ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 25/5/2017
גרסת הדפסה

פיאווקה והאריה

אגדה עממית

מאת: יחזקאל  פרופט  

8/8/2005

לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, היה הייתה לה פיאווקה קטנה. זמן מה אחרי שנולדה, לימדה אותה אמה כיצד להשיג מזון ולהתמודד עם קשיי החיים.

"את רואה את האריה הגדול המנמנם בצל העץ?" שאלה את בתה.

"כן אמא", השיבה "אבל הוא כל כך גדול וחזק. אני פוחדת ממנו".

"אל תחששי בתי האהובה", השיבה האם. "גם אמי, גם אני, וגם אחייך ואחיותיך מסתדרים עמו, ובכלל נדמה לי שזה בכלל לא אכפת לו".

"ומה עליי לעשות על מנת להשביע את רעבוני?", שאלה פיאווקה את אמה, והעבירה את ידיה על בטנה הריקה.

"ממני תראי וכן תעשי", השיבה האם, ושמה פעמיה אל האריה הגדול, ובתה הקטנה בעקבותיה.

המסע לא היה קל. שמש המדבר הכתה ללא רחם על ראשם, והחול הלוהט צרב את כפות רגליהם. לבסוף, הן הגיעו אל האריה, טיפסו עליו בזהירות, והסתתרו בפרווה הרכה שכיסתה את בטנו. האריה לא נע ולא זע, מתמתח בשמש, והיה נדמה כאילו הוא נהנה מהדגדוג הקל. את פני האם והבת קיבלו בשמחה בני משפחה קרובים ורחוקים.

"כבר דאגנו לכם", אמרו. "שמחים שהצטרפתם אלינו".

האם התחפרה עמוק בתוך הפרווה, ותרה אחר כלי דם קטן. פיאווקה התבוננה בעיניים פקוחות לרווחה כיצד אמה מחדירה עוקץ קטן אל כלי הדם ושואבת דרכו כמה טיפות דם בודדות, שהספיקו לה כדי שבעה. ראתה ועשתה, וחשה בטעמו המתוק של דם הארי.

מעת לעת היה האריה יוצא לטרף. אחרי סעודתו היה שב ונרדם בצל העץ, וכל בני המשפחה היו מוצצים טיפות בודדות מדמו.

שנים חלפו, פיאווקה הגיעה לפרקה נישאה לבן זוג מקסים, ונולדו להם ילדים רבים. המשפחה הפכה לשבט, והשבט הלך וגדל בהתמדה.

יום אחד התעורר האריה משנתו, חש ברע, והלך להתייעץ בדוב הרופא. הרופא בדק את האריה בקפידה, מלמל בלטינית מלים סתומות, הוריד מהמדף בקבוק עם שיקוי כחול, ומרח אותו על גופו של האריה.

ריח כבד התפשט בחלל, ממש מחניק. האריה הלך לאגם, טבל בתוכו, והחל להתחכך בגזע העץ.

עולמם של פיאווקה ובני משפחתה חרב עליהם לפתע. האריה הנדיב שבצלו חסו ושמדמו שתו שנים רבות ניסה להתנער מהם באחת.

"בוגד", זעקו כולם. "מדוע אינך מניח לנו?"

האריה לא השיב. אפשר שלא שמע את זעקות המחאה, ואולי שמע אבל לא יכול היה להכיל עוד את השבט הגדול.

עיתונאים באו לראיין את השבט. סיפורים אישיים מלאו את עיתוני המדבר, ותמונות נכדותיה הבוכות של פיאווקה הופיעו בעמוד הראשי. אולם לא הואילו המחאות, הבכי והנהי. בעצת רופאו, היה האריה נחוש בדעתו לגרש את כל השבט מפרוותו.

עתרו בני השבט למועצת האריות, לבית הדין של החתולים הגדולים, נשאו תפילות לאלוהיהם, נדרו נדרים, החרימו חרמות, ערכו טקסים פגניים, וייחלו למותו של האריה. אפילו השועל תמך בהם. דבר לא עזר, ואפילו זקני השבט לא זכרו מקרה שבו האריה ניסה להתנתק מהם.

הסוף היה עצוב. האריה שב לרופא, והוא מרח על גופו שיקוי לבן. החיים של בני השבט הפכו לבלתי נסבלים. בצוק העתים הם עזבו את האריה המוזר, והלכו לחפש מארח חדש.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן