ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 22/8/2021
גרסת הדפסה

על פמיניזם ופוי-מיניזם

איך הופכת תנועה ליברלית לדת פוריטנית?

מאת: ד"ר יהודה  מולק  

27/3/2005

הפמיניזם בא לעולם כתנועה ליברלית מהפכנית צודקת שמטרתה ללחום באפליית נשים, הן מבחינה חברתית והן מבחינה חוקית

אפליה זו מתבטאת במעמד האישי, בחוקי נישואים וגירושים, באפשרות לעבוד במקצועות מסוימים, במשכורת על עבודה זהה, ובעבר הלא-כל-כך רחוק, גם בזכות הצבעה בבחירות, והרשימה ארוכה.

אפליית הנשים אין לה שום הצדקה אובייקטיבית ומקורה בדעות קדומות בלבד. בתור תנועה הנלחמת בדעות קדומות, לפמיניזם יש שני אויבים עיקריים: הסקסיזם והדת. האויב הראשון, הסקסיזם, או המאצ'ו, או השובניזם הגברי, היא הגישה הגברית המתנשאת, שרואה באישה במקרה הטוב סגנית המפקד, ובמקרה הגרוע, שפחת מין, שתפקידה להיות כנועה, למלא את כל רצונותיו של בעלה, ובעצם, להיות רכושו. לפי גישה זו, בהתאם למצב רוחו ומאוויו, מותר לגבר להכות את אשתו, לאנוס אותה (עד לפני דור, אונס אישה על ידי בעלה היה מעשה חוקי), ואפילו להרגה (עיין ערך או. ג'יי. סימפסון ולא רק).

אויב מספר שניים של הפמיניזם, הדת, היא, בעצם, מקור הדעות הקדומות וגם מעוזן הרוחני. הדת מקדשת חוקים שנכתבו לפני אלפי שנים בחברה נומאדית עם אוריינטציה גברית קיצונית שנתנה, ועדיין נותנת לגיטימציה לסקסיזם, ובגלל אופיה הדוגמטי אינה פתוחה לשינויים המתחייבים מרוח הזמן. בכנס הארצי של כנסיות "הבבפטיסטים הדרומיים" שנערך בארה"ב בקיץ 1998, הוצאה אפילו הוראה מחייבת לנשות הקהילה שעליהן "להתמסר לבעליהן בכניעות מסבירת פנים" ("“to submit gracefully to their husbands בלשון הציטטה המקורית).

אשר לדת היהודית, נחיתות האישה לפיה מתבטאת בין היתר בזה שגבר חייב בתפילה "ברוך שלא עשני אישה", שהאישה אינה מחויבת בכל המצוות המוטלות על גברים, שלאישה אסור ללמוד תורה (על נושא זה נסוב הסרט "ינטל" עם ברברה שטרייסנד המראה את התלאות שנערה צעירה תאבת לימוד הייתה צריכה לעבור כדי לעקוף את השיטה), שאישה (כמו שוטה וקטן) פסולה לעדות, ושבן זוגה של האישה נקרא "בעל", מה שסמנטית עושה אותה לרכושו ומתבטא בזה שעם הנישואין הופך קניין האישה אוטומטית לקניינו של הבעל ושהזכות לתת או לסרב לתת גט שמורה לו בלבד. ואם לא די בכך, הרי כשבועיים תמימים בכל חודש (משך הנידה ועוד שבעה נקיים), כלומר, כמחצית מחייה הבוגרים, אישה נחשבת לטמאה עם כל מה שמשתמע מכך.

עד כאן הכל חד וחלק וברור. מעמד האישה נחות, ותנועה ליברלית הנקראת "פמיניזם" לקחה על עצמה לתקן את המצב. הבעייתיות של הפמיניזם מתחילה כאשר הוא חורג ממטרותיו המוזכרות לעיל ומרחיב את זירת המלחמה שלו ממלחמה נגד סקסיזם למלחמה נגד סקסואליות. חריגה זו החלה עם המצאת המושג הדמגוגי והדסטרוקטיבי "אובייקט מיני", ויישומו ליחסי גבר-אישה במקרים כמו פורנוגרפיה או פרסומים המשתמשים בגוף האישה.

לא קשה להבין את היסוד הפסיכולוגי שהביא להמצאת מושג זה. אחרי הכל, המושג "אובייקט מיני" נשמע קרוב מאוד למושג "שפחה מינית", דבר שההתנגדות לו, ובצדק, היא בלב לבה של התנועה הפמיניסטית מאחר שמעצם מהותו הוא מדרג את הגבר מעל האישה: הוא האדון, היא השפחה. אך אם ננתח את משמעות המושג "אובייקט מיני" נגלה שמושג זה רחוק מאוד מהמושג "שפחה מינית", משום שהוא לכשעצמו אינו מבטא אי-שוויון, אלא לא יותר מאשר מבט גברי על האישה באספקט מסוים, האספקט המיני - התעניינות בה לא בהכרח בהקשר לשכלה, אופייה, תכונות אחרות או הישגים שלה, אלא בהקשר ליכולתה להעניק הנאה מינית.

בניגוד לסטטוס הא-סימטרי של בעלות שמייצג המושג "בעל", הסטטוס של "אובייקט מיני" הוא סימטרי לחלוטין, שהרי בדיוק באותה מידה ו/או באותו זמן שאישה נתפשת או משמשת כאובייקט מיני עבור הגבר, נתפש או משמש הגבר כאובייקט מיני עבור האישה. אחרי הכל, מין אמור לענג את שני הצדדים. יתרה מזו, התפישה של מעשה האהבה לכשעצמו כמעשה של ניצול האישה על ידי הגבר לא רק שהיא מיושנת, אלא היא אפילו אנטי-פמיניסטית, שהרי ביסודה מונחת ההנחה מראש של אי-שוויון בין המינים.

לפני שנדון בעניין לעומקו, כדאי להשתעשע במשחקים סמנטיים מאלפים. התרגום של המילה "אובייקט" אינו רק "חפץ", אלא גם "מטרה" והמילה השניה מצלצלת הרבה יותר סימפטי מהראשונה, שהרי מטרה היא דבר נעלה. אפילו אם נתרגם את המילה "אובייקט" ל"חפץ" עדיין יש לנו אפשרות לתמרון סמנטי. המילה "חפץ" בעברית מסמלת לא רק "עצם" אלא גם "רצון" כך שהמילה "חפץ מיני" מובנה גם "רצון מיני", ושוב, רצון אינה בהכרח מילה שלילית.

אבל מעל ומעבר למשחקים הסמנטיים והסמליות שהמושג "חפץ מיני" אמור לייצג - ופה מתחיל הדיון - מדובר פה בתפישה הרבה יותר מעמיקה וכנה מהמקובלת של מושג זה. אחרי הכל, האם אין זה נכון, שאובייקטיביזציה עומדת, בעצם, ביסוד הקיום של החברה האנושית, כלומר, שהסיבה לכך שבני האדם בחרו לחיות בחברה היא, בעצם, על מנת להיות אובייקטים מסוג זה או אחר אחד לשני, או במילים אחרות, כדי להשתמש אחד בשני (והמילה "להשתמש" אין פירושה שימוש לרעה, כלומר, היא מאפיינת/מתארת/מדירה פעולה ולא את שיפוטה הערכי, וקיימת צביעות משוועת לגביה כאשר Everybody wants to be useful and nobosy wants to be used, but how can one be useful without being used?) )?

למשל, כשאדם הולך לרופא (כדי למנוע אי-הבנות, המילה "אדם" ו"רופא", כמו גם שמות בעלי המקצוע האחרים שאשתמש בהם להבא בלשון זכר מייצגים גם זכר וגם נקבה) עם בעיה רפואית מסוימת, כל מטרתו היא שהרופא יפתור לו את הבעיה הרפואית. לא מדובר פה על התעניינות או הערכה אישית מצדו של הפציינט לרופא או לאיזה שהיא תכונה אחרת שלו מלבד מקצועיותו בשטח הרפואה.

אם נרצה לתאר את יחסו של הפציינט לרופא (כלומר העובדה שהוא מתעניין בו למטרה רפואית בלבד) באותה מטבע לשון בו הפמיניזם משתמש להגדרת היחס של הגבר לאישה במקרים בהם הוא מתעניין בה למטרה מינית בלבד (ולכן היא משמשת עבורו "אובייקט מיני"), לא נותרה לנו ברירה אלא להגדיר את הרופא מבחינת הפציינט כ"אובייקט רפואי".

בדומה לכך, הפרופסור באוניברסיטה הוא "אובייקט השכלתי", המוכר בחנות (עבור הצרכן) "אובייקט צרכנותי", הצרכן (עבור המוכר) "אובייקט כספי", הפקיד "אובייקט שירותי", מדריך הספורט "אובייקט ספורטיבי", הסופר "אובייקט ספרותי", השחקן או המחזאי "אובייקט דרמטי", הזמר או המלחין "אובייקט מוסיקלי", והנקודה ברורה גם מבלי שנצטרך להכליל ברשימה את כל העיסוקים האפשריים. כל זה מראה כמה מגוחך ודסטרוקטיבי הוא השימוש במושג "אובייקט מיני".

יתרה מזאת, האם שאלנו פעם את עצמנו מדוע התעניינות באישה בגלל שכלה (ראייתה כ"אובייקט אינטלקטואלי") או המוסיקליות שלה (ראייתה כ"אובייקט מוסיקלי") או הישגיה החברתיים (ראייתה כ"אובייקט הישגי") או המעמד החברתי שלה (ראייתה כ"אובייקט מעמדי") צריכה להיחשב יותר מכובדת מאשר התעניינות בה רק בגלל גופה הסקסי?

מדוע - למרות העובדה שגם כשרון וגם יופי הם מתנות מאלוהים - מדרגת החברה התעניינות באישה בגלל גופה כדבר נחות מבחינת כבודה של האישה מהתעניינות בה בגלל האינטליגנציה שלה?

מה כל כך גרוע בסקסאפיל?

אם תשאלו גברים רבים, הייתי אפילו מעיז לומר, את מרבית הגברים (כולל את עבדכם הנאמן), הם היו מעדיפים שנשים ירצו אותם על בסיס משיכה מינית אולי אפילו יותר מאשר בגלל תכונות אחרות שלהם, כלומר, שאיפתם היא בעצם להיות "אובייקטים מיניים" עבור כמה שיותר נשים. והשאלה היא, אפוא, אם כל כך רבים רוצים להיות אובייקטים מיניים, האם אין דבר זה אומר שהסטטוס של להיות "אובייקט מיני" כנראה אינו כל כך גרוע כפי שמציגות אותו הפמיניסטיות?

מה הסיבה לעיוות המחשבתי שיצר את המושג אובייקטיביזציה מינית וכל מה שמשתמע מכך? נראה כי הסיבה לכך היא, שלפחות בתת-ההכרה עדיין מסתכלת החברה על סקס כעל דבר נחות ומלוכלך ("לידת האדם בחטא"), וזאת צביעות שמקורה בדת.

כך מתקבל האבסורד שדווקא הפמיניזם ש"סלע קיומו" הוא ההשתחררות מהדעות הקדומות הסקסיסטיות של הדת, הוא ולא אחר, מאמץ לעצמו את העמדה השלילית הפוריטנית והדסטרוקטיבית של הדת בנושא המיניות, והופך להיות חוד החנית שלה. להגדרת אותו ענף של הפמיניזם שמעניק לגיטימציה לעצם המושג "אובייקט מיני", ובלהט המאפיין דוגמטיות דתית (כלומר, וויתור מראש על האופציה של גיוס השכל הישר לעריכת ביקורת עצמית) חורת על דגלו את המאבק באובייקטיביזציה המינית אין מנוס מלבחור את השם: פמיניזם פוריטני. זאת בניגוד לפמיניזם המשחרר שהצגנו בפסקה השניה של נספח זה ושנועד ללחום בשוביניזם הגברי על מנת לגרום לכך שמעמד האישה ישווה למעמדו של הגבר, פמיניזם שאותו מן הראוי לקרוא פמיניזם ליברלי.

מאחר והפמיניזם הפוריטני מסתכל על סקס כעל דבר מלוכלך, כלומר, אומר "פוי" למין, אפשר לכנות אותו פוי-מיניזם, וחבל שאלו פני הלובי הפמיניסטי שלנו.

נוכל, אפוא, לסכם ולומר, שיש שני סוגי פמיניזם: פמיניזם ליברלי ופמיניזם פוריטני או פוימיניזם. הפמיניזם הליברלי הוא גם מוצדק וגם קונסטרוקטיבי, משום שהוא מגן על זכויות בסיסיות של מחצית המין האנושי שקופח שלא בצדק לאורך ההיסטוריה האנושית. הפמיניזם הפוריטני הוא מעוות, כי הוא גם טיפשי וגם דסטרוקטיבי משום שתוך אימוץ המושג המטומטם "אובייקט מיני" ופיתוחו בצורה דוגמטית הוא מוצא את עצמו מגויס למלחמות חברתיות שאין להם ולא כלום עם קידום מעמד האישה.

מלחמות כאלה הן, למשל, המלחמה בפרסום המשתמש בגוף האישה, המלחמה בפורנוגרפיה, והמלחמה בזנות. נרחיב את הדיבור בעניינים אלה בהמשך. אפשר לתת שמות נוספים לשני סוגי הפמיניזם (כלומר לזוג המושגים ליברלי ופוריטני) כמו למשל: פמיניזם קונסטרוקטיבי ודסטרוקטיבי, או פמיניזם חילוני ודתי. השם האחרון ("פמיניזם דתי") בעצם מגיע לענף זה של הפמיניזם משתי סיבות. ראשית, משום שפמיניזם זה, בעצם, משתף פעולה עם הדת הקונבנציונלית ביחס השלילי למיניות (למשל, בהצבעות פוליטיות על נושאים כמו פורנוגרפיה או אפילו פרסומי מין, הפמיניסטיותהפוריטניות נמצאות תמיד על אותו צד של המתרס עם הדתיים הכי אנטי-ליברלים). שנית, משום שההסתמכות על המושג "אובייקט מיני" היא דוגמטית גם מבחינה מעשית וגם מבחינה רעיונית.

הדוגמטיות מבחינה מעשית מתבטאת בכך, שנשים המצטרפות לתנועה הפמיניסטית מכל הסיבות הטובות, מאמצות באופן אוטומטי את שלילת האובייקטיביזציה המינית כחלק אינטגרלי מהפמיניזם ונוקטות עמדות פוליטיות בהסתמך על עמדה זו כעיקרון יסוד דוגמטי מבלי שתטרחנה אפילו לבחון אם העמדה הזאת לכשעצמה אכן מוצדקת. לשם המחשה, הלוגיקה של המצטרפת התמימה לפמיניזם עובדת כדלקמן: אני בעד זכויות האישה, לכן אני פמיניסטית, לכן עלי לדגול ברעיונות תנועה זו, שאחד מהם הוא ההתנגדות לאובייקטיביזציה מינית, ודבר זה מחייב אותי כפמיניסטית להתנגד לפרסומים המשתמשים במיניות של גוף האישה, לפורנוגרפיה, ולזנות.

באשר לחלק השני של טענתי, שאימוץ המושג "אובייקט מיני" הוא דוגמטי גם מבחינה רעיונית, הרי ראשית, כבר ראינו שהמושג הוא דמגוגי וחסר-תוכן (משום שאובייקטיביזציה הדדית היא סלע קיומה של החברה האנושית ולכן מגוחך לשלול אותה); ושנית, מדובר פה בערפול המושג: כאשר משתמשים בו, למשל, בהקשר של שימוש בגוף האישה לפרסומות, הפמיניסטיות מפרשות אותו כמסמל "אובייקט מיני, ותו לא", ואילו לפי המצב במציאות, יש להבין אותו בתור "אובייקט מיני, וכל היתר פתוח". אבל זה רק חלק מהסיפור. החלק האחר והחשוב הוא זה שההתנגדות הספציפית לאובייקטיביזציה מינית עומדת בסתירה לחוק יסוד של הטבע, המשיכה המינית, שמייפה ומרנינה את הקיום האנושי ונותנת טעם לחיינו עלי אדמות (תחי האהבה!).

המשפט האחרון דורש הסבר יותר מפורט, ואכן הגיע הזמן לפתח קצת את הנושא ולהקדיש מלים מספר למיניות של המין האנושי. בין אם זה מוצא חן בעיני הפמיניזם הפוריטני, בין אם לאו, אנו, בני הגזע האנושי (כמו סוגים רבים ושונים של בעלי חיים) באנו לעולם בשני מינים שונים (יחי ההבדל הקטן!) הנמשכים בעוצמה רבה אחד אל משנהו; דהיינו, שני מינים המשמשים כ"אובייקטים מיניים" אחד לשני. יתר על כן, התרבות האנושית אפילו טיפחה משיכה זו הרבה מעבר לממדיה הטבעיים, ונתנה לה ביטוי כנושא מרכזי בכל ענפי האמנות.

פרויד, למעשה, טוען שהאמנות אינה אלא סובלימציה של התשוקה המינית. מי שמתכחש לעובדות אלו, מתכחש לטבע, לאלוהים לתרבות האנושית, ובעיקר לעצם מהותו, ואינו ראוי לדבר בשמו של גוף פוליטי-חברתי המתעסק ביחסי נשים-גברים.

אני מודה ומתוודה שעל אף היותי פמיניסט ליברלי מושבע - ואולי אפילו בתיאום עם זה - אין באפשרותי, או ברצוני, ואינני חושב גם שזה מחובתי, להתנהג בניגוד לרגשותיי הטבעיים ולהסתכל על נשים הנקרות בדרכי שלא בצורה מינית, או להרגיש אשמה על כך שאני רואה אותן כמועמדות לשמש בתפקיד שותפות למעשה האהבה.

אם מישהו מעדיף לקרוא לרגשות מיניים אלה שנשים מעוררות בי (ולדעתי ברוב הגברים) אובייקטיביזציה מינית במגמה לגנותם, שיבושם לו, אך הוא חייב לדעת שעמדתו צבועה, חסרת משמעות, ודסטרוקטיבית. יחד עם זה, מאחר וזה הביטוי המקובל בוויכוח הציבורי, אין לי ברירה אלא להמשיך ולהשתמש בו, אך בתור מחאה על כך שהפמיניסטיות מיחסות לו קונוטציה השלילית, אקיף אותו במירכאות.

נחזור אפוא אלי ואל העובדה שאני מסתכל על נשים באופן כללי כ"אובייקטים מיניים" ושאינני מתבייש בכך. האם, למרות גישה זו, אני יכול להיחשב פמיניסט? בהחלט כן, מכיוון שבתור מתנגד חריף לדעות קדומות ואפליה מכל סוג שהוא, לא יכול להיות פמיניסט יותר מושבע ממני.

האם אני סקסיסט?

לא ולא, משום שיחסי לנשים אינו יחס של אדנות, התנשאות, אפליה לרעה, או דיכוי, אלא להפך, יחס של הערצה ופרגון מכל הלב. אני מתענג ממראן, נהנה מיצירותיהן, מוקסם מקולן, מתפנק מהמגע העדין של ידיהן, מתהפנט מה"חנדאלאך" שהם עושות, ובסך הכל מתמכר לקיומן. יתרה מזאת, במידה ונשים מהוות עבורי "אובייקט", הרי הן יותר אובייקט לנתינה מאשר ללקיחה, משום שבמרכז ההנאה של מעשה האהבה עומדת ההענקה, הרצון לעשות טוב או להתחלק בטוב עם אדם אחר בצורה האינטימית ביותר האפשרית. החסך העיקרי שיש לאדם שאין לו מאהב/ת הוא לא החוסר באובייקט להתפרקות פיסית בעזרתו (ובל נשכח, שלמטרה זו, בין היתר, העניק אלוהים לגברים ידים), אלא החוסר באובייקט להענקת רגשות כלפיו.

יכולתי עוד להמשיך להשתמש בביטויים מליציים כהנה וכהנה כדי לתאר את האושר שעצם קיומם של נשים מכניס לחיי כגבר (בין אם יש לדבר זה ביטוי פיסי מעשי, בין אם לאו) ואולם ספרי אמור להיות פילוסופי-לוגי ולא פיוטי, ולכן אסכם את מה שיש לי לומר במשפט קצר אחד: "ברוך מי שעשה את האישה". אוכל אפילו לשאול מהדתיים את התפילה "ברוך שלא עשני אישה", אבל להשתמש בציטטה זו לא בצורה הסקסיסטית השלילית שמשתמשת בה הדת, אלא להפך, בצורה מחמיאה המבטאת את העובדה שאילו הייתי אישה, הייתה נמנעת ממני האפשרות ליהנות מהקסם הנשי בצורה שאני נהנה ממנו בתור גבר.

יוצא מכל אמור לעיל, שעומד בפניכם גבר שאינו סקסיסט, למעשה ההפך הגמור ממנו, ויחד עם זאת, אחד שרואה את האישה כ"אובייקט מיני", והיה שמח בעצמו לשמש "אובייקט מיני" עבור כמה שיותר נשים. לצערי אין עדיין במילון הפמיניסטי (או הכללי) מילה לתאר סוג כזה של גבר, וברור גם שאינני היחידי בקטגוריה (אם כי ייתכן שלא רבים הם אלה המציגים את הדברים בצורה כה חדה וברורה בלי שמץ של צביעות ובלי שום מחויבות להיות "פוליטיקלי קורקט"). לכן, כדי להגדיר אותי ושכמותי בהקשר לנושא זה דרוש מושג חדש שאכנה אותו "סקסואליסט".

מכיוון שזה מושג מהפכני ומקורי חשוב שאגדירו בצורה פורמלית. למעשה, יותר הגיוני להגדיר את המושג "סקסואליזם" (שממנו נגזר המושג "סקסואליסט" שפירושו, כמובן, מי שדוגל בסקסואליזם), ולהלן ההגדרה:

הגדרת המושג "סקסואליזם": בניגוד לפמיניזם הפוריטני, סקסואליזם הוא פילוסופיה שמכירה בעובדה (ויתרה מזאת, אפילו מטפחת אותה ומודה עליה לאלוהים) שגברים ונשים שונים ביולוגית אלו מאלה ושהם נמשכים אחד לשני, או אם תרצו, משמשים "אובייקטים מיניים" אחד לשני.

הסקסואליזם מסתכל על שני המינים בצורה שוויונית לגמרי (חוץ ממה שנובע מהבדלים ביולוגיים, שבעטיים, למשל, לא יצפו מגברים להיכנס להריון), כך שבה במידה שהאישה היא אובייקט מיני לגבר, כך הגבר הוא אובייקט מיני לאישה. האובייקטיביזציה המינית מאפשרת להסתכל על המיניות כערך בפני עצמו, ללא תלות בשום ערך אחר.

כלומר העובדה שהאישה משמשת אובייקט מיני לגבר (או להפך), לא מוציאה מכלל אפשרות שהגבר ימצא בה גם מעלות אחרות, אבל גם לא מחייבת זאת. הדבר היחידי שהסקסואליזם מחייב (ושהוא יסודו) הוא ההדדיות, כלומר שיהיה פרגון ויחס של כבוד הדדי וזה מה שמבדיל באופן תהומי בין הסקסואליזם לסקסיזם המבוסס על התנשאות ואדנות של הגבר ביחס לאישה.

לפי הגדרתו כמבוסס על הדדיות, הסקסואליזם אינו רק ההפך מהתנשאות גברית (סקסיזם) אלא גם מתחרותיות (מה שנקרא "מלחמת המינים" או “the battle of the sexes” ושמתבטא במקרים רבים במשחקי כבוד טיפשיים), כך שסיסמתו היא: "מאחר ונבראנו שונים ומצוידים ב'כלים' לענג אחד את השני, אז בואו וננצל עובדה זו עד תומה ונענג איש את רעותו ואישה את רעה, ככל שהטבע מאפשר לנו לעשות זאת".

נשאר לנו עוד לדון בשלושה יישומים של הפמיניזם הפוריטני, כלומר, עמדותיו לגבי שלושה נושאים - פרסומים באמצעות גוף האישה, פורנוגרפיה, וזנות - עמדות שהופכות סוג פמיניזם זה לדת וזאת משני אספקטים. ראשית, מבחינת היחס למין, עמדות אלה מעמידות את הפמיניזם הפוריטני בחזית אחת עם הריאקציה הדתית שבתור האוצרת של הדעות הקדומות נגד נשים מהווה את האויב מספר אחד של הפמיניזם הליברלי.

שנית, עמדותיו השליליות של הפמיניזם הפוריטני לגבי הנושאים הנ"ל מבוססת על עיקרון שלילת האובייקטיביזציה המינית. למרות שהעיקרון אינו הגיוני (וזאת הדגשנו כבר יותר מפעם אחת), מאמץ אותו הפמיניזם הפוריטני בצורה דוגמטית בדיוק כפי שעושים מאמיני הדת הקונבנציונלית לגבי עקרונותיה. בניתוח שיבוא עכשיו בהקשר לשלושת הנושאים הנ"ל עמדתי תהיה עמדה של אדם שהוא בו-זמנית גם פמיניסט ליברלי מושבע וגם סקסואליסט ללא תקנה.

נתחיל את הדיון בשימוש שנעשה בגוף האישה לפרסומים, קרי, בפרסומים המשתמשים במיניות לשם העברת מסר מסחרי כדוגמת הפרסומת "להפשיט תפוז". כידוע, הפמיניזם הפוריטני מתנגד לפרסומים כאלה על בסיס עמדתו השוללת אובייקטיביזציה מינית.

אחרי שהראינו שעמדה זו מגוחכת, בעצם השמטנו את הקרקע מתחת לטענות הפמיניסטיות כנגד צורת פרסום זו. כדי להבין את הדבר יותר לעומק, בואו נשאל את עצמנו האם היו הפמיניסטיות מתנגדות לפרסום שבו הייתה, למשל, גולדה מאיר בלבוש של פועלת עולה על סולם, קוטפת תפוז, מציגה אותו בפני העם, וקוראת לעם לאכול מפירות ארצנו; או אילו יעל ארד הייתה עונדת את המדליה שקיבלה באולימפיאדה על תפוז אחוז בידה ואומרת שהוא הוא שנתן לה את הכוח לנצח? אינני חושב כך. אבל אם סנדי בר הייתה מקלפת תפוז תוך שהיא מקלפת גם את עצמה (מבגדיה) הייתה קמה צעקה גדולה. המסקנה היחידה המתבקשת היא שהתנגדות הפמיניזם בעצם אינה לשימוש בגוף האישה, אלא לשימושו בקונוטציה מינית, דבר שפירושו שמה שמכתיב את העמדה ה"פמיניסטית" בעניין זה הוא לא הגנת נשים אלא פשוט שלילת המיניות.

טענה אחרת חסרת הגיון של פמיניסטיות לגבי פרסומים המשתמשים במיניות הוא ש"אין קשר בין המוצר לבין המיניות המשמשת לפרסומו, למשל, מה הקשר בין מכונית הקסארה וביצועיה ובין היופי של קלאודיה שיפר וביצועיה?".

התשובה לזה היא פשוטה. פרסומת אינה מחקר אקדמי או פסטיבל דתי, אלא מכשיר למכירת מוצרים והיא נשפטת אך ורק על סמך התוצאות. אם עטיפה מסוימת מצליחה למכור את המוצר (אנלוגית לכלי האוכל האסתטי שעושה תיאבון לסועד), האם צריכים לשלול אותה רק מפני שהיא סקסואלית?

לסיום הדיון בנקודה זו, אזכיר את העובדה שהאפשרות להשתמש במיניות לקידום מכירות היא סימטרית לגבי גברים ונשים, ובאותה מידה שמיניות של נשים מקדמת מכירות אצל גברים, ניתן להשתמש במיניות של גברים כדי לקדם מכירות אצל נשים. ואכן, כמו שרקדניות "גו-גו" מושכות גברים לבארים, כך רקדני הצ'יפנדלס ודומיהם מושכים נשים לבארים. ואם תימצאנה פמיניסטיות שתבענה התנגדות גם לשימוש מיני בגוף הגבר (ואכן, לא חסרות כאלה), אין הודאה ברורה מזאת שהן אינן משתייכות לקטגוריה של "מגינות נשים", אלא לזו של "מתקיפות המיניות".

הנושא השני שעלינו לטפל בו הוא פורנוגרפיה.

מה שיש להגיד על נושא זה חופף בעיקרו את מה שנאמר בקשר לנושא הקודם. כמו בקשר לפרסומים המשתמשים במיניות, כן גם ביחס לפורנוגרפיה, מקור ההתנגדות הפמיניסטית הוא המיניות שבנושא (או הפיכת האישה ל"אובייקט מיני") ואין טעם לחזור על מה שכבר נאמר בעניין זה, חוץ מאשר להוסיף שתי נקודות חדשות.

ראשית, הפמיניסטיות טוענות שסרטי פורנו משפילים נשים. אינני מכחיש שאכן קיימים סרטים פורנוגרפיים שמוצדק לראותם כמשפילי נשים (ולגביהם אפשר לומר שלפמיניסטיות יש חופש ליצור בעצמן, בתור "קונטרה", סרטים פורנוגרפיים שמשפילים גברים, או בפחות קיצוניות וביותר "חינוכיות", סרטי פורנו שמשפילים גברים שמשפילים נשים). הבעיה היא, שההתנגדות הפמיניסטית לפורנו היא גורפת וכוללת גם סרטים שאינם משפילים נשים, ואני מכיר הרבה כאלה, דבר שבבסיסו עומדת ההנחה המפרשת את עצם ההשתתפות של אישה באקט המיני כהשפלה וכך מעמידה שוב את המחזיקות בהנחה זו בתפקיד של שוללות-מיניות.

לסיכום, אילו הפמיניסטיות היו דורשות סינון של פורנו היה מקום לדון אתן באותה מידה שניתן לדון בסינון אלימות. אבל, מאחר שההתנגדות שלהן לפורנו היא התנגדות על הסף, לא נותר לי אלא לשלול אותה על הסף.

טענה אחרת של הפמיניסטיות לגבי פורנו היא שצפייה בפורנו גורמת לגברים לנהוג באלימות כלפי נשים. הן מבססות את הטענה על מחקרים שהראו מתאם חיובי בין צפייה בפורנו ואלימות נגד נשים.

לו היה להן קצת מושג בסטטיסטיקה, לא היו נחפזות להסיק את המסקנה הנ"ל. מדעית, כל מה שניתן ללמוד מהעובדה שהמתאם בין שני הדברים חיובי הוא, שאותם גברים שיש להם נטייה להתנהג באלימות כלפי נשים יש להם גם נטייה לצפות בפורנו. אבל זה לא אומר שיש בהכרח קשר של סיבה ומסובב בין שני הדברים. יתרה מזו, לעובדה שהמתאם בין צפייה בפורנו ואלימות הוא חיובי יכולה אפילו להיות גם מסקנה הפוכה לחלוטין, כלומר, שההשפעה של הפורנו היא דווקא בכיוון של הורדת האלימות. זאת משום שלגבי חלק מסוים מצופי הפורנו (שכפי שהראה המחקר יש להם נטייה לאלימות) יכולה הצפייה בפורנו להוות דווקא פורקן ותחליף לאלימות, כך שאלמלא היו צופים בפורנו, יתכן אפילו שהיו אלימים יותר. אינני טוען שהדבר הוא אמנם כך, אך כמסקנה אובייקטיבית מהממצא שהמתאם הוא חיובי, זו אפשרות שאינה פחות מתקבלת על הדעת מזו הטוענת שפורנו גורם לאלימות כלפי נשים.

צריך גם להתייחס לגישתו הצבועה של בית המשפט האמריקאי מהדור הקודם לפורנו שהיה אז בלתי חוקי במספר מדינות. בארצות הברית, בה קיימת מצד אחד רגישות לחופש הביטוי ומצד שני פוריטניות מינית, יצרו בתי המשפט מין קריטריון מצחיק האומר ש"אם לסרט מיני יש גם 'ערך אומנות (REDEAMING VALUE)', הוא לא ייחשב לפורנוגרפי מבחינת החוק".

זה אבסורד. אם בני אדם נהנים מסרט פורנוגרפי, דהיינו, מסרט שכל מטרתו היא לגרות מבחינה מינית, אז זהו סוג האמנות שמדליק אותם, ולאף אחד, גם אם יהיה זה בית המשפט העליון בכבודו ובעצמו, אין זכות לשמש כמבקר אומנותי ולהורות לבני אדם איזה אומנות הם רשאים לראות ואיזה לא. האם קיימת סיבה הגיונית כלשהי חוץ מפוריטניות לאסור על אדם להתגרות מבחינה מינית כמטרה לשמה? נוסף לכך, אם תפסל כל יצירה אומנותית שיש בה מיניות, גם התנ"ך לא היה מצליח להתחמק מידי הפוסלים (עיין ערך "שיר השירים" ולא רק). איזה עולם משעמם יישאר לנו!

הדבר האחרון שאזכיר בקשר לפורנו קשור בהגדרה של הטרדה מינית לפי החוק החדש למניעת הטרדות מיניות שאושר על ידי הכנסת במרץ 1998. לפי חוק זה, אפילו האקט של החזקת תמונה פורנוגרפית על ידי גבר במקום עבודתו עלול להתפרש כהטרדה מינית של חברותיו לעבודה. כמה עצוב שהפמיניזם הפוריטני שלח שורשים גם למוסד המחוקק שלנו. רק מנטליות מעוותת יכולה לראות הטרדה בכך שגבר מבטא את נטיותיו המיניות הטבעיות על ידי החזקת תמונה "פורנוגרפית" במשרדו. עוד על נושא ההטרדה המינית, במאמר שלי במגזין זה בשם "החוק נגד הטרדה מינית מטריד (ולא רק מינית)"

אשר לנושא הזנות, פמיניסטיות רבות רואות בזנות ניצול מיני של האישה ודורשות הוצאתה מחוץ לחוק. כדי לומר כל מה שיש לי להגיד בנושא זה אצטרך לכתוב ספר נפרד רק עליו ולכן אסתפק רק בהערות קצרצרות. ידוע, כי בהקשרים אחרים, למשל, בעניין של הזכות לעשות הפלה, מצהירות הפמיניסטיות כי רק לאישה יש זכות על גופה (ולא לממשלה או לפוליטיקאים).

אז על סמך מה הן מרשות לעצמן, בו בזמן, לגזול זכות זו מהאישה כשהמדובר בבחירתה לעסוק בזנות ולדרוש מהממשלה להעניש אותה בשל כך?

זוהי צביעות נוראה, ופטרנליזם מהסוג הגרוע ביותר. אמרה לי פעם זונה באמסטרדם: "ביזנס הוא ביזנס, אהבה היא בולשיט, וכסף הוא סובניר". העלמה שאמרה לי את המשפט הנ"ל לא הייתה פרייחה, אלא דווקא דוקטורנטית אינטליגנטית שמצאה לנכון להרוויח את לחמה בתור מה שהחברה קוראת "זונה" ואני מעדיף לכנות בשם "דיילת מין".

אז מי היא זו, ואיזה היא הפמיניסטית הגדולה וחכמה מספיק כדי להעמיד את עצמה מעל לסטודנטית האינטליגנטית, ולעשות החלטות במקומה לגבי גופה? אשר לנשים העוסקות בזנות לא מתוך בחירה, אלא כתוצאה מכפיה על ידי גברים, צריך לטפל בתופעה בצורה האגרסיבית ביותר, אך טיפול זה צריך לבוא בצורה של מלחמה בכפיה ולא בצורה של איסור הזנות, דבר שהוא בבחינת שפיכת התינוק עם מי האמבטיה. אחת האפשרויות להגנה על ה"נערות העובדות" היא דווקא מתן מעמד חוקי לזנות והעמדתה תחת פיקוח, ואולי אפילו ניהול, ממשלתי. כל מה שמונע זאת הן דעות קדומות שמקורן בדת.

בהקשר ליחסי הגומלין בין פמיניזם למקצוע העתיק בעולם, יש עוד היבט מעמיק שאסור להתעלם ממנו (פמיניסטיות, שימו לב!). היחס השלילי של החברה לזנות התחיל עוד בתרבות הנומאדית הקדומה (שאבותינו היו חלק ממנה). בעוד שהנשים הנורמליות הסכינו עם גורלן להיות שפחות מין של בעליהם, היו הזונות נשים חופשיות ("פרי לאנסרס"). מבחינה זו הן היו, בעצם, לוחמות חירות והמייצגות היחידות של הפמיניזם הקדום.

החברה, שהעדיפה מצב של עבדות מינית של האישה בצורה של נישואים, הטילה סטיגמה על הזנות כאמצעי הגנה על תרבותה המנצלת נשים. הקודים התרבותיים הקדומים האלה הועברו אלינו באמצעות הדת ובאמצעות הגברים ש"שמרו על רכושם". גברים אלו, מצד אחד אמנם שמרו על רכושם, אך מצד שני לא היו מוכנים לוותר גם על האופציה לקבל שירותי מין מהזונות, ולכן הם פיתחו סטנדרד כפול: כשהם "כובשים" מספר רב ככל האפשר של נשים הם נחשבים לדון-ז'ואנים מצליחים, ואילו נשים שעושות בדיוק אותו דבר עם מספר רב של גברים, מוכרזות כ"מופקרות" (ונשים נשואות, תלוי בזמן ובמקום, יכלו ועדיין יכולות אפילו לשלם על כך בחייהן). מסתבר אפוא כי:

גינויה של הזונה על כך שהיא שוכבת עם רבים אינו אלא גינויה של האישה המסרבת להיות רכושו של גבר כלשהו, ופמיניסטיות הלוקחות חלק בגינוי זה, בעצם, מעלות על המוקד את מייצגותיו האמיתיות של תנועתן.

הייתי מציע לפמיניסטיות הפוריטניות ללמוד קצת על מרגרט סאנגר - אחת מאימהות הפמיניזם המודרני, אם לא אמו בהא הידיעה - כדי לראות כי:

פמיניזם וסקסואליות יכולים וצריכים לצעוד יד ביד כשני האספקטים הבסיסיים של כבוד האישה, שלא רק שאינם מנוגדים, אלא שהם קשורים אחד לשני כמו תאומי סיאם מבחינה זו ששחרור האישה מבחינה חברתית יבוא רק כתוצאה של שחרורה של החברה, על גבריה ונשיה כאחד, מבחינה מינית.

האמת היא, אפוא, שהצביעות החברתית ביחס למין חייבת להיפסק. המין אינו דבר מגונה, אלא, המתנה היפה והנעלה ביותר שקיבלנו מאלוהים. כל מי שעושה מין - ולא חשוב מאיזה סיבות, שהרי האדם אדון לגופו - ממלא את רצון האלוהים וראוי לכבוד. השורה האחרונה בדיון זה - שתצלצל כנראה נועזת מדי לרוב הקוראים למרות היותה, בעצם, המסקנה ההגיונית היחידה מתבקשת מאמונה בפמיניזם הליברלי ובזכויות האדם - היא:

על יחס החברה לזונות: חברה המכבדת את נשותיה חייבת לכבד גם את זונותיה.

ומסקנה נוספת:

על הפמיניסטיות האמיתיות: בעניין היחס השלילי של הפמיניזם הפוריטני לסקסואליות יש לי מסר חשוב לומר לנציגותיו: הפמיניסטיות האמיתיות הן לא אתן ושכמותכן הנלחמות בטחנות רוח, דהיינו בטבע האנושי ובכל מה שיפה בין גברים ונשים, אלא נשים כדוגמת מדונה או פנינה רוזנבלום, שלא רק שלא התביישו בצד המיני של נשיותן, אלא אפילו עשו בו שימוש מסוג זה או אחר כדי לקדם את מטרותיהן; וכך, במקום לבלבל את המוח, לילל, לזעוק או להתחנן, "עשו את זה" בעולם של גברים, והעמידו את עצמן בכוחן הן בשורה הראשונה של המצליחנים.

נושא הזנות מטופל ביתר הרחבה במאמרי במגזין זה בשם "על זנות וצביעות (מדוע חייבים למסד את המקצוע העתיק בעולם?)"

חשוב גם לציין, שבאותו נימוק שפמיניסטיות רבות משתמשות לשלילת הזנות (כלומר, הנימוק שהזנות מהווה ניצול גופה של האישה), משתמשות אלו ששוללות את הפונדקאות. אחת מאלו, שהופיעה בתכנית "עובדה" של אילנה דיין (מיום 24/03/98), טענה שהפונדקאיות מהווה "מכירת רחם" ודרשה לאסור אותה מאותה סיבה שהחברה אוסרת מכירת אברים, כמו כליה, למשל.

כדי לראות שדרישה זו אינה צודקת, יש, ראשית, לשים לב לכך, שגם אם קיים איסור על מכירת כליה, אין איסור על מכירת שיער, כך שדין מכירת אברים שונה לגבי חלקי גוף שונים. שנית, הפונדקאית אינה "מוכרת" את רחמה אלא, לכל היותר, "משכירה" אותו, וההבדל בין השכרת הרחם למכירת הכליה הוא, שהפונדקאית נשארת לאחר סיום תפקידה עם רחם בלתי ניזוק, ואילו מוכרת הכליה נשארת עם כליה אחת במקום שתיים (כך שאין לה כליה רזרבית למקרה שכלייתה היחידה תיפגע).

באשר להשכרת גוף תמורת כסף, גם העוזרת המנקה את הבית לאישה העשירה משכירה את גופה תמורת כסף, וכמוה גם הפועלת החקלאית או התעשייתית. פה רואים שוב שההתנגדות הפמיניסטית לפעילות המסוימת (פונדקאיות) מקורה בעובדה שמעורב בה אבר מאפיין נשי (הרחם) מה שמחזיר אותנו לעניין הדעות הקדומות (שהרי אין שום סיבה אובייקטיבית להעניק מעמד של קדושה לרחם ולמנוע אותו מהרגליים או הידיים).

אשר למשבר הנפשי האפשרי עקב וויתור על התינוק מצד הפונדקאית, לשם כך מחייב החוק הערכה פסיכולוגית ומעקב, ובגלל כבוד האישה, משאיר את השיקול (אם לקחת או לא לקחת סיכון נפשי) בידי הפונדקאית, שעל גופה ונפשה מדובר. העובדה היא, שבאמריקה ובמדינות אחרות הפונדקאיות עובדת, וזה שקיימים מקרים היוצאים מכלל זה, לא צריך לשנות ממנהגנו להתאים את התנהגותנו לכלל ולא ליוצא מן הכלל (כפי שאבן נוהגות מרבית הנשים בקשר להריון בהחליטן להיכנס אליו לאור העובדה שככלל הריון עובר בסדר ולא להירתע מכך לאור המקרים היוצאים מן הכלל שבהם הריונות מסתיימים במוות).

כפי שראינו, הפמיניזם הפוריטני דסטרוקטיבי דיו, אך יש סוג של פמיניזם שהוא אפילו גרוע ממנו. פה מדובר על הפמיניזם השוביניסטי, שמבוסס על שנאת גברים (הטוען שאין אפילו גבר אחד בעולם שהוא בסדר). אני מניח שקהל המנויים של פמיניזם זה מורכב בעיקר מנשים מתוסכלות שפספסו חיים הטרוסקסואלים מיניים בריאים פלוס נתח מסוים מקהילת הלסביות המתרגמות את אי-משיכתן המינית לגברים לשנאה.

לא ארבה מילים על תופעה זו אך אספר על מקרה שאני אישית נפלתי לו קרבן. בשנת 1992 הוצאתי בארה"ב ספר על נושא ההפלות בו צידדתי בעמדה הפמיניסטית של זכות האישה לגופה. כחלק ממסע המכירות של הספר, הגעתי לחנות פמיניסטית שציפיתי שתהיה מקום אידיאלי למכירתו. בעלות החנות אמנם לקחו ממני את העותק שמסרתי להם לעיון, ואולם מקץ כמה ימים, כשחזרתי לשמוע את החלטתן בקשר לאפשרות שהן תצגנה בחנותן את הספר למכירה, קיבלתי תשובה שלילית שנומקה בכך שבעיקרון אין הן מוכרות ספרים על נושאים נשיים שכותביהם גברים משום ש"אין גבר שיכול לכתוב על נשים בצורה מהימנה". (את העותק שמסרתי להן לעיון, אגב, הן גנבו.)

על גבול הפמיניזם השוביניסטי עמדה הערה של אורנה בן דור לאחד ממרואייניה בתכניתה "מבט שני" מיום שבת 9/1/99 (חינוכית2-) כאשר איפיינה כשוביניסטית את אמירתו של הגבר שראיינה בתכניתה ש"הוא אוהב נשים בחברתו". עד אותו רגע סברתי לתומי, ששוביניסט הוא מי שמסתכל בהתנשאות על בני/בנות המין השני, והנה למדתי מאורנה בן דור שעצם ההנאה מהימצאות בחברתן אף היא בחזקת מעשה שוביניסטי. מעניין אם, למשל, הייתה המראיינת מכנה שוביניסטית אימרה מפי אישה (למשל, החיילת הראשונה שגמרה בהצלחה קורס טיס) ש"[בין היתר] נהנתה להיות מוקפת בגברים"? על מנת למנוע שימוש לרעה במושג השוביניזם אני מציע במסגרת הבאה קריטריון לוגי פשוט (למעשה, רק תנאי מספיק) כדי לאתר אימרות שוביניסטיות. הקריטריון, המבוסס על שיקולי סימטרייה, הוא:

קריטריון (תנאי מספיק) לאיתור משפט שוביניבטי/סקסיסטי

אימרה מסוימת היא שוביניסטית /סקסיסטית אם כשנהחליף באימרה זו את תפקידי הגברים והנשים, כלומר, נציב באימרה "גבר" במקום "אישה" ו"אישה" במקום "גבר", ונשווה את האימרה המתקבלת מהצבה זו (שנכנה אותה בשם "האימרה הדואלית") לאימרה המקורית, נקבל סתירה לוגית. כך, האימרה "הגבר נמצא מעל האישה" היא סקסיסטית משום שהאימרה הדואלית ("האישה נמצאת מעל הגבר") סותרת אותה לוגית.

חשוב לציין שהמדובר רק בתנאי מספיק, כלומר אם אימרה מסוימת אינה סתירתית לאימרה הדואלית שלה, אין הדבר עדיין מוכיח שהיא אינה סקסיסטית. למשל, במקרה שלנו, למרות שהאימרה "גבר נהנה להיות מוקף נשים" אינה סותרת לוגית את האימרה הדואלית שלה ("אישה נהנית להיות מוקפת בגברים"), דבר זה לכשעצמו רק אומר שאין הוכחה לוגית שהאימרה סקסיסטית. זה שהאימרה אכן לא סקסיסטית צריך להיות ברור לכל מי שקרא את המאמר.

לסיום ובתור אפילוג, ברצוני להעביר לפמיניזם את המסר הבא:

אפילוג: מסר לפמיניסטיות באשר הן

פמימניסטיות יקרות! אני אתכן לאורך כל הדרך במלחמת השחרור שלכם. אבל התשובה לשובניזם גברי אינה שוביניזם נשי המגדיר את הגברים כ"אויב"; והתשובה לדיכוי המיני של האישה אינה דיכוי המיניות או דמוניזציה של המין בסגנון הפנדמנטליסטים הדתיים, אלא להפך, ליברליזציה של המיניות או אמנציפציה מינית. רק כאשר המיניות תשוחרר מהנטל של הסטיגמה הרואה בה דבר מלוכלך או משפיל או נחות, רק אז ייעלם הסטנדרד הכפול המפלה בין גברים ונשים. רק אז תיפול חומת האבן החוצצת בין גברים ונשים ותיהפך לחלון הזדמנויות. רק אז תוחלף האלימות בעדינות והמתח השלילי בין אויבים ייהפך למתח חיובי בין אוהבים. כשיגיעו זמנים אלה, נשים תפסקנה להגדיר את ההחפצה (האובייקטיביזציה) המינית שלהם על ידי גברים כדבר מעליב או מביש, אלא להפך, כאות של כבוד וגאווה; ותשובתן של הנשים להחפצתן המינית על ידי גברים לא תהיה התנגדות וזעם, אלא דווקא, ההחפצה המינית של מחפיציהן.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>
  1. פוי או יופי ?   מאת: דליה    5/4/2005
  2. הכותב מזייף   מאת: נפגעת תקיפות מיניות    13/9/2007
  3. אתה משחק באש כיוון שזהו נושא רגיש.    מאת: סטודנטית    18/9/2007
  4. הידעת שפמיניסטיות נהנות יותר מסקס?   מאת: פמיניסטית לא פוריטנית    4/2/2011
  5. תגובה לתגובה מספר 3   מאת: המחבר    5/3/2011
  6. תגובה לתגובה מספר 2   מאת: המחבר    5/3/2011
  7. תגובה לתגובה מספר 4   מאת: המחבר    5/3/2011









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן