1. נושא הערר הוא בקשה לתיקון שומה של חלקה מס' 12 בגוש מס' 18534, להלן המקרקעין, שהמשיב סרב להענות לה ולתקן את השומה שנקבעה על ידו לאחר השגה.

2. עשית השומה הנדונה היא תוצאה של עסקה במקרקעין, מתאריך 17/07/98 לפי הסכם מכר שצורף לערר כנספח א'.

3. הוגשה תחילה השגה על ידי העורר בתאריך 26/10/98, המשיב קיבל חלקית את ההשגה בהחלטתו מיום 13/03/99 והעמיד שווי המקרקעין על סך 233,000.00 ₪, והמס המגיע ממנו שולם על ידי הקונה (ולא על ידי המוכר כקבוע בחוק). מן הראוי לציין כי על החלטה זו לא הגיש העורר ערר והשומה הפכה לשומה סופית. על עובדות אלו אין מחלוקת בין הצדדים בערר זה.

4. העורר המתין עד לתאריך 09/01/03 והגיש הפעם בקשה לתיקון השומה שהיתה שומה סופית, זאת בהתאם לסעיף 85, להלן סעיף 85, של חוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה, ורכישה) התשכ"ג – 1963, להלן החוק, המאפשר תיקון שומה סופית בשלושה מצבים:

1. כאשר בעת עשית השומה היו עובדות, שנתגלו מאוחר יותר ובכוחן של אלה לבדן, היה המנהל קובע שומה שונה.

2. או שההצהרה היתה לא נכונה, דבר שהשפיע על קביעת השווי בעת עשית השומה על ידי המנהל.

3. או שנתגלתה טעות בשומה.

5. בא כוח המשיב טוען, כי לפי לשון סעיף 85 לחוק, קימות שתי אפשרויות לעשות שימוש בסעיף 85: האחת ביוזמת המנהל עצמו, השניה ביוזמת מי ששילם המס, במקרה זה, הואיל והעורר לא שילם את המס, אלא הקונה, הרי המוכר איננו רשאי ליזום תיקון השומה. לעומת טענות אלו אומר בא – כוח העורר, שכוונת המחוקק באמרו מי ששילם את המס, מכוונת במקרה זה למוכר כיוון שמדובר במס שבח, המוטל על פי החוק על המוכר ואין נפקא מינא מי שילם את המס.

6. שאלת פרשנות נוספת מתעוררת בערר זה, הפירוש שנתן בא כוח המשיב לסעיף 27 לחוק בכל הנוגע לקביעת שווי הרכישה, כאשר מדובר בהעברה ללא תמורה ובתנאי שהמוכר מסר במועד הקבוע בסעיף 73 לחוק, הצהרה לפי סעיף מס עיזבון ושילם את מס העיזבון המגיע ממנו, אזי שווי הרכישה שמקורה ברכישה ללא תמורה, יהיה שווי הרכישה לפי האמור בסיפא של 29 לחוק, כלומר אילו נמכרה על ידי מי שממנו נתקבלה.

7. בא כוח המשיב אומר כי התנאי לנהוג לפי הסיפא של סעיף 29 כלומר ששווי הרכישה יהיה השווי אילו נמכרה על ידי מי שממנו נתקבלה, מותנה בכך שהצהיר העורר על כך בעת הגשת ההצהרה למס שבח. משלא נהג כך העורר, הרי שאין הוא זכאי לעשות שימוש בסעיפים מס' 28, 27, 29 לחוק.

8. השאלות המתעוררות כאן מבחינה עובדתית, אינן במחלוקת ואמנה אותן אחת לאחת:

א. נעשתה עסקת מכר שבה הקונה התחייב לשלם את מס השבח, למרות שהחוק חייב את המוכר בתשלומו.

ב. היתה השגה על השווי ונתקבלה בחלקה, והעורר לא הגיש ערר עליה והמס שהמוכר חייב בתשלומו שולם על ידי הקונה.

ג. כעבור כשלוש שנים מתשלום המס, לאחר שלמעשה השלים משלם המס עם השווי והמס, פנה ובקש תיקון השומה בטענה שנתגלו עובדות שיכולות היו להשפיע על השומה בקביעת שווי הרכישה שהיה, נותן המקרקעין בלי תמורה, שנקבעת לגביו.

9. התוצאה מהבקשה לתיקון לפי סעיף 85 לחוק מגלה לפנינו מצב עובדתי מסוים שנראה לכאורה כשנוי במחלוקת:

א. הבקשה לתיקון שומה לפי סעיף 85 לחוק היא אינה אלא "דרך עוקפת" להביא את השומה לדיון בפני ועדת ערר למרות שמועד הערר עבר מן העולם.

ב. כפי שעולה מהתנגדות בא כוח המשיב להענות לבקשת העורר לפעול לפי סעיף 85 לתיקון שומה, הרי אם תחליט הועדה להעתר לבקשת העורר ותתיר תיקון השומה וכתוצאה מזה יקבע שווי הרכישה לפי הסיפא של סעיף 29, היה המשיב קובע שומה נמוכה יותר כך שהיה שיעור המס שחייב בו המוכר (ששולם על ידי הקונה), נמוך בהרבה משיעור המס ששולם בפועל.

ג. השאלה העיקרית בערר זה היא, אם אמנם ניתן לקבוע שווי אחר שבעטיו המס קטן, כשאלה מהותית, ולא השאלה הדיונית" בדבר עיון מחדש בשומה בהסתייע בסעיף 85 לחוק, או למשל בדרך של הגשת בקשה להארכת מועד, דבר שלא נעשה.

10. עיינו שוב בסיכומי בא כוח המשיב ועימתנו אותם עם סיכומי בא כוח העורר, והגענו לתוצאות הבאות:

א. נראה לנו לגיטימי לעשות שימוש בהוראת חוק שיש בה כדי לעקוף הוראת חוק אחרת בדבר סופיות הדיון. לכן משיקוליו של העורר או בא כוחו בחר בסעיף 85 לחוק.

ג. נכון להבהיר כי סעיף 85 נחקק כדי למנוע חיוב בעל מקרקעין במס מעבר לשיעור שהוא חייב בו מצד אחד, ומצד שני שלא לתת לבעל מקרקעין להתחמק מתשלום המס הנכון, שהוא חייב בתשלומו על פי החוק. סעיף 85 כאמור נותן ברירה למנהל לתקן שומה, אם מצא כי יש טעות בקביעת השווי, או שהוא פעל עקב הטעיה מצד בעל ענין. ומצד שני נתן לבעל המקרקעין ברירה ליזום תיקון שומה, אם מתברר מעל לכל ספק שהוא חויב בתשלום מס בשיעור גבוה מעבר למס ששולם על ידו, הן במס שהוא עצמו חייב והן במס שקיבל על עצמו לשלמו, שיוכל בגין כך בעל מקרקעין לבקש תיקון השומה.

ד. גם הפירוש הדווקני של בא כוח המשיב בדבר העיתוי שנקבע כביכול להגשת הבקשה לקביעת שווי הרכישה בהתאם לאמור בסיפא של סעיף 29 לחוק, איננו מדויק. יתכן ומגיש הצהרה לשלטונות המס לפי סעיף 73 לחוק, לא ידע מה הוא תאריך או מקור רכישת המקרקעין שעתה הוא מוכר, ואשר קבל אותן ללא תמורה, האם לא נוהג המנהל לפנות אל המצהיר ולבקש ממנו פרטים נוספים, או מסמכים נוספים. האם אמנם נכון הדבר שהמנהל יתפוס אדם על טעותו או על אי ידיעתו?

ה. יחד עם זה, איננו מקבלים את טענת בא כוח העורר כי משביסס המנהל את דחית ההשגה על אחת מהסיבות המצויות בחוק, דהיינו על אי הגשת הבקשה לצורך החלת הסיפא של סעיף 29 עם הגשת ההצהרה, איננו רואים מניעה מדוע אין המשיב רשאי להוסיף נימוקים נוספים המצויים בחוק, הלא אין מדובר בטענה עובדתית חדשה, או בשינוי חזית, אלא מדובר כאמור בנימוקים משפטיים נוספים, אשר אין בהם כדי למנוע מהעורר את הזכות להתיחס אליהן ולטעון אף הוא טענותיו המשפטיות בקשר לתשלום מס נמוך יותר, ובכך להימנע מתשלום מס גבוה.

11. לפיכך מטעמים של עשית צדק ומניעת עושר שלא במשפט, אנו מחליטים לקבל את הערר באופן חלקי ולהחזיר את העניין לבדיקת השומה מחדש למשיב, בלוקחו בחשבון את המסמכים והראיות התומכות בגרסת העורר בדבר קיום התנאים שמחילים את הסיפא של סעיף 29 לחוק, ולקבוע את שיעור המס המתחייב מכך. היה והתוצאה תהיה קביעת שיעור מס מוקטן, יוחזר עודף המס ששולם למי ששילם אותו בפועל.

12. לפי תוצאות הערר והתנהלות העורר אין צו להוצאות.