ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 19/10/2019
גרסת הדפסה

עתמ 1123/03 - מחוזי, ארנונה

ברבור נעמן בע"מ נגד עיריית עכו


6/5/2005

עתמ 1123/03

1. ברבור נעמן בע"מ

2. הפרופיל (אלומיניום חיפה) בע"מ

3. יוליאן שרמן זיווד אלקטרוני בע"מ

4. גוונים (איבוק אפוקסי) בע"מ

5. אורעם פרויקטים הנדסיים בע"מ

6. אחים ברקוביץ (צמיגים) 1991 בע"מ

7. מ. בוחבוט תעשיות בע"מ

8. מפעלי אלקטרודות זיקה בע"מ

9. המפתל בע"מ

10. ענבר ק.ע. מסחר ומתכות בע"מ

נגד

עיריית עכו

בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה

בפני כב' השופט י. גריל

[6.5.2005]

פסק דין

          א.         העותרות הנן חברות רשומות כדין בישראל ומקום מושבן הוא בתחום שיפוטה של עיריית עכו (להלן "המשיבה"). בעתירתן זו ביקשו העותרות לקבוע כי תעריפי הארנונה אותם גובה המשיבה על מבני תעשייה בתחום שיפוטה לשנת 2003, הנם בלתי סבירים באופן קיצוני, מפלים שלא כדין, ובשל -כך בטלים הם או שמן הדין לבטלם.

בין טענותיהן העלו העותרות טענת רשלנות המיוחסת למשיבה, בכך שהשיתה תעריפיה מבלי שהפעילה את שיקול הדעת שהיה עליה להפעיל שעה שקבעה את גובהם, ועוד כי היה עליה לבדוק את כל הנתונים והעובדות הצריכים לעניין, טרם קבעה את שיעורי הארנונה שיוטלו, ובייחוד הייתה צריכה המשיבה, כך העותרות, לבדוק את מצבן הכלכלי של העותרות בשים לב למצבה הקשה של התעשייה כיום, וכן הייתה צריכה לדעת כי תעריפיה אינם מתיישבים עם השיעורים הראויים והמקובלים.

129371עוד נכתב בעתירה כי על המשיבה היה להטיל תעריפי ארנונה מופחתים בגין החלקים הנלווים למבני התעשייה עצמם, כדוגמת מחסנים, גלריות וסככות. טענתן זו מושתתת הן על אופן החישוב לגבי סוגי נכסים אחרים שאינם למגורים, שבהם מועמדת הארנונה על מחציתה לעניין חישוב מבנים לאחסון, וזאת כעולה מן הנוהג המקובל, כטענת העותרות, ברשויות מקומיות רבות בישראל.

לטענת העותרות עולה מפסיקת בתי המשפט, כי הדרך הראויה לבדיקת סבירות תעריפי הארנונה היא "דרך ההשוואה לרשויות אחרות". לכן מצרפות העותרות לעתירתן מגוון השוואות שיעורי ארנונה הנהוגים ברשויות אחרות, מהן עולה, לטענתן כמובן, חוסר הסבירות האמור לעניין תעריפי הארנונה כפי שקבעה המשיבה. השוואותיהן התבססו, בין השאר, על השוואה עם תעריפיהן של רשויות מקומיות הגובלות בתחומי המשיבה, רשויות מקומיות הסמוכות לתחומי המשיבה, ועם רשויות מקומיות בעלות אפיון כלכלי-חברתי כשל המשיבה.

          ב.         כאן המקום לציין כי העותרות הגישו את עתירתן לראשונה לבית-משפט המחוזי בחיפה ביום 11.7.02 (עת"מ 599/02). עניינה של עתירה ראשונה זו היה צו הארנונה שהותקן על-ידי המשיבה בשלהי שנת 2001 ונכנס לתוקפו ביום 1.1.02.

בהמלצת בית-המשפט (ס. הנשיא כבוד השופט ג. גינת) ובשים לב לקושי שבפניו נמצאו העותרות ככל שהדבר נגע לשאלת השיהוי שבהגשת העתירה, הוסכם על-ידי הצדדים כי אם יגישו העותרות עתירה חדשה הנוגעת לשנת הכספים 2003, עד יום 30.3.03, כי אז תוותר המשיבה על טענת השיהוי ביחס לעתירה החדשה. ההצעה כלשונה דלעיל קיבלה תוקף של פסק-דין, בעת"מ 599/02, וזאת ביום 20.2.03, ואזי הוגשה ביום 10.4.03 העתירה הנוכחית המונחת בפנינו.

          ג.          לעומת העותרות, מעלה המשיבה טענות משלה באשר להשתהותן של העותרות, ובאשר להימנעותן של חלק נכבד מן העותרות מלשלם את הארנונה שהוטלה עליהן קודם להגשת העתירה על ידן. כמו כן, עומדות להכרעה טענות מקדמיות נוספות, לפיהן יש למחוק את העתירה על הסף מחמת התיישנות אשר חלה לגבי חלק מן העותרות, וחוסר ניקיון כפיהן.

באשר לטענות בדבר אי-סבירות תעריפי הארנונה בתחומה, מציגה המשיבה את עמדתה, ממנה עולה כי גובהם של המסים שהוטלו על-ידי העירייה, עולה בקנה אחד עם ההגבלות וההוראות המצויות בתקנות ההסדרים במשק המדינה, וכי שיעורי הארנונה במתחם שיפוט העירייה אינם עולים על השיעורים המותווים בתקנות אלה.

המשיבה טוענת בתגובתה לעתירה כי טענת האפליה שמעלות העותרות אין לה על מה שתסמוך, שכן אפליה היא יחס שונה אל שווים, בעוד שבענייננו, העותרות עצמן מודות שכל המפעלים בעכו מחוייבים באותו תעריף, ולכן אין מקום לטענה זו, מקום בו מועלית היא ביחס לרשויות אחרות או ביחס לנכסים מסיווגים שונים.

מוסיפה המשיבה וטוענת, לגבי העתירה גופא, כי נטל ההוכחה המוטל על העותרות להוכחת טענותיהן בדבר אי סבירות שיעור הארנונה בתחומי המשיבה, הינו רב, ובית-משפט יתערב בהחלטות הרשות רק מקום בו החלטתה בלתי סבירה בצורה מהותית וברורה, ומכל מקום, אין זה המצב בענייננו.

לעניין ההשוואות והממוצעים הרבים אשר ערכו העותרות במסגרת עתירתן זו, מעלה המשיבה השגות רבות. לטענתה, לא זו בלבד שחישובן של העותרות נעדר נתונים רלוונטיים רבים, אלא אף נטלו הן נתון אחד, הלא הוא תעריף הארנונה של מבני התעשייה בעכו, ובודדו אותו מיתר צווי המסים של העירייה. לפיכך אין די בהשוואה זו בכדי ללמדנו על אי-הסבירות הנטענת. כמו כן, כך המשיבה, לא טרחו העותרות לערוך השוואות לנכסים דומים ברשויות אחרות, כך שלא ניתן להסיק מהשוואות העותרות דבר.

לדעת המשיבה שיטת החישוב הנכונה, היא המביאה בחשבון את גובה התעריף, ומחלקת אותו בשטח החיוב הכולל. חישוב על-פי שיטה זו היה מגלה כי תעריפי הארנונה של עיריית עכו הינם סבירים בהחלט, ואין מקום להתערבות בהם.

השוואה בדרך אחרת מזו, כך טענה המשיבה, מביאה לידי תוצאות אבסורדיות שאינן מביאות לכלל שקלול, למשל, את כמות מבני התעשייה המצויים בתחומי העירייה, שהרי לא ניתן, כך טוענת המשיבה, להשוות רשות מקומית בעלת אזור תעשייה קטן לרשות כמו עיריית עכו, אשר לה אזור תעשייה גדול ומפותח. כמו-כן, השוואת תעריפי הארנונה של העיר עכו לאלה של רשויות בעלות מאפיינים דומים, כדוגמת ערי חוף וערים מעורבות, השוואות אשר צורפו על-ידי המשיבה לתגובתה לעתירה, מעלה לטענתה כי העיר עכו היא אחת מן הרשויות בעלות תעריפי הארנונה הזולים ביותר.

לעניין דרישת העותרות לסיווג מוזל של סככותיהן ומחסניהן, טוענת המשיבה כי תעריף המחסנים המוזל, עומד להיות בקרוב מבוטל על-ידי משרד הפנים [עיינו: נספח א' לסיכומי המשיבה, דהיינו מכתב רכזת התקציבים במינהל מחוז הצפון של משרד הפנים מיום 23.12.02] , ומכל מקום, על-פי צו הארנונה, חל תעריף זה על עסקים, ואין מקום להחילו על מבני תעשייה, כמבני העותרות, כפי שאין להחילו, למשל, על משרדים או בתי מגורים.

המשיבה הוסיפה כי טענות בעניין סיווג נכסים מצויות בלאו-הכי בסמכותו של מנהל הארנונה ובית-המשפט במסגרת זו אינו הפורום לדיון בטענות אלה, ומכאן שיש למחוק על הסף את טענות העותרות ככל שנוגעות הן לסיווגם של נכסיהן.

לאור כל האמור גורסת עמדת המשיבה, כי ה"מחקר ההשוואתי" שערכו העותרות, שהינו לב-ליבה של עתירתן, כמו שאר טיעוני העותרות, אין להם על מה לסמוך ודין העתירה להידחות.

          ד.         לאחר שהוגשה התגובה לעתירה, התנהלו בפניי שלושה דיונים - דיון מיום 5.5.03 בו, בין היתר, קבעתי בהסכמת הצדדים כי יש למחוק את העותרת מס' 9, מפעל המפתל בע"מ, מן העתירה וזאת ללא צו הוצאות, ושני דיונים נוספים מיום 22.9.03, ומיום 18.1.04, בהם ניתנו החלטות ביניים ביחס לקבלת מסמכים שונים, וכן נעשו ניסיונות פשרה בין הצדדים, שלצערי לא צלחו. באי כוחם של הצדדים הגישו את סיכומיהם בכתב.

ה.         כאמור, עיקר טענות העותרות מופנה כנגד אי סבירותם של שיעורי הארנונה המוטלים על מפעלי תעשייה בתחום שיפוטה של עיריית עכו. בא-כוח העותרות מבסס טענתו זו על השוואות יסודיות אותן ערך בהסתמכו על הדרך שהתוותה הפסיקה (עיינו, למשל, בדברי כבוד השופט ד. לוין ז"ל, בבג"צ 764/88 - דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מ"ו (1), 793 (להלן "פרשת דשנים")), לפיה נכון הוא לבחון את טענת חוסר הסבירות על-ידי השוואה יסודית בין נטל הארנונה המוטל ברשויות מקומיות אחרות סמוכות או דומות במהותן, לבין הארנונה המושתת על-ידי עיריית עכו על העותרות.

ו.          טרם בואנו להידרש לשאלה שעניינה הוא האמנם גובה חיובן של העותרות הינו בלתי סביר באופן כה קיצוני המחייב את התערבותה של ערכאה זו, עלינו ראשית, לנסות ולהבין היטב מהם הקריטריונים על-פיהם צריכה להישקל טענת חוסר הסבירות הנדונה ?

דיו רב כבר נשפך בעבר על סוגיה זו [עיינו: פרשת דשנים שהוזכרה לעיל וההפניות בה; בג"צ 397/84 בנק דיסקונט נ. עירית גבעתיים פ"ד לט (2) 13, ובג"צ 456/83 ברוידא ואח' נ. עירית רעננה פ"ד לח (1), 359. בג"צ 192/56 מצר שלמה שלום נ. המועצה המקומית בת ים פ"ד, י"א 717, וכן עיינו בג"צ 547/84 עוף העמק נ' המועצה המקומית רמת ישי פ"ד מ(1), 113].

אולם, דומני כי למרות פרמטרים אלה או אחרים שהוצעו לבחינת סבירותה של שומת הארנונה, הקו המנחה המשותף לפסיקה היא המסקנה כי יש לבחון ולהשוות את סבירות תעריפיה של רשות מקומית על בסיס שקלול מגוון הנתונים הרלוונטיים לסוגיה, וכדבריה של כבוד השופטת ד. ביניש בבג"ץ 7053/96 - אמקור בע"מ ו-10 אח' נ' שר הפנים ו-2 אח' פ"ד נג(1), 193 ,עמ' 214:

"הנתונים שהוגשו לנו במסגרת העתירה אינם מספיקים כדי לשמש בסיס להשוואה בין תעריפי הרשויות. נראית לנו טענת המשיבים כי נוכח השיטות השונות הנוהגות בקביעת החיוב בארנונה יש להשוות את תעריפי הארנונה של הרשויות השונות על יסוד תעריף המתקבל כתוצאה משקלול מכלול הנתונים.

מטעם זה אין בנתונים המוצגים על-ידי העותרות כדי לבסס את טיעונן; אין לדלות נתון אחד מתוך כלל רכיבי הסיווג של נכסי תעשיה, כגון קרקע תפוסה, ולהסתמך עליו. יש צורך לשקלל את מכלול הנתונים הרלוונטיים, כדי ליצור בסיס להשוואה. לא עלה בידי העותרות לערוך השוואה מקצועית בין נתוני הרשויות שיהיה בה כדי להטיל דופי בנתונים שהונחו בפני המשיבים." (ההדגשה שלי - י.ג.).

מעל לכל אזכיר כי בבואנו לבצע בחינה השוואתית, שומא עלינו לזכור כי לא זו בלבד ש"אין חובה לקיים זהות בארנונה ברשויות השונות..." (בג"צ 397/84 בנק דיסקונט נ. עירית גבעתיים פ"ד לט(2) 13, בעמ' 21-22), אלא גם יש לזכור ש "בית המשפט יראה מקום להתערב אם, מבחינת המידה, מגיעה החלטה של הרשות לידי אי סבירות קיצונית אשר נושאת עימה תכונה של אי צדק בולט הגורם עוול בולט..." (עניין דיסקונט, שם, עמ' 21-22)

שיטת ראייה כוללנית זו לצורך הבחינה ההשוואתית, כמבואר בדבריה של כבוד השופטת ד. ביניש, מעלה לדיון את השאלות: מהו אותו "שקלול מכלול הנתונים"? מהם הנתונים הרלוונטיים להשוואה ? מה משקלו של כל קריטריון השוואתי ? ומהם הפרמטרים אשר אותם אין להביא בחשבון במניין השיקולים?

ז.          בשאלה זו התחבט זה לא מכבר עמיתי המלומד כבוד השופט י. דר בעת"מ 427/02 פוליכרום מינרליים נ' עיריית נשר ובעת"מ 444/02 נשר מפעלי מלט נ' עיריית נשר, שתי עתירות אשר נדונו כאחת (להלן "עניין נשר"), והוגשו אף הן, כמו בענייננו אנו, על-ידי בא-כוחן של העותרות עוה"ד א. מלך. זה המקום אף לציין, שערעור על פסק-דין זה (עע"מ 482/03) נדחה ביום 15/1/04, ובימים אלו מונחת בפני בית-המשפט העליון בקשה לדיון נוסף בעניין זה (דנ"מ 954/04).

בעניין נשר האמור נדונה, בין היתר, כבענייננו, שאלת סבירות שיעורי הארנונה שמטילה עיריית נשר. כבוד השופט י. דר בפסק דינו המעמיק ניסה למנות את מניין הנתונים להשוואה אשר ראוי להכניסם ל"שקלול מכלול הנתונים" האמור. אף אני אנסה למנותם ולצורך כך איעזר, בין היתר, גם באבחונים שערך חברי בפסק-דינו.

ח.         נראה לי שראוי לחלק את מודל ההשוואה לעניין בחינת סבירות המס, לשני מעגלים אשר שונים, לטעמי לפחות, לא רק בפרמטרים שראוי שייבדקו לפיהם, קרי- ההשוואות העובדתיות, אלא גם במישור הנורמטיבי, ובטענות המשפטיות הרלוונטיות.

 המעגל הראשון הוא מעגלה הפנימי של הרשות נשוא הדיון. במסגרת מעגל זה יכול שתיבדקנה שאלות משפטיות בדבר אפליה או אולי שקילת שיקולים זרים. טענות כנגד קביעת שיעורי ארנונה שונים תתעוררנה במסגרת מעגל זה, מקום בו תועלה טענה לפיה נוהגת הרשות יחס שונה כלפי גופים זהים או דומים מהותית, הנמצאים כולם בתחום שיפוטה.

המעגל השני לעומת זאת הינו מעגלן של הרשויות האחרות, שקביעות שיעורי הארנונה שלהן מובאות לצורך השוואה. במסגרת זו תבחן הערכאה השיפוטית את מידת סבירותה של החלטת הרשות אל מול רשויות אחרות הדומות מבחינה מהותית לרשות נשוא הדיון. עיתים יכול שתהא אבחנה זו מטושטשת במקצת, אך נראה לי שאבחנות אלה חשובות בכל זאת לסיווג הקריטריונים.

כך, למשל, יכול שטענות כנגד מדיניות מסוימת שנוקטת רשות בתחומה תיתמכנה בהשוואות לרשויות אחרות הנוהגות בצורה שונה, אך השוואה זו תהיה רק אחד מן השיקולים הרלוונטיים.

 זאת ,לעומת טענה כללית בדבר אי-סבירותו של צו מסים של רשות. טענה שכזו אין לה אלא להיבחן אל מול מדיניותן של רשויות אחרות. השוואות אלה יהיו לב-ליבם של דרך הוכחת טענות אלה, אם לא הדרך היחידה.

טענות העותרות בענייננו, עיקרן הוא בהשוואות אשר בבסיסן, מצויות הן במעגל השני. מעגל אשר הדרך להוכחתו, לטעמי לפחות, אינה פשוטה.

אין די בהשוואת שיעורי הארנונה בין שני מפעלים דומים ברשויות שונות , אף אם דומות הרשויות האחת לרעותה, הואיל ויכול שרשות מסוימת תנקוט מדיניות שונה לגבי נכסים שונים, כגון: שיעורי ארנונה מופחתים למפעלים בתחומה, ושיעורי ארנונה גבוהים למשרדים ולמגורים. גישה זו יכול שיהיו בבסיסה שיקולים רחבים יותר, כמו למשל, עידודה של תעשייה בתחומי רשות פלונית.

התחשבות במדיניותה של הרשות, צרכיה התקציביים, והצורך להבטיח איזון תקציבי, הם שיקולים לגיטימיים ורלוונטיים, אך יחד עם זאת אין הרשות רשאית להעלות את הארנונה עד בלי די כדי לכסות את ההוצאות הנחוצות לה לדעתה .

בבוא בית-המשפט לבחון את סבירות שיעורי הארנונה במתחם הבדיקות של המעגל השני, ייצא בית-המשפט מנקודת ההנחה, כי ייתכן שקיימים מספר פתרונות אפשריים, וכל אחד מהם יכול שיהיה בגדרו של ה"מעשה הסביר". בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתו בשיקולה של הרשות, כאילו הוא פועל במקומה, אלא אם ייווכח שאכן המדובר בחריגה מהותית העולה ממכלול השיקולים.

חוסר הסבירות ייקבע באותם המקרים בהם ברור וגלוי, שהרשות סטתה בעליל מעבר לכל כוונה שניתן היה לייחס למחוקק הראשי שהסמיך את הרשות להתקין את צווי הארנונה השונים.

לעניין קביעת מתחם הסבירות, יש לזכור, את המתווה הנורמטיבי, אותו קבע המחוקק, שבחר שלא לקצוב עבור הרשויות המקומיות את תעריפי הארנונה לחיוב נכסים שונים בתחומיהן, אך יחד עם זאת, במסגרת תקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2001), התש"ס - 2001, תקנות אשר חלות גם על שנת 2003 נשוא העתירה, בשינויים המחויבים, קבע המחוקק את הרף העליון והתחתון בתחום שיעורי הארנונה המותרים.

אוסיף שבענייננו אין מחלוקת, כי הארנונה שמטילה המשיבה על העותרות בשנת המס נשוא העתירה, אינה חורגת מן הרף העליון המותווה בתקנות. עובדה זו יכול שיהיה בה, כשלעצמה, כדי להשליך על משקל טענותיהן של העותרות, ועל כובד נטל ההוכחה המוטל עליהן בבואן לתקוף את סבירות שיעורי הארנונה.

טרם אדון בנתונים שהובאו על-ידי בא-כוחן של העותרות אביא בקצרה את עיקרי הפרמטרים כפי שעלו, לדעתי, בפסיקת בתי משפט. קריטריונים אלה, רובם או מקצתם, ראוי שיובאו בחשבון בבואנו לבחון את פעולתה של הרשות בקובעה את שיעורי הארנונה בתחומה.

1.         כך, למשל, עולה הצורך בהשוואה בין מפעלים דומים (פרשת דשנים).

2.         כך, למשל, לא ניתן לקבל השוואה בין עירייה לבין מועצה אזורית בשל ההבדלים המהותיים בשטח הרשות ובצפיפות האוכלוסין שבה (פרשת דשנים). בעניין נשר האמור סבר כבוד השופט י. דר שניתן להשוות בין עיריות למועצות מקומיות, זאת אם מספר תושביהן קרוב.

3.         כך, למשל, ניתן לאבחן בין מידת צריכת השירותים של העסקים המסווגים. (עניין דיסקונט).

4.         כך, למשל, אין ראוי לקבוע ארנונה על-פי רווחי המפעל ומחזורו העסקי, אך ניתן להיעזר במידע על הכנסות כלליות הנובעות מענפים שונים.

5.         כך, למשל, יש בעיקר להיזקק לבחינת שיעור המס אותו היה משלם הנישום אילו היה מפעלו בתחומה של רשות אחרת.

6.         כך, למשל, ניתן להביא בחשבון את תעריפי הארנונה של רשויות גובלות, רשויות סמוכות, וכן השוואות לסיווגים שונים באותה הרשות.

7.         כך, למשל, ניתן להביא בחשבון את צרכיה התקציביים של הרשות שעניינה עומד לדיון (עניין דיסקונט).

8.         כך, למשל, יש להביא בחשבון את שיטת מדידת השטחים במסגרתה של הרשות הנדונה.

9.         מיקום הנכס הוא נתון רלוונטי לגבי בית מגורים בלבד, וניתן לחלק את שטח השיפוט של הרשות המקומית לאיזורים, ולחייב בכל איזור לפי תעריף שונה (עיינו: רוסטוביץ, ארנונה עירונית (1995) עמ' 139).

ט.         עד כה סקרנו את המתווה אשר ראוי כי יובא בפני בית-המשפט שעה שמועלית טענת אי סבירות החלטת הרשות לעניין קביעת שיעורי הארנונה בתחומה. כעת נפנה אל הנתונים וההשוואות אשר הוצגו על-ידי בא כוח העותרות ונבחן האם עונים הם על הדרוש, או לחלופין, האם די בהם בכדי להוכיח את טענת אי הסבירות נשוא עתירה זו.

אדגיש, כי ההשוואה שביקשו העותרות לעשות בין צווי הארנונה של המשיבה לצווי הארנונה של רשויות מקומיות אחרות, על אף שכאמור, עקרונית, דרך זו היא הנכונה שעה שמועלית טענת חוסר סבירות - אין די בה כדי לתמוך בעמדתן.

ראוי לזכור בהקשר זה שכאשר מבקש נישום לערוך השוואה, עליו לדייק בפרטים ולקיים השוואה על בסיס פרמטרים דומים, בני השוואה. (עיינו, למשל, עמ"ה (ירושלים) 7051/03 - אהרון קלצקין נ' פקיד שומה 1 ירושלים, והאסמכתאות המופיעות שם).

י.          להוכחת טענתן כי חיובן בארנונה על-ידי המשיבה גבוה בשיעור ניכר מן החיוב אשר היה מושת עליהן אילו היו מפעליהן ממוקמים ברשויות אחרות, נקטו העותרות בשלוש שיטות: השוואת תעריפי הארנונה בעכו לתעריפי הארנונה של רשויות גובלות, השוואתם לרשויות סמוכות לעיר עכו, והשוואתם לרשויות בעלות חתך סוציו אקונומי דומה (על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה).

יא.         כך, למשל, עלתה בין טענות העותרות הטענה כי חיובן בארנונה אינו מתחשב כלל בגודל מפעלן ולכן הינו בלתי סביר באופן קיצוני. להוכחת טענתן מסתמכות העותרות על תעריפיהן הממוצעים של רשויות גובלות וסמוכות בכל הנוגע למבנים במפעלים ששטחם הינו למעלה מ- 2000 מ"ר.

השאלה הנשאלת בעניין זה היא האם אי נקיטת מדיניות מיסוי רגרסיבית, המביאה לידי ביטוי והנחה את גודל המפעל, עולה כדי חוסר סבירות המחייב התערבותה של ערכאה זו?

לשאלה זו נדרש בית-המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 7.12.99 במסגרת ה"פ 1879/97 התעשייה האווירית לישראל בע"מ נ' עיריית יהוד (לא פורסם) שם יישמה כבוד השופטת ד. פלפל את הלכת "אמקור" בקובעה כי:

"אין מקום לפסול החלטת רשות להטיל ארנונה רק עקב העובדה שהיא בוחרת בשיטה הלינארית, ויש מקום לבדוק את סה"כ מרכיבי החיוב כדי להגיע למסקנה האם הטלת המס הינה בלתי סבירה באופן קיצוני, לאור מרכיבים אלה." (שם עמוד 4) [צורף כנספח ד' של תשובת העותרות לתגובתה של המשיבה]

לקביעה זו מצטרף אני. עיון בעתירת העותרות בענייננו מלמד, כי רשויות רבות נוקטות בשיטת החישוב הלינארית. אין די בכך ששיטת חיוב זו היא לרעת מפעלים עתירי שטח על-מנת להגיע למסקנה כי שיטת חישוב זו פסולה היא.

במאמר מוסגר אעיר כי לעניות דעתי להוכחת טענה זו היה על העותרות להמציא נתונים מדויקים (גם אליבא דהשוואתם לרשויות סמוכות) שיצביעו על מידת השימוש בשיטת החישוב הרגרסיבית. אין די בהשוואת הממוצעים של מפעלים רחבי היקף הואיל ושוני כזה או אחר בממוצעי התעריפים אינו מלמד בהכרח על ההבדל בשיטות החיוב אלא יכול שינבע מן ההבדל בתעריפים.

יחד עם זאת אינני שולל את המסקנה שנתון זה יכול שיתווסף לכלל הממצאים שיצביעו על חוסר סבירות בתעריפי הארנונה של עיריית עכו, אם אמנם זו תהיה מסקנתי לאחר בדיקת מכלול הנסיבות.

יב.         בין ההשוואות שערכו העותרות, עלתה גם השוואה על-פי הפן הסוציו-אקונומי, פן אשר לטענת העותרות הינו פרמטר לגיטימי להשוואה ואף בית-המשפט הסתמך עליו, לטענתן, בין השאר, גם בה"פ (מחוזי תל-אביב) 1879/97 התעשייה האווירית לישראל בע"מ נ' עיריית יהוד (מיום 7.12.99, לא פורסם), ובה"פ (מחוזי תל-אביב) 607/86 טלרד בע"מ נ' עיריית לוד פ"מ נא(3) 123, אשר צורפו כנספח ד' וה' לתשובת העותרות מתאריך 30.6.03.

ככלל נראה לי שאבחנה זו, למרות מורת רוחה של המשיבה מכך , היא לגיטימית, הואיל והיא מביאה לכלל ביטוי סטטיסטי, את אחד ממאפייניה הייחודיים של הרשות, שסבירות תעריפיה היא זו העומדת לדיון.

יחד עם זאת, יש לזכור כי הפן הסוציו-אקונומי הוא רק אחד ממאפייניה של רשות. על-פי אותו הגיון היה על בא-כוח העותרות להביא לידי ביטוי, למשל, כחלק ממחקר השוואתי מייצג, גם את יתר מאפייניה הייחודיים של הרשות נשוא הדיון. כך, למשל, הואיל ובעיריית עכו אנו עוסקים, היה על העותרות לערוך במסגרת בדיקתן גם השוואות לערים מובהקות הידועות כבעלות אוכלוסייה יהודית-ערבית, וכן, למשל, השוואות לערי חוף (שתי טבלאות השוואה אשר צורפו לתגובת המשיבה, עיינו, עמוד 19 ו 20 לתגובת המשיבה ), ועוד.

מסתבר גם כי השוואותיהן של העותרות בעתירתן נוגעות במספר נתונים שאינם מעודכנים ליום הגשת העתירה. כך, למשל, שיוכה של העיר עכו לאשכול מס' 4 של מחקר האפיון (לעומת אשכול מס' 3 במחקר האפיון שעליו הסתמכו העותרות).

כמו כן, מיקומה של עכו בדירוג, נכון ליום העתירה, הוא 79, לעומת 64 בדירוג 1999, עליו מסתמכות העותרות (לעניין זה, עיינו, באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בכתובתו www.cbs.gov.il ).

מכאן ולאור האמור, אין לי אלא לקבוע כי שאין בהשוואותיהן של העותרות המסתמכות על המכנה המשותף הסוציו אקונומי [על-אף שיכול שיהא להשוואה זו משקל מסויים] כדי לסייע בידן של העותרות, בנסיבות העניין.

 יג.        לענין ההשוואות הרבות שערכו העותרות בין תעריפי הארנונה שמטילה עיריית עכו לבין תעריפיהן של רשויות סמוכות וגובלות, מצטרף אני לקביעתו של השופט י. דר בעניין נשר האמור לפיה אמנם ניתן לייחס משקל מה להשוואות הנוגעות למיקומן הגיאוגרפי של הרשויות המושוות (עיינו, עמוד 13 לפסק דינו), לפיכך אדרש לבחינת השוואות אלה שצירפו העותרות מחד גיסא, ולבחינת השוואותיה של המשיבה מאידך גיסא, כאשר כל אחת בעמדתה סוברת כי הצדק עמה.

בהשוואותיהן של העותרות רב הנסתר על הנגלה. העותרות לא צירפו להשוואותיהן את החישוב, הפשוט לטעמי, של תעריפי הארנונה שהיתה כל אחת מן העותרות משלמת אילו היתה ממוקמת בתחום שיפוטה של כל אחת מן הרשויות המושוות על-ידיהן לעיריית עכו, וזאת לעומת תעריפי הארנונה שהן משלמות כיום (אוסיף כי נעשה נסיון כזה, גם אם בלשון רפה, נסיון שכלל רק את העותרת מס' 2 בהשוואה אל מול עיריית נהריה בלבד, עיינו, עמוד 4 לסיכומי העותרות).

העותרות הסתפקו בהשוואת התעריפים בגין מבני תעשייה שהוא, כמובן, רק אחד ממכלול החיובים של כל עותרת, כאשר בהחלט ייתכן שתעריפו של חיוב מסוים יהא יקר ממשנהו הזול.

עוד נעדרת מן ההשוואות שביצעו העותרות בעתירתן הנתון החשוב, בעיניי לפחות, והוא הרדיוס שעל-פיו מוגדרות עיריות מסוימות כ"רשויות סמוכות" ואילו אחרות אינן כלולות בהגדרה זו. כך, למשל, תעריפי עיריית עכו אינם מושווים לתעריפי הארנונה בנהריה, קרית ים, נשר, קרית מוצקין ועוד.

הדרך הנכונה לביצוע השוואה שכזו היא בבחירתו של רדיוס מסוים שישמש כגבול גיאוגרפי דמיוני אשר כל רשות הנמצאת בתחומו מתווספת לנתונים המושווים, וכל אשר מחוצה לו, אינו מצטרף.

כך למשל, עיון בהשוואות שביצעה המשיבה (עיינו: עמוד 17 לתגובתה לעתירה) כשהציבה את תעריפיה מול תעריפיהן של רשויות סמוכות, מעלה כי תעריפיה של עירית עכו לא רק שאינם בלתי סבירים אלא יכול שעבור חלק מן העותרות תעריפיה יהיו הזולים ביותר. השוני בין הבדיקות של באי-כח הצדדים נובע, בין היתר, מן העובדה כי לא נקבעו קריטריונים ברורים לתחימת מיהות ה"רשות הסמוכה" .

יד.         עד כה עסקנו בעיקר בעתירת העותרות ככל שמתייחסת היא לתקיפת קביעת שיעורי הארנונה במעגלה החיצוני של הרשות המקומית.

כעת אעבור לדון בטענת העותרות בדבר אפליה, דהיינו, טענותיהן שצווי הארנונה של המשיבה אינם מזכים את המפעלים שבתחומי המשיבה בסיווג מוזל בגין מבנים נלווים, לעומת בעלי נכסים אחרים הנהנים מסיווג מוזל כאמור. "תקיפה" זו של צווי הארנונה מצויה, במעגלה הפנימי של הרשות.

סעיף 5 ב' (9) בצו הארנונה של המשיבה, בפרק הגדרת סוגים ונכסים אחרים (לא למגורים) קובע כי:

 "מחסן: מבנה ריק או מבנה לאחסון סחורות או כל חומר אחר המשמש את העסק יחויב במחצית הארנונה המוטלת על בנינים באותו מקום" (ההדגשה שלי - י.ג.).

מכאן טענת העותרות כי למעשה בכך שהמשיבה חייבה אותן בגין מחסניהן, סככותיהן והגלריות שברשותן, בתעריף זהה לתעריף המבנים אשר הושת עליהן, הינן מופלות לרעה מבעלי יתר הנכסים בעיר עכו, שברשות בעליהן נכסים אחרים שאינם מפעלים.

המשיבה טוענת מנגד כי לבית המשפט כלל אין סמכות לדון בשאלה זו הואיל וסוגיה זו נוגעת לשאלת סיווגם של המבנים הנלווים שבמפעלי העותרות. הסמכות להכריע בשאלה של סיווג נכסים נתונה למנהל הארנונה מכוח סעיף 3(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976.

העותרות לעומת זאת, טוענות, כי הסעד המבוקש בעניינן אינו ענין של טעות בסיווג , כי אם דרישה להצהרה על אי-חוקיות וחוסר סבירות צו הארנונה , ומכאן רוכש בית-משפט זה את סמכותו.

המחלוקת שבפנינו היא האם יש להעביר את השאלות הנוגעות לגובה ההיטלים החלים על מבני עזר לדיון בפני מנהל הארנונה לשם הכרעה בענין זה.

 הסוגיות העומדות להכרעה הינן: ראשית, האם סמכויותיו של מנהל הארנונה מוגבלות לעניינים טכניים בלבד, או שמא הן משתרעות גם על עניינים עקרוניים, ובהם שאלות הנוגעות להיקף סמכותה של הרשות המוסמכת וסבירות החלטותיה, והאם עומדת למנהל הארנונה הסמכות לדון בשאלות אלה?

שנית בהנחה שתשובתנו לשאלה הקודמת היא שסמכותו של מנהל הארנונה משתרעת גם על עניינים עקרוניים, עולה השאלה, האם מתקיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות, למרות האמור לעיל, הכרעה בבית משפט זה ?

נראה לי כי לעניין שאלתנו הראשונה יפים דבריה של השופטת א. קובו בע"א (ת"א) 2600/00 עיריית הרצליה נ' חבס ח.צ. פיתוח 1993 בע"מ (לא פורסם):

 "ככל שהדבר נוגע לאי חוקיות או אי סבירות לעניין סיווג נכס, מוסמכים מנהל הארנונה וועדת הערר לדון בהם. הדבר נתמך בחריג המופיע בסעיף 3(ב):

'אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)' (ההדגשה אינה במקור).

 

משמע, למנהל הארנונה ולועדת ערר הסמכות להחליט באי חוקיות ככל שזו נוגעת באחד מהפריטים המפורטים בפסקאות (1) - (3). החלק המודגש ראוי ומתחייב מן ההגיון שכן המילים "טעות בציון סוג הנכס" מעצם טיבן וטבען כוללת בתוכן גם טענה של אי חוקיות. בנוסף, כל קביעה אחרת הייתה מובילה לאבסורד במערך הקיים, שכן לא סביר כי 3 ערכאות: מנהל הארנונה (על דרך ההשגה), ועדת הערר (על דרך הערר) ובית המשפט המנהלי (על דרך הערעור המנהלי) ידונו אך ורק בשאלות טכניות מובהקות, כפרשנות המשיבה, בלא שתהא הסמכות לדון גם במשמעות ובהשלכות של אותה טעות טכנית לכאורה. פרשנות כזו נדחית אף מטעמים של מדיניות משפטית, שכן אין מקום להעמיס על המערכת המשפטית, העמוסה ממילא, בירור סוגיות שעילתן הוגדרה כאי חוקיות בעוד שמהותן קשורה בטבורה לסיווג הנכס הספציפי. יש להעניק לחריג המגביל את סמכות מנהל הארנונה וועדת הערר פרשנות מצמצמת וזאת לאור מגמת הפרשנות המרחיבה לסמכויות גופי הערר (ראה פסק דינה של כב' הש' פרוקצ'יה ברע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד (4) 481, וראה בייחוד ע' 490-496)"

יפים לעניין זה דברי כב' הנשיא שמגר:

" ...לטעמי יש לפרש את האמור בסעיף 3 הנ"ל באופן רחב ככל האפשר, שהרי יש לפתוח פתח לקיום זכות ההשגה, הערר והערעור ולא לצמצמה (השווה בג"צ 87/85 ארגוב, פ"ד (מב(1)

353). מן הנכון לאפשר לאזרח ככל האפשר, ובמידה והדבר יכול להתיישב עם דבר החקיקה הרלבנטי, הגשת השגה, ערר וערעור לגבי חיובו בתשלום מס או ארנונה לרשויות השלטון, שהרי אחרת יימצא האזרח במבוי סתום מבלי יכולת לשטוח טענותיו בפני ערכאה שיפוטית היכולה להעביר את החלטתה של הרשות המינהלית בשבט הביקורת. על אחת כמה וכמה שאין מקום לפירוש המצמצם את משמעות המילה "גודל" אשר בסעיף 3(2), וזאת בניגוד לפרשנות הלשונית כפשוטה וללא הצדקה לפי ההקשר המשפטי הענייני.

אגב, לו הייתה נשמעת דעתו של בית משפט זה, היה גם מקום להוסיף ולהרחיב בדרך החקיקה את הזכות להשגה, ערר וערעור מעבר לתחומים שהותוו כיום בסעיף 3 לחוק הנ"ל, כדי לאפשר השגה, ערר וערעור בכל מקרה של חיוב בארנונה ולא רק במקרים הספציפיים שהוגדרו במיוחד בשלוש פיסקאותיו של סעיף 3 הנ"ל." (בג"צ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מב(3) 441, בעמ' 446)".

נראה לי כי הלך הדברים הוא ברור, ואין בידי אלא להצטרף לקביעות האמורות. הפרשנות הנכונה אם כן היא כי בעל נכס שקיבל הודעה בדבר חיובו בארנונה יוכל להעלות בפני מנהל הארנונה כל טענה כנגד חבות זו הקשורה לשאלת סיווגו של הנכס, וזאת, בין אם טענתו היא בעלת אופי מהותי הנוגעת לעצם הסמכות או הסבירות שבהטלת הארנונה כחלק משאלת הסיווג , ובין אם טענתו נוגעת בשאלות טכניות בלבד שעניינן פשוט.

מכאן שיש לדחות למעשה את תביעתן של העותרות על הסף. אוסיף כי אחת העותרות (עותרת מס' 10) הגישה השגה בפני מנהל הארנונה והשגתה נדחתה.

טו.        אשר לשאלה השנייה, שעניינה הוא: האם מתקיימות במקרה זה, למרות כל המפורט לעיל, נסיבות מיוחדות המצדיקות הכרעה בהן בין כתלי בית משפט זה, אשיב בתמצית.

כשלעצמי, נראה לי שאין בענייננו סוגיה עקרונית או חדשנית או בעלת השלכה יוצאת דופן שיש בה כדי להצדיק קיומו של דיון בפני ערכאה שיפוטית, ולכן אין לחרוג מן הכלל שעל-פיו עניינן של העותרות אמור להידון במסגרת הוראות סעיף 3 של חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו - 1976, כפי שפורט בפיסקה י"ד דלעיל.

יחד עם זאת, למעלה מן הצורך, ועל-מנת להפיס את דעת העותרות, אציין כי לטעמי, וגם אילו סברתי שיש לברר את טענותיהן של העותרות במסגרת דיון בפני בית-המשפט, דהיינו, שלא בדרך של השגה בפני מנהל הארנונה ופנייה לוועדת הערר, הייתי מגיע למסקנה כי לגופו של עניין, דינן של טענות העותרות, בכל הנוגע לצורך לסווג את המבנים הנלווים שברשותן (הסככות, הגלריות והמחסנים) על-פי תעריף מוזל –להידחות.

אפרט מעט בעניין זה.

לעניין הסככות אין בידי אלא להפנות לדברי העותרות עצמן בעתירתן:

"כמו-כן לא נתנה המשיבה דעתה לנוהג המקובל ברשויות מקומיות רבות בישראל, להשית על סככות תעריף נמוך בהרבה (כדי מחצית) מהתעריף למבנים." (סעיף 16.5.6 בעמוד 15 לעתירה, ההדגשה הנ"ל היא שלי - י.ג.).

היא הנותנת שהעותרות עצמן, מודות בלשונן, שכפי שקיים נוהג לפיו מצויות רשויות מקומיות המעניקות תעריפים מיוחדים לסככות אשר נלוות למבנים, קיים גם נוהג לפיו מצויות רשויות אחרות שאינן מעניקות תעריף מיוחד לסככות.

העותרות לא סמכו את ידיהן בעניין זה על נתונים מדוייקים כלשהם, מהם ניתן להסיק את אחוז הרשויות המאמצות תעריפים מוזלים, ואת אחוז הרשויות האחרות הנוהגות באופן שונה.

קיומו של "נוהג" זה או אחר, אשר היקפו אינו ברור ומוכח, איננו יכול לשמש, לעניות דעתי, אפילו ראשית ראייה לטענות האפליה שהעלו העותרות. מכאן שדין הטענות לענין תעריפי הסככות - להידחות.

הוא הדין לענין תעריפי המחסנים. גם להוכחת טענה זו לא הובאו כל נתונים מדוייקים לפיהם ניתן לקבוע מהי ה"דרך המקובלת" להטלתם של תעריפים אלה. העותרות בעתירתן טוענות כי המשיבה נוקטת בדרך האפליה בכך שחייבה אותן בגין המחסנים שבמפעליהן על-פי תעריף זהה לתעריף המבנים אשר השיתה עליהן, בעוד שביחס לכל שאר הנכסים בעיר קיים תעריף מוזל למחסנים.

מעיון בצו הארנונה של המשיבה אני למד כי לא ל"כל שאר הנכסים" בעיר עומד התעריף המוזל שכן סעיף ההגדרות (סעיף 5ב' (7), מלמדנו שגם משרדים הוצאו מהגדרת "עסקים" המעניקה תעריף מוזל למחסנים (סעיף 5ב' (9). מה גם שעל-פי הנחיות משרד הפנים שהתקבלו אצל המשיבה (עיינו נספח א' וב' לסיכומי המשיבה) יש לבטל את התעריף המוזל אף לעסקים, ומכאן שאין לטענת העותרות על מה שתסמוך.

טז.        ועוד לענין סבירות תעריפי הארנונה בתחומי המשיבה: דומני כי לב-ליבה של המחלוקת בין הצדדים, על אף הטענות הרבות המועלות במסגרת העתירה, היא שאלת ההנחות. העותרות סבורות שראוי כי המשיבה תעניק הנחות למבנים הנלווים למבני התעשייה שברשותן. ואולם, אם ננטרל את ההנחות הללו שמעניקות מקצת מן הרשויות לאותם מבנים נלווים, נמצא, כך אני סבור, שגם לדעת העותרות תעריפיה של עירית עכו הינם למעשה סבירים בהחלט.

מעיון בפירוט המופיע בתגובת המשיבה, עמוד 27 עד עמוד 38 של התגובה, עולה שכמעט כל העותרות פנו למשיבה בבקשה לקבל הנחות מן הארנונה בשנים עברו, ונענו במידה כזו או אחרת, למעט העותרת מס' 6 שלא קיבלה הנחה (למעט פטור מנכס ריק לשנת 1997), והעותרת מס' 8 שאמנם קיבלה הנחות, אך אלה מתייחסות לשנים "רחוקות": 1992, 1993.

ראוי עוד להוסיף את שכתב מנהלה של העותרת מס' 5 (אורעם בע"מ) במכתבו אל מנהל מחלקת הארנונה של המשיבה ביום 12.11.97, כשנושאו של המכתב "הנחה בדמי ארנונה", ותכנו מדבר בעד עצמו:

"... בינואר 97 העברנו את פעילות החברה למפעל צינורות המזרח התיכון אשר בעכו.

השיקולים אשר עמדו על הפרק היו כמובן שטח גדול ומחירי שכירות + ארנונה נמוכים" (ההדגשה שלי - י.ג.)

באשר להנחות מתשלום ארנונה אוסיף את הדברים הבאים: הנחה הניתנת לנישום, מביאה בפועל להכבדת התשלום על אחר או לקיצוץ בשירותים שמעניקה הרשות. (עיינו בג"ץ 26/99 עיריית רחובות נ' שר הפנים ואח', פ"ד נז(3) 97,בעמ' 122-121).

מכאן שהנחה בתשלום ארנונה חייבת שתיקבע באורח שוויוני.

יחד עם זאת יש לזכור כי "לא הרי איסור להטיל תשלום חובה כהרי אי-מתן הנחה מתשלום חובה. ואי-מתן הנחה מתשלום אינו שקול כנגד הטלתה של חובת תשלום. הטלתה של חובה לשלם מס משמיעה אותנו חיסור - על-פי דין - מרכושו של החייב במס. אי-הענקת ההנחה - באשר היא - אין בה עצמה חיסור מרכושו של אדם" [דבריו של כב' השופט מ. חשין בפסק דין שניתן לאחרונה ביום 15.3.05 בבג"ץ 1384/04ו עמותת בצדק - מרכז אמריקאי ישראלי לקידום צדק בישראל נ' שר הפנים (טרם פורסם), ההדגשה היא שלי - י.ג.].

הכלל הוא, ואין שיחלקו על-כך, כי יש לשלם את מסי הארנונה בשלמותם. החריג לכלל הוא במתן הנחה מתשלום הארנונה למבנים מיוחדים בסיווגים מיוחדים.

במקרה שבפנינו רואים אנו שעל-פי הנחיות משרד הפנים ההנחות למבני עזר עתידות בעתיד הקרוב להתבטל.

עוד רואים אנו שהעותרות למעשה כלל לא קופחו, שהרי "קבוצת השוויון" (כלשונו של כבוד השופט מ. חשין בבג"צ המרכז האמריקאי האמור), משמע: קבוצת כל המפעלים הנמצאים במתחמה של עיריית עכו, זוכה ליחס דומה.

לפיכך, ההנחות שניתנו לעסקים אחרים, שאינם בגדר משרדים או מפעלים, (על-פי צווי הארנונה של המשיבה), אין בהן כדי ליצור לא אפליה ולא חוסר סבירות.

 

יז.         טרם אניח עטי, אוסיף מספר מילים. שאלת סבירותם של תעריפי ארנונה בתחומי רשות פלונית אינה שאלה של מה בכך. ראוי ליתן את הדעת על כך שבמסגרת המאבק באינפלציה נחקקו חוקים שונים, ותקנות מכוחם, אשר הביאו לרפורמה ולקביעת מונחים אחידים לצווי הארנונה של הרשויות המקומיות, וכן לקביעת פטורים והנחות, ולקביעת שיעורי מינימום ומקסימום בשיעורי הארנונה.

 המחוקק הסמיך את משרדי הפנים והאוצר לפקח על הרשויות המקומיות בשים לב להוראות חוק ההסדרים במשק והתקנות הנלוות.

פיקוח זה כשלעצמו יוצר איזון סביר בין הצורך בהקפאת המשק, לבין הצורך לאפשר פעילות תקציבית של הרשויות על-מנת שאלה תוכלנה לספק לתושביהן את השירותים החיוניים.

אשר לעותרות, הרי הן חשות כי הן נושאות על כתפיהן מעמסה כלכלית כבדה, ללא כל יחס לשירותים הניתנים להן על-ידי הרשות.

יחד-עם-זאת יש לזכור כי ארנונה היא במהותה מס. התוצאה מכך היא כי תושבי הרשות חייבים בתשלומה, ללא כל זיקה לשרות הניתן, ומבלי שהעירייה חייבת ליתן כנגדה תמורה ישירה.

בנסיבות העניין, וכמוסבר לעיל בהרחבה, לא שוכנעתי כי תעריפי הארנונה של עיריית עכו חורגים במידה המצדיקה התערבותה של ערכאה זו.

אפילו הייתי סבור, כטענת העותרות, כי תעריפי הארנונה של עיריית עכו עולים על אלה של רשויות דומות מהותית, עדיין לא היה די בכך כדי להצדיק את התערבותו של בית-משפט זה.

העובדה שהארנונה אשר הוטלה מצויה במסגרת השיעורים המירביים הקבועים בתקנות, מעלה את הרף הנדרש לצורך הוכחת טענותיהן של העותרות בדבר חוסר סבירותם של שיעורי הארנונה, וטענות אלה, כמוסבר כבר לעיל, לא הוכחו כלל.

מכל הטעמים האלה, דין העתירה להדחות.

אני מחייב את העותרות מס' 1 – מס' 8, ומס' 10, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בסכום של 20,000 ₪ ומע"מ כחוק, שישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום עד התשלום המלא בפועל.

למען הסר ספק אבהיר כי העותרת מס' 9, מפעל המפתל בע"מ, נמחקה מעתירה זו ללא צו הוצאות ולכן אינה באה בחשבון במנין העותרות.

ניתן היום כ"ז בניסן, תשס"ה (6 במאי 2005) בהעדר הצדדים.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן