ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 20/10/2019
גרסת הדפסה

תק 7592/04 - תביעות קטנות, ארנונה

שכטמן נאור ויצמן עמית נגד נבו יהושע


4/7/2005

תק 7592/04

שכטמן נאור

ויצמן עמית

נגד

נבו יהושע

בית משפט לתביעות קטנות ת"א

בפני כב' השופטת הדסה נאור

[4.7.2005]

פסק דין

בתקופה שבין התאריכים 15.11.97 ועד ליום 14.11.98 שכרו התובעים מדי הנתבע דירה ברח' יהושע בן נון 8 תל-אביב.

התביעה שבפני היא לחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 900 ש”ח עבור דמי ארנונה ששילמו לעירית תל-אביב ביום 4.4.04 עבור חוב משנת 1999, בתוספת סך של 1200 ₪ הוצאות שנגרמו להם עקב חיובם בתשלום סכום זה וכן 3000 ₪ עבור עמגת נפש שנגרמה להם כתוצאה מנקיטת הליכי הוצל"פ נגדם עקב אי-תשלום החוב במועד.

אין מחלוקת אמיתית בין הנתבע לתובעים באשר לעובדה כי החוב מקורו בחודשים שבהם התובעים כבר לא התגוררו בדירה. העובדה כי החוב מתייחס לחוב ארנונה לשנת 1999, לאחר שהתובעים כבר עזבו את הדירה, עולה גם מהמסמך לדרישת חוב ארנונה ואגרת מים מיום 12.11.03 שקיבלו התובעים מהעירייה והוגש לבית המשפט.

יתרה מכך, התובעים המציאו לתיק ביהמ"ש מסמך מיום 12.11.98 עליו חתמו הצדדים ולפיו ביצעו קריאת מונה המים בטרם עזיבת התובעים את הדירה וכן מסמך מיום 9.12.98 ולפיו החזיר להם הנתבע את יתרת הפקדון המזומן, שהפקידו בידיו בעת חתימת הסכם השכירות, לאחר שנעשתה בין הצדדים התחשבנות סופית בענין שכירת הדירה.

המחלוקת היא בשאלה על מי חלה החובה לשלם חוב זה לעיריה, על אף שהוא מתייחס לחודשים שלאחר עזיבת התובעים את הדירה, האם על התובעים או על הנתבע.

התובעים, כדבר מובן, טוענים שחוב זה היה על הנתבע לשלם לאחר שכבר ב- 7.10.98 פנו אליו שידאג להחלפת שם בעל החשבון לחיוב בעיריית ת"א. כן הוסיפו וטענו כי מייד לאחר שקיבלו הודעה על חוב זה לראשונה פנו אל הנתבע על מנת שיסדיר את תשלום החוב, וכך נהגו לעשות בכל פעם שקיבלו וחזרו וקיבלו הודעות מהעיריה שהחוב לא הוסדר, עד שבסופו של דבר נאלצו לשלם החוב לאחר שמעקלי ההוצאה לפועל הגיעו לביתם.

לטענת הנתבע ביקש מהם ביום 25.10.01 שיתנו לו את החשבון על מנת שיוכל לתבוע את השוכר החדש, אך הם לא עשו כן. יתר על כן, טוען הנתבע כי מאחר והתובעים לא שינו את שם בעל החשבון בעיריה משמם לשמו ו/או לשם הדיירים החדשים, אין להם אלא להלין על עצמם על כך שחויבו בתשלום החוב שכן על פי החוק, כל עוד לא הודיעו על שינוי שם, חלה החובה לתשלום דמי הארנונה עליהם.

לתמיכה בטענותיו הפנה הנתבע את ביהמ"ש לסעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש] הקובע:

"חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלים או מחזיקים של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים..."

כן הפנה הנתבע את ביהמ"ש לספר "ארנונה עירונית", מהדורה חמישית, ספר ראשון, עמ' 276-277 ולפסיקה המוזכרת שם.

לאחר שעיינתי בתיק, בדברי המלומדים ובפסיקה, אני קובעת שאכן ביחסים שבין העיריה לדייר הרשום, חלה חובת התשלום על הדייר הרשום, אולם לא כך ביחסים שבין בעל הדירה והדייר. ביחסים שבין בעל הדירה והדייר, מופסקת החובה על הדייר לשאת בתשלומי הארנונה עם עזיבתו את הדירה, אף אם לא דאג לשינוי שמו בעיריה, ואם חויב הדייר לשלם ע"י העירייה חייב בעל הדירה לשפותו על הסכום ששולם עבור התקופה בה לא התגורר עוד במושכר.

הרציו שעומד מאחורי הוראת החוק בפקודת העיריות, המטילה חובת הודעה על חדילת החזקה על הנישום בנכס, הוא "שלא להכביד על הרשות יתר על המידה באיתור המחזיק ולא לחייב את הרשות המקומית לבדוק בכל עת את המצב בשטח לאשורו" (ראה הספר "ארנונה עירונית" בעמ' 277).

יפים לענין זה גם דברי ביהמ"ש העליון בע"א 655/95 "רק טבעי שמי ששוב אינם הבעלים של המקרקעין ולא המחזיק בהם, לא יחוייב בגינם בתשלום מיסים לעיריה, אך הואיל וזו מופקדת על נכסים רבים בתחום שיפוטה, והיא אינה יכולה לקיים פיקוח על כל עסקה הנעשית בהם, החליט המחוקק להטיל חובת הדיווח על כל אלה המעבירים זכויות במקרקעין או המרשים לאחרים לעשות בהם שימוש".

סוף דבר, משהגעתי למסקנה שמקור חוב הארנונה בתקופה שלאחר שהתובעים עזבו את המושכר, וכי ביחסים שבין המשכיר לשוכר חלה החובה על המשכיר לשאת בתשלום דמי הארנונה עבור התקופה שלאחר סיום תקופת השכירות מחד, ומאידך התרשמתי כי התובעים לא עשו די כדי להקטין את הנזק ולספק לנתבע מיד עם דרישתו את ההוכחות שהיו נחוצות לו לכך שהחוב לעיריה מתייחס לתקופה שלאחר עזיבתם, אני קובעת כי לתובעים היתה רשלנות תורמת להתגלגלות הענינים שהביאה בסופו של דבר להגעת המעקלים לביתם.

לפיכך אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעים עבור דמי הארנונה ששילמו סך של 900 ₪ ועבור ההוצאות הנוספות שנגרמו לתובעים, עגמת הנפש, והוצאות משפט סך של 1000 ₪, בהתחשב ברשלנותם התורמת, ובסה"כ 1900 ₪, תוך 21 יום מיום קבלת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מיום קבלת פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

בקשת רשות ערעור תוך 45 יום מהיום לביהמ"ש המחוזי.

ניתנה היום כ"ז בסיון, תשס"ה (4 ביולי 2005) בהעדר הצדדים

הדסה נאור, שופטת


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן