת 1992, כאשר, המבקשות טוענות כי ה"מפעל החדש" כולל בחובו חלקים במפעל הישן ששודרגו ואילו העירייה טוענת כי יש לפרש את התחייבותה כחלה אך ורק על המפעל החדש, דהיינו, על המפעל שהוקם בנפרד מהמפעל הישן.

על פי חישובי העירייה, סכום חובן של המבקשות מארנונה בשל החלק המשודרג במפעל הישן, עומד על 2,723,301.70 ₪ והעירייה הוציאה למבקשות דרישה לתשלום מס על הסכום הנ"ל, על פי פקודת המיסים (גביה) (להלן : "הפקודה").

4. ביום 7.11.04, ניתנה על ידי החלטה, לפיה, העירייה תימנע מלהפעיל כנגד המבקשות הליכי גביה שהחלו, כאמור לעיל, עד להחלטה אחרת ונקבע דיון במעמד הצדדים.

אישית של - מר מאיר זיילר, בעליהן של המבקשות.

5. לטענת העירייה, נעדר בית משפט זה סמכות לדון בתביעה.

כן טוענת העירייה כי היא אינה מנועה מלעשות שימוש בסמכויותיה לפי הפקודה, כי סיכויי התביעה קלושים, כי דין התביעה להידחות גם מחמת השיהוי שדבק בה, כי אין למבקשות זכות לקזז את סכומי הארנונה שנגבו קודם לשנת 2002 וכי בכל מקרה התביעה הכספית התיישנה בחלקה, באופן שהסמכות לגביה נתונה לבית משפט השלום.

לבסוף, טוענה העירייה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה ועל כן אין להשאיר את צו המניעה הארעי על כנו.

1. העירייה טענה להיעדר סמכות עניינית. לטענתה, התביעה היתה צריכה להיות מוגשת כעתירה מנהלית, שכן עניינה טענות המופנות כנגד החלטותיה של העירייה בעניני ארנונה.

דין הטענה להידחות.

"כאשר מוגשת תובענה כספית, נקבעת הסמכות לפי הסכום, תהא אשר תהא העילה, ואין נפקא מינא, אם נשוא הסכסוך נוגע לענין שהיה מצוי בסמכותו היחודית של בית משפט אחר, אילו נתבע בגינו סעד המתייחס במישרין לאותו ענין... וכידוע, לא קיבל בית משפט זה, לענין הסמכות הענינית, את מבחן זהות השאלה שבמחלוקת וקבע שהמבחן היחיד הקובע לענין זה הוא מבחן הסעד... ואין נפקא מינא לדינא אם עילתה של התובענה נולדה בתחום המשפט המנהלי, שגם במקרה כזה אין מדובר אלא ב"תביעה אזרחית" שהסמכות לדון בה נקבעת לפי סכום התביעה, ומי שתובע כסף אין לומר עליו שתביעתו היא "כיסוי לדבר אחר"."

(רע"א 483/88 – מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ. מ"י אגף המכס והבלו, פד"י מד(3), 812, בעמ' 815).

משנתבע סעד כספי, בנוסף לסעד ההצהרתי, יש סמכות לבית המשפט האזרחי ולא לבית המשפט המנהלי, שכן בית משפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון רק בתביעה כספית שעילתה במכרז (סעיף 5(3) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000).

2. בענין טענת העירייה כי סמכות הדיון בתביעה הינה לוועדת הערר לעניני ארנונה הפועלת מכח חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו – 1976 (להלן: "חוק הערר" ו"ועדת הערר"), נאמר:

"נמצא כי משנת 1994 ואילך, דרך הגנתו של מי שחויב בתשלום ארנונה אינה נחסמת לחלוטין בשל כך שלא הגיש השגה... נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים, הנטייה תהיה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-המקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה, המצריכות לעיתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת, בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות. דברים ברוח זו נפסקו בפרשת ע"א 6971/93 עיריית רמת-גן נ' קרשין, פ"ד נ(478 (5, הגם שלא נכללה בו התייחסות מפורשת לסעיף-קטן 3(ג). וכך אומר בית המשפט, מפי חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן :

(ע"א 4452/00 - ט. ט. טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירת, פ"ד נו(2), 773 ,עמ' 780-781).

אציין, כי וועדת הערר לענייני ארנונה שונה במהותה מוועדת ערר שלפי סעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב – 1962, שהינה וועדה שיפוטית שבראשה שופט. בכך, שונה ענייננו מהעניין שנדון ברע"א 2425/99 עיריית רעננה נגד י.ח. יזום השקעות בע"מ פד"י נד(4), 481.

8. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, שוכנעתי בדבר קיומן של "ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה" , כנדרש בבקשה לסעד זמני, (תקנה 362 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984), לפחות ככל הנוגע לעילת ההשבה, (ראה בענין זה פסק דינו של בית משפט העליון בע"א 9325/02 – ארגון נכי צהל – בית הלוחם נגד עיריית חיפה (פורסם באתר הרשות השופטת), בו נקבע כי כאשר מוגשת תביעה להשבת סכומים ששולמו שלא כדין, אין לדחות התביעה על הסף ומן הראוי הוא לשמוע ראיות, אשר יש בהן כדי לתת תמונה כוללת).

לעניין העילה ההצהרתית – אף אם ניתן, בדוחק, להחיל את התחייבות העירייה גם על החלק המשודרג במפעל הישן, אך משחלפו כ- 6 שנים מאז ניתנה ההבטחה השלטונית והמבקשות לא עשו שימוש בהבטחה זו ואף לא טענו לקיומה קודם לכן, אף שפנו לעירייה וביקשו הנחה, נראה כי יש הצדק חוקי לסטות מהתחייבות זו.

יפים בעניין זה הם דברי כב' השופט גרוניס, דעת מיעוט, בע"א (באר שבע) 258/95, ארגוס דיסקו בע"מ נ' עיריית אשדוד, שאומצה מאוחר יותר על ידי בית המשפט העליון (רע"א 6271/96, עיריית אשדוד ו- 2 אח' נ' ארגוס דיסקו בע"מ, תק-על, 98(2), 1484) :

בנוסף, נראה כי צודקות המבקשות בטענתן כי מקום בו תלויה ועומדת תביעה בנוגע לחוב השנוי במחלוקת, לא ינקטו הליכי גביה, זאת בהתאם לאמור בסעיף 2.א. לאכרזת המיסים (גביה) (ארנונה כללית בתשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) (תיקון), תשס"ב – 2001, לפיו:

"על אף האמור בסעיף 1 ובכל דין אחר, לגבי חובות לרשות מקומית, לא תומצא לאדם, לגבי הסכום השנוי במחלוקת, דרישה לפי סעיף 4 לפקודה ולא ינקטו פעולות לפי הפקודה כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערר, ערעור, לפי העניין (להלן – הליכי ערעור), ואם הגיש אדם הליכי ערעור או תובענה אחרת – כל עוד לא ניתן פסק דין סופי או החלטה סופית שאינה ניתנת לערעור עוד".