מחלוקת זו משותפת לכל העררים שבכותרת, ועל כן ניתנת החלטה זו - לגבי המחלוקת האמורה בלבד - במשותף, לגבי העררים הללו.

3. סעיף 28 לחוק הביוב מסדיר את עניין דרישת התשלום, וזו לשונו:

סעיף 5 לחוק זה קובע:

הוראה נוספת של הדין הכללי, שקובעת אותה חובה, מצוייה בסעיף 22 (א) לחוק בתי הדין המינהליים, התשנ"ב - 1992:

הזכרנו את הוראת סעיף 28 לחוק הביוב, שבה עסקינן בהחלטה זו. נציין אף את

בדומה, סעיף 7א' לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית),

דוגמה נוספת מצוייה בסעיף 9א' (ב) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצורכי ציבור, התשכ"ד - 1964, שם הותנה מירוץ המועד (בן שנה) להגשת תביעה, בכך שבעת שקיבל את התשלום, כאמור באותו סעיף, הוסבר לתובע תוכנו, קרי: זכותו לתבוע את הפרש התשלום, כאמור בסעיף, וכי זכות זו מוגבלת לשנה בלבד.

השאלה להחלטתנו היא, כאמור:

למען הסר ספק: העיריות (בתיקים שתלויים ועומדים לפנינו) אינן מקבלות, לגוף העניין, את קביעתו של כב' השופט אזר, כי דרישת תשלום, שכוללת רק ציון מספר המטרים המחוייב, בצירוף התעריף פר מ"ר, אינה עונה על דרישות הפירוט שבסעיף 28 לחוק הביוב.

לפחות יש מקום לבחון: האם זכות הערר דומה במהותה לפרטים האחרים, שנדרשים על פי סעיף 28, ועל כן צריך להיות דין אחד לה ולהם; או שמא שונה היא במהותה מאותם פרטים, ועל כן אפשר שצריכה להיות תוצאה שונה לאי-הכללתה בדרישת

מהחלטתו של כב' השופט ארבל עולה, כי מאחר ומדובר בדחייה של טענת סף בדבר איחור, עדיין יכול ביהמ"ש, במסגרת הדיון בערעור, להתייחס גם לטענת האיחור וגם לטענות אחרות שיועלו בערעור, ואין הצדקה ליתן רשות ערעור בעניין טענת הסף, כשהיא לעצמה (החלטותיהם של כב' השופטים פיינשטיין וארבל בעניין מסטי הנ"ל צורפו לסיכומיהם של חלק מב"כ הצדדים בעררים שלפנינו. עו"ד קוצ'ינסקי, ב"כ המשיבה ב-ע"א 312/02, ציין בסעיף 10 של סיכומיו, כי תלוי ועומד ערעור על ההחלטה בתיק, לגופו, ובין היתר - גם בעניינה של אותה טענת סף.

8. כבר לפני שנים רבות עמד ביהמ"ש העליון על החשיבות הרבה של הזכות לערור על החלטתה של רשות מינהלית לפני טריבונל מיוחד שהדין קבע לכך:

"זכות ערר עניינית כזאת יש לה חשיבות ציבורית גדולה. בכוחה למנוע שרירות שלטונית ולהקהות את חודה של כל הרגשה מסוג "אני ואפסי עוד". בשים לב לכוחות הדרסטיים הניתנים לפי החוק הזה לזרוע המבצעת במדינה, הרי שזכות הערר לפני רשות שיפוטית, הניתנת לאזרח הנפגע מהם, ממלאת תפקיד חיוני ביותר. בסופו של דבר, היא עשוייה לטפח ולקרב קיום יחסים תקינים והוגנים בין האזרח והשלטון" (דברי כב' השופט ברנזון ב- בג"צ 300/66 ורדי נ. יושב ראש ועדת העררים לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, פ"ד כ' (4) 514, בעמ' 521).

הדבר ברור אף על פי ההיגיון הפשוט:

מנגד, קובע הדין את זכותו של הנישום לערור על אותו חיוב ולהעמידו בביקורת של טריבונל, שנקבע לשם כך בדין.

יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת שטרנברג-אליעז בפרשת מנחמי, בשלב הדיון לפני ביהמ"ש המחוזי (ת"א 433/91, דינים מחוזי, כרך כ"ו (7), 873, בעמ' 9 של פסק הדין):

פרופ. זמיר מציין את ההבחנה שנעשתה בפסיקה, לעניין זה, בין הוראות מחייבות לבין הוראות מנחות:

10. עמדתנו היא, כי אמנם יש שוני מהותי בין זכות הערר לבין הפרטים האחרים, שנמנו בסעיף 28 לחוק הביוב:

ב-רע"א 2425/99 עיריית נס ציונה ואח' נ. י.ח. ייזום והשקעות בע"מ ואח' (פ"ד נ"ד

אנו סבורים כי יש לראות את זכות הערר כחלק מזכות הגישה לערכאות, שהוכרה בפסיקה כזכות יסוד, זכות חוקתית (ראו למשל: ע"א 733/95 ארפל אלומיניום

בע"מ נ. קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נ"א (3), 577 וכן פסיקה נוספת ומאמרים בעניין זה, שפורטו בסיכומיהם של ב"כ העוררים).

לעומת זאת, אם תיחסם דרכו של הנישום אל בית הדין המינהלי, מהטעם שאיחר בהגשת הערר - למרות שבדרישת התשלום לא הודעה לו כלל זכות הערר והמועד

לעומת זאת, המציאות בכל הנוגע למערכות ביוב מודרניות השתנתה מאד בעשרות השנים שחלפו.

כיום, אזרח שרוצה לבחון את תקינותו של היטל הביוב (למשל: לנוכח ההוראות שבסעיפים 17 סיפא, 18 ו- 27 לחוק הביוב), יתקשה לעשות זאת ללא עזרה של מומחים, שיצטרכו לבדוק באופן מקצועי את "ספר התחשיב" שעל פיו נקבע תעריף ההיטל.

רק לאחר בדיקה כזאת יוכל הנישום לקבל החלטה מושכלת: האם באמת יש בסיס לערור על היטל הביוב; שמא ניתן להציג את ממצאי המומחה מטעמו לפני הרשות המקומית ולהגיע עמה להסדר, ללא צורך בהליך ערר; ושאלות כיוצ"ב (לעניין המועד הקצר מדי להגשת הערר, ראו אף דבריו של כב' השופט ארנסט ב-וע 1706/01 בובליל

עו"ד מנדל, ב"כ העוררת ב-ע"א 294/02, מציינת בסיכומיה, על דרך השוואה, כי המועד של 30 יום נקצב גם להשגות על היטל השבחה ועל מס שבח, אלא שבשונה ממצב הדברים לגבי היטל הביוב - אותם 30 יום נמנים מעת שהנישום קיבל שומה מפורטת של כל אחד משני החיובים הללו, שבה מפורטים בדיוק יסודות השומה וכיצד נקבע סכום החיוב.

יש פסיקה שקובעת במפורש, כי העדר הפרטים הללו משמעו: אי קיום, על ידי הרשות, של הדרישות שבסעיף 28 לחוק הביוב (ע"א 263/78 חברת חשמל לישראל בע"מ נ. המועצה המקומית נשר, פ"ד ל"ג (1), 757; המר' 5741/94 (ביהמ"ש המחוזי תל-אביב) עיריית תל-אביב נ. גויל ביח"ר ישראלי לנייר; עניין בר-עוז בביהמ"ש המחוזי).

מפסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין בר-עוז עולה כי מירוץ הזמן להגשת הערר נמנה, גם אם דרישת התשלום נפגמה על ידי אי הכללת הפרטים הדרושים בעניין אופן החישוב של היטל הביוב; דבר שאולי מחמיר עוד את הבעיה של המועד הקצר מדי להגשת ערר הביוב.

לועדת הערר שלנו הוגשו מספר עררים, שנאמר בהם במפורש כי הם מוגשים רק על מנת שלא לאבד את המועד הקצוב בחוק, אולם לעורר חסרים עדיין פרטים רבים לשם העמדת הערר לגופו, והוא מבקש לשמור על זכותו למלא את החסר בהמשך.

כמובן שהמטרה אינה להעמיס על שולחן ועדת הערר כמויות של עררים, שהוגשו (בלית ברירה) "במועד", אלא המצב הרצוי הוא, שינתן לנישומים זמן סביר - לאחר קבלת דרישת התשלום - על מנת להשיג מהרשות המקומית את "ספר התחשיב" של

היטל הביוב, ומסמכים דרושים אחרים, ולבדוק את דרישת התשלום לגופה, בטרם יחליטו אם בכלל להגיש ערר.

כל עוד לא תוקנה ההוראה שבסעיף 30 לחוק הביוב בדבר המועד להגשת הערר, אין לועדת הערר מנוס אלא לפעול על פי החוק הקיים.

עם זאת, כאשר מדובר על פגם בדרישת התשלום שהוא: אי הודעה על עצם זכות הערר, אזי המועד הקצר כל-כך להגשת הערר, שעדיין קבוע בחוק, מוסיף נופך של חומרה לפגם מהותי זה.

12. ציינו לעיל, כי כבר מהנוסח עצמו של ההוראה שבסעיף 22 (א) לחוק בתי הדין המינהליים עולה התוצאה שצריכה להיות לאי הודעת זכות הערר, והיא: כי המועד להגשתו טרם החל "לרוץ".

סעיף 28 לחוק הביוב מנוסח אמנם באופן מעט שונה, אך מדובר באותו עיקרון ובאותו טעם ענייני, שעומד בבסיסן של שתי הוראות החוק הללו (ואף של ההוראה שבסעיף 5 של חוק ההנמקות), ועל כן אף התוצאה צריכה להיות זהה.

אף המלומד, עו"ד רוסטוביץ, סבור כי זו צריכה להיות התוצאה (ראו המובאות מספריו: ארנונה עירונית; היטל השבחה, שפורטו בסעיף 10 של סיכומיה של עו"ד קדמי, ב-ע"א 312/02).

עו"ד קוצ'ינסקי (ב"כ המשיבה באותו ערר) טוען כי עמדה זו של עו"ד רוסטוביץ הובעה רק לגבי ארנונה והיטל השבחה, אך לא לגבי היטל הביוב.

איננו מקבלים איבחון זה, מכיוון שהעיקרון לגבי הודעת זכות הערר הוא עיקרון כללי ובסיסי, שחל על כל החלטה של רשות מינהלית, אשר יש לגביה זכות ערר או זכות השגה בדרך אחרת.

הדברים עולים במפורש מתוך ההוראות הכלליות שבחוק ההנמקות ובחוק בתי הדין המינהליים, אשר הובאו לעיל.

אסמכתא נוספת לתוצאה של אי תחילת מירוץ המועד, כאשר זכות הערעור לא הודעה: החלטתו של כב' השופט פיינשטיין ב-בש"א 2010/01 (בימ"ש השלום רחובות) הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשל"צ נ. מסטי, שנזכרה כבר לעיל.

באותו מקרה בחר הנישום לתקוף את שומת היטל ההשבחה ב"מסלול" של קביעת שמאי מכריע, אך בשלב מסויים הקפיא את פעילותו במסלול זה והגיש לבימ"ש השלום ערעור על השומה.

הועדה המקומית ביקשה לדחות את הערעור על הסף, בטענה כי הזכות לתקוף את שומת ההיטל היא אחת, ואם בחר הנישום לממש אותה ב"מסלול" של שמאי מכריע, אינו יכול, במקביל, להגיש גם ערעור על השומה.

מנגד, טען המערער כי נקט בדרך של שמאי מכריע, מכיוון שהועדה המקומית לא יידעה אותו על זכותו לתקוף את החיוב בדרך של ערעור לביהמ"ש.

כב' השופט פיינשטיין קיבל טענה זו, ואף דחה את טענתה של הועדה המקומית כי חל איחור ניכר בהגשת הערעור, בקבעו כי משלא הודיעה הרשות לנישום על זכותו לערער לביהמ"ש - לא החל "לרוץ" מניין המועד להגשת הערעור.

כפי שציינו, בקשת רשות ערעור על החלטתו של כב' השופט פיינשטיין בטענת הסף, נדחתה על ידי כב' השופט ארבל בביהמ"ש המחוזי; אך ערעורה של הועדה המקומית על ההחלטה בטענת הסף תלוי ועומד, במסגרת ערעור על פסק הדין לגופו.

על כל פנים, עמדתו של כב' השופט פיינשטיין היא בבחינת "קל וחומר", בהתייחס לסוגייה שלפנינו: חוק הביוב אינו קובע שני "מסלולי תקיפה" חלופיים, כמו לגבי החיוב בהיטל השבחה, אלא רק את זכות הערר לפני ועדת הערר, ואותה חייבת הרשות המקומית להודיע לנישום, מכוח ההוראה החד משמעית שבסעיף 28 לחוק הביוב.

אם - בהיטל ההשבחה - לא החל מועד הערעור להימנות, מכיוון שהרשות לא הודיעה עליו לנישום, ולמרות שהנישום כן פעלבמסגרת מסלול התקיפה החלופי; אזי ב"מסלול האחד" של זכות הערר, על פי חוק הביוב - וודאי שאין למנות את המועד להגשת הערר, כל עוד לא הודיעה הרשות לנישום על זכות הערר ועל מועדה.

ב-ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ. עיריית טירת הכרמל ציין כב' השופט אנגלרד את ההוראה שבסעיף 7א' לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976 (להלן: חוק ערר הארנונה), שמחייבת את הרשות להודיע לנישום את הזכויות והמועדים להשגה ולערר על פי אותו חוק.

לשיטתו, "הימנעות הרשות מקיום דרישה זו יצדיק, ככלל, מתן רשות לנישום להעלות טענות בבית המשפט" (בסעיף 12 של פסק הדין).

עו"ד קוצ'ינסקי, ב"כ המשיבה ב-ע"א 312/02, מציין, בצדק, כי חוק ערר הארנונה מאפשר לנישום להעלות לפני ביהמ"ש השגות בנקודות מסויימות, למרות שנמנע מלהעלותן בהליך של השגה או ערר לפי אותו חוק, ולביהמ"ש שיקול דעת, אם להיזקק לאותן השגות. על כן, בעניין ט.ט. לא עלתה כלל שאלה של איחור בהגשת ההליך, ופסיקתו דלעיל של כב' השופט אנגלרד ציינה את עניין אי ההודעה על זכות הערר, רק כאחד השיקולים שביהמ"ש ישקול, על מנת להחליט אם להשתמש בשיקול דעתו ולהיזקק להליך ההשגה שהובא לפניו.

עם זאת, איננו מסכימים עם עו"ד קוצ'ינסקי, כי הדברים הללו אינם רלבנטיים כלל לענייננו.

מדבריו של כב' השופט אנגלרד עולה בבירור, כי מחדלה של הרשות להודיע את זכות הערר מהווה שיקול שתומך במתן זכות דיונית לעורר, בשל אותו מחדל.

פסיקה זו תומכת במסקנה, כי למחדל של הרשות להודיע את זכות הערר צריכה להיות תוצאה דיונית, אשר תמנע חסימה של הנישום מלהעלות את טענותיו, לגופו של החיוב, לפני ערכאה, שתוכל לבקר את תקינותו. גישה זו מתיישבת אף עם מעמדה החוקתי של זכות הגישה לערכאות.

פסיקה זו, על פי רוחה, תומכת במסקנה כי מקום שהרשות חדלה מלהודיע את זכות הערר, בניגוד לחובתה על פי החוק - אזי טרם החל להימנות המועד להגשת הערר.

ואמנם, זו היתה פסיקתו של נשיא ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע, כב' השופט גלעדי, ב-עת"מ 282/01 יהלומית פרץ עבודות בניין ופיתוח בע"מ נ. מנהל הארנונה בעיריית אשדוד (להלן: עניין יהלומית).

במקרה זה לא הראתה העירייה כי הודיעה לעותרת את זכויותיה להגיש השגה, כמתחייב על פי סעיף 7א' לחוק ערר הארנונה.

העותרת הגישה השגה, לאחר שחלפו למעלה מתשעים הימים, שנקצבו לכך בחוק האמור, והעירייה טענה, כי יש לדחות את ההשגה על הסף מחמת האיחור בהגשתה.

כב' הנשיא גלעדי פסק:

העובדה שהמערערת היא חברה קבלנית, ויש לה עורכי דין, המלווים אותה לאורך כל פעולותיה, אינה משנה עובדה זו" (בסעיף 3 של פסק הדין).

ומכאן המסקנה: "כל עוד לא הודיעה העירייה למערערת שיש לה זכות להגיש השגה תוך 90 יום, לא החלה התקופה להגשת ההשגה... " (בסעיף 6 של פסק הדין).

דוגמה נוספת: ב-המר' 5741/94 עיריית תל-אביב נ. גויל, ביח"ר ישראלי לנייר קבעה כב' השופטת אלשיך, כי דרישת תשלום, על פי סעיף 28 לחוק הביוב, שאינה כוללת את הפרטים שנדרשו באותו סעיף - לאו דרישת תשלום היא.

גישה זו נדחתה, אמנם, על ידי ביהמ"ש העליון בעניין בר-עוז, אולם כאמור - הפגם של אי הודעת זכות הערר לא עלה ולא נדון באותה פרשה.

על כן יפים גם כיום דבריה של כב' השופטת אלשיך, על כך שבדרישות התשלום, בעניין שלפניה, לא נכללה הודעה על זכות הערר:

לשיטתי, הימנעות הנתבעת מציון זכות הערר בהודעות התשלום, שנשלחו מטעמה, היא כשלעצמה שוללת את היותן של ההודעות דנא דרישות תשלום במשמעות סעיף 28 לחוק" (בסעיף 6 של פסק הדין; ההדגשה במקור).

עו"ד מנדל מביאה בסיכומיה (בסעיפים 16 - 22) דוגמאות רבות נוספות של פסיקה, לגבי סוגים שונים של תשלומי חובה, שבה קבעו בתי המשפט, כי כאשר הפרה הרשות את חובתה להודיע לנישום על זכות ההשגה או הערר - אזי יש לראות כאילו טרם החל "לרוץ" המועד להגשתם, ויש לאפשר לנישום את זכות הגישה לערכאות, שהוענקה לו על פי הדין, לצורך בירור תקינותו של החיוב.

אנו סבורים כי אכן יש ללכת בעקבות פסיקה זו.

עו"ד קוצ'ינסקי (ב"כ המשיבה ב-ע"א 312/02) מסתמך, בין היתר, על ע"א 1842/97 עירית רמת גן נ. מנחמי מגדלי דוד רמת גן בע"מ (פ"ד נ"ד (5), 15; להלן: עניין מנחמי), שם נפסק כי אי משלוח דרישת התשלום אינו בגדר הפרה מהותית מצד

הרשות, ואינו מביא לתוצאה של ביטול חובתה של החברה העוררת לשלם את היטל הביוב.

עו"ד קדמי השיבה על כך בשתיים:

ראשית, בעניין מנחמי התקיימו נסיבות מיוחדות, בכך שהעוררת היא היא שביקשה מהעירייה להעתיק את קו הביוב, כך שהעבודה מושא תביעתה נעשתה לבקשתה-שלה.

ביהמ"ש ראה נסיבה מיוחדת זו כמקהה עד מאד את העוקץ של הפגמים שנפלו בפעולתה של העירייה בכל הנוגע לדרישת התשלום.

שנית, יש להבחין היטב בין ביטול החיוב בהיטל, לגופו, לבין השאלה הדיונית: האם נחסמה דרכו של העורר להגשת הערר, מכיוון שהמועד לכך חלף.

כפי שהדגשנו כבר קודם לכן, המחלוקת במקרה שלפנינו נסבה על התוצאה הדיונית בלבד. אם נקבל את עמדתם של העוררים, לא תהיה התוצאה: ביטול חיובם בהיטל הביוב עצמו, אלא רק קביעה כי לא נחסמה דרכם להעמיד את החיוב בהיטל לביקורת ועדת הערר.

עו"ד מנדל, ב"כ העוררת ב-ע"א 294/02, הדגישה בסיכומיה את ה"לב" של הלכת מנחמי: הפגם שבאי משלוח דרישת תשלום לא נמצא מהותי, במובן זה שאין בו כדי לבטל את עצם החיוב בהיטל הביוב; אך הוא נמצא מהותי, לעניין זכותו של הנישום להביא את החיוב לביקורת לפני הערכאה שנועדה לכך, ועל כן קבע ביהמ"ש כי זכות הערר עדיין עומדת לו, למרות שחלפו כתשע שנים מעת החיוב.

אם בוחנים את העניין מהיבט של "בטלות יחסית", ניתן לאמר כי תוצאה כזאת מבטאת איזון ראוי בין האינטרס הציבורי לבין זכויות הפרט: האינטרס הציבורי הוא, כי כל מי שחייב בהיטל ביוב, ישלם אותו, באופן שהוצאות הביוב לא יפלו למעמסה רק על חלק מהציבור, אלא כל ציבור החייבים ישלמו את חלקם בהן.

זכות הפרט, בהקשר שלנו, היא כי הרשות תקיים את חובתה להודיעו, עם מסירת דרישת התשלום, על זכות הערר ועל מועדה, על מנת שתהיה ממשות לקיומה של זכות חשובה זו.

החלטה כזאת לא תבטל את עצם חובתו של העורר לשלם את היטל הביוב, אך תמנע חסימת דרכו לבירורו של החיוב שהושת עליו.

לא זו בלבד שאין בכך סתירה להלכת מנחמי, אלא זו היתה, בסופו של דבר, התוצאה על פי פסיקת ביהמ"ש העליון: "אין במסקנתנו זו כדי לשחרר עיריות מחובתן על פי החוק לשלוח הודעות כנדרש. החובה מקורה בחוק, ועל העירייה לכבדה. יש להצטער על כך שעיריית רמת גן נכשלה במילוי חובתה. עם זאת, אין בכך כדי להצדיק את שחרורה של החברה מחובת תשלום ההיטל. במקביל, אין בכך כדי לשלול מהחברה את זכותה לתקוף את ההיטל שהוטל עליה בפני ועדת הערר (סעיף 30 לחוק הביוב) ובפני בית המשפט המחוזי (סעיף 31 (א) לחוק הביוב). זכות הערר תעמוד לחברה תוך 60 יום מיום מתן פסק דיננו" (מתוך פסק דינו של כב' הנשיא ברק, שם, בעמ' 23; כב' השופטים אנגלרד וחשין הסכימו לתוצאה זו; יש לציין כי בעניין מנחמי לא נדון באופן ספציפי הפגם של אי הודעה על זכות הערר).

עו"ד קוצ'ינסקי ציין את החלטתנו בעניין שמש וטען כי לא יתכן מצב שבו התקופה להגשת הערר תתארך, בפועל, מעבר לשנה מיום סילוקה של תביעה קודמת בבית המשפט, שהיא - לשיטתו - תקופת האורכה המרבית שעולה מהפסיקה בעניין שמש.

טיעון זה לוקה בחוסר דיוק:

ראשית, אין "ליישם" על המקרה דנן את הלכת שמש (אשר אושרה על ידי ביהמ"ש המחוזי ב- עמ"נ 186/03).

במקרה דנן, המחלוקת היא בשאלה: האם אי-הודעת זכות הערר צריכה להביא לאי-תחילה של מירוץ הזמן להגשת הערר; ללא כל קשר לקיומו של הליך קודם בביהמ"ש, אשר סולק באופן שאינו מונע הגשתו מחדש.

על כן הלכת שמש אינה רלבנטית למקרה דנן.

שנית, אין כל רבותא בכך שפגמים בדרישת התשלום יביאו לידי תוצאה דיונית, שמשמעותה: אפשרות להגיש את הערר גם שנים לאחר מסירתה של דרישת התשלום הלקוייה.

זו היתה התוצאה האופרטיבית בפרשת מנחמי - תוצאה שנקבעה על ידי ביהמ"ש העליון - ואין כל קשר בינה לבין דין ההתיישנות המיוחד, שהוחל בעניין שמש.

על כן אין כל דבר "בלתי מתקבל על הדעת" בהחלטה שתאפשר שמיעת הערר, גם אם הוגש תקופה ארוכה לאחר שחלפו 30 יום (או אף 60 יום) מיום שנמסרה לעורר דרישת התשלום הלקוייה.

פרשה נוספת, שבה נדונו פגמים בדרישת התשלום, היתה עניין בר-עוז.

עמדנו על פסיקה זו בהרחבה לעיל והבהרנו מדוע איננו מקבלים את עמדת העיריות המשיבות, כי פסק דינו של ביהמ"ש העליון בעניין זה חל לגבי אי הודעת זכות הערר.

14. טענה נוספת של המשיבות היא, כי בפועל ידעו העוררים על זכות הערר, למרות שלא הודעה להם בדרישת התשלום.

מידע זה היה ברשותם בהיותם חברות בנייה, שעוסקות בבנייה שנים רבות ומודעות לזכות הערר על היטל הביוב; או בהיותם נהנים מייעוץ משפטי.

על כל פנים, אי הודעת זכות הערר בדרישת התשלום אינה - הלכה למעשה - הסיבה שבגינה איחרו בהגשת הערר.

לפיכך, בפועל לא נגרם לעוררים כל נזק כתוצאה מאי הודעת זכות הערר בדרישת התשלום, ועל כן אין מקום לפסוק כי מניין הזמן להגשת הערר נעצר, בשל אי ההודעה על זכות הערר.

כפי שנאמר, לא בכדי חייב המחוקק את הרשויות - הן בחוקים כלליים והן בחוקים ספציפיים - להודיע לאזרח על זכות הערר או ההשגה, שהרי ללא הודעה כזאת עלול האזרח להפסיד את זכותו, מחוסר ידיעה.

מועדים ספציפיים אלה מוכרים פחות בציבור, ולא בכדי חייב המחוקק את הרשויות להודיע עליהם בכתב.

לכן יש חשיבות רבה לקיום בפועל - בדרישת התשלום עצמה - של חובת ההודעה על זכות הערר, לא רק בשל חובתה של הרשות לקיים את החוק, אלא גם מההיבט הענייני הספציפי של סוגייה זו.

את השאלה שלפנינו יש לבחון על פי "החוליה החלשה", היינו: הנישום שאין לו דרך מעשית להיוודע אודות זכות הערר הספציפית, אלא אם תודע לו בדרישת התשלום.

ברור שזכותו של נישום כזה תיפגע, ותסוכל מטרת החוק, אם מירוץ הזמן להגשת הערר יימנה מיום מסירת דרישת התשלום, למרות שלא נכללה בה הודעה אודות זכות הערר.

אנו סבורים כי במחלוקת שלפנינו צריכה להינתן החלטה כללית ועקרונית, שתיתן מענה אחיד, אשר יחבוק גם את "החוליה החלשה", כאמור לעיל.

איננו סבורים כי יהיה זה נכון להתנות את ההכרעה בשאלה של תחילת מירוץ המועד, או אי תחילתו - כשהרשות לא הודיעה על זכות הערר בדרישת התשלום - בקיומו של "משפט זוטא", בכל מקרה ומקרה, לצורך קביעה עובדתית: האם עורר מסויים ידע או לא ידע על זכות הערר, אף על פי שלא הודעה לו כנדרש בחוק; וכן - ממתי ידע עליה אותו עורר ספציפי; על מנת "להתאים" את התחילה של מנין המועד למידת הידיעה ולזמן הידיעה כפי שיעלו מהראיות, בכל מקרה ומקרה.

כששוקלים, מחד, את חובתה החד משמעית של הרשות על פי החוק, ואת הפשטות שבקיום חובה זו; ומאידך - את הסירבול ובזבוז הזמן, שכרוך בבירור הנסיבות של "הידיעה" ומועדה, בכל מקרה לחוד, ואף את אי-הבהירות ואי-האחידות, שיווצרו

כתוצאה מדיונים טרומיים כאלה - נראה כי המסקנה ברורה: אין כל הצדקה להכריע בשאלה זו באופן פרטני לכל מקרה, לאחר "משפט זוטא" מקדים, אלא צריכה להיות תשובה אחת, ברורה וכללית.

15. בעניין עינרם שנזכר לעיל נקט כב' השופט ארנסט גישה שונה:

הוא מזכיר גישות שונות בפסיקה, לגבי מידת הקשיחות שבה ראוי לנהוג בעניין המועד להגשת ערר הביוב, ומגיע למסקנה כי "קשה להצביע על הלכה אחידה לעניין המועדים להגשת ערר. אמנם המועד נקבע בצורה ברורה בחוק, אולם עקב פגמים בהודעת החיוב משתנה במקרים רבים המועד, בהתאם לנסיבות של כל תיק ותיק" (בסעיף 9 של ההחלטה; ראו גישה דומה גם בהחלטתו של כב' השופט ארנסט ב-וע 2444/03 ממן נ. עיריית הרצליה).

לשיטתו של כב' השופט ארנסט, יש איפוא מקום לבחון, בהתאם לנסיבות בכל תיק ותיק, אם ראוי לקבוע - באותו מקרה ספציפי - שמועד הערר כבר חלף; או שמא, בנסיבות של אותו מקרה, ראוי לשמוע את הערר, למרות שהוגש באיחור, לעומת המועד שנקבע בחוק.

במקרה של עינרם, נתן כב' השופט ארנסט משקל מכריע לעובדה, כי חלפו חמש שנים ממועד מסירת דרישת התשלום ועד להגשת הערר.

אמנם, זכות הערר לא הודעה בדרישת התשלום, אולם "במשך חמש שנים, גם מי שאינו יודע כי הגשת ערר אפשרית, יכול לברר עניין זה, אם חש כי שילם ביתר" (בסעיף 10 של ההחלטה).

עוד נתן כב' השופט ארנסט משקל רב לעובדה, כי העוררת בעניין עינרם ניהלה משא ומתן ממושך עם העירייה, עד כי בשלב מסויים החזירה לה העירייה 30% מסכום ההיטל ששילמה, ורק לאחר מכן הוגש הערר.

כב' השופט ארנסט הגיע למסקנה כי "הזמן הרב שחלף מצביע על כך כי יתכן שהמועד להגשת הערר חלף" (בסעיף 12 של ההחלטה; ההדגשה אינה במקור).

העוררת לא הראתה מדוע לא יכלה להקדים את הגשת הערר, ועל כן החליט כב' השופט ארנסט, לבסוף, כי "בנסיבות אלה, יש לקבוע כי המועד להגשת הערר חלף" (בסעיף 16 של ההחלטה; באופן דומה פסק כב' השופט ארנסט גם ב-וע 1488/02 לירום חב' לבנייה (1992) בע"מ ואח' נ. עיריית בת ים).

16. עם כל הכבוד, חולקים אנו על גישתו של כב' השופט ארנסט.

כפי שאמרנו לעיל, אנו סבורים כי השאלה של מניין המועד - כאשר הרשות הפרה את חובתה להודיע את זכות הערר - טעונה הכרעה ברורה, על דרך של החלטה כללית ועקרונית, ולא על פי הנסיבות הספציפיות שבכל מקרה.

אנו מסכימים עם דבריו של כב' השופט ארנסט, כי הפסיקה בעניין בר-עוז, בביהמ"ש המחוזי לעומת ביהמ"ש העליון, הותירה אי בהירות בשאלה: מה הם בדיוק הפרטים אודות אופן החישוב של היטל הביוב, אשר הרשות המקומית צריכה לכלול בדרישת התשלום, על מנת לצאת ידי חובת הדרישה שבעניין זה, בסעיף 28 לחוק הביוב.

אולם מהטעמים שהבהרנו לעיל, אנו סבורים כי דינה של אי ההודעה על זכות הערר צריך להיות שונה מזה של הפרטים האחרים שנמנו בסעיף 28, וכי לגבי פגם זה יש לקבוע הלכה כללית וחד משמעית.

דווקא ההחלטה בעניין עינרם ממחישה את חוסר הוודאות ואת אי הבהירות שעלולים להיווצר, אם ועדת הערר תידרש - בכל מקרה של אי הודעה על זכות

הערר - לנהל "משפט זוטא" בדבר הנסיבות של ידיעה, או אי ידיעה, של העורר על זכות הערר; ואם ההחלטה: האם חלף המועד להגשת הערר, אם לאו, תתקבל בכל מקרה כזה על פי אומד דעתה של ועדת הערר.

כך, כב' השופט ארנסט הרחיב דברים לגבי אי הסבירות של המועד בן 30 הימים, שקצוב להגשת הערר, אך עם זאת ציין כי זה המועד שעל פי החוק, ויש לקיימו.

הוא מביע את דעתו (בסעיף 7 של פסק הדין), כי תקופה בת שישה חודשים היא תקופה סבירה לביצוע "פעולות ראשוניות" לשם בדיקת התקינות של תעריפי ההיטל.

מובן כי שופט אחר (או חברים בועדת הערר) יכולים לסבור, כי תקופה אחרת היא תקופה סבירה, או כי המועד להגשת הערר צריך להספיק לבדיקה מלאה של עניין התעריפים, ולא רק לפעולות ראשוניות.

לאחר ששקל את הנסיבות הספציפיות של המקרה, ככל שנתבררו לפניו, הגיע כב' השופט ארנסט למסקנה כי יתכן, שבמקרה זה חלף המועד להגשת הערר, ולבסוף החליט לאמץ מסקנה זו.

כב' השופט ארנסט התמקד בבדיקת הנסיבות, מן הצד של העוררת, אולם אינו מציין בהחלטתו את הנסיבות מצידה של העירייה: מדוע זה חדלה מלהודיע את זכות הערר, ומה משקל יש לייחס להפרת חובתה זו של העירייה, ככל שמדובר במניין המועד להגשת הערר.

כמו כן, אולי בחלק מהזמן של חמש שנים, עד להגשת הערר, המתינה העוררת לחומר-מידע, שהיתה אמורה לקבל מהעירייה, אולם האחרונה עיכבה את מסירת החומר? האם גם במקרה כזה מוצדקת הקביעה, כי המועד להגשת הערר חלף?

אנו סבורים, עם כל הכבוד, כי כאשר הפגם בדרישת התשלום הוא אי הודעת זכות הערר, אזי צריכה להיות הלכה ברורה: האם במקרה כזה החל "לרוץ" המועד שנקבע בחוק להגשת הערר, אם לאו.

כשתהיה הלכה ברורה בעניין זה, ידעו הן הרשויות המקומיות והן הנישומים היכן הדברים עומדים.

יתרה מזאת: אנו מאמינים, כי אם ההלכה תהא, שאי הודעת זכות הערר גורמת לעצירת מירוץ הזמן להגשתו - אזי פגם חמור זה פשוט יעלם מדרישות התשלום, מכיוון שאין כל סיבה לכך, שהודעה על זכות הערר לא תיכלל בדרישת התשלום.

על כל פנים, איננו גורסים, בכל הכבוד, פתרון של בדיקה פרטנית, בכל ערר וערר, אם העורר ידע על זכות הערר, למרות שלא הודעה לו כחוק.

בדיקה כזאת תכביד שלא לצורך על דיוני ועדת הערר, ואין היא עומדת בשום יחס לפשטות של קיום חובת ההודעה על ידי הרשויות.

זאת - נוסף על הכלל ההגיוני הבסיסי, כי משהפרה הרשות את חובתה על פי החוק, להודיע על זכות הערר בדרישת התשלום, אזי טרם התחיל "לרוץ" המועד להגשת הערר.

17. אחדים מב"כ הרשויות המשיבות (עו"ד פלאח, ב"כ המשיבה ב-ע"א 229/02, עו"ד צילקר, ב"כ המשיבה ב-ע"א 218/03, עו"ד קרונפלד, ב"כ המשיבה ב-ע"א 288/03) טוענים כי כאשר מחדלה של העירייה להודיע את זכות הערר תוקן בשלב מאוחר יותר, על ידי כך שעניין זכות הערר הובא לידיעת העורר - אזי נרפא בכך הפגם שנפל בדרישת התשלום המקורית.

לשיטתם, יש להבחין - לגבי המקרים שבהם לא הודיעה הרשות את זכות הערר - בין מקרים שבהם העורר אמנם לא ידע עליה, לבין מקרים שבהם נודע לו אודות הזכות בדרך אחרת.

במקרים האחרונים, יש למנות את המועד להגשת הערר לפחות מהרגע שבו ידע העורר על זכות הערר; היינו: אם לא הגיש את הערר תוך 30 יום מאותו מועד (בכפוף לאפשרות של הארכת המועד ב- 30 יום נוספים) - אזי אחר את המועד, ויש לסלק את הערר על הסף.

אחת הטענות היא, כי משהגיע דבר זכות הערר ומועדה לידיעתו של העורר, ולו במאוחר, יש להשוות את מעמדו לנישום, שקיבל דרישת תשלום, ובה כלולה הודעה על זכות הערר.

אין הצדקה ליתן לעורר עדיפות על פני נישום אחר כזה, על ידי קביעה כי לגביו - טרם החל מירוץ המועד.

טענה נוספת של עו"ד פלאח: כאשר הנישום הוא חברת בנייה, אשר מבצעת במקביל מספר פרוייקטים בתחומה של הרשות המקומית, אזי די בכך, שבאחת מדרישות התשלום שהומצאו לה, נכללה הודעה על זכות הערר, על מנת שהעירייה תצא ידי חובתה בעניין הודעת זכות הערר, גם לגבי אותן דרישות תשלום, שלא כללו הודעה כזאת.

אף עו"ד צילקר, ב"כ המשיבה ב-ע"א 218/03, הגיש דרישת תשלום, מאוחרת במספר שנים לדרישה מושא הערר, על מנת להראות כי בדרישות תשלום מאוחרות יותר, תיקנה העירייה את המחדל של אי הודעת זכות הערר.

לטענתו, יש למנות את המועד להגשת הערר לפחות על פי מועדה של אותה דרישת תשלום מאוחרת.

עו"ד קרונפלד, שמצטרף לעמדה זו, טוען עוד כי אי הודעת זכות הערר אינה צריכה לגרום לכך, שמועדו יידחה "עד אין קץ", אלא כאשר מתקיימות נסיבות

מסויימות – יש לראות את מירוץ המועד כ"מתחדש" ולשקול, לפי הנסיבות בכל מקרה, אם לא השתהה העורר יתר על המידה בהגשת הערר, מהמועד שבו ייחשב מירוץ הזמן כ"מתחדש".

טיעון זה נסמך על פסיקתו של כב' השופט ארנסט כמפורט לעיל.

הבהרנו לעיל מדוע אנו חולקים על גישתו האמורה של כב' השופט ארנסט.

אנו סבורים, כי אם הקביעה העקרונית היא, שבהעדר הודעה על זכות הערר, לא החל מועדו להימנות – אזי אין מניינו של המועד יכול "להתחדש", על פי נסיבות פרטניות שבכל מקרה ומקרה.

המועד יתחיל להימנות מחדש, אם הרשות המקומית תשלח דרישת תשלום מתוקנת (חדשה), ובה הודעה על זכות הערר ומועדה. או אז יתחיל מניינו של המועד להגשת הערר מיום קבלתה של הדרישה המתוקנת.

מהטעמים שפרטנו לעיל, סבורים אנו, כי העדר ההודעה על זכות הערר אינו רק פגם "צורני", כפי שגורס עו"ד קרונפלד, אלא הוא פגם מהותי בדרישת התשלום, אשר תוצאתו היא, שמירוץ המועד להגשת הערר אינו מתחיל.

עו"ד צילקר הסתמך על פסיקה שדנה בהשלכות של אי ביצוע של פרסומים שונים, על פי דיני התכנון והבנייה. באותם מקרים בחנו בתי המשפט את ההשלכות של הפגם שנפל בפרסום, וקבעו את התוצאה בהתאם לנסיבות הספציפיות שבכל מקרה.

עו"ד צילקר מדגיש במיוחד את אחד הקריטריונים, שנמנו בפסיקה בנושא זה: האם בנסיבות העניין הושגה מטרת הפרסום בדרך אחרת, למרות הפגם שנפל בו.

עו"ד צילקר מבקש להקיש מפסיקה זו ולפעול באותה דרך אף בסוגייה שלפנינו.

אנו מסכימים עם עו"ד אנגלסמן, ב"כ העוררת ב-ע"א 218/03, כי אין הנידון דומה לראייה, וכי אין מקום ללמוד היקש כזה: פגם בהליך של פרסום, לפי דיני התכנון

והבניה, אינו דומה למחדל של רשות מקומית, שלא כללה את הודעת זכות הערר בדרישת התשלום שנמסרה לנישום.

בעניין של פרסומים לפי דיני התכנון והבנייה מעורבים בדרך כלל כמה וכמה גורמים, שהאינטרסים שלהם, ורכושם, עלולים להינזק כתוצאה מהפגם בפרסום.

אלה סיטואציות הרבה יותר מורכבות, שבהן על ביהמ"ש לשקול את האינטרסים של כל הנוגעים בדבר, ואת מאזן הנזקים ביניהם, ועל כן מצדיקים מקרים כאלה בחינה והכרעה פרטנית על ידי ביהמ"ש.

לעומת זאת, בסוגייה דנן מדובר על מחדל-מפר-חוק מצד הרשות: אי הכללת הודעה על זכות הערר בדרישת התשלום.

כאן עומדים זה כנגד זה הרשות והנישום בלבד, ואין צורך באיזון מורכב כפי שנדרש במקרים מתחום התכנון והבנייה.

כמו כן, בסוגייה שלפנינו אין מדובר על תוצאה של ביטול החיוב בהיטל הביוב (אם משווים זאת לביטול היתר שכבר ניתן, במקרים שעסקו בדיני התכנון והבנייה); אלא מדובר על מניין המועד להגשת הערר, שבו יתברר עניין החיוב.

מהות זו של המחלוקת שלפנינו, במצורף למשקל של זכות הגישה לערכאות, ולכך שמדובר בהפרה בוטה, "ישירה" וחסרת כל הצדקה של חובת הרשות להודיע לנישום על הערר ומועדו - כל אלה צריכים, לדעתנו, להביא לידי קביעה כי במקרה של אי הודעת זכות הערר, לא התחיל מירוץ הזמן להגשתו; מבלי שועדת הערר (או ביהמ"ש) יצטרכו להקדיש זמנם לבירור פרטני אם העורר המסויים ידע, או יכול היה לדעת, על זכות הערר.

בין היתר, מסתמך עו"ד צילקר על דברים שנאמרו ב-ע"א 5142/97 נציבות מס הכנסה נ. שחר, אודות המלצות של ועדה שהוקמה באנגליה, לבחינת הסוגיה של השבת כספים ששולמו בטעות לרשויות. ההמלצה היתה לזכות את הנישום בהשבה תוך שש שנים, משעה שגילה את הטעות או יכול היה לגלותה בסבירות ראוייה.

אף הסתמכות זו אינה מתאימה לסוגייה שבה עסקינן: אותה המלצה מדברת על דין התיישנות "רגיל", הן במשכו והן בתוכנו; ואילו ענייננו במועד קצר מאד שנקבע להגשת ערר, ואשר על פי הוראת החוק הספציפי לעניין - צריך להימנות מעת שנמסרה לנישום דרישת תשלום, ובה הודעה על זכות הערר ופרטיה.

המהות של הליך הערר שבו מדובר, וסד הזמנים הקצר, שנועד לאפשר סיום המחלוקת תוך זמן קצר, הן לטובת הרשות המקומית והן לטובת הנישום - אף אלה שיקולים שתומכים בכך שצריכה להיות הכרעה ברורה וכללית בדבר אי תחילת מירוץ הזמן להגשת הערר, כאשר הרשות המקומית הפרה את חובתה להודיע את זכות הערר בדרישת התשלום.

אנו סבורים כי מאזן השיקולים, בסוגייה שלפנינו, שוקל כנגד הפתרון של קיום "משפט זוטא", בכל מקרה מסוג זה, על מנת לברר אם הנישום ידע, או יכול היה לדעת, על זכות הערר, בדרך אחרת מאשר הודעה עליה בדרישת התשלום, כפי שהחוק מחייב.

אנו סבורים, כי בנסיבות של הסוגייה דנן, הפתרון צריך להיות על ידי קביעה כללית ועקרונית, מבלי שהעורר יצטרך להראות, בכל מקרה, "קשר סיבתי" בין הפרת

חובתה של הרשות להודיעו את זכות הערר בדרישת התשלום, לבין המועד שבו הוגש הערר.

מאותם טעמים סבורים אנו עוד, כי הרשות אינה יכולה לתקן מחדל זה "באופן רטרואקטיבי", כך שהתיקון יחול על אותה דרישת תשלום, שבה חסרה מלכתחילה ההודעה על זכות הערר.

הרשות יכולה, כמובן, להוציא דרישת תשלום חדשה, חלף הדרישה הפגומה, שבה תיכלל הודעה על זכות הערר (ואולי אף פרטים נוספים על הבסיס לחישוב תעריף ההיטל, מעבר לפרטי-המסגרת-האריתמטיים: מספר המטרים והתעריף ל-מ"ר, אשר ידועים לנישום ממילא).

הוציאה הרשות דרישת תשלום מתוקנת כאמור - ימנה המועד להגשת הערר מיום מסירתה לעורר של דרישת התשלום המתוקנת; אולם תיקון מאוחר, או הבאת זכות הערר לידיעת העורר בדרך שונה מזו שנקבעה בחוק, אין בהם כדי לרפא את הפגם שנפל בדרישת התשלום המקורית.

18. נימוק נוסף לחיזוק עמדתנו: טענתן של הרשויות, כי העוררים יודעים, בפועל, על זכות הערר, וכי משום כך אין לעצור את מירוץ הזמן בשל מחדלן של הרשויות להודיעה - טענה זו אינה נטענת "בידיים נקיות".

כפי שאמרנו, אין כל סיבה שתצדיק את אי ההודעה על זכות הערר.

לגבי הדרישה האחרת שבסעיף 28 לחוק הביוב: למסור לעורר פרטים אודות אופן החישוב של היטל הביוב, ניתן לאמר שביצועה - במסגרת דרישת התשלום - אינו קל ואינו ברור די הצורך (ראו הדיון לעיל בעניין בר-עוז ובעניין עינרם).

לעומת זאת, הדרישה להודיע על זכות הערר היא פשוטה, ברורה לחלוטין וקלה מאד לביצוע. כל שנדרש הוא להוסיף בדרישת התשלום שורות ספורות, בנוסח אחיד, שמביאות לידיעת הנישום את זכות הערר ומועדה. זו מטלה פשוטה מאד, בעידן המחשבים.

הא ראייה, בשנים האחרונות נוהגות הרשויות המקומיות להקפיד על קיומה של דרישה זו, ובנוסחים החדשים של דרישות התשלום, רובן ככולן כוללות את ההודעה כדין על זכות הערר ועל מועדה.

לא קיבלנו כל הסבר, וקשה לנו לתאר לעצמנו הסבר כזה, אשר יצדיק את המחדל של אי הודעת זכות הערר.

כאשר שוקלים איזו תוצאה צריכה להיות להפרה, על ידי רשות מינהלית, של חובתה על פי החוק, אחד השיקולים הוא: מה היתה הסיבה לאותה הפרה, ומה היה הקושי של הרשות לקיים את ההוראה שהופרה (זמיר, כרך ב', בעמ' 679).

לגבי ההודעה על זכות הערר, אין כל הצדקה להפרת חובה זו על ידי הרשויות המקומיות.

אף נסיבה זו מקהה את הטענה, כי ידיעה בפועל של העורר על קיומה של זכות הערר צריכה להשפיע על התוצאה.

נקודה נוספת היא סד הזמן הקצר מאד, שנקבע בחוק הביוב להגשת הערר.

דומה כי כיום אין מחלוקת על כך שמועד זה הוא קצר מדי, ודווקא משום כך מתעצמת אחריותה של הרשות להודיע לנישום - במסגרת דרישת התשלום - אודות זכות הערר ואודות המועד הקצר למימושה.

יש לציין בהקשר זה, כי כאשר היטל הביוב מוטל בנסיבות של בקשת היתר בנייה על ידי הנישום, הרי הוא מופיע, באותה דרישת תשלום, ביחד עם אגרות והיטלים רבים, שנלווים להיתר כזה.

לגבי החיובים האחרים אין קיים סד זמן כה קצר לערר או להשגה, כמו לגבי היטל הביוב.

זו היא נסיבה נוספת שמחייבת את הרשות להקפיד הקפדת יתר, כי באותה דרישת תשלום יכלל, באופן ברור, המידע אודות זכות הערר לגבי היטל הביוב, ואודות מועדה הקצר.

סיכומו של דבר: אם הרשויות עומדות על דרישתן להקפיד עם העורר בדבר מועד הגשת הערר, למרות היותו של מועד זה כה קצר - הרי בראש ובראשונה יש להקפיד עם הרשויות עצמן, לגבי קיום חובתן שעל פי החוק להודיע לעורר, כבר בדרישת התשלום, על הזכות ועל מועדה.

19. טיעון נוסף של המשיבות הוא: סופיות השומה, והסתמכותן של הרשויות המקומיות על הכספים שנגבו כהיטל ביוב.

ב"כ המשיבות ציינו פסקי דין רבים שבהם עמדו בתי המשפט על החשיבות של סופיות השומה ועל כך שהרשות מסתמכת על אותה סופיות, ומשתמשת בכספי ההיטל למטרה שלשמה נגבו.

אם לא תהא הקפדה על המועד המוגבל, שנקצב בחוק להגשת הערר, ויפתח פתח רחב מדי לנישומים לתקוף את חוקיות החיוב, תוך שיהוי ניכר - יגרום הדבר נזק רב לקופת הציבור ולהתנהלות התקינה של משק הכספים של הרשות.

טיעון זה מקבל ביטוי גם בשיקול של "מאזן הנזקים": כאשר העורר אינו מצביע על נזק כלשהו, שנגרם לו כתוצאה מאי ההודעה של זכות הערר, ולעומת זאת - אינטרס הציבור עלול להינזק ממתן האפשרות לבירור הערר לגופו, למרות שהוגש זמן רב לאחר המועד שנקצב לכך בחוק; אזי המאזן נוטה לטובת עמדתן של הרשויות, כי המועד להגשת הערר נמנה מיום קבלתה של דרישת התשלום, למרות הפגם שבאי-הודעת זכות הערר.

עו"ד קוצ'ינסקי כתב בסיכומיו, כי מדובר בפגם הראוי לתיקון, וכי הוא אמנם תוקן באמצעות נוסח חדש של דרישות תשלום, שבו נכללה הודעה כדין על זכות הערר.

לשיטתו, משלא נגרם לעוררת נזק כתוצאה מאי ההודעה של זכות הערר, יש להסתפק בתיקון הפגם מכאן ולהבא, ואילו לפגם מן העבר לא צריכה להיות השלכה

של עצירת מירוץ הזמן להגשת הערר. תוצאה כזאת עלולה להיות "בלתי מידתית", מההיבט של מאזן הנזקים.

עו"ד דיין, ב"כ המשיבה ב-ע"א 294/02, מוסיפה לטיעונים אלה טענה כי יש "כשל הגיוני" בטענתם של העוררים, כי מירוץ הזמן לא החל, בשל אי הודעת זכות הערר, מכיוון שמשמעותה של טענה זו היא, כי כל פגם בדרישת התשלום יאיין את המועד שנקצב בחוק להגשת הערר ויעמיד לרשות העורר זמן בלתי מוגבל לתקוף את החיוב.

עוד טוענת עו"ד דיין, כי יש כאן סכנה של "המדרון החלקלק": קבלת טענתם האמורה של העוררים "תביא להתמוטטות מערכת בתי המשפט תחת עומס הפניות לקיום דיונים חוזרים ולעררים וערעורים שיוגשו בחלוף המועדים החוקיים להגשתם..." (בעמ' 4 לסיכומיה; עו"ד דיין העלתה אף טענה פרוצדורלית: כי הטיעון בדבר אי תחילת מירוץ הזמן מחמת אי ההודעה על זכות הערר, לא נכלל מלכתחילה בכתב הערר, ועל כן אין לאפשר אותו בשלב מאוחר יותר, וזאת בהתאם לתקנה 9 לתקנות הרשויות המקומיות (ביוב) (סדרי הדיון בפני ועדת הערר), התשכ"ה - 1964.

אנו דוחים טענה זו, מכיוון שהתקנה האמורה מתייחסת "לכל נימוק שלא הוזכר בכתב הערר או בתשובת המשיב".

הטענה דנן הועלתה בתגובתה של העוררת בתיק זה על תגובתה של העירייה לערר, שהיתה על דרך של בקשה לסילוקו על הסף, ודי בכך כדי להביאה בגדרי תקנה 9 האמורה.

בכל מקרה, כשמדובר בשאלה עקרונית, שהתעוררה כתוצאה מהפרת החוק על ידי הרשות, אין למנוע העלאתה ודיון בה אך ורק בשל טעם פרוצדורלי מסוג זה; ראו לעניין זה את דבריו של כב' הנשיא גלעדי בעניין יהלומית שנזכר לעיל, בסעיף 4 של פסק הדין).

20. אין ספק כי במאזן השיקולים יש להביא בחשבון את הסתמכותה של הרשות המקומית על כספים שנגבו כהיטל ביוב.

מנגד עומדת החומרה שבאי-קיום החובה שעל פי החוק, להודיע על זכות הערר, חומרה שמתעצמת, כשמדובר בחובה בסיסית וקלה לביצוע, מחד, ובמועד קצר מאד לערר, מאידך.

הרשות אינה יכולה, מחד: להפר חובה כזאת, ללא כל הצדקה; ומאידך - לדרוש כי ינתן משקל רב להסתמכותה על הכספים שגבתה על פי אותה דרישת תשלום פגומה.

אם סופיות השומה חשובה לרשות, שומה עליה, מצידה, להקפיד ולקיים את הוראות החוק לגבי דרישת התשלום, על מנת שיהא לה בסיס מוצק לדרוש הקפדה עם הנישומים, בכל הנוגע למועד להגשת הערר.

משחדלה הרשות מעשות כן - ובענייננו, מדובר באי הודעה על זכות הערר, שעמדנו לעיל על חשיבותה ומשקלה - אין לה להלין אלא על עצמה, לגבי הפגיעה בסופיות השומה, שעלולה להיגרם כתוצאה ממחדלה שלה.

כך, דברי כב' השופטת אלשיך, בעניין עיריית תל-אביב נ. גויל שנזכר לעיל:

"אשר על כן, נוכח הודעות התשלום אשר שלחה המבקשת למשיבה, אשר לכל הדעות אין הן עומדות בתנאי סעיף 28 לחוק, הרי שאין למבקשת להלין אלא על עצמה, על מחדלה באי שליחת דרישת תשלום למשיבה, כדין" (בסעיף 8 של פסק הדין; ההדגשה במקור).

גם מפסק הדין ב-רע"א 7669/96 עיריית נהריה נ. קזס (פ"ד נ"ב (2), 214), עולה כי הרשות המקומית לא תוכל להישען על העיקרון של סופיות השומה, כאשר ברור שהיא גבתה מהנישום תשלום ביתר וחדלה מלמסור לו מידע מתאים, שיכול היה להעמיד אותו על הפגיעה בזכויותיו.

כנגד טענות ה"כשל ההגיוני" ו"סכנת המדרון החלקלק", יש לאמר כי הכשל הראשוני, שאין בו כל היגיון, הוא הכשל החמור של הרשות עצמה, בהפירה את ההוראה המפורשת והפשוטה לביצוע: להודיע את זכות הערר בדרישת התשלום.

קל ופשוט למנוע כשל זה, ואז לא היינו נזקקים להתדיינות דנן.

ועוד: אם הרשות רואה סכנות כה רבות בתוצאה "הטבעית" מאותו כשל (קרי: כי בהעדר הודעה על זכות הערר, לא יתחיל מועדה להימנות) - כיצד היא מסבירה את הפרתה-שלה לגבי החובה להודיע את זכות הערר? כאמור, לא ניתן כל הסבר לכך.

המציאות מראה, כי סכנת "המדרון החלקלק" אינה כצעקתה: ציינו לעיל פסקי דין, שקיבלו את הטענה בדבר עצירת מירוץ הזמן והורו לקיים את ההליך לגופו. מערכת

בתי המשפט לא התמוטטה כתוצאה מכך, אלא הרשויות הן שנכנסו לתלם והחלו לקיים דרישה זו של החוק ולכלול בדרישות התשלום הודעה על זכות הערר ועל מועדה.

לפיכך, לגבי דרישות התשלום מהשנים האחרונות ואילך - אין צפוייה עוד טענה של הנישומים, שמירוץ המועד טרם החל, בשל אי הודעת זכות הערר.

זאת ועוד: יש לזכור, כי במשך עשרות שנים, עד למתן פסק הדין בעניין ייזום, היה זה בגדר "המובן מאליו" כי תביעות השבה - לאחר שכספי ההיטל כבר שולמו - מוגשות לביהמ"ש האזרחי, ולא לועדת הערר, וכי המועד להגשתן הוא המועד הרגיל על פי חוק ההתיישנות, לאמור: שבע שנים, ולא 30 יום.

הרשויות המקומיות קיימו, איפוא, לאורך כל השנים, את משק הכספים שלהן תוך הבאה בחשבון של תביעות השבה, במשך שבע שנים לאחר דרישת התשלום.

יתרה מזאת, על פי הלכת ייזום הופנו תביעות ההשבה לגבי היטל הביוב אל ועדת הערר; בעוד שלגבי תשלומים אחרים ואגרות למיניהם, שמלווים עבודות בנייה - נותרה בעינה הפרקטיקה של הגשת תביעות השבה לבית המשפט האזרחי, ועמה - מועד ההתיישנות של שבע שנים (זמן לא רב לאחר פסק דין ייזום ניתן למצוא, גם בפסיקת ביהמ"ש העליון, "הרהורי תשובה", שמא נכון להחזיר אף את היטל הביוב לאותה פרקטיקה קודמת, לאחר שהפרדתו מ"חבריו" למסמך החיוב באגרות

ובהיטלים בקשר להיתר בנייה, הסתברה להיות בעייתית: ראו ע"א 8298/01 מפעלי פלדה מזרחיים בע"מ נ. עיריית רמת גן).

כך או כך, בנסיבות אלה יש גוזמה רבה בטיעונן של הרשויות המקומיות, כי אם לא יישמר בקפדנות המועד הקצר של 30 יום להגשת הערר - "יחרב" חלילה משק הכספים שלהן.

נסיבות אלה, שהן ספציפיות לתביעות ההשבה, גורעות מעוצמתו של הטיעון בדבר "סופיות השומה", למרות שבדרך כלל זה הוא שיקול חשוב ונכבד.

ולבסוף, נחזור ונזכיר כי במסגרת הסוגייה שבה עסקינן, אין מדובר בקבלה "אוטומטית" של הערר, לגופו, ובחיובה של הרשות המקומית להחזיר לעוררים את כל סכומי היטל הביוב ששילמו, או חלק מהם.

מדובר רק בהסרת החסימה הדיונית, על מנת לאפשר לעורר להביא את הערר לדיון לגופו.

21. העוררים טוענים, כי אם לא נקבל את עמדתם, כי אי ההודעה על זכות הערר גורמת לעצירת מירוץ הזמן להגשתו - אזי לחלופין, ראוי להפעיל כנגד המשיבות עיקרון של מניעות ולקבוע כי בשל אי הודעת זכות הערר מנועות הן מלטעון, שחלף המועד להגשתו.

טיעון זה מתבסס בעיקר על חובת ההגינות המוגברת, שחבה הרשות המינהלית כלפי האזרח.

"ואולם חובת ההגינות המינהלית - שיסודה במעמדה של רשות כנאמנה כלפי הציבור - מחמירה יותר מחובת תום הלב הנדרשת מן הפרט. המידה המחמירה חלה, בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הציבורי" (דברי כב' השופטת דורנר ב- בג"צ 4422/92 עפרן נ. מינהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד מ"ז (3), 853, 860).

ב- ע"א 6996/97 חברת א. עבאדה בע"מ נ. רשות הפיתוח ואח' (פ"ד נ"ג (4), 117) דנה כב' השופטת דורנר בהחלה של תורת ההשתק על רשויות המינהל.

בין היתר, כתבה: "...קיימים טעמים נוספים המצדיקים את החלתו של עיקרון ההשתק דווקא במשפט המינהלי. עם טעמים אלה אפשר למנות את חובת ההגינות המוגברת המוטלת על רשויות מינהליות; הצורך בשיוויון ביחסים שבין הרשויות לבין הפרט; המשקל המיוחד שראוי לתת למצגיהן של רשויות מינהליות, והעיקרון

בדבר פיזור הנזק, המחייב את פיזור העלויות, שנגרמו בעטיו של מצג פגום, שעשתה רשות ציבורית, על כלל הציבור, במקום על הפרט ששינה את מצבו לרעה" (שם, בעמ' 123 - 124; ההדגשה במקור).

דברים אלה יפים, מקל וחומר, כשמדובר בהפרה, על ידי הרשות, של חובתה על פי החוק להודיע לנישום על זכות הערר ומועדה, וכאשר החשיבות של קיום חובה זו מודגשת, לנוכח היותו של המועד כה קצר.

בעניין יהלומית, שנזכר לעיל, אמר כב' הנשיא גלעדי: "רשות מינהלית צריכה למלא אחר הוראות החוק. אם רשות מינהלית איננה מדקדקת בהוראות החוק, אין היא יכולה להישמע בטענה, שהאזרח, שנדרש לשלם ארנונה, איחר בהגשת ההשגה" (בסעיף 4 של פסק הדין).

ב- ע"א 1188/92 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ. ברעלי ואח' (פ"ד מ"ט (1), 463, 472 אמר כב' השופט זמיר:

דומה כי אין קולע מן הדברים הללו, לגבי עיקרון המניעות בסיטואציה שבה עסקינן (ראו, בנוסף: זמיר, כרך ב', בעמ' 673 - 674 וכן אסמכתאות רבות שצויינו בסיכומיהם של ב"כ הצדדים. הטעם של מניעות, על בסיס חובת ההגינות, הועמד בהרחבה אף בדעת יחיד שכתבה חברת ועדת הערר, עו"ד גאולה אבידן, בעניין שמש שנזכר לעיל).

22. אנו מסכימים, כי עיקרון המניעות יכול להוות טעם חלופי לדחיית טענתן של הרשויות המקומיות, כי יש לסלק את הערר על הסף בשל האיחור בהגשתו.

כאשר הרשות עצמה הפרה הוראה מפורשת של החוק וחדלה מלהודיע את זכות הערר - וזאת ללא כל הצדקה, אלא פשוט מתוך התעלמות מהוראת החוק -אזי יש ליישם את העיקרון של חובת ההגינות המוגברת של הרשות המינהלית.

משמעות הדבר - למנוע בעד הרשות מלאחוז במקל משני קצותיו: גם לא להודיע את זכות הערר, תוך הפרת החוק; וגם לזקוף לחובת הנישום את מירוץ הזמן להגשת הערר, למרות שעל פי הוראת החוק, הוא היה אמור לקבל מהרשות את המידע אודות זכות הערר ומועדה.

עו"ד אנגלסמן, ב"כ העוררת ב-ע"א 218/03, העלתה הסבר משלה למחדלה של המשיבה (עיריית חולון) לכלול את ההודעה על זכות הערר בדרישות תשלום ישנות:

עד למתן פסק הדין בעניין ייזום סברו כולי עלמא, כי תביעות השבה צריכות להתברר לפני בית המשפט, במסגרת דין ההתיישנות הכללי, ולא לפני ועדת הערר.

עו"ד אנגלסמן מצביעה על כך שרק לאחר פסק דין ייזום החלה עיריית חולון לכלול בדרישות התשלום את ההודעה על זכות הערר לפני ועדת הערר (ואמנם, דרישת התשלום שמדגימה זאת, המוצג נ/ 1 בערר זה, היא משנת 2001).

על כן סבורה עו"ד אנגלסמן, כי העירייה המשיבה צריכה להיות מושתקת מלטעון, כי יש למנות את המועד להגשת הערר בהתאם לחוק הביוב, לא רק מהטעמים הכלליים שפורטו לעיל, אלא גם מהטעם שבעת מסירת דרישת התשלום מושא הערר, העירייה לא ראתה לנגד עיניה אפשרות של ערר על החיוב, אלא רק אפשרות של תביעת השבה, שבה ידון ביהמ"ש ה"רגיל", כפי שהיה מקובל בשנים שלפני פסק דין ייזום, ועל כן - במודע - לא כללה בדרישת התשלום הודעה על זכות הערר לועדת הערר.

כך או כך, ומבלי להביע דעה לגבי הסבר ספציפי כזה או אחר - משהפרה הרשות עצמה את ההוראה המפורשת של החוק בעניין הודעת זכות הערר, מקומם הוא ניסיונה לחסום את גישתם של העוררים לבירור הערר לגופו, תוך דרישה להקפיד עימם במניין המועד לערר, למרות שהרשות מצידה לא מילאה אחר החובה שבחוק, להודיע אודות זכות הערר ומועדו.

בנסיבות כאלה, יש מקום להפעיל את עיקרון המניעות כנגד טענתן של הרשויות בדבר חלוף המועד להגשת הערר.

אם לא תאמר כן, ימצא כי אותה הפרה של הוראת החוק נותרת למעשה ללא כל סנקציה, ועל כן אין דבר שימנע בעד הרשות להמשיך בה.

בהקשר זה, הקלות הרבה של קיום החובה האמורה, וכפועל יוצא - העדר כל הצדקה להפרתה, אלה שבים ושוקלים בעד המסקנה, כי הפרת החובה צריכה לעצור את מירוץ הזמן.

מדובר, כאמור, בתוצאה במישור הדיוני בלבד, שאין בה כדי לגרוע מעצם החובה לשלם את ההיטל, מקום שחובה זו חלה.

אם תהא הלכה ברורה, כי זו התוצאה של אי הודעת זכות הערר, רב הסיכוי כי הדבר יביא להפסקה מוחלטת (או כמעט מוחלטת) של הפגם האמור.

לעומת זאת, אם ההלכה תהא הפוכה, לא תהא לרשות כל מוטיבציה לדאוג לכך, שההודעה על זכות הערר תיכלל בדרישת התשלום, שהרי אם המועד להגשת הערר "רץ", גם ללא הודעה כזאת - אין הרשות מפסידה דבר כתוצאה מהפרת החוק.

אדרבא, אם מדובר בעורר, שאינו מצוי בתחום היטל הביוב, ואשר הדרך המעשית היחידה עבורו לדעת על זכות הערר היתה מתוך דרישת התשלום שקיבל - אזי הרשות "מרוויחה" נישום שלא יערור על החיוב, מתוך אי ידיעה על זכותו לעשות כן.

למותר לאמר שבמצב דברים כזה מופר האיזון הראוי שבין הרשות לבין האזרח, שהוא מאושיות המשטר הדמוקרטי במדינתנו.

תוצאה כזאת תעמוד, כמובן, בניגוד לעיקרון של חובת ההגינות המוגברת של הרשות, ואף למגמות של שקיפות פעולת הרשות ושל שיפור התקשורת והאמון בינה לבין האזרח, מגמות שתואמות את עיקרון ההגינות המוגברת.

23. תמצית המורם מכל המקובץ:

א. החוק מחייב את הרשות המקומית להודיע על זכות הערר בדרישת התשלום.

מדובר בחובה בסיסית, פשוטה וקלה לביצוע, אשר אין כל הצדקה או נסיבות "מרככות" להפרתה על ידי הרשות.

המועד הקצר שנקצב לערר מוסיף נופך חומרה למידת הפגיעה.

חובתה על פי החוק ולנוכח ההשלכות של הפרה זו על זכויות הנישום.

הן מכיוון שתביעות השבה היו ממילא, במשך עשרות שנים, "בעלות" תקופת התיישנות של שבע שנים, והן מכיוון שלגבי יתר אגרות הבנייה, למעט היטל הביוב, נותרו תביעות ההשבה בעלות אותה תקופת התיישנות.

מנגד, הנזק לאזרח כתוצאה מחסימת גישתו לערכאות, וממניעת האפשרות לבירור הערר לגופו הוא ניכר מאד, וזאת כאשר מלכתחילה לא הודיעה לו הרשות על זכות הערר, כמתחייב ממנה על פי החוק.

החוק, מבלי שיש לכך הצדקה כלשהי - אין היא יכולה להישמע בטענה

שהערר הוגש באיחור.

24. לפיכך אנו מקבלים את טענת העוררים וקובעים, כי בהעדר הודעה, בדרישת התשלום, על זכות הערר - לא החל להימנות המועד להגשתו. על כן - לגבי כל העררים על דרישות תשלום, שלא הודעה בהן זכות הערר - דוחים אנו את טענתן של המשיבות, כי יש לסלק את הערר על הסף מכיוון שהוגש באיחור.

לא מצאנו להתייחס בהחלטה זו לטיעונים של הצדדים בעניין הסמכות הטבועה; בעניין התיישנות שלא מדעת (סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958); בעניין אופן הסילוק של ערר על הסף (מחיקה, דחייה, או דחייה תוך העברה אל ביהמ"ש); וכן - טיעונים שונים לגוף העררים, אשר אין מקומם בדיון בטענת הסף, שבה בלבד עוסקת החלטה זו.

כל אחת מהמשיבות בעררים מס': 312/02; 229/01; 218/03; 294/02; 288/03; תשלם לעוררים באותו ערר הוצאות הדיון בטענה הטרומית ושכ"ט עו"ד בסך 1500 ₪, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל (ביתר העררים שבכותרת לא הוכנו כתבי טענות במיוחד לצורך החלטה זו).

25. המזכירות תשלח את ההחלטה אל ב"כ הצדדים.

ניתנה היום ה' בתשרי, תשס"ה (20 בספטמבר 2004) בהעדר הצדדים.