עת"מ 1215/03

עת"מ 1215/03

1. בפני עתירה שהגישו צבי עציון וצילה גלנץ (להלן - העותרים) נגד עיריית ירושלים (להלן - המשיבה).

3. העותרים הינם הבעלים של הנכס. העותר צבי עציון הינו הבעלים, מכח ירושה של המנוח ירחמיאל עציון ז"ל שנפטר ביום 10.2.02. עד פטירתו, שימש הנכס כבית מגורים של המנוח ומשפחתו. על החלקה עמד מבנה בגודל של 149 מ"ר. ירחמיאל עציון ז"ל היה הבעלים של 98 מ"ר מהמבנה והעותרת גלנץ היא הבעלים של 37 מ"ר מהמבנה.

4. רחוב סמדר נסלל על ידי המשיבה בשנים 2000-1998 ובעלי הנכסים הגובלים חויבו בהיטל סלילה ותיעול, בהתאם לגודל הנכס שהיה בבעלותם בעת סלילת הרחוב. מימון הסלילה נעשה מתקציב עיריית ירושלים והמקורות למימון היו ההיטלים שנגבו במהלך השנים מבעלי הנכסים בעיר.

המנוח והעותרת 2 חויבו, כל אחד לפי חלקו היחסי בנכס, בהיטל סלילת כביש ומדרכה על פי חוק עזר עירוני לירושלים (סלילת רחובות), תשל"ה-1975 (להלן - חוק העזר סלילה) וכן באגרת תיעול על פי חוק עזר עירוני לירושלים (תיעול), תש"ם-1980 (להלן - חוק העזר תיעול; נספחים ג'1, ג'2, ד1 ו - ד' 2 לתגובת המשיבה).

5. בשנת 2002 ביקשו העותרים להרוס את הנכס שבבעלותם ולבנות במקומו מבנה חדש בגודל של למעלה מ-1000 מ"ר בנוי, בן 4 קומות, מעל קומת מרתף ובו 6 דירות. העותרים פנו למשיבה בבקשה לקבל היתרי בניה למבנה החדש. המשיבה ערכה תחשיב מעודכן, בהתאם לגודל הנכס החדש שביקשו העותרים לבנות וניכתה את ההיטל אותו שילמו העותרים, אשר חושב על פי גודל הנכס כפי שהיה בעבר.

6. העותרים מסרו למשיבה ערבות בנקאית, כדי שיינתנו להם היתרי בנייה לבניית המבנה החדש, והודיעו למשיבה כי יפנו לבית המשפט לעניינים מינהליים וידרשו לפצותם על כל ההוצאות והנזקים שנגרמו להם כתוצאה מכך (נספח י' לעתירה). על רקע זה הוגשה העתירה נגד המשיבה.

8. המשיבה טוענת, בתמצית, כי התחשיב למ"ר, עליו מבוססים חוקי העזר העירוניים בנושא סלילה ותיעול, מבטאים עלות ממוצעת של סלילה או תיעול, לפי העניין, המבוססת על תחשיב של סך כל הוצאות הסלילה/תיעול של כל הדרכים בעיר, כשהוא מחולק בסך שטחי הקרקע והבנייה הקיימת והפוטנציאלית של בעלי הנכסים בעיר. לטענתה, השיטה החדשה, על פיה פועלת המשיבה, צודקת ושוויונית יותר, שכן היא מחלקת את הנטל בין תושבי העיר באופן שווה. המשיבה טוענת עוד כי במקרים רבים עצם סלילת הכביש מעודדת בנייה חדשה ואין הגיון לפטור מתשלום היטל כביש, דווקא את מי שהסלילה איפשרה או עודדה אותו לבנות את הנכס שבבעלותו, והוא נהנה מהבניה בדיוק כמו שכנו שבנה את הנכס זמן מה לפני כן.

בפסיקה של בית המשפט העליון נקבע: "תשלום עבור שירותים, בין שמכונה הוא היטל ובין שמכונה הוא דמי-השתתפות, מוטל בגין שירות הניתן לבעל הנכס, והתשלום אף מיועד לממן אותו" (ע"א 7316/97 עיריית ראשון לציון נ' חב' לוינשטיין תק-על 99(3) 117, מפי כב' השופטת דורנר).

12. רבות נכתב בפסיקה על חסרונות שיטת דמי ההשתתפות וחוסר השוויון שהיה טמון בה. כך, למשל, על פי אותה שיטה, נוצר לא אחת מצב בו בעלי נכסים הזהים בשטחם, אולם שונים בצורתם הגיאומטרית, שילמו סכומי מס שונים בלא שהיתה לכך הצדקה עניינית כלשהי. בנוסף, בעלי נכסים הגובלים ברחוב ראשי ורחב שילמו הרבה יותר מבעלי נכסים הגובלים ברחוב צדדי וצר.

לעומתו, כב' השופטת שטרסברג כהן קבעה כי לדעתה ועל פי הפסיקה של בית המשפט העליון: "אין לראות באופן עקרוני - בהיטל סלילה, מס". עם זאת השאירה שאלה זו בצריך עיון. כב' השופט טירקל שהסכים לפסק הדין של כב' השופט אנגלרד, הסכים להערותיה של כב' השופטת שטרסברג כהן גם בעניין זה.

לסיכום, בית המשפט העליון לא קבע כי היטל הסלילה הינו מס ושיטת ההיטל לא נפסלה על ידי בית המשפט העליון. אדרבה, עיון בפסיקה שקדמה לפרשת אל-עמי מעלה כי בית המשפט העליון חזר וקבע כי היטל הסלילה הינו שיטה סבירה והוגנת, מחלקת בצורה שוויונית את הנטל בין בעלי הנכסים ברשות.

יצויין כי השאלה אם עניין לנו בחוק עזר המטיל מס ובשל כך אינו חוקי אינה מתעוררת בפני. הצדדים הודיעו כי הם מוותרים על הטענות בעניין זה, וכאמור גם בית המשפט העליון בפרשת אל-עמי לא הכריע בה.

16. השאלה הדרושה הכרעה בפני מתייחסת לסמכותה של המשיבה לגבות היטל סלילה ואגרת תיעול במועד כלשהו שלאחר הסלילה.

(סעיף 32 לפסק הדין של כב' השופט אנגלרד).

(עמ' 363 לפסק הדין של כב' השופטת שטסברג כהן).

כאמור, כב' השופט טירקל הסכים לפסק הדין של כב' השופט אנגלרד, כמו גם לכל הערותיה של כב' השופטת שטרסברג כהן.

אין ספק כי בשיטת ההיטל, הזיקה הנדרשת בין השירות לתשלום אינה כה הדוקה וישירה כפי שהיתה קיימת על פי שיטת דמי ההשתתפות. בעוד שעל פי השיטות הקודמות חויב בעל נכס גובל בדמי השתתפות שמטיבם קשורים קשר הדוק עם שירות קונקרטי והוצאה מוגדרת ומיוחדת, הרי שעל פי שיטת ההיטל מדובר בחיוב שיש לו אמנם זיקה למתן שירות אבל לא זיקה הדוקה ומיוחדת לקטע הרחוב הגובל דווקא.

(פ"ד נב(3) 321 בעמ' 331-333).

20. בבחינת המקרה בפני, נראה כי בענייננו לא נותקה הזיקה הנדרשת בין השירות לתשלום, באופן המצדיק פסילת ההיטל ושלילת סמכותה של הרשות לגבותו מהעותרים.

בבחינת התחשיב שנערך על ידי הרשות, על פיו נגבה ההיטל, עולה כי הרשות הביאה בחשבון - לעניין חישוב תעריף ההיטל לכל מ"ר או מ"ק בנייה - את סך השטחים הבנויים או המותרים לבנייה, לפי המצב התכנוני הקיים, בהתאם לזכויות הבנייה הקיימות או לפי תוכניות בניין עיר שבתוקף. התחשיב הביא אפוא בחשבון גם את הבנייה הפוטנציאלית בתחומי הרשות, בהבדל מבנייה בפועל.

(כרך א' 1998, סעיף 70 עמ' 94).

בענייננו, מדובר במקרה שבו הבנין מושא חיוב ההיטל המקורי נהרס והעותרים מבקשים להקים בנין חדש תחתיו . סעיף 8 (ג) לחוק העזר סלילה קובע כי במקרה כזה מוסמכת הרשות לגבות את ההיטל:

24. בנסיבות שבפני, נראה כי אם תבוטל דרישת התשלום מהעותרים, יפגע עקרון השוויון. שהרי בעלי הנכסים, הגובלים ברחוב בו נמצא הנכס של העותרים, חויבו אף הם על פי שטחי הנכסים שהיו בבעלותם. אין כל הצדקה כי העותרים, המבקשים להגדיל באופן משמעותי את הנכס שבבעלותם, לא יישאו אף הם באותו נטל, על פי השטח המעודכן של הנכס שבבעלותם, אשר היווה בסיס לתחשיב ההיטל שנגבה מכלל התושבים שבעיר.

25. במקרה שבפני לא התקיימו הנסיבות המיוחדות של פרשת אל-עמי, אשר נימנו על ידי כב' השופט שטרסברג כהן, והיוו את הבסיס לביטול דרישת תשלום ההיטל שהוציאה העירייה:

(פסק הדין של כב' השופטת שטרסברג כהן בפרשת אל-עמי).

בענייננו, לא שילמו העותרים תשלום כלשהו בגין היתרי בניה קודמים וכאמור לא שונתה התב"ע החלה על הנכס שבבעלותם. זאת ועוד, המדינה לא השתתפה בעלות סלילת הכביש, כפי שהיה במקרה של פרשת בן עמי, שם היה מדובר בהשתתפות בשיעור של 70% מעלות סלילת הכביש. אדרבה, בענייננו מימון הסלילה נעשה מתקציב עיריית ירושלים (המשיבה), כאשר מקורות המימון היו ההיטלים שנגבו במהלך השנים מבעלי הנכסים בעיר. זאת ועוד, על פי הנתונים שבפני, כל הנכסים הגובלים בכביש שנסלל חוייבו על פי שטחי הנכסים שבבעלותם, בדיוק כשם שהמשיבה מבקשת מהעותרים. בענייננו, אכן חלף פרק זמן מאז שהסתיימה עבודת הסלילה (כשנתיים וחצי), אולם במאטריה שבה אנו עוסקים אין מדובר בפרק זמן ממושך, המצדיק מתן פטור לגביית ההיטל מהעותרים. בחינת פרק הזמן או "תקופת ביניים סבירה", כלשון בית המשפט העליון בדיון הנוסף בפרשת אל עמי, אינה מתמצית במדידה פורמלית של משך התקופה ומן הראוי לבחון בצורה מהותית את מכלול נסיבות המקרה, במגמה לתת לחוק פירוש שיביא לידי הגשמה את עקרון השוויון בין בעלי הנכסים בעיר ויצור חלוקת נטל שוויונית ככל שניתן וללא אפליה. במקרה שבפני, מתן פירוש דווקני ומצמצם לתקופת הזמן הסבירה, יביא לחוסר שוויון ואפליה בין בעלי נכסים גובלים בכביש, שיבנו את הנכס ויממשו את פוטנציאל הבנייה הטמון בו, לאחר שהכביש נסלל, וייהנו מפטור מההיטל, לעומת בעלי נכסים גובלים שמבניהם נבנו כבר בעת שהכביש נסלל ושילמו כנדרש את מלוא ההיטל.

26. בענייננו, אין מדובר בבנייה שולית או חסרת משמעות אלא בשינוי דרסטי, המשנה את הנכס מן היסוד. העותרים מבקשים להרוס את הנכס שבבעלותם, ששימש עד היום כבית מגורים לעותר ולמשפחתו, ולבנות תחתיו מבנה חדש בגודל של למעלה מאלף מ"ר בנוי, בן 4 קומות, מעל קומת מרתף ובו 6 דירות.

חוק העזר תיעול קובע כי תשלום האגרה יעשה תוך 30 ימים מיום שנמסרה לבעל הנכס הודעה על התשלום או תוך 30 יום מיום תחילת עבודת התיעול, הכל לפי המאוחר יותר. סעיף קטן (ג) קובע כי אם נוספה תוספת בניה לנכס, תשולם האגרה בעת הוספת הבניה או בעת מתן היתר הבניה לכל מטר מרובע משטח הבנין הנוסף. בית המשפט העליון דן בחוק העזר תיעול בעיריית רמת גן, הדומה לחוק העזר בענייננו, וקבע כי גם כאשר שילם הבעלים בעבר דמי השתתפות עבור אגרת תיעול, מקום שנעשתה תוספת בנייה, מוסמכת ורשאית העירייה לגבות אגרת תיעול בהתאם לשטח הבניה הנוסף, גם עבור מערכות תיעול שהותקנו בעבר.

לסיכום, בית המשפט העליון חזר וקבע כי אין מניעה לגבות אגרת תיעול ממי שביצע תוספת בניה על הנכס, גם לאחר שחלפו מספר שנים לאחר שבוצעו עבודות התיעול. כאמור, בענייננו, חלפו כשנתיים וחצי בלבד מאז בוצעו העבודות. העותרים בקשו להרוס את הבניין הקיים והקימו עליו בנין שונה לחלוטין בגודלו ובטיבו ולפיכך בדין ביקשה המשיבה לגבות מהעותרים את החלק היחסי של אגרת התיעול המבוסס על שטחו החדש של המבנה, לאחר שהפחיתה מהתחשיב את החלק שכבר שולם על פי שטח הנכס כפי שהיה בעבר. תשלום זה לא רק שמכסה כדין את ההוצאות שהוציאה בעניין זה הרשות, אלא שיש בו משום שמירה על עקרון השוויון כלפי בעלי נכסים אחרים ששילמו אף הם על בסיס שטח המבנה שהיה בבעלותם.

לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את העתירה. עם זאת ראוי היה כי הרשות תשקול את הערותיו של בית המשפט העליון בפרשת אל-עמי ובפסק הדין שדחה את בקשתה לדיון נוסף בפרשה זו ותבחן בכובד ראש את הצורך בתיקון או בשינוי החקיקה.

העותרים ישלמו למשיבה הוצאות ושכר טרחה בסכום כולל של 2,000 ₪.

ניתן היום כ"ב בטבת, תשס"ה (3 בינואר 2005) בהעדר הצדדים.