ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 18/10/2019
גרסת הדפסה

עמ"נ 240/04 - מחוזי, ביוב

עיריית חולון נגד דנקנר השקעות בע"מ


27/3/2005

עמ"נ 240/04

עיריית חולון

נגד

דנקנר השקעות בע"מ

בימ"ש לעניינים מינהליים ת"א

בפני כב' השופטת אחיטוב נורית

החלטה

1. בפני ערעור על החלטת ועדת הערר לעניני ביוב שליד בית משפט השלום בנתניה, מתאריך 20.9.04 (להלן: "ועדת הערר"), לפיה נדחתה בקשת עיריית חולון (להלן: "המערערת") לדחות על הסף את עררה של דנקנר השקעות בע"מ (להלן: "המשיבה"), מחמת התישנות.

2. המשיבה טוענת כי יש למחוק את הערעור, שכן על פי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב – 1962 ("חוק הביוב"), אין אפשרות לתקוף החלטת ביניים של ועדת ערר, אלא רק במסגרת ערעור על החלטה סופית.

הרקע

3. המשיבה הגישה בתאריך-6.11.02 ערר לועדת הערר על גובה תשלום היטלי הביוב, שהטילה עליה המערערת, בטענה, שזו גבתה ממנה סכום של 506,520 ₪, שלא כדין.

המערערת, מצידה, הגישה לועדת הערר בקשה למחיקה על הסף של הערר, בטענה כי עבר המועד להגשתו, שכן היטלי הביוב שולמו בשנת 1995 ולכן חלה התיישנות.

לטענת המערערת, המשיבה ידעה או היה עליה לדעת כי עומדת לה הזכות לערור על היטלי הביוב, ומשלא הגישה את הערר במועדים הקבועים בחוק הביוב, יש למוחקו.

המערערת אף טענה, כי הוציאה בתאריך 9.11.01 טופס דרישת תשלום, למשיבה, ובו הודיעה על זכות הערר. על כן משלא השיגה המשיבה אף על דרישת התשלום בתקופה נקובה זו, דין הערר להדחות על הסף.

בתאריך 20.9.04 ניתנה ע"י ועדת הערר (בראשות כב' השופטת י' קלוגמן) החלטה הדוחה את בקשת המערערת למחיקה על הסף. ועדת הערר קבעה, כי המערערת הפרה את חובתה להודיע למשיבה על זכות הערר בדרישת התשלום בתקופה הקבועה בחוק ומשכך, טרם החל מרוץ ההתישנות, ואין לדחות את הערר על הסף.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפני.

טענות הצדדים

4. כפי שצוין לעיל, טוענת המשיבה כי לא ניתן להגיש ערעור על החלטת ביניים של ועדת הערר, ולכן אין לדון בשאלת ההתישנות בשלב דיוני זה, עד אשר תינתן החלטה סופית של ועדת הערר.

מנגד טוענת המערערת, כי ניתן לערער בזכות על כל החלטות ועדת הערר, ובכללם החלטות ביניים. היא מסתמכת בענין זה על לשון סעיף 31 לחוק הביוב, שלטענתה, אינו מאבחן בין ערעור על החלטת ביניים לבין ערעור על החלטה סופית. לו כוונת המחוקק היתה ליתן זכות ערעור על החלטה סופית בלבד, להבדיל מ'החלטה', חזקה עליו שהיה נותן לכך ביטוי בחוק.

עוד טוענת המערערת, כי גם אם לא תתקבל עמדתה זו, הרי שבנסיבות המקרה דנן יש מקום לתת זכות ערעור, שכן מדובר בערעור על החלטה בעניין עקרוני ולא טריויאלי, שעשויה לסיים את הליך. אם תתקבל עמדתה, יתייתר הצורך לנהל את ההליך בפני ועדת הערר.

המשיבה מצידה טוענת, כי יש לפרש את המונח "החלטה" בסעיף 31 לחוק הביוב כמתיחס להחלטה סופית ולא להחלטת ביניים. לדבריה, לא סביר כי על כל החלטה טריוואלית, תוקנה זכות ערעור.

דיון והכרעה

5. השאלה המרכזית הדורשת הכרעה, בטרם תדון שאלת ההתישנות לגופה, האם שלב דיוני זה הוא השלב המתאים לדון בענין. וביתר מיקוד - האם קיים ערעור בזכות על החלטת ביניים של טריבונל מנהלי.

לצורך הכרעה בענין זה אבחן תחילה את הוראות החוק.

סעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, מורה כך:

"סמכות בית המשפט [תיקון: תשס"א(2)]

בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה -

(2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן - ערעור מינהלי);

תוספת שניה

(סעיף 5(2))

4. ערעור לפי סעיף 31 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב-1962."

סעיף 31 לחוק הביוב קובע:

"ערעור [תיקון: תש"ס]

  1. העורר והרשות המקומית רשאים לערער על החלטת ועדת הערר לפני בית המשפט לענינים מינהליים; אין לערער על החלטת בית המשפט לענינים מינהליים בערעור כאמור אלא ברשות בית המשפט ובנקודה משפטית בלבד."

(ההדגשה לא במקור – נ.א.)

התיבה "החלטת ועדת הערר", אין בה כדי ליתן מענה לשאלה, האם הכוונה לכל החלטה של ועדות הערר ובכללם החלטות ביניים, או רק על החלטה סופית.

בבואנו לפרש דבר חקיקה, הגישה הפרשנית הנוהגת היא ה"פרשנות תכליתית". פרופ' אהרון ברק בספרו "שיקול דעת שיפוטי" מבאר את הרציונל לכך:

"תפקידו העיקרי של השופט הוא הכרעה בסכסוך, וחקיקתו השיפוטית היא אינצידנטלית לשפיטתו. התפקיד העיקרי של החקיקה מוטל על הרשות המחוקקת. כאשר המחוקק מתקין חוק, הוא עושה כן לשם הגשמתה של מדיניות מסוימת. הנורמה החקוקה אינה חסרת כיוון או מטרה. הנורמה החקוקה היא נורמה תכליתית. המחוקק מבקש להשיג תכלית מסוימת. יהיה זה בניגוד לתפיסות היסוד בדבר משטר דמוקרטי והפרדת הרשויות, אם השופט יאמר: 'אין זה מעלה ואין זה מוריד מה היא מטרת החקיקה'. נאמנותו של השופט לשיטה ולמשטר, משמעותה פירוש החוק לשם הגשמת תכליתו".

(א. ברק שקול דעת שיפוטי בעמ' 343).

הגם שזכות הערעור הינה זכות-יסוד, אין היא קמה יש מאין, אלא על המחוקק להעניקה במפורש.

לענין זה יפים דבריו של כב' הנשיא (כתוארו אז) שמגר:

"זכות הערעור אינה זכות הנקנית אוטומטית או הקמה כאילו על אתר, עקב עצם שפיטתו של אדם על-ידי ערכאה שיפוטית ראשונה כלשהי או לאחר התדיינות לפניה; היא נולדת אך ורק מכוחה של הוראה מפורשת שבחוק, היוצרת אותה ומגדירה את תחומיה".

(בבג"צ 87/85 ארג'וב ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון ואח', פ"ד מב 1 353 , 360)

ועדת ערר וטריבונלים מנהליים אחרים למיניהם, אינם יוצאי-דופן בענין זה. הפיקוח השיפוטי אמור להבטיח שהללו יפעלו במסגרת שקצב להם המחוקק ושלא תפגע זכותו של האזרח.

אלא, שהמינוח "החלטה" בסעיף 31 לחוק הביוב, אינו מלמד בהכרח, כי כל החלטה, מהותית או פרוצדורלית נתונה לערעור בזכות. לפרשנות המונח, יש אם כן לפנות לתכלית החקיקתית.

לצורך כך אבחן דברי חקיקה אחרים, בתחומי משפט אחרים.

בתחום המשפט הפלילי, לא קיימת כלל אפשרות של ערעור על החלטות ביניים.

בתחום המשפט האזרחי, החלטה אחרת של בית משפט מחייבת קבלת רשות לכך מערכאת הערעור, ולבית-משפט מוקנה שיקול-דעת אם להעתר לבקשה (ר' סעיפים 41 ו- 52 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984).

בתחום המשפט המינהלי, בחוק בתי-דין מנהליים, תשנ"ב-1992, נקבע בסעיף 45 כי רק החלטה סופית של בית-דין ניתנת לערעור בזכות בפני בית-משפט מחוזי בדן-יחיד, ואילו החלטת ביניים ניתנת לערעור רק ברשות (ר' סעיף 45(ד) לחוק הנ"ל).

עולה איפוא, כי ערעור בזכות על החלטות ביניים זר לשיטת המשפט הישראלית, כל אימת שהמחוקק אמר את דברו במפורש. המחוקק העדיף, ככל שמדובר בהחלטות ביניים שלבית-המשפט תשמר זכות הבקרה אם יש לפצל ההתדיינות והאם השאלה עליה מערערים כל-כך קרדינלית להמשך הדיון, באופן המחייב דיון ביניים. לפיכך, להסיק כי כוונת המחוקק בחוק הביוב היתה להעניק זכות מוגברת כזו, מעצם העובדה שלא פירש מהי "החלטה", יהיה מרחיק לכת בעליל. חריגה כה משמעותית מזכויות ערעור נוהגות בשאר ענפי המשפט, מחייבת אמירה מפורשת ולא אינסדנטלית, שתוקש מהעדר פרוט בדבר החקיקה. לפיכך, מהפן התכליתי, תהיה זו פרשנות מרחיקת לכת.

6. באשר לפן הפרשני הדווקני למונח "החלטה", קבע המשנה לנשיא, השופט לוין, כך:

"אכן שאלת הפרשנות של הדיבור "החלטה" אינה חייבת להיות אחידה לענין כל חיקוק וחיקוק ומקום שבו יכול והחלטת ביניים שתינתן על-ידי ערכאה פלונית לענין חיקוק פלוני עשויה לפגוע בפועל פגיעה שאין לה תקנה באחד מבעלי הדין, יעדיף בית המשפט את הפרשנות המעניקה לבעל דין זכות ערעור גם על החלטת ביניים על פני הנזק העשוי להיגרם לו עקב שלילת הזכות להשיג על ההחלטה גם על דרך של מתן רשות לערער; אך בנסיבות רגילות, שבהן פגיעה כאמור אינה קיימת אין סיבה לפרש את הדין באופן המקנה לכל בעל דין זכות ערעור על כל החלטה טריויאלית של בית המשפט, שתחייב את בית המשפט העליון לדון בה ללא כל שיקול דעת...; שהרי כל החלטות הביניים שבסמכות ועדת הערר לתיתו מוגבלות הן ביכולת הפגיעה שלהן בזכויותיו של בעל דין וניתנות לתיקון בגדר הערעור על ההחלטה הסופית."

(רע"א 3959/97 יהודה ברק נ' מנהל מס שבח ומקרקעין. תק-על 97 (3), 32)

גם אם אלך לשיטתו של כב' השופט לוין בפסק הדין דלעיל, שאינו שולל ערעור בזכות על החלטת ביניים, הרי שהוא מייחד זאת רק למקרים חריגים וכדבריו "בפגיעה שאין לה תקנה... עקב שלילת הזכות להשיג על ההחלטה גם על דרך של מתן רשות לערער".

בעניננו, לא מתקיימות נסיבות חריגות מעין אלו.

הנזק היחיד שעלול להגרם, אם תחכה הרשות לסופו של ההליך, יהיה חלוף הזמן.

בהנתן ההחלטה הסופית, אין כל מניעה שהרשות תערער אף על ההחלטה בשאלת ההתיישנות, והענין ידון כמכלול בכל הסוגיות שיתעוררו – באחת.

פרשנות זו עולה בקנה אחד עם מגמת בתי המשפט, כיום, לצמצם את זכות הערעור על החלטות ביניים, מטעמי יעילות הדיון ויעול ההליך המשפטי, ככל שאין בו פגיעה שאינה ניתנת לריפוי במסגרת הערעור על ההחלטה הסופית.

7. לפיכך, המסקנה העולה במקובץ מהאמור לעיל, שיש לפרש את המונח "החלטה" בסעיף 31 לחוק הביוב, ככוללת אך ורק החלטה המסיימת את ההליך המנהלי. תוצאה זו רצויה היא, הואיל ומגמת החקיקה היא לקצר בהליכים בועדות הערר ולהעמיד לרשות ציבור המתדיינים אמצעי נוח, מהיר ויעיל לפתרון מחלוקות. עיכוב ההליכים, בנקיטת הליכי השגה על החלטות ביניים עשוי, איפוא, להחטיא את מטרת החקיקה, בכך שיכביר התדינויות שלא לצורך.

טענת המערערת שבמקרה פרטי זה שבפני, אם תתקבל טענת ההתיישנות יחסך המשך ההתדיינות בפני הטריבונל המנהלי ויחסך זמן, אינה יכולה לשנות, משום שתתכן גם אפשרות אחרת שהטענה לא תתקבל, ונמצאנו מכבירים התדיינויות.

8. סוף דבר, דין הערעור על החלטת הביניים להדחות, מחמת חוסר סמכות. המערערת תישא בהוצאות המשיבים בסך 15,000 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתנה היום ט"ז ב אדר ב, תשס"ה (27 במרץ 2005).


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן