1. לפניי בקשה לדחות ולחילופין למחוק את העתירה על הסף, וזאת מכח סמכותי לפי תקנה 7(2) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2001. השאלה המרכזית להכרעתי היא, אם יש סמכות לבית משפט זה לדון בעתירה, כאשר טענתה של המבקשת (להלן - "העיריה") היא, שהמשיבה (להלן - "סופרגז"), לא מיצתה את הדרך שהותוותה לה על פי חוק להתנגד לשומת ארנונה, דהיינו השגה לפני מנהל הארנונה, והגשת ערר לועדת הערר לעניין ארנונה כללית על החלטתו של מנהל הארנונה. סופרגז פנתה ישירות לבית המשפט המינהלי בעתירה, מבלי לעבור את שני הגופים המינהליים הנ"ל ובמילא מבלי למצות את זכותה להגיש ערעור מינהלי על קביעותיהם, כפי שמורה סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 (להלן - "חוק רשויות מקומיות").

העירייה העלתה עוד מספר טענות בבקשתה (המפורטת יתר על המידה, על פני 30 עמודים מודפסים בצפיפות ובצירוף נספחים מרובים, ההופכים את הבקשה לעבת-כרס עד למאוד), אולם גורלן של שתי העתירות לפני יוכרע על פי הטענה הראשונה שהבאתי לעיל.

2. אתייחס כאן, בתחילת החלטתי, לכך שסופרגז הגישה שתי עתירות: האחת, עת"מ 2414/04, הוגשה ב-5/12/04, ומבוקש בה לבטל את שומת הארנונה המתוקנת, שנשלחה אל סופרגז ב-6/7/04 ושקבעה את הארנונה לשנים 1997-2004. העתירה השניה, עת"מ 1112/05, הוגשה ב-27/3/05 ומבוקש בה לבטל את השומה, שנשלחה אל סופרגז ביום 28/2/05, ושקבעה את הארנונה לשנת 2005.

בקשתה של העיריה לדחות או למחוק את העתירה על הסף התייחסה במועד הגשתה רק לעתירה 2414/04, כאשר העתירה השניה עדיין לא הוגשה לבית המשפט.

בחינה של העתירה השניה, מראה כי אותן הטענות, כמו בעתירה 2414/04, הועלו גם בה. העיריה ביקשה לאחד את הדיון בשתי העתירות לפניי. נראה כי העיריה סברה כי יש לדון גם לעניין הבקשה למחיקה על הסף במאוחד, על אף שהבקשה בעת הגשתה לא התייחסה לעתירה השניה (וראו "תגובת עיריית קרית אתא לתשובת סופרגז בעניין הבקשה לדחיית העתירה על הסף" וכן "תשובת עיריית קרית אתא לתגובת סופרגז בעניין צירוף פסקי דין" מיום 27/4/05).

סבורה אני, שבשל זהות הטענות והעילות בשתי העתירות, יש לראות את הבקשה מטעם העיריה, נשוא החלטתי זו, כמכוונת גם נגד העתירה השניה. קביעותי ייתיחסו, אם כן, לשתי העתירות גם יחד.

3. הרקע העובדתי, שאליו אעגן את קביעותי המשפטיות בהחלטה זו, היה כמובא להלן:

סופרגז מחזיקה בשטח אדמה עליו היא מנהלת את "חוות הגז" (סופרגז טוענת, כי גודל השטח הוא 14,566 מ"ר, ואילו העירייה קבעה בשומות נשוא תיק זה, כי גודל השטח הוא 19,168 מ"ר).

ב-13/9/94 הגיעו סופרגז והעיריה להסכם (להלן - "ההסכם"), שבא לפתור את המחלוקות שהיו ביניהן באותה עת לעניין שיעורי הארנונה בחוות הגז לשנות הכספים 1991-1994. הצדדים הגיעו להסכם לאחר הליכים משפטיים שהתנהלו ביניהם, ובמסגרתו נקבעו גדלי שטחים וסיווגים של הנכסים הנמצאים בחוות הגז. עוד הוסכם בסעיף 5 להסכם, ש"..כל עוד אין שינויים בגודל הנכס בשימושים הנעשים בו, העיריה תחייב את הנכס בארנונה כללית לפי גודל השטחים והסיווגים המפורטים לעיל, וסופרגז תהיה מנועה מלהעלות טענה כלשהיא בעניין גודל השטחים והסיווגים".

בהודעת השומה, שכותרתה "תיקון שומת ארנונה לשנות הכספים 1997-2004 בגין חוות הגז רח' הירדן, קריית אתא", טענה העירייה כי נעשתה סקירה ומדידה וכי היא הגיעה למסקנות בדבר גודל השטחים והשימושים בנכס, המשנות אותם לעומת הרשום בספרי העירייה. השומה הנוספת, שהתייחסה לשנת המס 2005, חזרה למעשה על טענות אלה.

השינוי בסכומים אותו נדרשה סופרגז לשלם על פי השומות החדשות הוא משמעותי: בגין שנת 2004 שינתה העירייה את החיוב מ-470,896.88 ₪ ל-917,980 ₪ וכן חייבה בהפרשי הצמדה וריבית על החיובים הרטרואקטיביים בסכום של 3,471,176.58 ₪. סה"כ החיוב היה בסך של 5,161,151.11 ₪.

סופרגז התנגדה לשומות במכתב למנהל הארנונה באותן הטענות שהועלו בעתירות. מנהל הארנונה השיב ביום 18/10/04 (וראו תשובתו של מנהל הארנונה, מר רונן רוזנפלד). יצויין כי מנהל הארנונה התייחס במכתבו זה לכל טענותיה של סופרגז, כפי שהופיעו אחר כך בעתירה, לרבות הטענה, שהעיריה רשאית להפסיק את ההסכם, שחלו שינויים בשימוש ושהמדידה שנעשתה לא היתה נכונה. סופרגז הגישה השגות (בתאריכים 23.8.04 ו- 3.10.04) וערר (מיום 3.12.04) על חיובה בארנונה, אולם בחרה שלא למצות את הליך הערר והגישה את העתירות שלפניי.

4. תמצית טענותיה של סופרגז היתה, שהעיריה אינה רשאית לסטות מההסכם, כי החלטתה להפר אותו נעשתה בחוסר תום לב מובהק במטרה לעשות הון על חשבונה וכי על כל פנים העיריה לא היתה זכאית לדרוש את הארנונה באופן רטרוספקטיבי, לשנים עברו, לפני שהפרה את ההסכם. גם אלמלא ההסכם, אין העירייה רשאית לחייבה למפרע.

עוד הוסיפה סופרגז וטענה, כי השומות הן ללא כל בסיס, לא רק משפטי אלא גם עובדתי, שכן, בין היתר, לא ניתן להסתמך על מדידותיה של העיריה, והשומה מוטעית, הן בגודל השטחים שנקבעו בה והן בשימושים שהיא הניחה שנעשו בהם ובמבנים שעליהם.

כן טוענת סופרגז, כי היא אינה מחזיקה בשטח, שהעירייה קבעה, כי היא מנהלת בו חניונים לרכב.

5. טענותיה של העירייה בבקשתה לדחות את העתירה על הסף היו בתמציתיות אלה:

עומד לה "עקרון ההשתחררות" מההסכם, זכות הנתונה לרשות בחוזי רשות, כיוון שנתקיימו התנאים לפיהם מותר לרשות להשתחרר מהתחייבותה. בטענה זו לא אדון, שכן מקומה בדיון בעתירה גופה.

סופרגז לא מיצתה תחילה את הליכי ההשגה והערר בהם החלה.

חל שיהוי ארוך: היה על סופרגז להגיש את עתירתה תוך 45 ימים מהיום שבו הודע לו על המעשה המינהלי שכנגדו היא מבקשת לעתור. היה ידוע לסופרגז על השומה החדשה במאי 2004, והיא לא פעלה אלא כאשר הוצאו מטלטלין שעוקלו באוגוסט 2004.

6. כנגד טענות אלה טענה סופרגז, כי השאלה המרכזית, אם לא היחידה, היא אם העיריה רשאית לחזור בה מההסכם ולהפירו. טענה זו, על המסתעף ממנה (חזרה מהסכם מבלי לתת לסופרגז זכות טיעון, חיוב רטרואקטיבי) היא מתחום המשפט המינהלי (כללי הצדק הטבעי), היא חורגת מעבר לתחומם הצר של דיני הארנונה והיא בעלות "חשיבות ציבורית עקרונית מן המעלה הראשונה במרקם היחסים בין הרשות לנישום, אשר אך ראוי והולם שתידון ותוכרע על ידי בית המשפט". עוד טענה סופרגז, שיש להשאיר את העתירות בבית משפט זה, בהתחשב כי הפרות ההסכם הפכו "לחזון נפרץ בעיירותינו" (סעיף 3 ל"תגובת המשיבה לבקשת המבקשת לצירוף פסקי דין").

7. שקלתי את טיעוני הצדדים והגעתי למסקנה, שיש למחוק את העתירה על הסף, כבקשת העירייה, כיוון שסופרגז לא מיצתה את ההליך הקבוע להשגה על ארנונה, וכל עוד לא ניתנה החלטת ועדת הערר בערר שהגישה, אין ליתן לה להתדיין לפני בית משפט זה. אנמק:

8. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות מורה מהי הדרך להשגה על שומת ארנונה. נוסחו להלן לנוחות הקורא:

"(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות.

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.

4. תשובת מנהל הארנונה

(א) מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה.

(ב) ....

5. ועדת הערר

המועצה תמנה ועדת ערר אחת או יותר, בהרכב של שלושה חברים מבין בעלי הזכות להיבחר כחברי המועצה, ואת היושב-ראש שלהן.

6. ערר וערעור (תיקון: תש"ס2)

(א) הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערר.

(ב) על החלטת ועדת ערר רשאים העורר ומנהל הארנונה לערער לפני בית משפט לענינים מינהליים; הערעור יוגש תוך שלושים יום מיום מסירת ההחלטה למערער".

כעולה מהסעיפים המצוטטים, הותוותה דרך ברורה שעל המתנגד לשומת הארנונה לנקוט. ההלכה קבעה, כי אין לתת לעקוף דרך זו על ידי פניה לבית המשפט ולו גם בתביעה לפסק דין הצהרתי (וראו, בין היתר, בע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מו(4) 778, 779; ע"א 367/85 מדינת ישראל נ' קיטאי, פ"ד מא

(1) 398; ע"א 739/89 מיכקשווילי נ' עיריית ת-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, 772) בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, 799ג-ד).

רק לאחר שועדת הערר נתנה את החלטתה רשאי הנפגע להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים לפי חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000.

9. השאלה שנדרשת עתה לדיון, היא אם העילות של סופרגז בעתירותיה, כלולות בין אלה המנויות בסעיף 3 לחוק רשויות מקומיות.

עולה בפסיקה מגמה ברורה לתת פירוש מרחיב לסמכותן של ועדות הערר המינהליות, וזאת בשל ההכרה במקצועיותם של גופים אלה, בכך שחלק ניכר מההתדיינות היא בעניינים של מקצועיות ובקביעת עובדות ובצורך לרכז את ההתדיינות לפני ערכאה אחת, כך שהדיון לא יפוצל בין הועדות המינהליות לבין בתי המשפט (וראו רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ נד (4) 481, 493).

10. סופרגז העלתה בעתירותיה כמה טענות שהן בהחלט בסמכותו של הממונה על הארנונה כמו גודל השטחים, השימוש שנעשה בהם והסיווג שיש לסווגם. מנגד הטענה, כי היתה הפרת הסכם, היא גם בסמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים (וראו: ע"א 2064/02, תשלובת ח. אלוני בע"מ ואח' נ' עיריית נשר, תק-על 2004 (3) 1810). כך גם הטענה בדבר העדר סמכות לחייב למפרע בארנונה ובדבר אי יכולתה של העיריה לשנות את שיטת המדידה של שטחי נכסים כדי שלא יוכלו להעלות בצורה עקיפה את תעריפי הארנונה באמצעות מדידה שונה של אותו נכס בניגוד להוראות תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות מקומיות בשנת 2000, התש"ס-2000). טענות אלה הן טענות משפטיות, שאינן עולות מיניה וביה מלשונו של סעיף 3 לחוק רשויות מקומיות.

בסיכומיה טענה סופרגז כי היא מצמצמת טענותיה בעתירות לשאלה של הפרת ההסכם בלבד ומוותרת על יתר העילות. מכאן, לעמדתה, שאין לגופים המינהליים סמכות לדון בעילה זו, שאינה מופיעה בין העילות המנויות בסעיף 3 לחוק הארנונה, ומקומו של הדיון בה הוא לפני בית המשפט לעניינים מינהליים, כפי שהעתירות אכן הוגשו.

11. סבורה אני, שאין לנתק את הטענה בדבר הפרת ההסכם מהשאלה של גודל השטחים ובעיקר השימוש והסיווג שלהם או של המבנים שעליהם. הפרת ההסכם הנטענת היא בכך שנעשה חישוב מחדש, בין היתר של הסיווג, כאשר העיריה טענה שגם חל שינוי בשימוש בשטחים. לא ניתן אם כן לומר כי שאלה משפטית גרידא עומדת לפנינו, שהרי אם נעשה שינוי בשימוש, לא יכול ההסכם לעמוד ללא שינויו. אולם אפילו אם לא נעשה שינוי בשימוש ובגודל השטחים, עדיין בבסיס המחלוקת עומדת השאלה אם שינוי שיטת החישוב והבסיס לה הם נכונים, שכן יתכן שעל רקע טעות מהותית, רשאית העיריה להפסיק את ההסכם (על התנאים וההצדקות לחזרה מהסכם של הרשות ראו למשל: בג"צ 4383/91 שפקמן ואח' נ' עיריית הרצליה, פ"ד מו(1) 447, 454; ע"א 433/80 נכסי י..מ ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים, פ"ד לז(1) 337; בג"צ 580/83 אטלנטיק נ' שר התמ"ס, פ"ד לט(1) 29, 36).

12. זאת ועוד: בתי-המשפט פסקו כי לאותם גופים מינהליים יש סמכות לדון בשאלות כמו חוקיות הארנונה. שאלת החוקיות איננה מנותקת מהסוגיה שלפנינו, שכן אם לא ניתן לעירייה להפסיק את ההסכם, הרי ששומת הארנונה אינה חוקית. כמו כן, אם ההסכם היה מוטעה, מבוסס על נתונים לא נכונים, יתכן אף שחישוב הארנונה על פיו נעשה תוך טעות בחוק ואינו חוקי.

13. בעניין עת"מ (ת"א) 1601/04 מפעלי תחנות בע"מ ואח' נ' מנהל הארנונה ואח' (פסק-הדין ניתן ביום 28/2/05 וטרם פורסם). טענו העותרות כי היה על העיריה לחשב את הארנונה על פי קובעי מס שנקבעו בהסכם ביניהן לבין העיריה. ביהמ"ש (כב' השופטת קובו) קבעה כי הסמכות לדון גם בטענה זו היא למנהל הארנונה ולועדות הערר, וראו גם עת"מ (ב"ש) 239/04 מקורות חב' מים בע"מ נ' מ.א לכיש (טרם פורסם); עת"מ (נצרת) 1007/04 מקורות חבת מים בע"מ נ' מ.א. הגלבוע, טרם פורסם).

בבג"צ 8636/03 התעשיה הצבאית נ' מ"א חבל יבנה, תק-על 2003 (3), 2325 נכתב כי:

"צריך לצמצם את כמות הערכאות המעורבות. לכן גם כאשר מדובר בשאלת תחולתו או תוקפו של הסכם, עדיין צריך לפנות קודם לכל לגופים המינהליים הממונים".

14. סבורה אני, כי כאשר הפן המשפטי הוא הדומיננטי, ואין העילה מנויה בין העילות המפורטות בסעיף 3, ניתן יהיה לפנות ישירות לבית המשפט. מנגד, כאשר על מנת להגיע למסקנה, אם היתה אי חוקיות או היתה הפרת הסכם שאינה מותרת על פי הדין, ויש צורך בבירורים עובדתיים הנתונים בסמכותם של הגופים המינהליים יטה ביהמ"ש להפנות את המחלוקת לדרך המינהלית. נכתב בקו זה בע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, עמ' 779-780, כי:

"...ראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים, הנטיה תהיה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-המקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה, המצריכות לעיתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת, בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות".

במקרה שלפנינו, על אף שסופרגז טענה בהרחבה, שהשאלה היא משפטית בלבד, אין זה לדעתי כך. בשאלה אם מותר לרשות לחזור בה מההסכם, יש משקל לשאלות כמו אם היתה טעות של הרשות, אם הפגיעה בציבור היא גדולה וכיוצ"ב שאלות, שיקבעו אם הרשות זכאית לחזור בה מההסכם. על העיריה יהיה להסביר לועדת הערר מדוע היא שינתה את שיטת החיוב, כיצד נעשתה המדידה, האם מדובר בהפרשי שטח מהותיים, שנגרמו על ידי טעות או מכל סיבה אחרת. לצורך כך יהיה הכרח לדון גם בטענתה של סופרגז, שהמדידות ושיטות המדידה לא היו נכונות. כל אלה הן טענות שהנן בבירור בסמכותו של הממונה על הארנונה או של ועדת הערר.

לפיכך, ובהתאם לקו שהותוה על ידי הפסיקה, מן הנכון הוא, לעמדתי, שסופרגז תמצה קודם לפנייתה לבית המשפט את דרך ההשגה והערר. יצויין כי סופרגז אכן הגישה השגות, ובהן פרטה את טיעוניה, כפי שאף הובאו לפניי, מבלי לאבחן, לעניין הסמכות, בין הטענה המשפטית של הפרת ההסכם, לבין יתר הטענות. אמנם סופרגז טענה כי ההשגה הוגשה על מנת שלא "תצא קרחת מכאן ומכאן", אולם גם העובדה שיש למתדיין זכות לקבל סעד לפני הגופים המינהליים מטה את הכף לטובת ההתדיינות לפני הגופים המינהליים.

15. הדרך האלטרנטיבית, לה טוענת סופרגז, דהיינו, פיצול של הדיון במחלוקת לשניים: תחילה דיון אם ההסכם ניתן להפסקה, ואחר כך אם חישוביה ומדידותיה של העיריה הם נכונים, היא מסורבלת, בלתי יעילה ופוגעת במתדיינים (ת"א (הרצליה) 2379/01 פז חברת נפט בע"מ נ' מנהל הארנונה עיריית גבעתיים, טרם פורסם).

16. עוד טענו העותרות, כי השאלה אם ניתן להטיל את הארנונה רטרואקטיבית, אינה בסמכותו של מנהל הארנונה ושל ועדת הערר. לעניין זה טענו גם שהטלת הריבית על חובות העבר, נעשתה שלא כדין.

אף לטענות אלה לא אוכל להסכים. כמו הטענות של חוקיות השומה ואם העיריה כבולה בהסכם על אופן החישוב, גם שאלת הרטרואקטיביות היא שאלה שבסמכותם של הגופים המינהליים (וראו עת"מ 1284/03 מקורות חברת המים בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה אזורי מנשה (טרם פורסם); עת"מ 1601/04, שהזכרתיו לעיל; ע"א 2600/00 עיריית הרצליה נ' חבס ח.צ צפון (טרם פורסם); ע"ש 988/00 מנהלת הארנונה המרכז לתשלומים עירוניים נ' מובילי תענ"ך בע"מ (לא פורסם). עת"מ (חיפה) 1284/03 מקורות חברת מים בע"מ נ' מ.א. מנשה (טרם פורסם).

17. נותר לי להתייחס לע"א 2064/02 תשלובת ח. אלוני בע"מ ואח' נ' עיריית נשר בע"מ, תק-על 2004 (3), 1810, אליו הפנתה סופרגז בטענה, כי נפסק שם כגירסתה לעניין סמכותו של בית המשפט לדון בהתנגדות לארנונה, כאשר הטענה היא שהעיריה הפרה הסכם עם הנישום. כותב לעניין זה הנשיא ברק, כי "אינני רואה סיבה מוצדקת שלא לדון בהן בבית המשפט המחוזי... ומכל מקום לא בהכרח מוציאה דרך ההשגה את האפשרות לפנות לבית-משפט, במיוחד כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית נטענת..".

אכן, יש לבית המשפט המחוזי סמכות לדון בעתירות של סופרגז, אולם השאלה היא אם בשלב זה ובנסיבות שלפני, כאשר הוגשה גם השגה לפני מנהל הארנונה, וכאשר כן מתעוררות בעיות של עובות כמו מדידות וקביעת השימוש, יש מקום לדון דווקא בבית המשפט המחוזי. לעמדתי, כאמור, יש לפנות קודם לגופים המינהליים, על מנת שייקבעו העובדות לעניין אופן המדידה, הסטיה בשטחים, האם חלו שינויים בשימוש וכיוצ"ב סוגיות, אשר ישליכו על השאלה אם רשאית היתה העיריה לחזור בה מההסכם ובמסגרת ההתדיינות בשאלה אם השומות שהוצאו הן כדין, תועלה גם השאלה של היכולת של העיריה לחזור בה מההסכם.

18. אוסיף כי לא מצאתי בסוגיות שהועלו משום שאלות בעלות חשיבות עקרונית, המצדיקה דיון דוקא בביהמ"ש לעניינים מינהליים בערכאה ראשונה. מדובר אמנם לכאורה בהפרת הסכם, אולם בנסיבות ספציפיות. עובדות אלה, מקומן לידון לפני הגופים המינהליים.

19. לפיכך אני מורה על מחיקת העתירות. מקומן של הטענות שהועלו בעתירות הן לפני מנהל הארנונה.

20. משקבעתי כך, נתייתרה השאלה, אם היה שיהוי בהגשת העתירה 2414/04 ואף יתר טענותיה של העירייה.

21. אני מחייבת את סופרגז לשלם לעיריה את הוצאותיה וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 8,000 ₪ + מע"מ.

ניתן היום כ' בתמוז, תשס"ה (27 ביולי 2005) בהעדר הצדדים