עת"מ 2178/04 - מחוזי, ארנונה

עת"מ 2178/04

1. עתירה בגין הליכי גבייה מנהליים שנקטה המשיבה ביום 16.6.04 לגביית חוב ארנונה, שלטענתה חייבת לה העותרת, וזאת למרות השגה שהגישה העותרת ללא קבלת תשובת המשיבה, תוך פרק זמן של 60 יום. לחילופין מוגשת העתירה בגין סירובה של המשיבה להעביר את הערר שהגישה העותרת לועדת הערר וכנגד קביעתה כי מכתבה של העותרת מיום 17.2.04 אינו בגדר "השגה".

העותרת הינה חברה זרה ונציגיה הם תושבי חו"ל. בבעלות העותרת קומה רביעית של בניין ברחוב המסגר 45 בתל אביב (להלן: "הנכס").

ביום 3.12.03 הודיע ב"כ העותרת למשיבה כי הוא מייצג את העותרת וביקש לציין את כתובתו ככתובת העותרת.

בעקבות הודעה זו, שלחה המשיבה ביום 18.12.03 הודעה לעותרת, בה צויין כי בשל הליכי אכיפה מנהליים הננקטים נגד העותרת עפ"י סעיף 8 לפקודת המסים גבייה, בכוונתה של המשיבה לפתוח בהליכי הוצל"פ לשם מכירת נכסי המקרקעין הרשומים על שם העותרת, וזאת לצורך כיסוי חובה לעירייה בסך של 1,012,920 ₪ נכון ליום 11.12.03.

לנוכח האמור, שלחה העותרת ביום 17.2.04, מכתב שכותרתו "השגה" למנהל הארנונה ובמסגרתו קבלה נגד חיובי הארנונה שהוטלו עליה.

ביום 21.3.04 שלחה מנהלת מחלקת השומה הגב' אתי כהן, מכתב מענה לפניית ב"כ העותרת, בו נכתב כהא לישנה:

ביום 22.4.03 הגישה העותרת ערר על המכתב האמור בו ציינה כי הוא מוגש מבלי לפגוע בטענה כי תשובת המשיבה אינה בגדר תשובת מנהל הארנונה.

בשל מסכת התכתבויות אלו פנתה העותרת לבית משפט זה, בבקשה להורות למנהל הארנונה להתייחס למכתב מיום 17.2.03 כ"השגה" שנתקבלה כקבוע בחוק.

3. העותרת משתיתה טענותיה על שלושה אדנים: הראשון פורצדורלי, לפיו נשלחה ההשגה במסגרת 90 הימים הקבועים בחוק, אך מאחר ולא קיבלה תשובה תוך 60 ימים, יש לקבל את ההשגה. השני, מאחר שלא הומצאו לה הודעות תשלום כנדרש, לא תחשב השומה כסופית ומחייבת, ומגבלת הזמן אינה חלה עליה. השלישי, לגופו של עניין, לפיו הנכס הוא בגדר "שלד" ועל כן הוא פטור מתשלום ארנונה.

מנגד טענה המשיבה כי המכתב אותו שלחה העותרת אינו בגדר "השגה" מאחר ואינו עומד בדרישות החוק לצורך הגשת השגה. לטענתה עיקרון סופיות השומה דורש כי המבקש להשיג על שומת המסים שנקבעה לו יעשה כן בתוך 90 ימים מיום הטלת החיוב עליו הוא רוצה להשיג, וזאת ביחס לשנה השוטפת בלבד.

המשיבה הוסיפה וטענה כי ישיבה בחיבוק ידיים והמתנה להודעת החוב המצטבר ולהליכי הגבייה עצמם אינם מקנים לעותרת כל זכות לעקוף ולבטל את הוראות החוק בהגשת עתירה מנהלית בטענה כי לא קבלה את הודעות התשלום השוטפות.

4. אחד העקרונות המנחים במשפט המינהלי קובע כי כל מקרה יבחן על פי נסיבותיו הוא (ר' בג"צ 5760/93 פלונית נ' ועדת התלונות ע"פ חוק הפסיכולוגים, התשל"ז - 1977, פ"ד נ (4) 194, 204), בכל מקרה, יש לאזן בין השיקולים השונים, על רקע כלל הנסיבות, ובכלל זה מידת ההסתמכות של הפרט על ההחלטה, הנזק שנגרם או עלול להיגרם לפרט, מהותו של האינטרס הציבורי שאותו מבקשים לקדם, סוג הטעות, הגורם האשם בטעות ועוד (ר' ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נד (2) 433, 451; ע"א 433/80 נכסי י..מ בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן הפיצויים, תל אביב, פ"ד לז (1) 337; בג"ץ 15/96 תרמוקיר נ' הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, פ"ד נ (3) 397, 410; י' זמיר, הסמכות המנהלית (כרך ב', נבו, 1996) 1012-981).

מגמת המחוקק בהקמת מערכת דיונית של השגה, ערר וערעור על שומת ארנונה היתה לאזן מחד גיסא בין הרצון לתת לרשויות המקומיות הנתונות ברובן במצוקה תקציבית שליטה על מסגרת תקציב ידועה בזמן אמיתי ולא להיות נתונה להפתעות(ר' ה"פ (חי') 412/98 אדוארד חרס נ' עיריית קרית אתא מיסים ד/2 ה-338, ה-334), ומאידך גיסא לאפשר לאזרח לדעת במהירות מהו חוב הארנונה על מנת למנוע ממנו לצבור חובות הנושאים עמם הצמדות וריבית שיש בהן להכביד עליו.

בהתאם לכך, יש להבחין בין חובותיה של העותרת לשנת 2003 לבין חובותיה לשנים 1998-2002. אשר לחובותיה לשנת 2003 אני סבורה, לאחר בחינת עובדות המקרה, כי ניתן להסיק שבהיוודע לב"כ העותרת על חיובי הארנונה ביום 18.12.03 הוא פעל כהלכה כאשר שלח במסגרת 90 הימים הקבועים בחוק מכתב שכותרתו "השגה".

עם זאת, מקובלת עלי עמדת המשיבה כי העותרת לא יכלה להגיש השגה על השנים 1998-2002 לאור עיקרון סופיות השומה. מכאן שלשנים 1998-2002 נקבעו שומות שהפכו לסופיות מאחר ולא הוגשו עליהן השגות. במילים אחרות; העותרת "איחרה את הרכבת" לשנים 1998-2002.

אמנם ישנם מקרים בהן ניתן לפתוח שומה סופית. זאת כאשר מתגלים למנהל הארנונה נתונים חדשים, שלא היו ידועים לו קודם לכן. אלא שלאחר בחינת הנסיבות, אני סבורה כי אין מקרה זה נמנה במסגרת המקרים המצריכים נגיסה בשומה הסופית ופגיעה בעיקרון סופיות השומה.

ככלל, הסיכוי להצליח בפתיחת שומה סופית הולך ופוחת ככל שעסקינן בשומה שלשני הצדדים היה יומם בבדיקתה ובתקיפתה (ה' רוסטוביץ, ארנונה עירונית, ספר ראשון עמ' 144).

במקרה שלפני יש להכריע בין האינטרסים של הפרט מחד ושל הרשות מאידך. מן הצד האחד, מקובלת עלי טענת המשיבה, כי במשך השנים ישבה העותרת ב"חיבוק ידיים" והתעלמה מהחזקה כי עליה כבעלת נכס לשלם את מיסי העירייה, הארנונה וכל מס, היטל או תשלום חובה אחר החל עליה ע"פ חוק, חרף טענותיה כי הינה חברה זרה ונציגיה הם תושבי חו"ל.

מן הצד השני, יש לבחון את טענת העותרת כי לא קיבלה הודעת תשלום בגין השנים 1998-2003, ולכן לא תחשב השומה כסופית וכמחייבת, ומגבלת הזמן אינה חלה עליה (ר' רוסטוביץ עמ' 778 המסתמך על ע"א 436/62 ראש עיריית ר"ג נ' תיק פד"י י"ז 1262).

מכאן שיש להכריע האם יש ממש בטענת העותרת כי לא קיבלה את דוחות הארנונה והאם יש בכך כדי להצדיק את מחדלה מתשלום המסים במשך השנים.

העותרת אף טוענת כי הודעות לא נשלחו אליה מטעם המשיבה בשל כך שמדובר בשלד של בנין הפטור מתשלום ארנונה.

סעיף 307 לפקודת העיריות קובע כי:

מעובדות אלו, ניתן ללמוד כי עד סוף ינואר 1998 הושכר הנכס לדיירים, נעשה בו שימוש, נתקבלו בעבורו דמי שכירות, וכל עוד דיירי המשנה שילמו את הארנונה העותרת לא העלתה כל טענות של נכס לא ראוי לשימוש. מהמסכת העובדתית עולה כי חובתה של העותרת לשאת בתשלומי הארנונה מחודש פברואר 1998 היתה ברורה לה, וכל עוד השכירה את הנכס והיה צד ג' אשר שילם את הארנונה – זו שולמה, אולם משחלה חובה זו על העותרת בעצמה, היא עשתה כל שלאל ידה על מנת להשתמט ממנה.

לאור האמור לעיל אני קובעת כי המשיבה הרימה את הנטל המוטל עליה לעניין משלוח ההודעות.

זאת ועוד; לאחר בחינת התנהלותה של העותרת במשך השנים, אני סבורה כי אין לאפשר לה להשיג על השנים 1998-2002. העותרת החזיקה את הנכס במהלך אותן שנים מבלי לנקוט בכל פעולה או בירור באשר להסדר חובותיה אל מול העירייה, שעה שהיה ידוע לה, או לכל הפחות צריך היה להיות ברור לה, כי אין כל סיבה שבדין המאפשרת לה להיות פטורה מתשלום המסים העירוניים. על אף זאת בחרה לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לנקיטת אמצעים מצידה של העירייה.

התנהגות מסוג זה היא שעומדת לעותרת כרועץ, שעה שהיא מבקשת להלין על פעולתה של הרשות.

העותרת טענה כי בשנים 1998-2003 לא היה הנכס בר חיוב בשל היותו "שלד". למעט תמונות שאינן ראיה מכרעת, לא הוכיחה העותרת עובדות אלו והחלטת המשיבה אם כן, הינה סבירה ובדין יסודה. לכן אני קובעת כי הנכס נשוא העתירה היה והינו בר חיוב.

בנושא זה ניתן אף להזכיר כי כפי שהדבר עולה מנספח א', ב' ו-ג' לעתירה, הנכס היה מושכר עד שנת 98' ושולמה ארנונה בגינו. עובדה זו המעידה על עשיית שימוש בנכס, עומדת בסתירה לטענת היות הנכס "שלד".

6. עיקרון ידוע במשפט המינהלי הוא עקרון אי התערבותו של בית המשפט בשיקול הדעת המינהלי, כל זמן שההחלטה הנידונה נופלת לגדר מתחם הסבירות.

המשיבה הניחה דעתי, כי חיוב הנכס נעשה כדין עפ"י הנתונים שהיו בידיה.

סיכומו של דבר, העתירה נדחית בכפוף לאמור באשר לשנת הכספים 2003.

ניתן היום 24.2.05 בהעדר הצדדים.