בא לברך ונמצא מקלל

עיריית יהוד נתונה במשבר כלכלי, והיא חבה ל- 60 נושים כ- 200 מילון ש"ח, ובהליכים משפטיים שונים הם ביקשו להטיל עיקול על כספי הארנונה שעתידים להיגבות בידי העירייה.

פנתה העירייה לבית המשפט המחוזי, וביקשה לקבל סעד הצהרתי בהסתמך על הוראות חוק יסודות התקציב (תיקון מס' 31 והוראת שעה), התשס"ד-2004, כי תשלומי החובה המגיעים לה על פי דין יהיו מוגנים מפני עיקול.

כמו כן ביקשה העירייה להקפיא את מימושה של המחאת הזכות שניתנה על ידה לבנק הפועלים בע"מ, לפיה יועברו אליו כספים המגיעים לעירייה מהתעשייה האווירית בישראל בע"מ. בקשת העירייה נדחה, והיא ערערה לבית המשפט העליון (ע"א 10233/04). ביום 14.11.2004 ניתן צו המקפיא את העיקולים עד להכרעה בערעור.

בין כה וכה, היועץ המשפטי לממשלה חיווה את דעתו, כי לא ניתן לעקל ארנונה שטרם שולמה בפועל. לדעתו, הדבר נובע מכך שמס ותשלום חובה שאדם חייב לרשות ציבורית איננו בגדר "נכס" של הרשות על-פי חוק הוצאה לפועל, ולא ניתן לעקל כספים אלה כל עוד הם נמצאים בידי הנישום.

עד כאן סיפור המעשה, שטרם הסתיים, ויש לי ארבע תובנות:

א. ברפובליקת הבננות, המשתרעת בין סוריה למצרים, כאשר רשות שלטונית פושטת רגל, אין מעמידים לדין את נבחרי העם שגרמו לכך.

ב. במקום שקופת המדינה, כלומר כל הציבור, יכסה את הגירעון, מפילים את התיק על כמה עשרות ספקים. על מנת שהשוד יהיה כשר למהדרין, מזדרזים ומחוקקים חוק דמוקרטי להחריד, המגן על כספי הרשות השלטונית שפשטה את הרגל.

ג. היועץ המשפטי לממשלה מגדיל לעשות, ומוציא את חובות הארנונה של הנישומים כלפי העירייה מכלל הנכסים הניתנים לעיקול. אם תתקבל דעתו, אזי יהיו בישראל שני סוגים של דמים: דמים אדומים (של הנישומים) שניתן לעקלם, ודמים כחולים (של רשויות השלטון המולכות מטעם האל) שלא ניתן לעקלם.

ד. בפרשנות זו, מעורר היועץ המשפטי לממשלה ספק אם אותם "לא נכסים" ניתנים לשעבוד או להמחאה לטובת בנק, המוכן לתת הלוואה כנגד כספי הארנונה שישולמו במהלך השנה, ונמצא, כי הוא בא לברך ונמצא מקלל.

ונעבור למעשה שלא היה ולא נברא.

עיריית כוזיבא ניכתה מס הכנסה ממשכורות עובדיה, ולא העבירה את כספי הניכויים לאוצר המדינה. פקיד השומה מאיים לעקל את חשבון הבנק של העירייה, אבל החשבון נמצא בגירעון עמוק ואין מה לקחת.

העירייה מטילה ארנונה על הממשלה בגין משרדי ממשלה הנמצאים בתחומה, הממשלה לא מגישה השגה במועד, ואינה משלמת את החוב בטענה כזו או אחרת. ראש העירייה מאיים להטיל עיקול על כספי הממשלה, אבל יש עוד חוק דמוקרטי להחריד שמונע תעלול כזה.

הממשלה והעירייה מנסים לעקל זה לזה את כספי המסים והארנונה, אבל כידוע, אלה אינם "נכס" כל עוד לא שולמו.

העירייה שולחת לממשלה הודעת קיזוז, ולפיה היא פורעת את חובה לממשלה כנגד זיכויה של הממשלה בחובות הארנונה.

הממשלה מתרגזת ומטילה עיקול על חשבון הבנק של העירייה.

ראש העירייה רותח מזעם ומגיש תביעה לבית המשפט, בה הוא מבקש להצהיר כי הקיזוז הוא חוקי.

בית המשפט מקפיא את הליכי העיקול של הממשלה עד להכרעה בתביעה, או עד שיבוא המשיח, מה שיהיה קודם.

הממשלה מתרגזת עוד יותר, ויוזמת תיקון לחוק שאינו מאפשר לעקל את הארנונה של העירייה, כך שהוא לא יחול על הממשלה אלא רק על הספקים והעובדים. החוק עובר בכנסת בשלוש קריאות.

מסך.

60 אזרחים לא משלמים מסים לממשלה ולעירייה, כי עירייה אחרת חייבת להם כסף שלא ניתן לגבות אותו מחמת החוק הדמוקרטי הראשון.

הממשלה והעירייה מטילים עיקולים על מה שנותר מהרכוש של 60 אויבי הציבור, ועל מנת להציל את שארית הפליטה מציפורני השלטון הדמוקרטי, הם נוטלים משכנתא ומשלמים את החובות.

העירייה והממשלה גובים את המסים והארנונה, ומשתמשים בכסף על מנת לשלם משכורות ל- 120 חברי כנסת, ליועץ המשפטי לממשלה, לפרקליטות המדינה, לפרקליט העירייה, ולכל השופטים שדנים בשאלות המשפטיות המרתקות, שנבחרי הציבור מנסים ללבן בכל שלוש רשויות השלטון. על חשבוננו.

והעם אינו שומע את הקולות.