1. התובעת שכרה דירה מן התובעת והתגוררה בה במשך ארבע שנים. היא שילמה את הארנונה בעת החזקתה בדירה.
2. התובעת פינתה את הדירה במועד שנקבע בהסכם השכירות בין בעלות הדין. הנתבעת השכירה את הדירה לאחֵר וזה התגורר בה במשך למעלה משנה. לאחר מכן מכרה התובעת את הדירה.
3. לאחר שהתובעת עזבה את הדירה, המשיכו הודעות חיובי הארנונה להגיע על שמה לדירה אך מעולם לא הגיעו אליה, שכן לא התגוררה שם עוד. מובן שהיא לא שילמה אותם. מן הסתם כלל לא ידעה על הודעות התשלום הללו.
4. לימים נקטה עירית כפר סבא בהליכי הוצאה לפועל נגד התובעת ותבעה את הארנונה בגין התקופה שלמעשה התובעת לא התגוררה בדירה כלל.
5. התובעת הודתה, כי לא הודיעה מעולם לעירית כפר סבא על סיום ההסכם עם הנתבעת וכך המשיכה העיריה לחייב אותה למרות שהיא כבר לא התגוררה בדירה.
6. לפי האמור בכתב התביעה, אמרה הנתבעת לתובעת שהיא תודיע לעיריה על חילופי הדיירים בדירתה.
7. כאשר קיבלה לראשונה את הודעת עירית כפר סבא בדבר חובה, הביעה התובעת את פליאתה וטענה, שהנתבעת אמרה לה שאל לה לדאוג, שהכל יסודר. כששאלה את הנתבעת מדוע לא הודיעה לעיריה על חילופי הדיירים, אמרה לה הנתבעת כי איבדה את הסכם השכירות עם הדייר המחליף.
8. אין הנתבעת חולקת על טענת התובעת, כי התובעת שילמה את חובה לועד הבית עד שיצאה מן הדירה.
9. כמו כן אין מחלוקת שהתובעת שילמה בעבור מים עד מועד צאתה את הדירה.
10. התובעת הטעימה בכתב התביעה את דרך התנהגותה של הנתבעת – שהיא עורכת דין – שבאמצעותה גרמה לתובעת להסתבך בחוב שאינה למעשה חייבת אותו.
11. הנתבעת טענה בכתב הגנתה, כי התובעת הבטיחה לה ללכת עם הדייר המחליף לעיריה ולהודיע שם על חילופי הדיירים אך היא לא עשתה כך. עוד טענה הנתבעת, כי התובעת אמרה לה את הדברים בנוכחות בעלה, שהוא משכיר דירות ובעל מקרקעין.
12. התובעת הכחישה טענות אלה מהחל ועד כלה, הן לגבי קיומה של שיחה כזו בכלל והן לגבי עיסוקו של בעלה, שאין לו דירות ואין לו נכסים. עוד טענה הנתבעת, כי מעולם לא הבטיחה לתובעת לטפל בעיריה בנושא החלפת שם הדייר.
13. במהלך הדיון בבית המשפט הודתה התובעת, כי היא לא הודיעה מעולם לעירית כפר סבא, שהיא סיימה להיות שוכרת הדירה. היא הסבירה את הדבר באי ידיעה.
14. התובעת אמרה, כי לאחר שהדייר המחליף עזב את הדירה, היתה זו ריקה במשך זמן מה ואחר כך מכרה אותה התובעת.
15. בית המשפט בדק אחת לאחת את טענותיהן של בעלות הדין.
16. כמו כן היתה לבית המשפט אפשרות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדויות.
17. ככלות הכל, "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971).
18. "בנוהג שבעולם המשפט, כשבאות לפני השופט שתי עדויות הסותרות זו את זו, מכריע ביניהן השופט על-ידי המהימנות שהוא מייחס לזו ושהוא שולל מזו. יש והמהימנות נובעת או מושפעת מתוך נסיבות חיצוניות שהוכחו לבית-המשפט, יש והמהימנות אינה אלא פרי התרשמותו או 'טביעת-עינו' של השופט. בתי-המשפט שלערעור הרגילו עצמם שלא להרהר אחר מידותיו של השופט שראה ושמע את העדים והתרשם מהם ; ועד כה יצאו מכלל זה אך מקרים נדירים ביותר, אשר בהם טפחו אותן נסיבות חיצוניות אובייקטיביות על-פני המהימנות אשר השופט ראה לייחס לעדות פלונית" (ע"א 803/75 נתן מונרוף נ' משה ואסתר קלינמינץ ואח', פ"ד ל, 3, 179).
19. "התרשמות היתה מאז ומעולם אחד מ'כלי העבודה' המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף אותה, וחרף כל המגבלות והקשיים שהיא מעמידה – אין לזלזל בערכה" (ע"פ 71216/01 + 71310/01 מדינת ישראל נ' מנחם מזרחי וערעור שכנגד, מיום 30.9.2002; תקדין מחוזי 2002 (3), 1979; וראו גם רע"א 10994/02 אגמה מחשוב 1999 בע"מ נ'
, תק-על 2003 (1), 822 ו ע"א 36/99 ראובן יפה נ' עזבון המנוחה חנה גלזר ז"ל ואח', תק-על 2001 (1), 1380 והאסמכתות שם).
20. על יסוד האמור לעיל פוסק בית המשפט, שדין התביעה להתקבל.
21. אין תובענה זו דנה ביחסי התובעת עם עירית כפר סבא. אמת נכון, אי ידיעת החוק אינה פוטרת אדם מחובותיו. חובת המחזיק בנכס להודיע לעיריה על מעמדו כמחזיק ועל כך שהוא חדל מלהחזיק בנכס. דברים אלה חרותים בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים בפרק חמישה-עשר לפקודת העיריות (נוסח חדש) והם גם מודפסים על גב הודעות תשלום הארנונה שרשות מקומית שולחת לבעלי הנכסים או למחזיקים בהם.
22. ברם ביחסים בין התובעת לבין הנתבעת אין לבית המשפט ספק, כי הנתבעת עצמה את עיניה, למצער, ואולי אף התעלמה ביודעין מן המצב שאליו נקלעה התובעת. הנתבעת היא עורכת דין וחזקה עליה שהיא יודעת את החוק, לבטח טוב יותר מן התובעת. כמשכירת נכס לבטח ידעה – גם לא הכחישה זאת – שהמחזיק (קרי: התובעת) הוא המשלם את הארנונה ולא הבעלים (קרי: היא עצמה). קשה להבין את התנהגותה של הנתבעת שלא נתנה כלל את דעתה לנושא תשלום הארנונה לאחר שהתובעת עזבה את הדירה. לבית המשפט נראה, שהנתבעת התעלמה במתכוון מן הנושא וקרוב לודאי שידעה גם ידעה, שהדייר המחליף אינו משלם את הארנונה כלל, שהרי החשבונות המשיכו להגיע על שמה של התובעת. בית המשפט התרשם, שהנתבעת התעלמה מן האפשרות שהתובעת ממשיכה לשלם את הארנונה בעבור הדירה. הדייר המחליף הוא שקיבל את ההודעות בדואר ואז או שמסר אותן לנתבעת או שהתעלם מהן כליל. הודעות על שמו לבטח לא הגיעו.
23. ביחסים בין התובעת לבין הנתבעת פוסק אפוא בית המשפט, שהנתבעת גרמה בהתנהגותה לתובעת נזקים ולמעשה התעשרה שלא כדין על חשבונה.
24. אולי יש לנתבעת עילת תביעה נגד הדייר החלופי ההוא ואולי אין לה. אין זה עניינו של בית משפט זה.
25. בית המשפט פוסק, לאור כל האמור לעיל, שהנתבעת תשלם לתובעת את הסכום של 10,000 ₪.
26. סכום זה ישא ריבית כדין והצמדה מיום 1.9.2003 ועד לתשלום המלא בפועל.
27. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך 2,000 ₪. סכום זה ישא ריבית כדין והצמדה מיום הגשת התביעה ב-10.4.2005 ועד לתשלום המלא בפועל.
המזכירות תשלח מיד בדואר רשום את פסק הדין לכל הצדדים לפי כתובותיהם הרשומות בכתבי בי דין.
ניתן היום כ"ג בסיון תשס"ה, 30 ביוני 2005, בלשכה, בהיעדר הצדדים.
אודות ARNONA
גרסת הדפסה
