באחד בינואר לשנת 2005 יפיקו כ- 260 רשויות מקומיות כ- 2,000,000 שומות ארנונה. סביר להניח, כי רוב רובן של שומות אלה הוא נכון ומדויק ויש לשלמן בהתאם לכללים של כל רשות מקומית.

ברי, כי מקצת משומות הארנונה הוא שגוי. השגיאות השכיחות הן: זהות הנישום החייב בתשלום הארנונה, שטח הנכס, השימוש שנעשה בנכס, תעריף הארנונה, וברשויות מקומיות מסוימות אף האזור שבו נמצא הנכס.

כיצד בודקים את נכונות הפרטים שבשומת הארנונה?

הנישום הנכון בארנונה – יש לבדוק האם שומת הארנונה הוצאה לשמו של מי שבאמת מחזיק ומשתמש בנכס. בבניין ריק שאין משתמשים בו, המחזיק הוא בדרך כלל הבעלים של הבניין. קרקע שאין משתמשים בה אינה "קרקע תפוסה" כהגדרתה בחוק, ואין להשית בגינה ארנונה. קרקע כזו היא "אדמת בניין" ובגינה משיתים ארנונה רק ביהודה שומרון וחבל עזה.

שטח הנכס – שיטת המדידה של שטח הנכס שונה מרשות מקומית אחת לרעותה. כך למשל, בעיריית תל אביב שטח הנכס מחושב בשיטת "נטו-נטו", כלומר השטח האפקטיבי שבו משתמש הנישום, ללא קירות חוץ, קירות פנים, שטחי מעברים משותפים וכיוצא באלה. לעומת זאת, בעיריית נהריה שיטת המדידה היא "ברוטו-ברוטו", ושטח הנכס כולל את קירות החוץ, קירות הפנים, המעברים המשותפים וכיוצא באלה.

השימוש הנעשה בנכס – השימוש בנכס משפיע על תעריף הארנונה, ויש פער גדול בין תעריף כזה לאחר. יש לבדוק אם השימוש בשומת הארנונה תואם את השימוש הנעשה בנכס ביום 1.1.2005. את פירוט השימושים ניתן למצוא בצו הטלת הארנונה. בבניין ריק שאין משתמשים בו, השימוש שלפיו יש להשית את שומת הארנונה הוא, בדרך כלל, השימוש שנקבע בהיתר הבנייה של הבניין.

יש נכסים שבהם נעשה יותר משימוש אחד. לעתים, מוצאת שומת הארנונה לפי השימוש העיקרי שנעשה בנכס, ולעתים, הנכס מחולק ליחידות אחדות, ובגין כל חלק מוצאת שומת ארנונה לפי השימוש שנעשה באותו חלק. ההבדל בתוצאה הסופית בין שיטה לשיטה יכול להיות מאוד משמעותי. לשתי השיטות יש הצדקה משפטית, וראוי להתייעץ במומחה על מנת להחליט אם יש מקום להתנגד לשיטה אחת ולדרוש כי הארנונה תושת בשיטה האחרת.

במקרים רבים, ניתן למיין שימוש פלוני ליותר מהגדרה אחת או ליותר מתעריף אחד, כפי שאלה מפורטים בצו הטלת הארנונה. לפיכך, אין די בכך שבשומת הארנונה מצוין שימוש נכון כדוגמת "עסקים מסחר ומשרדים", ויש לבדוק האם השימוש שנעשה בפועל יכול להיכלל בהגדרה אחרת שלה תעריף נמוך יותר.

מיקום הנכס – יש רשויות מקומיות, שבהן תחום השיפוט מחולק למספר אזורים, ובכל אזור יש תעריף שונה לגבי אותו שימוש. יש לבדוק אם הנכס נמצא באזור המצוין בשומת הארנונה. את מפת האזורים ניתן לקבל במשרדי הרשות המקומית.

תעריף הארנונה – התעריף הוא הפועל היוצא של השימוש הנעשה בנכס, מיקום הנכס ולעתים גם שטח הנכס. שטח הנכס עשוי להשפיע על סכום הארנונה כאשר תעריף הארנונה הוא רגרסיבי (הולך ופוחת) או פרוגרסיבי (הולך וגדל).

הגשת השגה - אם תוצאת הבדיקה מעלה, כי נפלה שגיאה באחד הפרמטרים הנ"ל, יש להגיש השגה למנהל הארנונה. את ההשגה יש להגיש בכתב תוך 90 יום מיום קבלת שומת הארנונה. בהשגה יש לפרט את הנושא השנוי במחלוקת, כגון: זהות הנישום, שטח הנכס, תעריף הארנונה וכיוצא באלה, וכן את סכום הארנונה שיש לשלם לפי עמדת הנישום.

תשלום הארנונה - את סכום הארנונה, שאינו שנוי במחלקות, יש לשלם במועדים שנקבעו בצו הטלת הארנונה. את הסכום השנוי במחלוקת ניתן לשלם תחת מחאה, או ניתן לא לשלמו עד להחלטה בהשגה. אם מנהל הארנונה אינו דוחה את ההשגה תוך 60 יום מיום שהוא מקבל אותה, ההשגה הופכת לסופית ועל מנהל הארנונה לתקן את שומת הארנונה בהתאם לנתוני המפורטים בהשגה. מטעם זה ראוי להגיש את ההשגה במשרדי העירייה ולקבל חותמת "נתקבל" על ההעתק.

הגשת ערר - אם מנהל הארנונה דוחה את ההשגה במועד, ניתן להגיש תוך 30 יום ערר על החלטתו. את הערר יש להגיש לוועדת הערר של הארנונה, וניתן לעכב את תשלום סכום הארנונה השנוי במחלוקת עד להחלטה בערר.

הנושאים שהובאו בכתבה זו הם קצה הקרחון של הסוגיות העולות משומות הארנונה, וקצרה היריעה מלפרט ולתאר את כולן. בכתבות ההמשך נתייחס אל שאלות וסוגיות ספציפיות, אך לא נתיימר לכסות את היריעה הרחבה הנפרשת והולכת בצווי הטלת הארנונה של כל הרשויות המקומיות בפסיקת בתי המשפט ובמאמרי המלומדים.