הצלחת היצוא הביטחוני הישראלי ברחבי העולם היה כבר מזמן לצנינים בעיני הממסד הצבאי תעשייתי האדיר של ארה"ב והסנקציות האמריקאיות יחד עם ההתראות כי הציוד הישראלי יסכן חיי חיילים אמריקאים נשמע יותר ויותר כקטטה בין סוחרים מאשר איום ממשי על ארה"ב ובעלות בריתה האחרות.

החששות מפני איום סיני אינם משכנעים אם נזכור שארה"ב עצמה הדיחה את טייוואן ממושבה במועצת הביטחון לטובת סין, אתה היא גם מקיימת קשרים שונים. ניתן לראות צדק מסוים בשאיפתה של סין לרכוש כח והשפעה באותו חלק של העולם ולממש בכך את גודלה ואת החשיבות והעוצמה הפוטנציאליים שבה. כל זה רק מחזק את צדקת המגמה של ישראל בפיתוח קשרים עם מדינה זו.

ארה"ב עצמה היא סוחרת הנשק הגדולה ביותר. על אף ההגבלות שהיא מבקשת לגזור על ישראל, היא עצמה מוכרת נשק רב למדינות דוגמת סעודיה ומצרים, מדינות העלולות ליפול לידי האיסלאם הפונדמנטליסטי. ההאייתולות באיראן מפעילים מטוסים, נשק וציוד שארה"ב סיפקה להם בזמנו.

בישראל כבר עולים ספיקות באשר לערכם של הדברים המגיעים אלינו מאמריקה. הנימה הביקורתית כלפי דרכה של אמריקה בעולם, לא רק אתנו, וכלפי סוכני התרבות הפופולרית שלה, הופכים להיות בון טון בקרב האליטות הישראליות והתקשורת כאן. מצער הדבר ששתי מדינות מתקדמות ופתוחות שקיומן מובטח, מנהלות את יחסיהן בעיקר באמצעות פקידים של משרדי המלחמה שלהן.

קשה לזכור מתי למשל ביקרה אצלנו אחת התזמורות המהוללות של אמריקה, או אחת מלהקות הבלט או בית אופרה אמריקאי. מתי התקיים כאן שיח סופרים או פורום משותף של אנשי רוח שיעסוק ויבהיר לאזרחים אספקטים אחרים, רחבים יותר, של היחסים הבילטרליים. האופרה של בייג'ין כבר היתה כאן, כמו גם מופעים אחרים וגם תערוכות ומיצגים. כולם התקבלו בהתלהבות וסקרנות.

ללא שינוי מצד שתי המדינות בדגשים שביחסים ההדדיים, ובמיוחד בנוגע לדרישות של ארה"ב המצביעות על רגש רדיפה מוגזם, תוצאות המשבר המעמיק והולך לא יהיו ניתנות לשיקום אמיתי גם בעוד שנים רבות.