2. בעתירה התבקש בית המשפט לתת את הסעדים הבאים:

א. להוציא צו, הדורש מהמשיבים ליתן טעם והנמקה, מדוע החליטו לחזור בהם על דעת עצמם מההסכמות והדרישות המתוקנות אליהם הגיעו הצדדים באשר לגובה היטל הביוב שיושת על העותרת.

ב. ליתן צו המופנה למשיבים והמורה להם להחזיר לעותרת את היטל הביוב העודף שנגבה ממנה, מעבר לסכום עליו הוסכם בין הצדדים.

ג. ליתן כל צו, כפי שימצא לנכון וצודק הנסיבות העניין.

3. עובדות רלבנטיות:

א. העותרת הינה תושבת כפר ויתקין. במשקה של העותרת קיימים 6 מבנים: יחידה 1, בית מגורי העותרת, בשטח של 187 מ"ר, וכן 5 יחידות של צימרים: יחידה 2, בשטח של 37 מ"ר; יחידה 3 ויחידה 4, בשטח של 35 מ"ר כל אחת. יצוין, כי בעבר היה קיים מבנה אחד בשטח של 70 מ"ר, אשר חולק ביום 21.12.00 ע"י העותרת לשתי יחידות דיור עצמאיות. בחודש יולי 2001 הוספו יחידה 5, בשטח של 40 מ"ר ויחידה 6, בשטח של 38 מ"ר.

ב. באיגרת מיום 30.9.00 ששלחה משיבה 1 לכל תושבי כפר ויתקין, הודיעה המשיבה 1 על מתן הנחה בתשלום היטל הביוב למבנים קיימים המשמשים למגורים, כך שכל התושבים ישלמו סכום זהה. למבנה ששטחו מעל 45 מ"ר, יעמוד ההיטל על סך של 15,000 ₪ למבנה וחצי דונם קרקע. למבנה מגורים ששטחו עד 45 מ"ר, יעמוד ההיטל על סך 7,500 ₪ למבנה וחצי דונם קרקע.

לטענת העותרת, לפי האמור באגרת, החל מהמבנה החמישי, אין לחייב בהיטל עבור קרקע, אלא רק עבור המבנה.

מנגד, טוענים העותרים, כי טענה זו מוטעית ביסודה, ולא כך נאמר באגרת, שכן בהתאם לחוק העזר של המועצה, רשאית המועצה לגבות היטל ביוב בגין כל יחידת מגורים הן באשר לרכיב קרקע והן באשר לרכיב מבנה, מבלי כל מגבלה, למספר היחידות.

א. בחודש אוקטובר שנת 2000, שלחה המשיבה לעותרת שלוש דרישות תשלום, ולפיהן נדרשה לשלם עבור כל אחת משלוש היחידות הראשונות תשלום בסך 15,000 ₪, אך לא נדרשה לשלם עבור יחידה 4 (כאמור, יחידות 3 ו-4 היו מבנה אחד שחולק לשניים).

ב. בסמוך לקבלת הדרישות שילמה העותרת את היטל הביוב בסך 15,000 עבור יחידה 1, אך לגבי שלוש היחידות האחרות הגישה ביום 22.11.00 ערר לוועדת ערר ביוב, בטענה, כי היה צריך לחייבה רק ב-7,500 ₪ עבור כל אחת מהן.

ג. בהחלטת וועדת הערר, שניתנה על ידי כב' השופט הרווי גרובס מיום 2.5.01, נקבע שדין הערר להימחק. בהחלטה נאמר, כי "הוגשה תשובה לערר, שבה בין היתר מאשרת המשיבה, כי בנוגע ליחידות הקטנות מ-45 מ"ר נדרשו התושבים ובכללם העוררים, לשלם היטל בסך 7,500 ₪ בלבד ולא 15,000 ₪... אולם ההפרש בפועל נכון להיום הינו סך של 1,868 ₪, עקב עדכוני הביוב. הודעה על כך נשלחה לעוררים. לאור תוכן התשובה, יו"ר הועדה הזמין את העוררים למחוק את הערר. תשובתם הייתה, כי הם מסכימים לכך, בכפוף לכך שהועדה תחייב את המועצה לשלוח הודעות מתוקנות בסכום של 7,500 ₪. תגובת המשיבה לכך הייתה שלילית, מפורטת ומרוגזת". בעתירה נקבע, כי לאחר שנשקל העניין, "ברור שהדרישות לתשלום בהיטל הביוב החלקי והמופחת, אשר נשלחו לעוררים הינן חוקיות ובהתאם להוראות החוק - דין הערר להימחק".

ד. לטענת המשיבים, המשיבה 1, כפי שהתחייבה במסגרת כתב התשובה לערר, ערכה שינוי של שומת החיוב בהיטל הביוב הנדרש ביחס למבנים 2-4 והעמידה את החיוב בפועל ביחס למבנים אלו על סך 8,908 ₪ בגין כל מבנה. לטענת המשיבים, לנוכח התחמקות העותרת מתשלום חובותיה, החלה המשיבה ביום 25.4.02 בנקיטת הליכי גבייה מינהליים כנגד העותרת.

ה. ביום 12.9.01 שלחה המשיבה לעותרת שתי דרישות לגבי שתי היחידות 5 ו-6 למבנה ו-500 מ"ר קרקע, אותן שילמה העותרת בסמוך לכך.

ו. בין הצדדים התקיימה התכתבות עניפה לגבי דרישות התשלום של יחידות 4-1, לאחר שלטענת העותרת, לא עמדה המשיבה בהתחייבויותיה לתיקון דרישות התשלום. בין היתר, במכתב ששלחה העותרת לראש המועצה מיום 8.5.02, נטען, כי לאור העובדה ששולם היטל ביוב עבור יחידות 5 ו-6 בגין המבנה ובגין הקרקע ולאור העובדה שכבר שולם היטל ביוב בגין קרקע ומבנה עבור היחידה הראשונה, על המשיבה לתקן את דרישות התשלום כך: בגין יחידה 2, 7,500 ₪ בגין מבנה וקרקע, ואילו בגין יחידות 3 ו-4 יש לחייב בגין רכיב מבנה בלבד בסך 2,812 ₪.

ז. לטענת העותרת, בפגישה שהתקיימה ביום 3.6.02, עם עוזר גזבר המועצה ועם מנהלת הגבייה, התנה עוזר הגזבר את תיקון דרישות היטל הביוב בכך שלא יוגש ערר ביוב על הדרישות המתוקנות. עוד טוענת העותרת, כי ביום 12.6.02 נערכה פגישה עם מנהלת מחלקת הגבייה במשיבה, בה תוקנו דרישות התשלום המקוריות ליחידה השנייה והשלישית והוצאה דרישה חדשה ליחידה הרביעית. הדרישות המתוקנות אושרו על ידי עו"ד ולדמן, היועץ המשפטי של המשיבה ועל ידי המשיב 3, מר מנשה דוד, גזבר המועצה. עם מסירת הדרישות המתוקנות שולם סכום הקרן לגבי יחידות 3 ו-4, ללא הפרשי הצמדה וריבית, ואילו לגבי היחידה השנייה שולם סכום הקרן והפרשי ההצמדה והריבית. העותרת סירבה לשלם את סכום הפרשי ההצמדה והריבית שהיו כלולים בדרישות המתוקנות, משום שלטענתה האיחור היה באחריות המשיבה.

ח. לטענת המשיבים, הובהר לאחיה של העותרת, שייצג אותה בכל ההליכים, כי התיקון שנערך בדרישות התשלום ביחס ליחידות 3 ו-4 נערך בשוגג, וכי על העותרת לשלם את דרישות התשלום המקוריות בסך 8,908 ₪ בגין כל אחד מהמבנים 2-4 בצירוף הפרשי ריבית והצמדה.

ט. ביום 7.3.04 נקטה המשיבה 1 בהליכי גבייה מינהליים. לעותרת נשלחו חמש התראות לתשלום חובות היטל ביוב. לטענת העותרת, ביום 23.5.04 הגיעו לביתה של העותרת נציגי חברת גבייה עם כתב הרשאה ליחידה השלישית בלבד. ביום 16.6.04 נערכה פגישה בין העותרת למשיב 3, גזבר המועצה, ומנהלת מחלקת הגבייה. לעותרת ניתנה ארכה עד ליום 8.7.04 לשם בחינת הנושא.

י. ביום 8.7.04 וביום 11.7.04 הגישה העותרת תובענה לבית משפט השלום בנתניה, לפסק דין הצהרתי וצו-מניעה קבוע, וכן בקשה לצו-מניעה זמני למנוע מהמשיבה לגבות את החיובים. ביום 15.7.04 התקיים דיון, שבו הוצע לצדדים לסיים את ההליך בפשרה. ב"כ הצדדים הסכימו לכך. בסופו של דבר התקבל פסק דין, בו נקבע, כי העותרת תשלם למשיבה סך של 8,500 ₪. ביום 25.7.04 הגישה העותרת לבית המשפט הודעה על חזרתה מהסכם הפשרה וכן בקשה למחיקת התביעה. ביום 2.8.04 התקבלה החלטה כמבוקש.

יא. לטענת העותרת, ביום 26.7.04 נפתח נגד העותרת תיק הוצל"פ והוצא כתב הרשאה לתפוס ולמכור מיטלטלין לגבי יחידה 3 בלבד.

לטענת המשיבים, המועצה נקטה בהליכי גבייה ביחס למלוא החוב, לפי כתב ההרשאה לתפוס ולמכור מיטלטלין מיום 26.7.04. ביום 27.7.04 הגיע גובה מס לבית העותרת לצורך ביצוע עיקול מיטלטלין לשם גביית מלוא החובות. אחיה של העותרת שילם בשמה את מלוא החוב שנדרש ממנה.

מעשה בי-דין:

4. טוענים המשיבים, כי העותרת מושתקת ומנועה מלהעלות את טענותיה דהיום ביחס לדרישות התשלום המתייחסות למבנים 1-4 (ובענייננו למבנים 2-4), שכן בהקשר זה קיים מעשה בי-דין והחלטה סופית וחלוטה מיום 2.5.01 של וועדת הערר לביוב, בה נקבע באופן ברור, כי דרישות התשלום הן חוקיות. לטענתם, הואיל ולעותרת הייתה האפשרות להעלות את טענותיה דהיום בפני וועדת הערר לביוב, והואיל והעותרת לא הגישה כל ערעור על החלטת יו"ר וועדת הערר, מנועה העותרת כיום להעלות את טענותיה. משהסכימה העותרת למחיקת הערר, אין כל מקום לאפשר לה להמשיך ולהתדיין שוב באותו ענין.

עוד טוענים המשיבים, כי כבר במסגרת תגובתם לוועדת הערר וכתב התשובה, הבהירו כי דרישות התשלום מתוקנות ווועדת הערר אף התבקשה לעשות שימוש בסמכותה ולאשר את דרישות התשלום בשינויים המחויבים. וועדת הערר אכן אישרה את דרישות התשלום המתוקנות וקבעה כי הן חוקיות ונערכו על פי החוק.

התיקון שנעשה לאחר מכן בדרישות התשלום מיום 12.6.02 נעשה בשוגג ובחוסר סמכות, ועומד בסתירה להחלטת וועדת הערר והדבר הובא לידיעת העותרת.

לטענת המשיבים, המקום להעלאת הטענות ביחס לחיובים של יחידות 5 ו-6, שבהם לא דנה וועדת הערר, שכן נשלחו לעותרת לאחר סיום ההליכים בוועדת הערר, הוא בפני וועדת הערר לענייני ביוב, כפי שפנתה בענין יחידות 4-1, אך העותרת לא הגישה כל ערר ביחס לדרישות אלו.

5. לטענת העותרת, החלטת וועדת הערר אינה מהווה מעשה בית דין. וועדת הערר מחקה את כתב הערר ולא דחתה אותו והמחיקה נעשתה נוכח הסכמתה של המשיבה בתגובתה לכתב הערר, לתקן את דרישות התשלום ששלחה לעותרת. בנוסף מפנה העותרת לתגובת המשיבה להחלטת הביניים של וועדת הערר מיום 22.2.01, בה ביקשה המשיבה מהוועדה לעשות שימוש בסמכותה ולאשר את דרישות התשלום שנשלחו לעוררים בשינויים המחויבים, בהתייחס ליחידות הדיור הקטנות.

כן מפנה העותרת לתגובת המשיבה להחלטת וועדת הערר מיום 20.2.01 ובו מודה המשיבה, כי דרישות התשלום הינן טעות. לטענת העותרת, הסכימה לקבל את המלצת וועדת הערר למחוק את הערר, לאור תשובת המשיבה לכתב הערר, שבה הודיעה מפורשות, כי דרישות התשלום יתוקנו.

עוד טוענת העותרת, כי דרישות תשלום היטל הביוב נשוא כתב הערר הנ"ל אינן דרישות התשלום נשוא עתירה זו, אלא עתירה זו מופנית כלפי דרישות מתוקנות מיום 12.6.02, שהוצאו לעותרת לאחר אישור ב"כ המשיבה עו"ד ולדמן ואישור המשיב 3, גזבר המועצה.

6. לאחר עיון בטענות הצדדים, מסקנתי היא כי אמנם לא חל כאן מעשה בי-דין משני טעמים: האחד, שהערר נמחק ולא נדחה. תקנה 527 לתקנות סדר דין אזרחי ובתי משפט, תשמ"ד-1984 קובעת במפורש, כי מחיקה אינה מעשה בית דין, ואינה חוסמת לפני התובע את האפשרות לחזור ולהגיש תובענה חדשה בגין אותה עילת תביעה.

השני, העתירה דכאן, מתייחסת לדרישות המתוקנות מיום 12.6.02, הכוללות, בין היתר דרישות תשלום עבור יחידות 5 ו-6, שהוצאו לאחר מתן הערר.

הגם שאין מדובר במעשה בי-דין, עדיין יש לבחון את טענת המשיבים בדבר אי-מיצוי ההליכים. לגבי היחידות 4-1 עליה החליטה וועדת הערר ביום 2.5.01, העותרת כלל לא ביקשה לערער על החלטה זו.

לגבי ההשגות על היטלי הביוב של יחידות 5 ו-6, צריכה הייתה העותרת למצות את ההליכים בוועדת הערר לענייני ביוב, לפני פנייתה לבית משפט זה, כפי שידעה העותרת לעשות באשר ליחידות 4-1.

בית משפט מינהלי לא יתן סעד, אם יכולה העותרת למצוא פתרונה בהליכים אחרים, ולא נהגה כן. אי מיצוי הליכים על-ידי פנייה לרשות מוסמכת, קודם להגשת העתירה, מצדיקים דחייה על הסף, אף בלי לקיים דיון לגופו [ראה: עת"מ 1478/02 חברת נכסי וין דור (1980) בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו (דינים מחוזי, כרך לד (4), 874); בג"צ 2421/94 עקיל אל טללגה נ' הי"מ לממשלה (דינים עליון, לו, 562); בג"צ 478/85 שלמה אבולעפיה נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (דינים עליון, כרך ב', 962)]. אשר על כן, ניתן לדחות את העתירה על הסף, כבר מן הטעם של אי מיצוי ההליכים על-ידי העותרת.

המשיבים מפנים בעניין המועד להגשת עתירה מינהלית בפני בית המשפט לעניינים מינהליים, לתקנות 3 ו-4 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין, תשס"א-2000) (להלן: "התקנות").

לטענתם, לפחות מיום 19.6.03 ידעה העותרת את עמדתה הברורה של המועצה ביחס ל"תיקון" דרישות התשלום ולטעות שנפלה במסגרת ה"תיקון" כאמור, אולם העותרת השתהתה כשנה וחצי (לכל הפחות) ורק ביום 4.11.2004 הגישה את עתירתה.

עוד מציינים המשיבים שורה של מועדים, אשר לכל היותר, מיד לאחריהם, היה על העותרת להגיש את העתירה: בתאריך 25.4.02 - קיבלה העותרת התראה בדבר כוונת המשיבה לנקוט בהליכי גבייה מינהליים; בתאריך 20.5.02 - נשלח אל העותרת מכתב מראש המועצה ובו נאמר, כי טענות העותרת נדחו על ידי וועדת הערר והיא מתבקשת להסדיר את תשלום הביוב; בתאריך 19.6.03 - נשלח מכתב נוסף מראש המועצה, המבהיר, כי התיקון בדרישות התשלום נבע מחמת טעות; בתאריך 7.3.04 - נשלחה התראה בדבר נקיטת הליכי הגבייה לעותרת; בתאריך 23.5.04 - ננקטו הליכי גביה נגד העותרת; בתאריך 27.5.04 - נשלח מכתב מגזבר המועצה ובו הוא דוחה את טענות ודרישות העותרת; בתאריך 16.6.04 – התקיימה פגישה ובה הובהר לנציג העותרת, מדוע עליה לשלם את מלוא חובה; בתאריך 15.7.04 - התקיים דיון בבקשה למתן צו מניעה בבית משפט השלום בנתניה, ובו הובהרה עמדת המועצה והובהר כי אין סמכות לבית משפט השלום לדון בטענות; בתאריך 27.7.04- נקטה המשיבה בהליכי גבייה מינהליים כנגד העותרת וגבתה את מלוא חובות העותרת; בחודש 8/04- פנתה העותרת מספר פעמים למועצה והבהירה, כי תגיש עתירה מינהלית, אך לא עשתה כן; בתאריך 12.9.04- נשלחה תשובת ב"כ המועצה, בה הובהר שוב, כי אין בסיס לטענות העותרת.

המשיבים טוענים, כי לא יכולה להיות מחלוקת בדבר חובתה של העותרת להגיש את עתירתה במועד הקבוע בתקנות. העותרת לא הגישה את עתירתה במועד ואף לא נתנה כל טעם או הסבר לכך. יתרה מזו, העותרת לא טרחה להגיש כל בקשה לבית המשפט להארכת מועד, להגשת העתירה.

לטענת המשיבים, אין די בשליחת מכתבים כדי למנוע טענת השיהוי. לעותרת היה ברור מזה זמן רב מהי עמדתה הברורה והעקבית של המשיבה 1. בפועל, רק לאחר שמשיבה 1 נקטה בהליכי גבייה מינהליים לפרעון החוב, הגישה העותרת את העתירה, וזאת למעלה מארבעה חודשים לאחר הגשת תגובת משיבה 1 ודחיית ההליך בבית משפט השלום בנתניה. במהלך התקופה כאמור כבר הספיקה המשיבה לנקוט בהליכי גבייה מינהליים כנגד העותרת ולגבות את מלוא חובות העותרת. בנסיבות אלה, מדובר במעשה עשוי. לכל היותר יכולה העותרת להעלות טענות בדבר סעד כספי, ואלו אינן ראויות להידון בבית משפט זה. מדובר בשיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי ובפגיעה בשלטון החוק, שכן קבלת עמדת העותרת בהקשר זה תרוקן מכל תוכן את המועדים הנקובים בתקנות.

8. מנגד טוענת העותרת, כי העתירה אינה לוקה בשיהוי.

לטענתה, לפי תקנה 4 לתקנות, יש שיקול דעת לבית המשפט, ועל בית משפט לבחון את השיהוי, לפי היסודות שנקבעו בפסיקה. העותרת מפנה בעניין זה לעת"מ 1383/02 ליפשיץ נ' מועצה איזורית עמק חפר, תק-מח 2003(4), 607 (להלן: "עניין ליפשיץ"), שכפי שיבואר בהמשך, אובחן מענייננו. כן מפנה לע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, נז (5) 433 (להלן: "ע"א 6805/99") שבו נקבעו 3 מבחנים לבחינת השיהוי, שלדעת העותרת אינם חלים בעניינה. 1) לא התקיים שיהוי סובייקטיבי, שכן לאורך כל הדרך הוכיחה העותרת בהתנהגותה, כי אין בכוונתה לוותר או למחול על זכות תביעתה. 2) לא התקיים שיהוי אובייקטיבי: שכן הגשת העתירה לא פגעה באינטרסים של המשיבים, שהיו מודעים לאפשרות שהעותרת תבחר בדרך זו. 3) פגיעה בשלטון החוק – אין בהגשת העתירה כדי לפגום ברכיב זה.

כן טוענת העותרת, כי הגיעה להסכם עם המשיבים בחודש יוני 2002 ביחס לדרישות תשלום מתוקנות, ואלו קיבלו את אישורם של היועץ המשפטי של המועצה ושל המשיב 3, גזבר המועצה, ומאז, במשך שנתיים ימים, לא נקטו המשיבים בשום פעולה, שיהיה בה כדי להעיד, כי אין בכוונתן לכבד דרישות אלו. לכן, לא הייתה לעותרת כל עילה שתפעל כנגד הדרישות המתוקנות. לטענתה, רק ב-7.3.04 נשלחו לעותרת חמש התראות לתשלום חובות טרם נקיטת הליכי גבייה, ואלו הגיעו אליה רק בסוף חודש מרץ 2004. ממועד זה פנתה למשיבים מספר פעמים, אך לא זכתה למענה, ורק ביום 16.6.04 התקיימה פגישה בין נציגה של העותרת לבין נציגי המשיבים, וניתנה לעותרת ארכה לתשלום עד ליום 8.7.04. העותרת נקטה בהליכים משפטיים מיום 8.7.04 ועד ליום 2.8.04 בבית משפט השלום בנתניה. גם במועדים 27.7.04 ועד ליום 27.9.04 פנתה העותרת מספר פעמים למשיבה, במטרה לייתר פנייה לערכאות. רק משנכשלו מאמציה, הגישה העותרת את עתירתה לבית משפט זה. כן טוענת העותרת, כי במהלך תקופה זו חלה פגרת בית המשפט, שאינה נמנית במניין הימים. פניותיה של העותרת למשיבים לאחר חזרתה בה מפסק הדין לא זכו למענה שלילי מצד המשיבים, ורק ביום 19.9.04 קיבלה את מכתבו של בא כוח המשיבים מיום 12.9.04.

באשר למכתב של ראש המועצה מיום 19.6.03, טוענת העותרת, כי כלל לא נאמר בו, כי החיובים המתוקנים מקורם בטעות, אלא המכתב מתייחס לדברים שנאמרו לגבי אופן משלוח החיובים המתוקנים ולא לתוכן החיובים המתוקנים. ממכתב זה אף עולה, כי ראש המועצה ידע על דרישות התשלום המתוקנות, ומשלא חלק עליהן, הרי שאף אישר אותם. לטענתה, אילו היה ממש בפרשנות המשיבה את המכתב, היה עליה להוציא מיד לעותרת דרישות תשלום חדשות.

באשר לטענת המשיבים לגבי ההתראות מיום 25.4.02 מוסיפה העותרת, כי מדובר בהתראות בלתי מתוקנות, שנשלחו בטרם הוצאת הדרישות המתוקנות מיום 12.6.02.

בתגובה לטענת המשיבים בדבר מכתב ראש המועצה מיום 20.5.02, טוענת העותרת, כי מכתב זה הוצא עוד בטרם הוצאו דרישות התשלום המתוקנות מיום 12.6.02, כך שאינו מתייחס לטעות, כביכול שנפלה בדרישות המתוקנות.

עוד טוענת העותרת, כי בתגובה לצו המניעה שהגישה העותרת, התייחסה המשיבה לטענת השיהוי, ולא טענה, כי היה על העותרת להגיש את עתירתה במועדים המצוינים על ידה.

לגבי מכתב גזבר המועצה מיום 25.5.04 טוענת העותרת, כי מדובר בנושאים אחרים מאלו שבעתירה ומכל מקום הודיע הגזבר על נכונותו להיפגש עם נציג העותרת בעניין זה.

לבסוף טוענת העותרת, כי טענת השיהוי טומנת בחובה טענות עובדתיות כגון: ויתור ו/או מחילה מצד העותרת, ויש ללבנה במסגרת העתירה גופה ולא כטענה מקדמית.

9. בטרם אדון בעניין השיהוי לגופו, יש לאבחן את עניין ליפשיץ, אותו מביאה העותרת, מהמקרה דנן. אמנם, בין שתי העתירות קיים דמיון רב. בשתי העתירות מדובר כמעט באותם צדדים: בעניין ליפשיץ, העותר הוא אחיה של העותרת, שהוא גם נציגה בענין שלפני. בין הצדדים לעתירות נוהלה התכתבות הדדית; ובנוסף, נדונו מספר טענות סף דומות. אלא, שהשוני בין העתירות עולה מנושאי העתירה ומהלך השתלשלותן. עניינה של העתירה בעניין ליפשיץ הינו קיום החלטת וועדת הערר לענייני ארנונה באשר לסיווג והשפעתו על גובה הארנונה, שטרם נגבתה. בענייננו מדובר בהיטלי ביוב שכבר נגבו מהעותרת על ידי המשיבים, לאחר שנקטו בהליכי גבייה, ובהשתלשלות שונה של אירועים. בין היתר, בניגוד לעניין ליפשיץ, ביקשה העותרת לחזור בה מפנייתה לוועדת הערר וכן הוגשה תובענה בה ניתן פסק דין של פשרה, שמההסכמה לו חזרה בה העותרת. ממילא ענין ליפשיץ אינו מהווה תקדים מחייב, בענייננו.

לגופו של עניין, יש לבחון את הקבוע בדין לגבי שיהוי בהגשת עתירה מינהלית.

תקנה 4 לתקנות מסדירה את עניין השיהוי, וזו לשונה:

"בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)".

תקנה 3 לתקנות קובעת את המועד להגשת עתירה:

"(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.

(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

(ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך".

(ההדגשה אינה במקור - נ.א.)

מתקנה 3 עולה, כי היה על העותרת לפנות תוך 45 יום, מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שקיבלה העותרת הודעה עליה או מיום שנודע לה עליה, או לכל הפחות, היה על העותרת לבקש מבית המשפט מתן ארכה להגשת העתירה.

בניגוד לטענות העותרת, משתמע ממכתב ראש המועצה מיום 19.6.03, לאחיה של העותרת (שייצג אותה בכל הפניות למשיבים), כי הדרישות המתוקנות, שנתקבלו ביום 12.6.02, נתקבלו ללא אישור כנדרש (העותרת משום-מה, לא צירפה מכתב זה לעתירתה, ועל כך יורחב הדיבור בפרק על תום הלב). לאור האמור בתקנות, לפחות ממועד 12.6.02 היה על העותרת לפנות לבית משפט זה, או לפחות לבקש ארכה להגשת העתירה. בוודאי היה על העותרת לפנות בעתירה או בבקשה לארכה בהגשת העתירה לבית משפט זה, אם סברה שלבית משפט זה יש סמכות, מיד לאחר הליכי הגבייה, אולם גם אז לא עשתה כן.

העותרת נקטה אמנם במספר פעולות, אך אף אחת מהן אינה מרמזת על כוונה להגיש עתירה. אדון בדרכי פעולתה, תוך בחינת המבחנים, שנקבעו בע"א 6805/99, שצוין לעיל.

1) השיהוי הסובייקטיבי – יסוד זה מתמקד בבחינת התנהגות העותרת ובשאלה, האם התנהגותה מרמזת על ויתור על זכויותיה לפניה לערכאות. לעניין זה יצוין, כי איחור בהגשת תביעה כשלעצמו אינו מעיד על ויתור או מחילת התובע על זכות התביעה. הדרישה היא, שיהיה מצג ברור מצד העותר אודות ויתור או מחילה מצידו על זכות התביעה הנתונה לו.

בעניינו, העותרת הסכימה למחיקת הערר בעניינה מיום 2.5.01, מבלי שתשיג על תוצאותיו על ידי בקשה לערער עליו. בנוסף, ביום 15.7.03 הסכימה העותרת למתן פסק-דין בתובענה שהגישה, בדרך של פשרה, הגם שחזרה בה מהסכמתה ביום 25.7.04, לאחר שהחלו הליכי הגבייה. התנהגותה של העותרת מלמדת, כי ויתרה על זכות הפניה לבית משפט זה, שכן בית משפט השלום בנתניה הבהיר לה את זכויותיה ורק לאחר מכן נמלכה בדעתה.

2) השיהוי האובייקטיבי – יסוד זה עניינו שינוי המצב ופגיעה באינטרסים של הרשות הציבורית או צדדים שלישיים עקב האיחור בהגשת העתירה.

במקרה דנן, כבר ניגבו מלוא חובות העותרת, ועובדה זו יש בה ללמד, כי אם תתקבל העתירה, יהא בכך משום שינוי מצב וממילא פגיעה באינטרסים הכלכליים של הרשות הציבורית.

3) מידת הפגיעה בשלטון החוק – יסוד זה מבטא את העקרון, כי בית המשפט לא ידחה עתירה מחמת שיהוי, אם נושא העתירה כרוך בפגיעה חמורה בשלטון החוק וזאת גם אם חל שיהוי שפוגע באינטרסים מוכרים.

במקרה דנן, תשלום חוב, אשר אושר ע"י וועדת הערר כתשלום חוקי, אין בו משום פגיעה בשלטון החוק. נהפוך הוא, אי התשלום תוך הפליה לטובה כנגד יתר תושבי המקום, יכול ויהווה פגיעה כאמור.

לפיכך, העולה מהאמור לעיל, שעתירתה של העותרת הוגשה בשיהוי ניכר.

חוסר תום לב וניקיון כפיים:

10. טוענים המשיבים, כי רוב טענותיה של העותרת משוללות כל יסוד ואחיזה במציאות ואופן הצגתן על ידי העותרת עולה כדי הטעייה מכוונת וביודעין של בית המשפט. לטענתם, העותרת לא פירטה בעתירתה את כל המידע הרלבנטי לעתירה, ונראה שעשתה כן במודע ובמכוון, שכן הצגת מלוא העובדות הרלבנטיות כהווייתם וצירוף כל המסמכים הרלבנטיים לעתירה היה משמיט את הבסיס לטענות הסרק של העותרת.

מנגד טוענת העותרת, כי הציגה את כל המסמכים והעובדות הדרושים לעתירה.

טענות המשיבים בתמצית הן אלו:

א. העותרת לא ציינה בעתירתה, כי בהחלטת וועדת הערר מיום 2.5.01 נקבע, כי דרישות התשלום בהיטל הביוב, שהינן דרישות התשלום ביחס לנכסים נשוא עתירה זו הן דרישות חוקיות ותקפות.

ב. העותרת לא צירפה לעתירה את מכתבו של ראש המועצה מיום 19.6.03, שבו הובהר לעותרת, כי ה"תיקון" בדרישות התשלום נעשה ללא אישור המשיב 3, גזבר המועצה, הממונה על מנהלת מחלקת הגבייה ונבע בשל טעות גרידא. בניגוד לטענת העותרת, המכתב נשלח לנציג העותרת, לאחר שבמועצה נערך בירור ביחס לטענותיו, וכתוצאה מהבירור נשלח המכתב, המבהיר, כי תיקון דרישות התשלום נבע בשל טעות, ללא קבלת אישור ובחוסר סמכות.

ג. העותרת לא ציינה בעתירתה, שהמועצה חייבה את העותרת בתשלום היטל ביוב חלקי. לטענת המשיבים, לדבר קיימת חשיבות רבה, שכן אחרת הייתה צריכה העותרת לשלם סכומים הגבוהים באופן ניכר ממה ששילמה. העותרת מבקשת לשלם חיוב הנמוך עוד יותר מהחיוב המופחת שהושת עליה (כמו על יתר תושבי המועצה), באופן שיפלה אותה לטובה על פני התושבים האחרים.

ד. העותרת לא ציינה, שכתב ההרשאה לנקיטה בהליכים מינהליים כנגד העותרת מתייחס למלוא חובות העותרת, וכי טרם נקיטת ההליכים נשלחו לעותרת התראות, שהתייחסו למלוא סכום חובות העותרת למועצה.

ה. העותרת לא ציינה, כי ביחס למבנים 5 ו-6, נשלחו לעותרת דרישות לתשלום היטל ביוב חלקי ומופחת, וכי דרישות אלו נשלחו לאחר סיום הליכי הערר ביחס לדרישות התשלום המתייחסות למבנים 1-4.

ו. העותרת לא ציינה בעתירתה, כי מרבית יחידות הדיור מושכרות והעותרת מקבלת בגין כל עבורן דמי שכירות חודשיים.

ז. העותרת לא צירפה את כתב הערר והחלטת כב' השופט גרובס, ביחס לערר של אדם אחר בשם דרורי. למרות שהמשיבה סבורה כי אינו רלבנטי, משצרפה העותרת את כתב התשובה לבקשה, אך מרגע שצירפה העותרת את כתב התשובה, היה עליה לצרף את כתב הערר כולו ואת החלטת וועדת הערר, שקבעה כי דרישות התשלום הן חוקיות ובהתאם לחוק.

ח. העותרת לא ציינה, כי ביקשה, שפסק הדין בפשרה, בבית משפט השלום בנתניה, ימחק ללא פסיקת הוצאות.

ט. העותרת לא טרחה לצרף העתק התגובה, שהוגשה מטעם משיבה 1 בעקבות חזרת העותרת מפסק הדין המוסכם.

י. העותרת לא ציינה את התחמקותה מתשלום היטל הביוב לאחר החלטת וועדת הערר.

יא. לא זו בלבד שהעותרת לא צירפה במועד הגשת העתירה את כל המסמכים ו/או הפרטים כאמור, אלא שאף צירפה במסגרת תשובתה לטענות המקדמיות מסמכים אשר לא צורפו לעתירה, ללא קבלת רשות לכך.

תגובת העותרת לטענת המשיבים:

א. לגבי פירוט תוכנה של החלטת וועדת הערר, מפנה העותרת לעתירתה וטוענת, כי החלטה זו צורפה לעתירה.

ב. במכתב מיום 19.6.03 כלל לא נאמר, כי החיובים המתוקנים מקורם בטעות, אלא המכתב מתייחס לדברים שנאמרו לגבי אופן משלוח החיובים המתוקנים ולא לתוכן החיובים המתוקנים. לטענתה, המשיבים הם אלו שבחרו להסתיר מבית המשפט את המכתבים שנשלחו לראש המועצה מתאריכים 28.8.02 ו-19.11.02, ואשר במענה להם כתב ראש המועצה את מכתבו. לטענת העותרת, יש בהסתרת המכתבים משום הטעייה ויצירת תמונה בלתי אמינה באשר להשתלשלות העניינים האמיתית של מכתב ראש המועצה.

ג. אין רלבנטיות לציון העובדה, כי המועצה חייבה אותה בתשלום היטל ביוב מופחת, ובנוסף היא מפנה לעתירה, שם ציינה במפורש, כי המשיבה החליטה לתת הנחה בתשלום היטל הביוב.

ד. דבר משלוח ההתראות צוין במפורש על ידי העותרת וההתראות צורפו לעתירה. באשר לכתב ההרשאה, העותרת צירפה אותו כנספח לעתירה, והלה מתייחס ליחידה 3 בלבד.

ה. העותרת מציינת בעתירתה, שהמשיבה שלחה ביום 12.9.01 את דרישות התשלום לגבי יחידות 5 ו-6, אותן שילמה בסמוך לכך.

ו. אין רלבנטיות לכך, שמרבית יחידות הדיור מושכרות והעותרת מקבלת בגין כל עבורן דמי שכירות חודשיים.

ז. ערר דרורי אינו רלבנטי לעתירה, למעט חישוב היטל הביוב מטעם המשיבה. מכל מקום לטענתה, המשיבים היו צד לעתירה זו והמסמכים מצויים ברשותם ובשליטתם.

ח. העותרת לא מתייחסת לטענת המשיבים, לפיה לא ציינה, כי ביקשה, שפסק הדין שניתן בבית משפט השלום בנתניה, ימחק ללא פסיקת הוצאות.

ט. לגבי הטענה בדבר אי צירוף העתק התגובה, שהוגשה מטעם המועצה בעקבות חזרת העותרת מפסק הדין המוסכם, טוענת העותרת, כי המסמך אינו רלבנטי ולא היה מצוי בידה.

י. לא זו בלבד, שהעותרת לא התחמקה מתשלום ההיטלים, אלא שהיא שבה ודרשה מהמשיבים לתקן את הודעות התשלום בהתאם להתחייבויותיהם, על מנת שתוכל לשלמם.

11. לאחר עיון בטענות הצדדים מסקנתי היא שלא נפל כל פגם ובוודאי אין מדובר בחוסר תום-לב מצד העותרת, באי צירוף מרבית המסמכים, שלאי-צירופם טוענים המשיבים. הפגם היחיד שאמנם נפל הוא אי צירוף המכתב מראש המועצה מיום 19.6.03. מכתב זה הינו מהותי וצירופו מתבקש.

במכתב האמור נקבע מפורשות, כי:

"בהמשך לפניותך אלי בעניין גב' רויטל סולומון ולמכתבך בעניין זה ביום 19.11.02... ולאחר ששקלתי את העניין לא מצאתי הצדקה לטענותיך הקשות... דברי גב' סולומון בנוגע לחיובים מתוקנים נאמרו ללא אישור הממונה עליה, ולכן עובדות אלו מעלות לכל היותר סיטואציה של טעות ניהולית".

(ההדגשה אינה במקור- נ.א).

אין לקבל את טענת העותרת, כי במכתב זה לא נאמר כי החיובים המתוקנים מקורם בטעות, ושהמכתב מתייחס לדברים שנאמרו לאופן משלוח החיובים המתוקנים ולא לתוכנם. מכתבה של אחיה של העותרת מיום 19.11.02, שמכתב זה הוא מענה לו, מבקש לדון במכתבו הקודם מיום 28.8.02- שבו הוא כותב, כי:

"נושא הפגישה הוא מנהלת מחלקת הגבייה- גב' רויטל סולומון, שפעלה בניגוד למתחייב מתפקידה, בניגוד לחוק וכללי מינהל ציבורי תקין, שיקרה לי במצח נחושה ולא קיימה עד היום את ההבטחות שנתנה לי בפגישתנו מיום 12.6.02".

(ההדגשה אינה במקור – נ.א).

לאור האמור לעיל, לא ניתן לומר, כי התייחסותו של ראש המועצה אינה לתוכנם של החיובים המתוקנים.

מן הראוי היה, כי העותרת תצרף לעתירתה את כל המסמכים הרלבנטיים והנוגעים בעניין. ראו לעניין זה את דבריו של הנשיא שמגר, בבג"צ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה (מא(1)409), שם אמר:

"כלל גדול מנחה בית משפט זה מאז ומתמיד והוא כי מחובתו של הפונה אל בית-המשפט הגבוה לצדק לגלות לבית המשפט את כל העובדות הרלוונטיות, ומי שמסתיר עובדות אשר להן משמעות לגבי העתירה, איננו ראוי לכך שבית המשפט יושיט לו סעד".

הדברים יפים גם לעתירות מינהליות בבית המשפט לעניינים מינהליים, אשר הכללים הנוהגים בהם, זהים לכללי בית המשפט הגבוה לצדק. לכן, אי הצגתם של מסמכים בפני בית המשפט עשויה לגרור צעדים מרחיקים לכת, ובכלל זה אף מחיקת העתירה או דחייתה על הסף.

כאמור, לא מצאתי לנכון לקבל את יתר טענות המשיבים באשר לחוסר תום לב וניקיון כפיים של העותרת.

לפיכך, אי צירופו של מכתב ראש המועצה מיום 19.6.03, הינו פגם, אולם בשל כך בלבד לא הייתי מוצאת לנכון למחוק או לדחות את העתירה על הסף.

סעד כספי, שאינו בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים:

12. טוענים המשיבים, כי בעתירה נתבקש סעד כספי של השבת כספים, שאינו בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים. לטענתם, מדובר בסעד מהותי ולא בסעד הנלווה לסעד הראשון, שכן, טענתה העיקרית והמהותית של העותרת הינה, כי לכאורה אין היא מחויבת בתשלום היטל הביוב שנגבה ממנה על ידי המועצה. מכיוון שבמועד העתירה כבר ניגבו בפועל חובותיה של העותרת בגין היטל הביוב, מדובר במעשה עשוי, ולכל היותר יכולה העותרת להגיש תביעת השבה, שבמסגרתה תעלה את תביעותיה.

13. לטענת העותרת, הסעד העיקרי שביקשה הינו חיוב המשיבים בכיבוד הסכמים ואישור דרישות התשלום המתוקנות שהוצאו בחודש 6/02, אשר המשיבים חזרו בהם לאחר שנתיים. לטענתה, הסעד השני הינו תוצאת לוואי של הסעד הראשון, שכן אם יקבל בית המשפט את העתירה, ממילא יחויבו המשיבים בהחזר היטל הביוב העודף. עוד טוענת העותרת, כי אין מדובר בטענה מקדמית בגינה יש למחוק את העתירה על הסף.

14. טענת סמכותו העניינית של בית-משפט היא בהחלט טענת סף, שאם תתקבל יש בה כדי לדחות את התביעה על הסף.

סמכויותיו של בית המשפט המינהלי הוגדרו בסעיף 5 לחוק בתי המשפט המינהליים, תש"ס-2000 (להלן" "החוק"). סעיף 5 לחוק קובע:

"בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה -

(1) עתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי בתוספת הראשונה (להלן - עתירה מינהלית);

(2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן - ערעור מינהלי);

(3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית);

(4) ענין מינהלי שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לענינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק".

המחוקק מצא לנכון להבחין בין "עתירה" ל"תובענה". בענייננו הוגשה "עתירה מינהלית".

האם הסעדים המבוקשים מצויים בסמכותו של בית משפט זה?

הסעד הראשון המבוקש הינו מתן צו, הדורש מהמשיבים ליתן הנמקה, מדוע החליטו המשיבים לחזור בהם מהדרישות המתוקנות. אמנם על פי האמור בסעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק: "החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה...". היינו במסגרת סמכותו של בית-משפט זה. אולם בחינה של העתירה לגופה מעלה שהעתירה מופנית לעריכת חישובי ההיטל ומתן תוקף להחלטת רשות לאחר שזו הודיעה שהיא שגויה, והמציאה חשבון מתוקן. אין מדובר בכבוד הסכמים אלא בחשבונאות של ההיטל – שככזה אינו נמצא בסמכות בית משפט זה.

הסעד השני המבוקש הוא, להורות למשיבים להחזיר לעותרת את היטל הביוב העודף, שנגבה ממנה לטענתה. גם סעד זה אינו מצוי בסמכותו של בית משפט זה, שכן אינו מצוי בתוספת הראשונה לחוק, כמצוין בסעיף (5)(1).

לפיכך, הסעד העיקרי אותו מבקשת העותרת בפועל, הינו השבת כספים שנגבו ממנה. מדובר במעשה עשוי, שעליו אין העותרים יכולים לזכות בסעד ממשי מידי בית-משפט זה (ראו בג"צ 1773/01 בלום נ' שר החקלאות ופיתוח הכפר, נו (3) 320).

בספרה של המלומדת ד"ר ברק ארז, נאמר: "בג"צ נמנע מלהושיט סעד בנסיבות של מעשה עשוי, כאשר אין עוד דרך לתקן בעין את העוול שנגרם, ועל כן אין כל ערך בסעד של ציווי" (ד' ברק ארז עוולות חוקתיות (תשנ"ד), 45).

הלכה היא, שעתירה תידחה על הסף כאשר היא מופנית נגד פעולה מינהלית שהביאה להתגבשותו של מצב עניינים חדש ובלתי ניתן לשינוי. מקומו של הסעד הכספי המבוקש הוא בבית המשפט האזרחי המוסמך לדון בכך, ולא בבית-משפט זה.

לפיכך, לא מדובר בסעד המצוי בסמכותו העניינית של בית משפט זה, ודי בכך כדי לדחות העתירה על הסף.

אדון בקצרה בטענות נוספות שהועלו על ידי המשיבים.

היעדר יריבות עם משיבים 2 ו-3:

15. לטענת המשיבים, משיבה 1 ולא אחר היא בעל הדין הרלבנטי והיחיד בעתירה. פעולות המשיבים 2 ו-3 היו רק מתוקף תפקידם במועצה וצירופם מיותר ולא סביר, ואין בכך כל צורך והכרח, שכן כל החלטה של בית המשפט תחייב את המועצה ואת בעלי התפקידים בה, לרבות משיבים 2 ו-3.

16. העותרת דוחה טענה זו ומפנה לעניין ליפשיץ, בו הגיש אחיה של העותרת עתירה נגד שלושת המשיבים שבעתירה דנן, ובית-משפט דחה את הטענה בדבר היעדר יריבות. לדעת העותרת, צירופם של משיבים 2 ו-3 מוצדק, בשל הטעמים הבאים: נוהלה התכתובת ממושכת והתקיימו פגישות עם משיבים 2 ו-3 והעניין נבדק על ידי שניהם; המשיבה 1 בתגובתה הסתמכה על מכתבי ראש המועצה, והודעות התשלום המתוקנות, חתומות על ידי ראש המועצה.

17. אינני סבורה, כי עצם העובדה, שנוהלה התכתבות עם משיבים 2 ו-3 בתוקף תפקידם במועצה מחייב את צירופם באופן אישי. אין יריבות משפטית אישית בין העותרת למשיבים 2 ו-3. אין הם חבים באופן אישי דבר לעותרת וממילא כל החלטה לגבי משיבה 1 תחייב את נושאי התפקיד המכהנים בה. אין זה מן הראוי, כי איש ציבור, הממלא תפקידו על-פי דין, ייתבע באופן אישי על פעולות שעשה במסגרת מילוי תפקידו, למען הרשות הציבורית שבה הוא מכהן, כשלא נטענת לגביו טענה של רשלנות או חריגה מסמכות.

לפיכך, יש למחוק מהעתירה את המשיבים 2 ו-3, ללא קשר לדיון באשר ליתר הטענות הנוגעות למשיבה 1, בלבד.

18. לטענת המשיבים, העותרת לא צירפה תצהיר מטעמה ביחס לעובדות מהותיות. לטענתם, בהיעדר תצהיר תומך, לא הוכיחה העותרת אף לכאורה, זכאות למתן הסעדים המבוקשים בעתירה.

מנגד טוענת העותרת, כי צירפה כדין תצהיר שלה ושל אחיה, הבקיא בכל פרטי העתירה לתמיכת העתירה.

לטענת העותרת, דווקא על המשיבים חלה החובה לצרף לתגובתם תצהירים לתמיכת העובדות שביסוד תגובתם.

19. באשר לטענות המשיבים בדבר אי צירוף תצהיר היחס לעובדות מהותיות, יש לדחות את הטענה. בתצהירו של אחיה של העותרת נכתב במפורש, כי "האמור בסעיפים 1-69 לעתירה זו הינם אמת, לפי ידיעתו האישית". אחיה של העותרת הינו בעל יפוי כוח מהעותרת והוא זה שמטפל בכל העניינים נשוא העתירה, נוכח נסיבות אישיות. מכאן, שדי היה בצירוף תצהירו של מי שבקיא בעובדות ואין באי צירוף תצהיר מהותי של העותרת כדי לדחות את העתירה.

באשר לטענת העותרת, כי היה על המשיבים לצרף תצהיר - המשיבים לא הגישו כתב תשובה, שעליו חלה הגשת חובת תצהיר, לפי תקנה 10 לתקנות, אלא הגישו כתב-תגובה בלבד, ולכן טרם הגיע השלב הדיוני בו היה עליהם להגיש תצהיר.

כשרות הפעולה המינהלית:

20. לטענת המשיבים, בנסיבות העניין, פעלה המשיבה כרשות מנהלית ורשות מקומית סבירה. העותרת לא הצליחה לסתור את חזקת הכשרות של מעשי המינהל, הקיימת בעניינו.

צודקת העותרת בטענתה, שאין מדובר בטענה מקדמית, אלא בטענה לגוף העתירה. המדובר בטענה שעליה להתברר במהלך העתירה, ולא במסגרת דיון בטענות הסף.

21. המשיבים העלו מספר טענות סף שלדעתם בכל אחת מהם ובהצטברותם יש כדי לדחות העתירה על הסף.

א. הטענה בדבר מעשה בית-דין – נדחתה. התקבלה הטענה של אי מיצוי ההליכים, קודם להגשת העתירה.

ב. שיהוי - הטענה התקבלה, ונקבע שהעתירה הוגשה בשיהוי ניכר.

ג. חוסר תום לב וניקיון כפיים – הטענה התקבלה לגבי אי צירוף מסמך אחד. אין בקבלת הטענה הזו בלבד, כדי לדחות את התביעה על הסף.

ד. חוסר סמכות עניינית – הסעד האופרטיבי המבוקש הינו סעד כספי, הגם שהולבש בלבוש אחר, ולבית-משפט זה אין סמכות לדון בו.

ה. העדר יריבות אישית למשיבים 2 ו-3- הטענה התקבלה.

ו. אי צירוף תצהיר לעובדות המהותיות – הטענה נדחתה.

ז. כשרות הפעולה המינהלית – טענה זו נדחתה. אין מדובר בטענת סף.

לפיכך, מחמת חוסר סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בסעדים כספיים, ומשהובהר, כי בפועל מדובר בסעד כספי של מעשה – עשוי - דין העתירה להידחות. לכך מצטרפות אף העובדות, שההליכים בוועדת הערר לא מוצו, וכן שהעתירה הוגשה בשיהוי ניכר, ומטעמים אלו יש לדחות העתירה על הסף.

העותרת תשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ + מע"מ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ג בניסן, תשס"ה (2 במאי 2005) בהעדר הצדדים.