1.        בפני ארבע תביעות השבה בהן נדרשת עירית רעננה (להלן "הנתבעת" או "העיריה") להחזיר לכל אחת מהתובעות סכומים אשר לפי הנטען שולמו ביתר בגין חיובי ארנונה. בנוסף לסעד הכספי עותרות התובעות לסעד הצהרתי להצהיר, כי על הנתבעת לתקן את חיובי הארנונה בהם חויבו התובעות החל משנת 1996 ועד לשנת 2000, בהתאם לתעריפים המפורטים בכתב התביעה.

העובדות

2. הנתבעת היא עיריה, אשר פועלת מכח פקודת העיריות [נוסח חדש] התשל"א – 1971. כל אחת מהתובעות מחזיקה נכס בתחומה של הנתבעת. הנכסים מצויים בגושים 8981, 7656, ו – 7662 (להלן "הנכסים").

3.         תעריפי הארנונה נקבעים בהתאם לשימוש שנעשה בנכס. לצורך הטלת הארנונה חילקה הנתבעת את תחום העיריה לאזורים שונים. תעריפי

הארנונה שונים מאזור לאזור. בצווי הארנונה מוגדר כל אזור ומוגדרים סוגי הנכסים הקיימים בו.

4.         כיום מחויבים נכסי התובעות בתעריף "משרדים שירותים ומסחר". החיוב נעשה בהתאם לסוג הנכס אשר נקבע בהתאם לקומה בו מצוי הנכס. סוג 1

הוא נכס המצוי בקומת קרקע וסוג 2 הוא נכס הנמצא בקומה שניה ומעלה.

תחילת חיובי הארנונה של שורשי חבצלת בע"מ (להלן "התובעת 1") הם מיום 1.6.96 לפי נכס סוג 2.

תחילת חיובי הארנונה של אלפנט חרושת עץ בע"מ (להלן "התובעת 2") הם מיום 1.11.98 לפי נכס סוג 1.

תחילת חיובי הארנונה של קבוצת לב אופיר בע"מ (להלן "התובעת 3") הם מיום 1.1.98 לפי נכס סוג 1.

תחילת חיובי הארנונה של שחם סוכנויות לביטוח בע"מ (להלן "התובעת 4") הם מיום 1.8.95 לפי נכס סוג 2.

5.         החל משנת 1985 הוגבלה עצמאותן של הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה, ונחקקו בכל שנה חוקים ששימרו את עקרון הקפאת הארנונה (להלן יקראו "חוקי ההקפאה"). החל משנת 1985 משמש שעור הארנונה החוקי בכל שנה כבסיס להעלאת הארנונה בשנה שלאחר מכן. משחרגה העלאה בשנה מסוימת משעור העלאה המותר על פי החוק מביא הדבר לטעות החוזרת על עצמה ו"משתרשת" בשנים הבאות שלאחריה. 

6.         בחוקי ההקפאה, נקבעו מנגנונים להעלאה חריגה של תעריפי הארנונה באישורם של שרי הפנים והאוצר. אם העלתה רשות מקומית את תעריפי הארנונה בשיעור העולה על ההעלאה המותרת בחוק או על פי אישור משרי הפנים והאוצר, התעריף שקבעה אינו חוקי בהיותו חורג מחוקי ההקפאה.

7.         לטענת התובעות העלתה העיריה את שעורי הארנונה בשנים 1986 ו-1989, לנכסים המוחזקים על ידי התובעות, בחריגה מחוקי ההקפאה על ידי שינוי בהגדרות האזורים ובסוגי הנכסים. שינויים אלו נעשו לטענת התובעות שלא על פי חוק ותוך חריגה מחוקי ההקפאה ולפיכך אינם חוקיים. כפועל יוצא תעריפי הארנונה שהושתו על כל אחת מהתובעת במשך השנים אינם חוקיים אף הם.

8.         מאחר והמחלוקת שבין הצדדים היא מחלוקת משפטית בעקרה סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב וצירפו לסיכומיהם את המסמכים עליהם הם מסתמכים.

9.         בסיכומיה העלתה הנתבעת מספר טענות מקדימות של חוסר סמכות, שיהוי, מניעות, מעשה בית דין וריבוי הליכים. טענות אלה יש לברר טרם הדיון לגופו של ענין שאם תתקבל אחת מהן לא יהא צורך בדיון לגופו של ענין.

חוסר סמכות

10.        בפי הנתבעת טענת חוסר סמכות כפולה. ראשית, טוענת הנתבעת כי הסמכות לדון בתביעה מסורה למנהל הארנונה בהתאם לסמכותו על פי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו – 1976 (להלן "חוק הערר") שכן טענות התובעות מופנות כנגד סיווג הנכס, לחלופין, טוענת הנתבעת כי הסמכות מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים במסגרת עתירה מנהלית על פי חוק בתי משפט לעניינים מנהליים תש"ס – 2000 (להלן "החוק"). הסמכות על פי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו - 1976

11.        סעיף 3 לחוק הערר קובע:

"3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2)        נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס,         גודלו או השימוש בו;

(3)        ........

(4)        ........".

לטענת הנתבעת משיגות התובעות בראש ובראשונה על סווג הנכס ורק בדרך נלווית מועלות טענות לגבי חוקיות אישורים מסויימים. לטענת הנתבעת התביעות נשענות על טענות בגין סיווג מוטעה, ועל כן היה על התובעות לפנות תחילה בדרך של השגה ולאחר מכן (במידה וההשגה היתה נדחית) היה עליהן לפנות לועדת הערר.

12.        אינני תמימת דעים עם הנתבעת בענין זה. התובעות אינן טוענות, כי הסיווג הוא סיווג מוטעה. הן טוענות כי הסיווג הוא סיווג בלתי חוקי (ואם היה חוקי הוא סווג נכון). על מנת להבין את הטענות מן הראוי לפרט כאן את טענות התובעות לגופן.

החריגה בשנת 1986 – לטענת התובעות על פי צו הארנונה לשנת 1985 סווג נכס כדוגמת נכס של התובעות כמצוי באזור 3 לצורך חיובו בארנונה וזאת בהתאם להגדרת אזור 3 בצו הארנונה של העיריה לשנת 1985 שזו לשונו:
    "שכונת קרית בן צבי גוש 7656 בשלמות, נאות שדה (גוש 7662)".

על פי הצו לשנת 1985 (צורף כנספח ו' לכתב התביעה) תעריף החיוב לאזור 3 לעסקים כדוגמת עסקם של התובעות היה 3 ₪ למ"ר.

חוק ההסדרים לשעת חרום במשק המדינה (תיקון מס' 4) תשמ"ו – 1985 קבע בסעיף 27א, כי רשות מקומית לא תגבה ארנונה כללית בשנת הכספים 1986

"בסכום העולה על הסכום שהגיע כדין בשנת הכספים הקודמת, בתוספת 170% אלא אם כן אושר אחרת על ידי שר האוצר ושר הפנים".

הנתבעת בצו הארנונה לשנת 1986 שינתה את הגדרת האזורים כך שבוטל אזור 3 ונקבע אזור חדש שהוגדר כ: "אזור תעשיה – אזור המיועד לתעשיה ומלאכה על פי תכנית בנין עיר מאושרת ובתוקף".

נכסי התובעות נמצאים באזור המיועד לתעשיה ומלאכה על פי תכנית בנין עיר מאושרת ובתוקף.

בנוסף לאמור הגדירה הנתבעת בצו הארנונה לשנת 1986 ארבעה סוגי נכסים שלא למגורים בהתאם למיקומו של הנכס ולקומה בה הוא מצוי.

לאור השינויים האמורים עלה שיעור הארנונה לנכס המצוי באזור תעשיה סוג 4 מ – 3 ₪ למ"ר בשנת 1985 ל- 22.12. ₪ למ"ר בשנת 1986 עליה של 637% בעוד שאחוז העלאה החוקי המותר עמד על 170% בלבד. החריגה לשנת 1989 – עד לשנת 1988 נקבע בצווי הארנונה תעריף אחיד לכל גודל של נכס מסוג עסקים. החל משנת 1989 הוספו בצווי הארנונה של הנתבעת תעריפים שונים לחיוב על פי גודל הנכס ונקבע תעריף שונה לנכסים ששטחם עד 150 מ"ר ולנכסים ששטחם עולה על 150 מ"ר.

סעיף 20(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1989) תשמ"ט – 1989 קבע שרשות מקומית לא תגבה ארנונה כללית לשנת 1989 בסכום העולה על הסכום שהגיע כדין בשנת הכספים הקודמת (1988).

סעיף 20(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1989) תשמ"ט – 1989 הסמיך את שרי הפנים והאוצר להתיר לרשויות

המקומיות העלאת סכומי הארנונה בשנת 1989 מעבר לסכומי הארנונה שהוטלו כדין בשנת הכספים 1988.

במהלך שנת 1989 ניתן אישור על ידי שרי הפנים והאוצר בו נקבעו שיעורי העלאה בשנת 1989 לפי העקרונות הבאים:

הרשויות חולקו ל-3 קבוצות, הנתבעת משתייכת לקבוצה ב'. בקבוצה ב' אושרה העלאת הארנונה לעסקים מעל לסכום שחויבו בשנת הכספים 1988 בשעור של 25% עבור נכסים ששטחם גדול מ-150 מ"ר והעלאה של 20% עבור נכסים ששטחם מתחת ל-150מ"ר.

בפועל העלתה הנתבעת את תעריפי הארנונה בשעור של 79.9% עבור נכסים ששטחם קטן מ-150מ"ר וב -87.5% עבור נכסים ששטחם גדול מ-150 מ"ר.

13.        לגבי כל אחת מהשנים הנדונות אין התובעות טוענות, כי הנכס בו הן מחזיקות לא סווג בהתאם לסווג המתאים להגדרות בצו הארנונה. טענתן היא כי לא היתה סמכות לעיריה ליצור סווג חדש המביא בפועל לחריגה מהוראות ההקפאה לאותה שנה, לפיכך, אין המדובר בסיווג נכס לפי חוק הערר. לאור האמור אני דוחה את הטענה כי הסמכות לדון בתביעה מסורה לועדת הערר.  הסמכות מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים

14.        לדעת הנתבעת יש ללמוד מלשון סעיף 5(1) לחוק כי רק לבתי המשפט לעניינים מנהליים הסמכות לדון בענייני ארנונה.

הנתבעת סבורה, כי לשון החוק ברורה ובתי משפט השלום אף קבעו בעבר, שהסמכות לדון בתביעה להשבת סכומי ארנונה ולמתן סעד הצהרתי על בטלותם של חיובי ארנונה, הם בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים (ראה ת.א. 16924/00 (שלום נתניה) בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עירית יבנה מפי כבוד השופט גרובס; ת.א. 156410/02 (שלום ת"א) פז חברת נפט בע"מ נ' עירית בני ברק מפי כבוד השופט קובי ורדי [אשר צורפו לסיכומי הנתבעת]. בשני המקרים נדונו תביעות דומות לתביעה שבפני ובשני המקרים הגיע בית המשפט למסקנה כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה).

לטענת הנתבעת מגמת הפסיקה היא לפרש את תכליתו של החוק באופן רחב על מנת להביא לייעול מערכת בתי המשפט.

15.        התובעות, מאידך, סבורות, כי יש לאבחן בין עתירה לתובענה.

בעוד שעתירה מיועדת לתקיפה ישירה של החלטה מינהלית הרי שבתובענה שעניינה בתחום המשפט הפרטי מסורה הסמכות לבית המשפט האזרחי.

לטענת התובעות התביעה הנדונה אינה נכנסת לגדר עתירה מנהלית כקבוע בסעיף 5 (1) ואין לראות בה תובענה מנהלית על פי סעיף 5(3) לחוק שכן אינה נכללת בתוספת השלישית לחוק.

עוד טוענות התובעות, נושא התביעה אינו ממן העילות שניתן להגישן לבית המשפט לעניינים מנהליים.

16.        הן לשונו של החוק והן תכליתו מובילות למסקנה, כי הסמכות לדון בתביעה שבפני מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים.

סעיף 5 לחוק קובע כי:

            "בית המשפט לעניינים מנהליים ידון באלה:

(1)        עתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי בתוספת הראשונה (להלן עתירה מנהלית)".

סעיף 1 לתוספת הראשונה קובע כי:

"ארנונות – עניני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים שר האוצר או שניהם יחד; לענין תוספת זו, "החלטות" – לרבות התקנת תקנות."

לשונו של החוק ברורה ולפיה עתירה בענייני ארנונה לפי כל דין כנגד החלטה של רשות תידון בבית המשפט לעניינים מנהליים. בכלל עתירה מנויה גם

עתירה כספית.

לענין תכליתו של החוק אמר כבוד הנשיא ברק בבג"צ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועמ"ש פד"י נ"ז(1), 121 (שדן בסמכות האכיפה לפי חוק התכנון והבניה) את

הדברים הבאים:

"בית המשפט המנהלי אמור להפוך לערכאה המרכזית בה נדונים ומוכרעים עניינים מנהליים (ע.א 8366/99 גדעון עפרת נ' שר הפנים (לא פורסם). אכן,

"המטרה היא הפרדת השיפוט המנהלי מהשיפוט האזרחי לשם יצירת התמחות אשר תבטיח איכות ויעילות של השיפוט המנהלי, בצד שימור ייחודו מבחינת

תכליותיו, השיקולים והאיזונים הכרוכים בביקורת השיפוטית על פעולות רשויות השלטון והשפעותיה על תפקוד מערכות השלטון" (מ' מזוז, "רפורמה בשיפוט

המנהלי בישראל", משפט וממשל ו' (תשס"א) 233, 241-242)".

מהות התביעה שבפני היא מתן הצהרה על כך שכספים שולמו שלא כדין ונגבו שלא כדין ובחוסר סמכות עקב סיווג בניגוד לדין. השבת הכספים נובעת למעשה

מההצהרה המתבקשת, ותוצאת ההצהרה המבוקשת יש לה משמעות גם לעתיד.

לאור האמור, אני מקבלת את טענת הנתבעת כי הסמכות לדון בתביעה מסורה לבית המשפט לעניינים מנהליים ולא לבית משפט זה.

כבר מטעם זה יש לדחות את התביעות על הסף.

שיהוי

17.        למעלה מן הצורך, אוסיף כי דין התביעה לדחות על הסף גם מחמת שיהוי. התביעה עוסקת בהשבת כספים ששולמו החל משנת 1995 ועד שנת 2000, ולגבי החלטות שהתקבלו בשנים 1986 ו-1989.

לטענת התובעות, בסיכומיהן, נודע להן על מעשיה הבלתי חוקיים של הנתבעת זמן קצר לפני המצאת כתבי הדרישה. ובסמוך למועד זה הן פנו לנתבעת. בפנית התובעות אל הנתבעת אין כל אזכור של המועד בו נודע לתובעות על המעשים הבלתי חוקיים הנטענים על ידה.

טענה זו אינה מקובלת עלי. לא היה כל קושי לברר את שיעור עלית הארנונה כפי שקבעה הנתבעת לעומת העליה שהותרה על פי חוקי ההקפאה, ואין להיזקק למומחים בתחום כלשהו. פעולה חשבונאית פשוטה יכולה להוביל לתוצאה ולמסקנה.

קבלת התביעה יכולה להכביד על תקציב העיריה ולפגוע באינטרסים ראויים של הנתבעת ותושביה.קבלת התביעה עלולה לגרור תביעות נוספות של בעלי נכסים אחרים שהסיווג על פיו חויבו זהה לסיווג של נכסי התבועות.

גם מטעם זה יש לדעתי לדחות את התביעה על הסף.

18.        משהגעתי למסקנה כי התביעה אינה בסמכותו העניינית של בית משפט זה וכן כי יש לדחות את התביעה גם מחמת שיהוי, הרי שנתייתר הצורך לדון בשאר הטענות המקדמיות או בטענות לגופן ואני דוחה את התביעות.

התובעת בכל אחד מהתיקים תשלם לנתבעת את הוצאות המשפט בסך של 7,000 ₪ בצרוף מע"מ.

הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

ניתן היום י"ד באייר, תשס"ה (23 במאי 2005) בהעדר הצדדים.