1. ערר זה הוא גלגול נוסף של פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון הידוע כפרשת "מנחמי" הראשונה (ע"א 1842/97 1869/97 עיריית רמת גן נ. מנחמי, פ"ד נד (5) 15).

באותו עניין קבע בית המשפט העליון קביעות ועקרונות חשובים לעניין היטלי פיתוח, אולם השאיר חלק מהנושאים לדיון בפני ועדת הערר, והתיק הגיע לועדה זו.

חברת מנחמי הגישה את הערר בקשר להיטל ביוב. הצדדים הביאו ראיות, נערכו חקירות נגדיות והוגשו סיכומים מטעם העוררת, מטעם המשיבה ותשובה של העוררת. שני הצדדים מיוצגים ע"י עורכי דין, המומחים ובקיאים בדיני רשויות מקומיות, כפי שניתן להתרשם מהסיכומים, ומהפסיקה הקודמת שבה יצגו את הצדדים היטב.

2. לטענת העוררת, חויבה בעבר הרחוק בהיטל ביוב, ללא הצדקה חוקית ועובדתית, וזאת היות שעבודות הביוב האחרונות שבוצעו בזיקה לנכס היו בשנת 1957.

עוד נקבע כי העירייה תהיה חייבת להגיש תחשיב לחיובה של החברה כנדרש בחוק הביוב.

עוד נטען כי בסופו של דבר, לאחר שנים רבות, התברר כי עלות ההפרש בקוטר הצינור היתה 948 ש"ח בלבד.

עוד נטען כי הסיכום בין הצדדים היה (בשנת 1989) כי העוררת תשלם רק את הפרש עלויות בין הצינורות, בעוד שכל שאר העבודות בוצעו עוד בשנת 1957.

8. עוד נטען כי חלק מהסוגיות הוכרעו על ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון ולא ניתן להרחיב חזית בשלב מאוחר זה ולא ניתן לעלות טענות בדבר הנחת קווי ביוב אשר לא נזכרו בכתבי הטענות לבית המשפט המחוזי.

באופן כללי, נטען כי העירייה לא הצליחה לבסס את דרישת התשלום שלה בתנאי סעיף 28 לחוק הרשויות המקומיות. העבודה היחידה שרלוונטית היא העתקת צינור ביוב אחד, בעלות שאינה משמעותית.

13. עוד נטען כי בוצעו עבודות ביוב נרחבות בין צומת הרחובות הגובל בפרוייקט עד לנחל הירקון בעלויות גבוהות, עבודות אלה משרתות גם את הנכס והסתיימו לפני מועד סיום הפרוייקט.

14. עוד נטען כי אין לקבל את טענת השתק הפלוגתא, היות שהטענות כאן עולות בקנה אחד עם הטענות בבית המשפט המחוזי.

15. העירייה מכחישה את הטענה בדבר ההסכם לעניין העבודות וקוטר הצינור וויתור על כסף המגיע למשיבה אינו עומד בדרישות החוק ולכן אין להסתמך עליו.

16. נטען כי לפחות בדיעבד התקבלה החלטת מועצה המאשררת את העובדות וכן יש להסתמך על חזקת התקינות של מעשה המינהל.

17. עוד נטען כי לאחר שנים רבות לא ניתן היה עוד לאתר את התחשיב המקורי של העבודות ולכן הומצא תחשיב שהיה ניתן להמציאו ותו לא.

עוד נטען כי די בהמצאת פירוט העלויות לגבי עבודות העתקת קו הביוב מחוץ לחלקת העוררת ופירוט עבודות נוספות כדי לעמוד בדרישת הפירוט.

18. עוד נטען כי הטענה בדבר נזק שנגרם לחלקות עקב הימצאות קו ביוב ישן שהיה צורך להעתיקו, אינה בתחום סמכות הועדה.

19. בעניין מנחמי הנ"ל בבית המשפט העליון קבע כב' הנשיא ברק כי אמנם העירייה חייבת היתה לשלוח דרישת תשלום, אולם אי משלוח הדרישה לא הביאה לבטלות הפעולה המנהלית, היות שהפגיעה בתכלית החוק כתוצאה מביטול הפעולה אינה שקולה כנגד הפגיעה במטרת החוק. במלים אחרות, גם ללא משלוח הודעה אין מקום לפטור את חברת מנחמי מתשלום היטל, בין השאר היות שלא נגרם לחברה כל נזק.

20. כב' הנשיא ברק קבע, כי למרות שהעירייה נכשלה במילוי חובתה לשלוח הודעה על תשלום, אין בכך כדי לשחרר את מנחמי מחובת תשלום ההיטל ובמקביל רשאית מנחמי לתקוף את ההיטל שהוטל עליה בפני ועדת הערר.

כב' הנשיא קבע בנוסף כי בערר תחויב עיריית רמת גן להגיש תחשיב חיובה של החברה, כנדרש בחוק הביוב, והחברה תהיה רשאית לעלות כל טענה למעט טענות שהוכרעו כבר בבית המשפט העליון.

22. כב' הנשיא ברק מסייג את ההלכה בכך שבמקרים ספציפיים, לפי הנסיבות, יתכן כי מששולמו דמי השתתפות אין עוד מקום להטלת היטל וכמובן בהתאם לסעיף 27 לחוק הביוב הקובע כי לנכס שכבר שולמו עליו דמי השתתפות בהתקנת ביוב, לא יחויב עוד בעל הנכס בהיטל לגבי השלב שעליו שולמו דמי ההשתתפות. הוראה זו מבקשת למנוע מבעל הנכס תשלום כפל.

יחד עם זאת, "לגבי שלבים חדשים בהתקנת הביוב ובבנייה בנכס", אין בתשלום דמי השתתפות בעבר משום תשלום כפל.

24. בפסק הדין של בית המשפט העליון ניתנה גם חוות דעת של כב' השופט חשין.

כב' השופט חשין קבע כי הוא מסכים לעיקרי פסק הדין של כב' הנשיא, וכן ציין כי העירייה נכשלה בשרשרת של מחדלים וגם לאחר התהליך בבית המשפט המחוזי, המשיכה העירייה במחדליה ובסופו של דבר לא עמדה בנטל ההוכחה לעניין הפרטים שביסוד חישוב ההיטל. למרות מחדלי העירייה, שואל כב' השופט חשין האם יש במחדלים כדי לשמוט את הקרקע מתחת לתביעה לכיסוי הוצאות התקנת הביוב או קנייתו ומשיב, "התשובה לשאלה זו אינה פשוטה כל עיקר".

25. כב' השופט חשין מסכים כי עצם המחדל של אי משלוח הודעה, כאשר מחדל זה לא גרם לנזק לעוררת, ובין שיסווג כמחדל דיוני פרוצדוראלי, שאינו מהותי ובין שיסווג אחרת, לפי סיווגים אחרים, אין במחדל כדי לפטור את החברה "ממימון מערכת הביוב שהותקנה לשימושה".

26. כב' השופט חשין קובע כי חובתה של העירייה היתה להודיע לחברה על ההחלטה להתקין ביוב, ומחדל נוסף למסור לחברה דרישת תשלום. הדבר נדרש, בין השאר, כדי לאפשר לבעל נכס לקרוא תיגר על חיובו בהיטל ביוב בפני ועדת ערר וערכאות נוספות. לטעמו, אין להקל ראש בכך שהעירייה שוללת מאדם זכויות הקנויות לו בדין, יחד עם זאת לא נקבע בחוק מפורשות כי המחדל יסתום את הגולל על זכותה של העירייה לגבות היטל ביוב. לטעמו של כב' השופט חשין, מחדליה של העירייה עולים כדי הפרת חובה מהותית, וזאת מבחינה נורמטיבית.

ולא רק בידיעתה, אלא על פי דרישתה, הרי עליה לשלם עבור מה שביקשה שיבוצע ומכאן שהסתמכות החברה על המחדל, מהווה שימוש לרעה בזכות. החברה נהנתה בהעתקת קו הביוב, ולכן אין לאפשר כי תושבים אחרים ישלמו עבור ההעתקה עקב הכלל של איסור עשיית עושר ולא במשפט.

27. בית המשפט העליון קבע הלכה שהיא מטבעה, הלכה רחבה. יחד עם זאת, סייג בית המשפט העליון את ההלכה או שלא קבע קביעות בהתייחס למספר נקודות:

א. הזכות לפנות לועדת ערר ולהגיש ערר.

ב. חובתה של העירייה לפעול (לפחות בדיעבד) כנדרש בדין, לקבל החלטות, לערוך תחשיבים ולשלוח הודעות חיוב בתשלום לבעלי הקרקע.

ג. שמירה על זיקה בין עלויות הביוב להיטל הביוב. (התחשיב).

ד. הזכות להימנע מתשלום כפל (לפי הפרשנות המצומצמת).

28. לאחר מכן, ניתן כפסק דין הידוע כפרשת מנחמי השניה ע"א 1270/02 ו – 1397/02 עיריית רמת גן נ. מנחמי, ניתן ביום 23.12.03. פסק דין זה לא שינה, אלא יישם את הלכת מנחמי הראשונה.

באותו עניין, קבעה כב' השופטת חיות כי בעבר נקטו בשיטת דמי השתתפות אולם בעקבות חקיקתו של חוק הביוב שונתה השיטה לשיטה של היטל בשיעורים קבועים למטר רבוע של קרקע ולמטר רבוע של בנייה. ההיטל מחושב על פי הערכות ותחשיבים באשר למכלול ההוצאות הכרוכות בהתקנת תשתיות לביוב, לרבות תשתיות עתידיות. הארוע המקים את החבות בהיטל הוא החלטת הרשות המקומית להקים ביוב. יחד עם זאת, נאסרו תשלומי כפל לפי סעיף 27 לחוק. (עניין זה הוסבר כבר לעיל).

29. כב' השופטת החליטה כי בדומה לפרשת מנחמי הראשונה (לעיל), כשמוקמים בניינים חדשים נוצר שלב חדש החייב בהיטל ואין מדובר בתשלום כפל, למרות תשלומי השתתפות ששולמו בעבר, כמו כן הקמת תשתית ביוב חדשה ומשופרת גם ללא שינויי בנייה, יכול שתחייב בדמי היטל ביוב ואין לראות בכך תשלומי כפל. במלים אחרות, "השלב החדש" של הקמת תשתית ביוב, יצדיק היטל או הקמה של מבנים חדשים.

30. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעבודות הספציפיות (העתקת הצינור) שבוצעו בשנת 1989. כדי לאפשר את בניית הבניין, היה צורך להזיז קו ביוב, וכן הוגדל קוטר הקו. הקו עבר קודם בתוך המגרש והפריע לבנייה, ולכן היה צורך להזיזו, וכך נעשה, בעלות נטענת של 26,687 ₪. הקו המועתק הוא ששירת גם את המבנה שבנתה העוררת.

לעניין זה קבע בית המשפט העליון בפרשת מנחמי הראשונה, כי העתקת הקו היא עבודה חדשה, ולכן אין כפל תשלומים. העירייה טוענת כי מתקיימת זיקת הנאה בין התשתית הספציפית הנ"ל לבין תשלום ההיטל, מכאן שרשאית היתה לגבות את הסכום הנ"ל.

אלא שהעוררת טוענת כי הקו הישן היה מכשול במקרקעין, אשר נועד לשרת דיירי רחוב התמרים בעורפם של מקרקעי העוררת. נטען כי לא היתה מניעה להתחבר לקו אחר ועוד נטען כי בית המשפט העליון קבע קביעה עקרונית בלבד ושלל את הטענה לכפל תשלום, יחד עם זאת קבע כי לעוררת שמורות כל הטענות לטעון בפני ועדת הערר כנגד החיוב שהוטל עליה, ומכאן מסקנתה של העוררת היא שאין מקום לגבות את "מלוא היטל הביוב שנגבה ממנה".

31. העירייה טוענת כי בשיטת ההיטל נדרשת רק זיקת הנאה בין התשתית הספציפית לבין תשלום ההיטל, להבדיל מזיקת מימון. דהיינו, אם בוצעה עבודה כלשהי ע"י הרשות, רשאית היא לגבות "את כלל הוצאות הרשות המקומית בגין אותו סוג של עבודות תשתית".

אם נקבל טענה זו, מתברר כי עמדת העירייה היא שההיטל הנדרש מבטא יחס מסוים בין כלל ההוצאות של הרשות לאותו סוג של עבודות תשתית, דהיינו ביוב לחיוב המוטל על המבנה החדש. אכן גישה זו עולה בקנה אחד עם פרשת מנחמי השניה, שבה נקבע כי שיטת ההיטל היא שיעורים קבועים למטר רבוע של קרקע ולמטר רבוע של בנייה, בזיקה למכלול ההוצאות הכרוכות בביוב.

32. עד כאן העיקרון הכללי. כדי ליישם את העיקרון על המקרה הספציפי, חייבת העירייה להראות מה היה סך ההוצאות בנושא ביוב בתקופה הרלוונטית וכיצד חושב ההיטל לגבי העוררת. לדוגמה, ניתן לנקוט בשיטה המצוינת בפסק מנחמי האחרון ולחלק את סך ההוצאה הרלוונטית בין כל הגורמים הרלוונטיים, לדוגמה כל המבנים שנבנו, או שביקשו לקבל היתר בשנה מסוימת באזור הרלוונטי. ניתן לחשוב גם על שיטות אחרות.

בפסק מנחמי הראשון נקבע ע"י כב' הנשיא ברק, כי הדרישות מהרשות, שניתן לכנותן פורמליות, אמנם אין להתעלם מהן, אולם ניתן לתקן מחדלים בדיעבד, ומבחינה מהותית עדיף בהיבט הציבורי הכללי שהתשלומים הדרושים יבוצעו אפילו אם ההליכים לעניין אישור ההיטל בפורומים העירוניים השונים לא היו נטולי פגמים.

אלא שכב' הנשיא ברק לא אישר בסופו של דבר את ההיטל, אלא היפנה את העוררת לועדת הערר, כדי שתטען כל טענותיה, ומכאן ברור כי יש צורך לבחון האם די בפעולות שעשתה הרשות כדי להצדיק את ההיטל, לרבות הפעולות שעשתה בדיעבד, וכן יש צורך לבדוק האם אכן מבטא ההיטל שנדרש במקרה זה את הזיקה, לפחות ברמה הכללית בין הוצאות הרשות לסכום שנדרש.

33. מבחינה עובדתית, הוקם במקום מבנה בשטח גדול ולכן ברמה העקרונית, ועל רקע הפסיקה שפורטה לעיל, יש ממש בטענת העירייה כי באופן עקרוני היה מקום להטיל היטל ביוב, אלא שמעבר לפן העקרוני יש לבדוק באופן ספציפי את הזיקות, כפי שפורט לעיל, דהיינו: (א) הזיקה בין סך ההוצאות שהוציאה העירייה בתקופה הרלוונטית לעניין ביוב (אם היו) ובין הפרויקט, וכן: (ב) יש לבדוק אם ההליכים הפורמליים והמעשיים שנדרשה העירייה לעשות, בוצעו לפחות ברמה מסוימת, ולפחות בוצעו בדיעבד.

הנטל להראות כי שני האלמנטים הנ"ל נתקיימו, מוטל על העירייה.

34. יש לציין, כי היטל ביוב שונה ממסים או מחיובים אחרים כדוגמת ארנונה. מסים בכלל מוטלים באופן שרירותי, לדוגמה מס הכנסה ומע"מ. גם ארנונה מוטלת בשיעור קבוע שאין תוקפים אותו ברוב המקרים, אלא הויכוח הוא על שטח הנכס ועל ייעודו ולא על עצם התעריף.

לעניין היטל ביוב המצב שונה: היטל ביוב, כפי שפורט, מבטא זיקה בין הוצאות שנעשו והוצאות עתידיות ובין המקרקעין, תוך הכנסת מקדם מסוים, לדוגמה לפי שטח המקרקעין או הבנייה, ובהתחשב בסך ההוצאות שהוציאה העירייה. מכאן שאם אין במשוואה הוצאות רלוונטיות, לא ניתן לחשב את ההיטל. אמנם ההנחה היא שיש לעירייה הוצאות המתייחסות להקמת תשתית הביוב (יש לזכור, כי ההוצאות השוטפות לאחזקת מערכת הביוב משולמות באופן שונה ע"י הוספת דמי ביוב, בשיעור קבוע לכל מטר מעוקב של מים, המופיע בחשבון המים של התושבים), לכן על העירייה להראות מה היה סך ההוצאות הרלוונטיות להקמת תשתית ביוב, בתקופה הרלוונטית לדרישת ההיטל.

נשאלת השאלה האם הצליחה העירייה להראות האם היו הוצאות ומה היו הוצאותיה, כאמור.

35. בסיכומיה, מתייחסת העירייה להוצאות של הזזת קו ביוב, שפורטו לעיל, והגדלת קוטר הצינור. הוצאות אלה כשלעצמן סבירות ויש להן זיקה לנכס. לעניין זה התנגדה העוררת, אולם יש לקבוע כי יש זיקה בין הבנייה לבין ההוצאות שנדרשו להזזת הקו. אלא שמתברר כי סך דרישת היטל הביוב, נכון לתאריך הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי בשנת 1991, עמד על -.290,195 ₪. מכאן ברור כי העירייה גבתה כספים, לא רק עבור הזזת קו ספציפי בסמוך לבניין (כ – 26,000 ₪), אלא גבתה סכום גבוה הרבה יותר.

נשאלת השאלה האם גביה זו היתה מוצדקת וכיצד חושב הסכום. הסכום שולם תחת מחאה, לאחר מכן נפתחו ההליכים אשר התרבו עם השנים וטרם נסתיימו.

36. התביעה בבית המשפט המחוזי: בדיקת כתב ההגנה, אשר הוגש ב – 5.5.91, מראה כי העירייה טענה כי היטל הביוב נדרש לפי סכום מסוים כפול שטח המבנה. אין להבין מכתב ההגנה מה היו הנתונים שביססו את גובה ההיטל, היות שאין פירוט בעניין זה בכתב ההגנה. במהלך הדיון בתיק בבית המשפט המחוזי ביום 28.4.96 העיד מהנדס מטעם העירייה. הוא העיד על הזזת קו הביוב, כפי שפורט לעיל, וכן העיד איזה בתים מחוברים לביוב, אם כי לא ידע לומר בעל פה מה היתה עלות הביצוע של העתקת הקו.

בפסק הדין שניתן ע"י כב' השופטת שטרנברג אליעז, נקבע כי חובת הראיה להראות כי החיוב בהיטל נעשה ביחס להוצאות רובץ לפתח העירייה. השופטת הנכבדה מציינת כי העבודות שנעשו ביחס לפרויקט היו העברת קו ביוב מחוץ למגרש של העוררת, ללא שיש מידע לגבי פרטים ועלויות של העבודות. עוד קבעה כי העירייה קנתה סמכות לחייב את התובעת (העוררת) בגין העתקת הקו, אולם לא הוכיחה את הוצאותיה. בהמשך קבעה השופטת הנכבדה כי דרישת ההודעה היא דרישה מהותית, ומכאן שללא הודעה כדין לא התגבש החיוב.

קביעה זו, הפך בית המשפט העליון בכך שקבע כי העדר הודעה אינו פגם היורד לשורשו של עניין, והפגם ניתן לתיקון, אפילו באיחור.

נשאלת השאלה האם תוקנו שאר הפגמים. במלים פשוטות, האם עמדה העירייה בנטל להראות את הזיקה בין הסכומים לעלויות לעניין ביוב בתקופה הרלוונטית. וכמובן השאלה הנוספת האם נתקיימו ההליכים הדרושים, החלטות, הודעות וביצוע (במקרה זה גם הביצוע רלוונטי, היות שחלפו שנים רבות וניתן לבדוק אם תוכננו פרוייקטים והאם בוצעו פרויקטים מתוכננים או שלא בוצעו).

החובה להראות זיקה בין שיעורי ההיטל לבין ההוצאות שהוצאו אינה חדשה ונקבעה לא רק בפסק הנ"ל ע"י כב' השופטת שטרנברג, אלא מקורה בסעיף 17 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), המגביל את סמכות הרשות לגבות היטל ביוב לסכומים שהוציאה או תוציא להתקנת הביוב. דרישה של תשלומים מעבר לכך חורגת מסמכות הרשות, על פי החוק. (ראה עמ' 9 לפסק המחוזי הנ"ל – ת.א. 433/91). בית המשפט העליון לא שינה עקרון זה והתייחס לפגם הטכני של אי משלוח הודעה.

37. בתצהיר העדות הראשית מטעם העירייה שהוגש בערר זה, מציין מר פליישמן מאגף הנדסה ותשתיות של העירייה, כי העירייה אכן העתיקה את קו הביוב מחוץ לחלקה והגדילה את הקוטר. הוא מכחיש סיכום כביכול בינו לבין מר מנחמי בקשר לשאלת החבות הכספית ותשלומי עלויות הביוב. הוא מכחיש שסוכם אך ורק על תשלום ההפרש שבין קוטר הצנרת (מ – 6 אינץ' ל – 8 אינץ'), וכן מכחיש כי העירייה חייבת להמציא ניתוח מחירים בקשר לעבודות ביוב.

מעבר לכך, מתייחס המהנדס, באופן כללי, לעבודות תשתית ופיתוח, לכוונה להתקין קו ביוב בדרך דוד בן גוריון. הוא ציין כי הותקן קו ביוב חדש ברח' בן גוריון.

38. תצהיר נוסף הוא של מר יוני מנדלוביץ, מאגף הגזברות של העירייה. לטענתו, עלות העתקת קו הביוב היתה 28.687 ₪ . כמו כן, שילמה העירייה תשלומים לחברת נתיבי איילון בקשר לעבודות ביוב בדרך דוד בן גוריון.

39. תצהיר נוסף הוא של מר קופרשלק, מאגף ההנדסה, המשמש כמפקח בנייה, המתייחס לשטחי הבנייה החדשה שניתן לבנות ברח' בן גוריון, כנראה כל הרחוב, היות שיש התייחסות לבתים רבים ממספר 2 ועד מספר 42, כנראה החלק המערבי של הרחוב ומציין כי ברחוב בוצעו עבודות בנייה נרחבות, עקב כלליות התצהיר, הרלוונטיות אינה ברורה.

מן הדברים עולה כי ההיטל שדרשה העירייה, לא היה תחשיב בצידו, והטעם לכך הוא, לטענת העירייה, שמשרד הפנים לא דרש זאת.

41. נשאלת השאלה האם דורש החוק קיומו של תחשיב כזה. התשובה היא כמובן חיובית, יש צורך שתהיה זיקה בין ההוצאות כאמור להיטל וזיקה כזאת ניתן לחשב אך ורק כאשר יש תחשיב, או לפחות נערך תחשיב בדיעבד. כאשר אין תחשיב, אין זיקה, וממילא התברר כי ההיטל בזמנו היה היטל שרירותי, שאין ידוע כיצד נקבע, האם באופן שרירותי לחלוטין או בהסתמך על אומדן כללי זה או אחר, אלא שגם אומדן לא היה. אין כל מידע בעניין זה, מתברר כי עד שנת 2002 לא היה כל תחשיב רלוונטי בנמצא.

42. בית המשפט העליון קבע כי ניתן להגיש תחשיב גם באיחור, אולם מתברר כי התחשיב שהוגש באיחור של 14 שנים אינו מניח את הדעת.

לטענת העוררת, גם לפי שיטת ההיטל חייבת להישמר זיקה מימונית בין גובה החיוב לעלות העבודות, וזאת בין השאר מכח סעיף 28 לחוק הביוב. סעיף זה דורש כי לא רק שתמסר הודעה לבעל הנכס בדבר התשלום הנדרש, אלא שההודעה תכלול את הפרטים ששימשו יסוד לחישוב ההיטל.

מתברר כי פרטים אלה לא היו בנמצא, לא אז בשנת 1988 וגם בשנת 2002 לאחר שנערך תחשיב באיחור של 14 שנים, אין פרטים אלא פרטים רלוונטיים חלקיים בלבד.

43. העוררת מעלה טענות כלפי התחשיב עצמו בטענה כי הוכנסו עלויות רבות שאינן רלוונטיות בחלקן עלויות של פרויקטים שנעשו בעתיד הרחוק, יחסית למועד הדרישה.

אמנם, כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון, ניתן למחול על מחדלים וניתן לפעול במקרים מסוימים גם בדיעבד. מכאן שהיה צורך לפחות לערוך את התחשיב באופן שהיה נערך בשנת 1988, אלא שהדבר לא נעשה.

בית המשפט העליון קבע כי ניתן לתקן ליקויים בדיעבד. יש לזכור כי הליקוי שאליו התייחס בית המשפט בעיקר היה אי מתן ההודעה כלל. בית המשפט המחוזי קבע כי מתן ההודעה הוא שלב מהותי בדרך לחיוב. בית המשפט העליון הפך קביעה זו, יחד עם זאת הותיר בית המשפט העליון את שאר הנושאים לבירור במסגרת טענות בפני ועדת הערר, לאחר שהרשה הגשת תחשיב. גם לפי פסק דין מנחמי השני, לא נשללה הזיקה שבין מכלול ההוצאות להיטל. למעשה חוזר בית המשפט באותו עניין על האמור בסעיף 28 לחוק הביוב.

44. העוררת טוענת כי כל המסמכים הרלוונטיים היו בידי העירייה כבר בשלב הדיון בבית המשפט המחוזי, אולם זו סירבה להציגם, ולראיה דווקא אחרי שנים רבות בשנת 2002 הצליחה לאתר את המסמכים, שהיו חדשים בשנת 1991.

עוד טוענת העוררת כי עבודות הביוב הנוספות הנזכרות כיום בטיעוני העירייה אינן רלוונטיות, אינן גובלות במקרקעין של העוררת ולא נזכרו כלל בכתב ההגנה שהוגש בשנת 1991. נטען כי חלק מהעבודות רלוונטיות רק לשנת 2000 בעוד שתכנונן נעשה רק בשנת 1991.

לטענות עובדתיות אלה יש בסיס בחקירה הנגדית של מר פליישמן, נציג העירייה, אשר אישר את האמור. מכאן ברור כי חלק מהותי מהעבודות ששימשו כבסיס לתחשיב שנערך בשנת 2002 לא היו רלוונטיות, היות שלא ניתן לכלול בתחשיב שאמור להיערך בשנת 1988, עבודות שתכנונן החל ב – 1991 וביצוען נמשך עד שנת 2000. עבודות כאלה אינן חלק מתחשיב ההוצאות להיטל הביוב, גם לא לתחשיב של הוצאות עתידיות, נכון ל - 1988. הוצאות עתידיות, פירושן הוצאות ידועות. ספק אם הוצאות אלה היו ידועות בתקופה הרלוונטית, כמו כן יש לשמור על מסגרת זמן סבירה לגבי העתיד ולא ניתן לכלול הוצאות שהוצאו כ – 10 שנים לאחר עריכת התחשיב.

45. התוצאה בשלב זה, לאחר שחלפו שנים רבות, היא שלא תוקנו הליקויים, ומכאן שבהעדר החוליה ההכרחית - הזיקה המימונית - העדר התחשיב תחילה והפגמים המהותיים שנפלו גם בתחשיב שהוכן לאחרונה, לא הרימה העירייה את הנטל. אי קבלת הערר בשלב זה משמעה הכרה בכך שהעירייה רשאית לקבוע באופן שרירותי את גובה ההיטל, ללא כל זיקה רלוונטית, ובניגוד לחוק הביוב. ברור כי לא ניתן ללכת בדרך זו.

ליקויים נטענים נוספים הם העדר החלטות של העירייה, אולם לפי התוצאה אין עוד צורך להידרש לסוגיה זו.

46. נושא אחרון שיש להידרש הוא הסיכום הנטען בין מר מנחמי לעירייה בדבר צמצום ההוצאות לנושא של ההפרש בקוטר הצינור בלבד.

לטענת העירייה בסיכומיה, עלות העתקת הקו היתה 26,687 ₪ נכון ליום 26.2.89.

לעניין זה, היות שקיים ערפול עובדתי וטענות סותרות, כאשר הנטל להראות פטור ספציפי מוטל על העוררת, יש לקבוע כי הנטל לא הורם. קביעה זו עולה גם בקנה אחד עם העקרונות שקבע בית המשפט העליון, דהיינו תשלום דמי השתתפות בעבר אינו פוטר מתשלום היטל, ובמקרה זה אין להעניק פטור כאשר מתברר כי העבודות אכן בוצעו בפועל להעתקת הצינור. זו היתה גישתו של כב' השופט חשין, וברור כי עמדתו מחייבת את הועדה ואת הצדדים, לאחר שנקבע כי עניינים שהוכרעו בבית המשפט העליון לא יבחנו שנית.

47. עקב הנסיבות של תיק זה, לרבות הליקויים שבפעולות העירייה אשר ברובן לא תוקנו עד עצם היום הזה, אי הצגת תחשיבים אמיתיים בהתייחס להיטל, לאחר שכב' הנשיא ברק קבע כי העירייה חייבת להגיש תחשיב זה. הניסיון להטיל היטל בדיעבד שנים רבות לאחר המועד הרלוונטי אשר קדם לשנת 1989 וכמובן בהתחשב בפסיקת בית המשפט העליון בתיק מנחמי הראשון אשר תחם את גדר המחלוקת שבין הצדדים, בהתאם לטענות שנטענו בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון. הכלל הרגיל הוא שעמדות הצדדים והעובדות נקבעות נכון ליום פתיחת ההליכים, במקרה זה לפני שנים רבות. ההזדמנות להגשת התחשיב שניתנה ע"י בית המשפט העליון, פירושה היה תחשיב בדיעבד אך נכון לשנת 1988, כולל עבודות מתוכננות, אך לא תחשיב נכון לתקופות מאוחרות הרבה יותר.

בית המשפט העליון איפשר הגשת ערר, וגם איפשר במידה מסוימת לעירייה לתקן את מחדליה, אולם כאמור המחדלים תוקנו באופן חלקי ביותר ולא ניתן להסתמך בשלב זה על עבודות שבוצעו שנים לאחר המועד הרלוונטי. גם מבחינה מהותית, עובדתית לא הראתה העירייה שהיתה הצדקה לדרישה של 290,000 ₪ או לסכום בסדר גודל כזה. כל שנותר הוא סכום קטן יחסית בסך 26,000 ₪.

אם ידחה ערר זה, משמעות הדבר היא שהחלטות העירייה לעניין היטלים הן שרירותיות לחלוטין ואינן דורשות כל תשתית משפטית או עובדתית במועדים הרלוונטיים, ואף אין צורך לתקן ליקויים בתוך זמן סביר, ואין צורך להראות תחשיב או הוצאות, גם לא בדיעבד. בשלב מאוחר זה, לאחר שחלפו שנים רבות, יש למירוץ הזמן משמעות. המחדלים שנעשו בזמנו לא תוקנו, בייחוד לאחר שגם התיקון לא הוביל את העירייה לתוצאה המקווה והיווה תיקון חלקי בלבד של המחדלים.

48. בית המשפט העליון בפסק דין מנחמי הראשון מתייחס לתיקון בדיעבד של מחדלים, אולם כאשר חלפו שנים רבות וכאשר תיקון המחדלים היה חלקי ביותר, יש לקבל את הערר.

במקרה זה, על נסיבותיו הספציפיות, יש מסה מצטברת של נסיבות המצדיקה קבלת הערר.

ניתן להעיר בשוליים, כי יש להצטער על עינוי הדין שנגרם. ההליך נוהל 3 פעמים, בבית משפט מחוזי, בבית משפט העליון ובועדת הערר במשך תקופה של 16 שנים עד כה.

49. התוצאה האופרטיבית היא שהעירייה תשיב לעוררת את הסכומים ששילמה בזמנו, ההחזר הוא בסכום ששולם בזמנו כהיטל ביוב (כ – 290,000 ₪) בקיזוז הסכום שצויין בסעיף 46 לעיל, המתייחס לעבודת העתקת קו הביוב בסכום של 26,687 ₪ נכון ליום 26.2.89. ההחזר בצירוף ריבית והצמדה כחוק.

לעניין ההוצאות: לפי התוצאה, יש מקום לחייב את העירייה בהוצאות עקב קבלת הערר ברובו.

העירייה תשלם לעוררת הוצאות בסך 20,000 ₪ + מע"מ, וכן אגרת ההליך, אם היתה.

ניתן להגיש פסיקתא, המבטאת את הסכומים המעודכנים בצרוף הפרשי ריבית והצמדה וכו'.

ניתן היום 19.6.2005 בהעדר הצדדים.