בנקודה זו אני מרשה לעצמי לעשות שימוש בלשונו של יוסי בנאי במערכון על הקיוסק שאשתו "הזיזה" כשפגעה בו במכוניתה, ולשאול שאלת תם: למה להזיז?

במילים אחרות, מדוע אין המילה הלועזית הקיימת לזיהוי המונח ראויה להיות מאומצת לשמש כמות שהיא (או בווריציה קלה אם זו מתבקשת) גם כביטויו הצלילי בעברית? במילים אחרות: מדוע לא נגייר מילים לועזיות לעברית על ידי אימוצן ("גיור באימוץ") במקום על ידי "גיור בשינוי" שמבצעת האקדמיה ללשון שמחליפה את המילה הקיימת במילה שונה ממנה?

ייתכן שבשחר ימי חידוש הלשון העברית, כשזו הייתה עדיין תינוקת בחיתוליה, היה אולי צידוק מסוים "לסבסד" אותה על ידי החלפת הצליל הלועזי לשונה ממנו (במיוחד לכזה המקשר אותנו לימי התנ"ך המשנה והתלמוד), כמו שאולי היה היגיון מסוים לאסור בשנות החמישים על קיום הצגות באידיש ("יהודי דבר עברית!"). אולם בימינו, כשהעברית בוגרת, מבוססת ותוססת, להמשיך לעשות כך כאילו שאנו עדיין בשנות החמישים זה חסר היגיון בעליל.

מבחינה פילוסופית, כשכל העולם הופך לכפר גלובלי, מתבקשת גם גלובליזציה או אחידות של השפה הבינלאומית (אפשר לקרוא לזאת דה-בבליזציה כי היא סוף סוף מתקנת/הופכת את הנזק לקומוניקציה הבינלאומית שנגרם לעולם כתוצאת אירוע מגדל בבל). גם מבחינה מעשית יש ערך תועלתי, או יעילותי, ל"גיור באימוץ". ישראלי בחו"ל, אם ישתמש, למשל, במילה (העברית) טלפון, יגלה שגם הגויים יבינו אותו (קרי, יבינו עברית למרות זרותם). במילים אחרות, גיור באימוץ מקל על לימוד שפות זרות בכך שבעטיו כלולות בשפות אלו פחות "מילים חדשות".

אכן מסתבר, שבמקרים רבים העם הצביע ברגליו וחידושי הלשון לא נקלטו: טלפון, טלוויזיה, נגטיב, קלאץ', קרבורטור, גנרטור ועוד עשרות מילים לועזיות ממשיכות לככב בשפה היומיומית, למרות שלכולן הומצאו "מילים עבריות" (בהתאמה: שח-רחוק, מסכון, תשליל, מצמד, מאייד, מחולל וכו'). מצחיק לתאר לעצמנו, שאם המילים הנ"ל היו תופשות, אז היום, בחורים היו מבקשים מבחורות את מספר השח-רחוק שלהן כדי לשוח-רחוק אליהן. יתר על כן, בתקופה האחרונה, ובמיוחד בשטח הפוליטי, חודרות יותר ויותר מילים אנגליות לשיח הציבורי (למשל, המילים: "פוליטיקלי-קורקט", "אייטם", "אג'נדה"), למרות קיומו הקודם של אקוויוולנט עברי למילים אלו (בהתאמה: תקינות פוליטית, פריט, סדר יום).

דוגמא חותכת לטענתי העקרונית היא המילה "פרומו" שצלילה מוסיקלי להפליא. לשם מה היתה צריכה האקדמיה ללשון עברית -- ועוד חודשים, אם לא שנים, לאחר שהמונח "פרומו" כבר היה בשימוש (כלומר האקדמיה פעלה ב"הצתה מאוחרת") -- להחליפה במילה המומצאת "קדימון" הנחותה ממנה בעליל מבחינה מוסיקלית? ובאשר למילים שכן נקלטו, כדוגמת "מסוק" "קלטת", "דרכון" ו"אשרה" (כולם, אגב, מוצלחים מאוד), שאלתי היא: מה היה האסון אילולא הומצאו מילים אלו והיינו ממשיכים להשתמש במילים הבינלאומיות "הליקופטר", "קסטה", "פספורט" ו"ויזה"?

לדעתי, הבחירה בגיור בשינוי במקום בגיור באימוץ היא פועל יוצא של הנטיה היהודית להתבדלות. נטייה זו החלה מכיבוש הארץ, כשבני ישראל נצטוו להשמיד את העמים שישבו בארץ כנען כדי שלא יחקו את מעשיהם, ונמשכה כל זמן הגלות, כשברצונם או שלא מרצונם חיו היהודים בגיטאות פיסיים, אבל אך ורק מרצונם הכניסו עצמם לגיטאות רוחניים. מבלי להתפלמס עם אלו שיטענו שלהסתגרות זו היה בזמנו ערך חיובי (כביכול, שימור העם), הרי ברור היום, כשאנו עם חופשי בארצנו עם זהות ברורה ושפה יציבה ודינמית, מגוכך להישאר במנטליות של גטו.

וכל עוד בהחייאת השפה העברית עסקינן, ועל מנת להרחיב את הרעיון, כדאי למתוח ביקורת גם על התנהגותנו באשר לשתי נקודות נוספות הקשורות בעניין זה. (נא לשים לב, שהמילה "עסקינן" שזה עתה השתמשתי בה, גוירה באימוץ מארמית בימי קדם ולא רק שהיא נחשבת היום לעברית לגיטימית, אלא שאפילו רואים בה "עברית גבוהה" המשמשת פוליטיקאים, כדוגמת דוד לוי, להתהדר בה. דוגמאות נוספות לגיור באימוץ משפות זרות בימי קדם הן המילים "טרקרלין", "אושפיזין" "איקונין", "פרקמטיה" "במטוטא" "מחד/מאידך גיסא", ועוד, והשאלה מדוע לנו אסור לעשות מה שאבותינו עשו לפני 2000 שנה ולאמץ מילים מלועזית כלשונן).

הדבר הראשון שברצוני לקרוא תיגר עליו הוא עיברות מילים לועזיות על ידי מילרוען (שינוי האקצנט להברה האחרונה כשבמקור האקצנט הוא על הברה אחרת). דוגמה לכך היא המילה "אקדמיה" המבוטאת במקור במילעיל וקריני רדיו רבים מבטאים אותה במילרע. האם באמת יש צורך לאומי לשנות מלאכותית את האקצנט ולצרום את אזני כל פעם מחדש?

הדבר השני שאני מבקר הוא האמונה, שהלגיטימיות של שימושי לשון צריכה בכל תנאי לעמוד בקריטריון של המקורות, כלומר, להיות תלויה בכללי השפה ששררו בתקופת התנ"ך, המשנה והתלמוד? שאלה זו יש לה משנה תוקף כשהמדובר בשימושים שכבר השתרשו בציבור. דוגמה לכך היא החלה מלאכותית של רפיון האותיות ב-ג-ד-כ-פ-ת כשאינן בראש ההברה. לדוגמה, לומר מלכות, ב-"כ" בלתי דגושה, כשמתבקש לומר מלכות ב-"כ" דגושה. דוגמה נוספת היא המילה פיתרון שאנו נדרשים עתה לבטאו ב-ת' שוואית לאחר שהתרגלנו במשך שנים רבות לבטאו עם ת' קמוצה. כדי להסיר ספק, איני טוען בזאת שיש פסול בשימוש במקורות בתור השראה.

כל שברצוני לומר הוא, שכשם שהחוקים הדתיים שבתנ"ך אינם מחייבים אותנו כישראלים, כך איננו חייבים כישראלים להיות "דתיים" מבחינה לשונית, כלומר, לראות עצמנו עבדים מבחינה לשונית לכל מה שמופיע במקורות. הקריטריון העיקרי בעניין זה צריך להיות אסטטיקה של הלשון. אחרי הכל, לשון היא דבר דינמי וצריך לתת לעם ולחיים (אם כי לא בהפקרות חסרת רסן) לעצב אותה. מכאן נובע, שאין כל טעם והיגיון להתנגד לביטוי שהשתרש ואינו מכוער אסתטית (כמו המילה פיתרון עם ת' קמוצה) רק משום שהחליטו פתאום באקדמיה ששימוש זה איננו תואם את המקורות.