 גרסת הדפסה
עתמ 1206/05 - מחוזי, ארנונה
אחים מרגולין הנדסה וייעוץ בע"מ ואח' נגד המועצה המקומית גבעת שמואל
20/6/2005
עתמ 1206/05
אחים מרגולין הנדסה וייעוץ בע"מ
וקסמן גוברין להנדסה בע"מ
נגד
המועצה המקומית גבעת שמואל
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
בפני כב' השופטת אחיטוב נורית
[20.6.2005]
החלטה
1. זוהי בקשה שהג ישה המועצה המקומית גבעת שמואל (להלן: "המשיבה") לדחות על הסף את העתירה המנהלית, שהגישו העותרות מחמת שלושת אלו: חוסר סמכות עניינית - בשל אי-מיצוי ההליך המינהלי, שיהוי והיעדר תצהיר.
רקע
2. חברת אחים מרגולין הנדסה וייעוץ בע"מ וחברת וקסמן גוברין להנדסה בע"מ (להלן: "העותרות") מחזיקות החל משנת 2003, בחלק מהבניין הידוע כבית דוידוף, המצוי ברחוב גוש עציון 7, גבעת שמואל (להלן: "הבניין").
העותרת 1 מחזיקה בשטח של 223 מ"ר המשמש אותה כמשרדים וב- 15 חנויות צמודות . העתירה הוגשה כנגד חיובי הארנונה שמשיתה עליהן המשיבה, הן בגין השטחים המוחזקים על ידן בבנין עצמו והן בגין שטחי החניה הצמודים להם.
3. לטענת העותרות, לוקות דרישותיה של המשיבה לתשלום ארנונה באלו:
א. אי חוקיות סיווג שטחי החניה המקורים שבחזקתן כ"חניון", משום שסיווג זה לא צוין בצו המסים שקדם ל"חוקי ההקפאה" (המדובר בחוקים שתחילתם בחוק ההסדרים לשעת חירום במשק המדינה (תיקון מס' 4) תשמ"ו-1986, והמשכם בחוקים, תקנות וצווים שפורסמו מדי שנה, אשר נועדו, בין היתר, להגביל את סמכותן של הרשויות המקומיות, להגדיל את תעריפי הטלת ארנונה מעבר לשיעור העלאה שנקבע באותם חוקים מדי שנה).
ב. גודל החנייה - הן מחויבות בארנונה בשטח העולה על השטח המשמש אותן בפועל.
ג. גודל המשרדים - הן מחויבות בארנונה בשטח גדול מהשטח המוחזק על ידי העותרת 1 בפועל, שכן חלק משטח זה מוחזק בידי גופים אחרים.
ד. תעריף החיוב על פיו מחויבים המשרדים, גבוה מזה המותר על פי חוקי ההקפאה.
מטעמים אלו מבקשות העותרות לקבוע שחיובן בארנונה נעשה שלא כדין, בחוסר סמכות ובחוסר תום לב מצד המשיבה, ולהורות לה לבטל את דרישות התשלום, ולהעמידן על תעריפים שיסווגו נכונה ובהתאם לחוקי ההקפאה .
4. בכתב-התגובה לעתירה, העלתה המשיבה מספר טענות סף שבשלהם ביקשה לדחות את העתירה, ואלו הם:
א. חוסר סמכות עניינית - לטענת המשיבה, היה על העותרות לפנות בדרך של השגה וערר כפי שמורה חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"). לטענתה, הוראות חוק הערר מקנות למנהל הארנונה ולועדת הערר סמכות ייחודית לדון בטענות הנוגעות להחזקת הנכס, סיווגו או גודל השטחים לחיוב. אשר על כן, יכלו העותרות, לאחר קבלת דרישת התשלום, להשיג על חיובן בפני מנהל הארנונה, ולאחר מכן, אם לא קיבל עמדתם, לערור על החלטתו בפני ועדת הערר, בהתאם לחוק הערר ובפרקי הזמן הקבועים בו. חרף זאת, העותרות שעתירתם עניינה חיובי הארנונה בשנת 2003 ובשנת 2004, לא הגישו השגות לגבי שתי השנים הללו. העותרת 1 הגישה השגה אחת אך ורק לגבי חיובה בשנת 2003, ואילו העותרת 2 לא הגישה השגה או ערר, כלל.
לפיכך, טוענת המשיבה, משמדובר בנושאים המצויים בסמכותם היחודית של מנהל הארנונה וועדת הערר, לא ניתן לקבל סעד בבית-משפט זה, הנעדר סמכות עניינית.
ב. שיהוי - לטענת המשיבה, לוקה העתירה גם בשיהוי ניכר מצד העותרות באשר חלף המועד הקבוע בחוק הערר, בו היה על העותרות להשיג על דרישת התשלום.
העותרת 1 הגישה השגה ביום 21.9.03, בהתייחס לחיובי הארנונה של 2003, ולא הגישה ערר על תוצאותיה. העותרת 2 כאמור גם לא הגישה השגה. ביום 19.2.04 פנו העותרות למשיבה במכתב, וקיבלו מענה ביום 10.3.04 הדוחה את טענותיה .
בחודש יוני 2004 נערכה פגישה בין העותרת למשיבה. בחודש דצמבר הודע להן בכתב כי עמדת המשיבה לא השתנתה. עולה איפוא כי כבר בחודש מרץ ידעו העותרות כי אין שינוי בעמדת המשיבה. העובדה כי נוהל מו"מ – אין בה כדי להכשיר שיהוי, או לעכב מועדים הקבועים בחוק.
לפיכך, טוענת המשיבה כי העותרות שהגישו את עתירתן ביום 2.2.05, הגישוה בשיהוי ניכר של תשעה חודשים. זהו שיהוי, הן אוביקטיבי והן סוביקטיבי. המשיבה היתה רשאית להסתמך על כך, שבהעדר השגה , אין כל טענה לענין חיובי הארנונה .
ג. העדר תצהיר - לטענת המשיבה, בהתאם לתקנה 5 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א – 2000, יש לאמת העובדות בתצהיר. העתירה נתמכת בתצהיר מטעם העותרת 1 ואינה נתמכת בתצהיר מטעם העותרת 2. הגם שמדובר בתצהיר " בגצ"י ", מן הראוי שכל עותר יגיש תצהיר לגבי העובדות הרלבנטיות לגביו.
5. תגובת העותרות לטענות המשיבה – באשר לחוסר סמכות עניינית, הגם שלגבי חלק מטענותיהן בעתירה, יש למנהל הארנונה ולועדת הערר סמכות לדון בהן, לא כך לגבי רוב טענותיהן הנוגעות לאי החוקיות של הסיווג בניגוד לחוקי ההקפאה ותקנות ההסדרים במשק המדינה.
לטענתן, שאלות הדנות באי חוקיות צו הארנונה או באי סבירות תעריפי הארנונה הינן שאלות משפטיות, שמקומן להתברר בבית המשפט האזרחי. ההלכה הפסוקה קובעת, כי ועדת הערר לענייני ארנונה מוסמכת לדון בשאלות של סיווג הנכס, גודלו, החזקה בו, דהיינו, שאלות טכניות ועובדתיות, ואין הוא מוסמך לדון בשאלות שאינן מנויות בסעיף 3 לחוק הערר, כגון אי חוקיות. סוגיות אלו, דינן להתברר בפני בית משפט אזרחי ולכך הסמכות העניינית לדון בעתירתה נתונה לבית משפט זה .
6. לגבי טענת השהוי, טוענות העותרות כי בין הצדדים התקיים משא ומתן ארוך במהלך שנת 2004 והן קיבלו תשובה סופית מהמשיבה רק בתאריך 30.12.04. לכן הגשת העתירה אינה לוקה בשיהוי והיא עומדת במניין הימים הקבועים בחוק.
בנוסף, טוענות העותרות, כי על הטוען טענת שהוי להוכיח, כי הוא הסתמך על מצב הדברים שהביע בעמדתו וידע כי עמדתו נתקבלה בידי הצד השני, ושינוי העמדה יגרום לו נזק .
המשיבה ידעה כל העת כי העותרות אינן מסכימות לחיוב הארנונה, על כן לא יכולה להסתמך על התשלום וממילא לא נגרם לה כל נזק.
7. באשר לתצהיר, די בתצהיר שצורף. בתצהיר " בגצ"י " ניתן להצהיר על עובדות שאינן בידיעתו האישית אלא לפי מיטב ידיעתו או אמונתו, בניגוד לתצהיר בדיון האזרחי. וככלל, אין בית משפט דוחה על הסף עתירה מנהלית מהטעם שלא צורף תצהיר התומך בעובדות, אלא מאפשר להגיש תצהיר נוסף.
דיון
8. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא בפרשנות סעיף 3 לחוק הערר ובמיוחד בשאלת סמכות מנהל הארנונה וועדת הערר לדון בטענות של אי חוקיות הטלת הארנונה על ידי הרשות השלטונית .
חוק הערר קובע בסעיף 3 כך:
(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת
הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים ו ו-269 לפקודת העיריות.
(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון
או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). " (ההדגשה אינה במקור, נ.א)
מלשון הסעיף עולה, כי מי שסבור שנפל פגם בחישוב סכום הארנונה מטעמים המנויים בסעיפים 3-1 דלעיל, יכול להשיג עליה בפני מנהל הארנונה. על החלטת מנהל הארנונה ניתן לערער בפני ועדת הערר.
למנהל הארנונה ולועדת הערר יש סמכות לדון אף בשאלת אי החוקיות, אולם רק ככל שזו נוגעת לאחד מהנושאים המפורטים בפסקאות (1) – (3) של סעיף קטן (א).
לענין סמכות מנהל הארנונה אמר כב' השופט ד' לוין:
"…סמכותו של מנהל הארנונה מצומצמת היא ומוגבלת לנושאים עובדתיים, טכניים ברורים בלבד. שאלות עקרוניות יותר, כמו הקריטריונים שנקבעו לאופן הטלת הארנונה, סבירות גובה הארנונה וכד', אין הוא רשאי להידרש.
(בג"צ 764/88 - דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו(1), 793 עמ' 799-800).
ב"כ העותרות מבקש לבסס מסקנתו על פסק-דין זה, ולהכניס את עניינו לגדרם של החריגים של אי-החוקיות הנקובים בסעיף (ב) דלעיל. אלא שפסק-דין זה ממחיש באלו שאלות סבירות ואי-חוקיות ידון בג"צ (כיום בית משפט לעניינים מינהליים). העותרת שם טענה, כי השומות אינן סבירות שכן הן צריכות להקבע בהשוואה לשיעורי המס המוטלים ברשויות אחרות וכן טענה כי יש להתחשב ברווחיות עסקיה, מספר עובדיה וכמות השרותים שצורכת .
בין יתר הטענות, אף טענה לסווג הנכס. אולם כפי שקבע כב' השופט ד. לוין "רוב טענותיה הינו בגדר שהבאתי לעיל – "שאלות של סבירות" וכיוון שכך יכולים אנו להזקק להם". מכוח הסמכות הנגררת לדון בשאלות אגב, נדונה שם גם שאלת הסווג.
לא כן בענייננו. עניינה של העתירה, כפי שפורט בפסקה 3 דלעיל, רובה ככולה בשאלות של סווג הנכס, גודל השטח ומי הם המחזיקים. שאלות אלו כולן חוסות בגדרו של סעיף 3(א) לחוק הערר. גם שאלת החוקיות או אי החוקיות של נושאים אלה, חוסה בגדרו של סעיף 3(ב) הנ"ל. כך קבע המחוקק ברורות ולא ניתן להבין את סעיף 3(ב) באופן שונה.
הרציונל העומד בבסיס סעיף 3 בואר היטב בפסיקת בית המשפט העליון:
"התכליות הבסיסיות העומדות ברקע הקמתם של גופי הערר השונים מבטאות מגמה כוללת לייחד את הדיון הראשוני במחלוקות בין האזרח לרשות במסגרתם, ולהוציא מחלוקות אלה בשלבן הראשון מתחום השיפוט של בתי המשפט הרגילים.
לתכליות אלה תוצאות פרשניות בתחומים הבאים:
(1) סמכות גופי הערר לדון בענינים שהחוק הפקיד בידם הוכרה כמצדיקה בדרך כלל הימנעות בתי המשפט מלדון באותם ענינים, בבחינת קיומו של סעד חילופי.
(2) ניתן לאתר מגמה פרשנית רחבה של סמכויות גופי הערר כפי שהוגדרו בחוקים המקימים אותם.
(3) הוכרה זכותו של גוף-ערר לדון ולבחון את שאלת קיום סמכותו הוא, אף בלא אמירה מפורשת על כך בחוק המיוחד" .
(רע"א 2425/99 - עירית נס-ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4),481 עמ' 491-492).
אמנם צודקים ב"כ העותרות בטענתם, כי אין מדוברבדברים מוחלטים. לעיתים קו הגבול בין אי סבירות או אי חוקיות הנוגעים לעניינים המנויים בסעיף 3(א), לבין עניינים אחרים עשוי להיות מעורפל ולא חד משמעי. במקרים אלו קבע בית המשפט העליון, בדבריה של השופטת שטרסברג-כהן בענין קרשין, כך:
"גם כאשר פתוחה בפני נישום דרך ההשגה יש שלא תיסגר בפניו דרך הפנייה לבית המשפט. לבית המשפט נתונה הסמכות לדון בתובענה גם כאשר המחוקק קבע מסלול אחר לטפל בעניין, אלא שבית המשפט לא יפעיל סמכות זו כדבר שבשגרה, כאשר פתוחה בפני התובע דרך אחרת. לא בהכרח מוציאה דרך ההשגה את האפשרות לפנות לבית המשפט במיוחד כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית נטענת, כפי המקרה שלפנינו."
(ע"א 6971/93 - עיריית רמת-גן נ' שאול קרשין, פ"ד נ(5), 478, עמ' 481-482).
9. בענייננו, מרבית העתירה היא בנושאים טכניים ולא בנושאים בעלי חשיבות עקרונית. גם אין בעתירה טענה של הבטחה שלטונית. טענותיהן של העותרות הן באשר לסיווג לא נכון של שטחי החניה המקורים שבחזקתן, וכי הסיווג נעשה בניגוד לחוקי ההקפאה שאסרו על שינוי. כן טוענים, כי יש להחסיר משטח החניה שטחים שנועדו לתמרון. באשר למשרדים, טוענים כי יש להפחית שטחים שהשכירה לאחרים, וכן שהתעריפים בהם חויבו אינם כדין והם נוגדים את חוקי ההקפאה.
10. לא בכדי יצר המחוקק טריבונל מיוחד שידון בשאלות הטכניות הכרוכות בענייני ארנונה.
לבית משפט אין את הכלים, אין את היכולת, ואין את הסמכות לשלוח מפקחים מטעמו שישומו וימדדו את גודל הנכס, את סווגו ומי הוא המחזיק. לטריבונל המיוחד שנקבע לשם כך, נתנו הן הסמכויות והן הכלים לעשות כן .
סוגיות כפי שמעלה עתירה זו, הגם שכינוה במינוחים השאובים מהמשפט המנהלי, של חוסר סבירות, אי-חוקיות וכו', הינן סוגיות טכניות עובדתיות. אין מדובר בסוגיות שמנהל הארנונה אינו מוסמך לדון בהן. לעומת זאת, מדובר בסוגיות שבית משפט זה אינו יכול, בהעדר כלים מתאימים, לדון בהן .
תמוה בעיני, שהעותרות, שסברו שנפל פגם בשיעורי הארנונה, לא פנו מלכתחילה בדרך המלך, קרי, פנייה בדרך של השגה. העותרת 1 הכירה את הפרוצדורה, שכן פנתה בהשגה באשר לתשלומים עבור 2003. ערר על החלטה זו לא הגישה, ובשנת המס לאחר מכן לא פנתה כלל. עותרת 2 לא פנתה בכלל.
11. המסקנה העולה, כי שאלת הסיווג, הנכסים, גודלם, המחזיק בהם ושאלת חוקיות דרישת תשלום הארנונה בשל פרמטרים אלה הם בתחום סמכותו היחודית של מנהל הארנונה, וועדת הערר. ההליכים בפורום המתאים לא מוצו, ודין העתירה מטעם זה להדחות על הסף.
12. בנוגע לטענת השהוי ולאי הגשת תצהיר, משקבעתי כי דין העתירה להידחות בשל טענת הסמכות מתייתר הצורך לדון בטענות אלו.
התוצאה
13. העתירה תמחק על הסף .
העותרות ישלמו למשיבה ביחד ולחוד הוצאות התדיינות זו בסך של 18,000 ש"ח + מע"מ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל .
ניתנה היום י"ג בסיון, תשס"ה (20 ביוני 2005) בהעדר הצדדים .
|
תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק
|
|
-
חלוקת השטח המשותף לצורכי ארנונה איזה בית משפט מאת: zebra9@012.net.il
2/7/2005
|
|
|
אודות ARNONA
