ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 28/2/2024
גרסת הדפסה

ע"א 2595/00 - מחוזי, מקרקעין

מינהל מקרקעי ישראל נגד לאור דלית ואח'


2/8/2005

ע"א 2595/00

מינהל מקרקעי ישראל - תל אביב

נגד

1 . לאור דלית

2 . ערק מוריה

3 . הילל תומר

4 . כחלון מיטל

5 . בהר אלונה

6. טווינה רחל

7 . שרון שני

8 . שרון שמי

9 . גוראל רות

10. שדי חמד מושב עובדים להתיישבות שיתופית

בבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו

כב' השופט יהושע גרוס, ס"נ, אב"ד, כב' השופטת אסתר קובו, כב' השופטת מיכל רובינשטיין

[2.8.2005]

פסק דין

השופטת אסתר קובו

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בכפר-סבא מיום 28.5.00 בה"פ 587/99 (כבוד השופט ד. גדול) לפיו הצהיר בית המשפט כי המשיבים זכאים להיות נישומים על פי החלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל מספר 612 מיום 13.10.93.

רקע

1. ביום 13.10.93 ניתנה על ידי מועצת מינהל מקרקעי ישראל החלטה 612, שעניינה תוכנית הרחבת ישובים חקלאיים למטרת מגורים, באופן שבו מוענקות זכויות לרכישת קרקע הלאום בתנאים נוחים (להלן: "החלטה המיטיבה").

2. בתאריך 17.12.95 ניתנה החלטת מועצת מינהל מקרקעי ישראל שמספרה 737 (להלן "החלטה 737") אשר מבטלת את ההחלטה המיטיבה ומשנה את התנאי הרכישה, באופן שמבחינה כספית מהווה החלטה 737 הרעה משמעותית לעומת ההחלטה המיטיבה.

3. עם זאת, על מנת לעמוד בקנה מידה של סבירות, נתקנה ביום 15.1.96 הוראת אגף 51 שהינה הוראה הקובעת כי מי שיגיש בקשה מתאימה לפי ההחלטה המיטיבה בצרוף מסמכים שימצאו תקינים וזאת עד לתאריך 31.1.96, וכן ישלם דמי חכירה ויחתום על הסכם פיתוח עד ליום 29.2.1996 (להלן: "המועד הקובע") יהיה זכאי להנות מהתנאים שבהחלטה המיטיבה (להלן: "הוראת המעבר").

4. המשיבים 1-9 (להלן: "המשיבים") הינם חברי מושב שדי חמד, היא המשיבה 10, (להלן: "המושב") אשר הגישו ביום 14.1.96 בקשה מרוכזת, בצרוף תעוד תומך, להכלל בתוכנית המפורטת בהחלטה המיטיבה.

5. דא עקא, כי ביום 24.1.96 הוציא כבוד השופט קלינג מבית משפט זה צו מניעה (ה"פ 162/96) האוסר על שיווקם של 30 מגרשים במושב, וזאת לבקשת שלושה חברי מושב אשר אינם נימנים עם המשיבים כאן (להלן: "צו המניעה").

ביום 22.2.96 הוסר צו המניעה, למעט על שני מגרשים אשר אינם רלוונטיים לערעור זה [ראו מוצג 2 לתיק מוצגי המושב].

6. שלושה ימים לאחר מכן, בתאריך 25.2.96, שלח ח"כ ש. אביטל - יו"ר הלובי החקלאי –מכתב למערער בו ביקש כי יואץ הטיפול בעניינם של יתרת המגרשים לגביהם הוסר צו המניעה, זאת נוכח המועד הקובע הקרב ובא [ראו מוצג 6 לתיק מוצגי המושב].

7. למחרת היום, בתאריך 26.2.96 מסר למערער ב"כ המושב עותק מהחלטת בית המשפט המחוזי בדבר הסרת צו המניעה [מוצג 7 לתיק מוצגי המושב].

8. עד ליום הקובע, 29.2.96, לא הוצאה על ידי המערער כל הודעת תשלום, וממילא אף לא נחתם הסכם פיתוח עם מי מהמשיבים.

9. לאחר כשבעה-שמונה חודשים, במהלך חודשים ספטמבר – אוקטובר 1996, קיבלו המשיבים שובר לתשלום דמי חכירה מהוונים בסכומים העולים, לטענתם, על פי שנים מאשר יתר חברי המושב שהטיפול בעניינם הסתיים בתוך המועד הקובע. מכאן התובענה אותה הגישו לבית משפט השלום לשום את דמי החכירה המהוונים על פי ההחלטה המיטיבה. לטענת המשיבים התרשל המערער בתפקידו עת לא הכין את כל המסמכים הדרושים לחתימה ולתשלום טרם המועד הקובע, ובשל מעשה זה ניזקו המשיבים שכן נישומו שלא על פי טבלת ערכי קרקע שהיתה בתוקף בעת ההחלטה המיטיבה, אלא על פי טבלה שהוצאה ביום 14.4.96, לאחר המועד הקובע, ושהסכומים הנקובים בה גבוהים מאלו שהיו בתוקף קודם לכן, באופן ששילמו כספים ביתר. שומה זו יש בה כדי להשליך על תשלומים נוספים ששולמו על ידם, לרבות מס רכוש ומס רכישה.

10. בית משפט השלום קיבל עמדת המשיבים וקבע כי המערער לא נערך בצורה סבירה כדי להעניק למשיבים רמת שירות נאותה, ומשכך יש ליתן להם הסעד ההצהרתי המבוקש לפיו, בתמצית, זכאים הם להיות נישומים על פי תנאי ההחלטה המיטיבה.

מכאן ערעור זה.

דיון

שיהוי

11. טוען המערער כי אין המשיבים יכולים בשנת 1999, שלוש שנים לאחר שחתמו על חוזי פיתוח עמו, הגישו בקשות להיתרי בניה (למעט המשיבה 8) וסיימו לבנות ביתם, להגיש תביעה להחזר כספים. זאת היה עליהם לעשות מיד לאחר שידעו כי זכויותיהם מבוססות על החלטה 737. אסמכתא לעמדתו מוצא המערער בפסקי דין של בית משפט זה בה"פ 507/03 מצלאוי חברה לבניין בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל פדאור (לא פורסם) 04 (5) 672 וה"פ 1076/96 מלונות אויה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל פדאור (לא פורסם) 04 (8) 503 שם נדחו בקשותיהם של מי ששילמו דמי חכירה וחתמו על חוזי חכירה, ורק לאחר מכן העלו טענותיהם. שלובה בטענה זו טענה נוספת לפיה מששילמו המשיבים את דמי חכירה, שלא תחת מחאה, וחתמו על חוזי פיתוח – הסדירו את מערכת היחסים בינם לבין המערער בחוזה, ולמעשה ויתרו על כל טענה קודם לחתימתו.

12. דין שתי הטענות להדחות שכן אינן ממין הטענות אשר באו בפי המערער בכתב תשובתו ובתצהיר המשלים אותו הגיש לערכאה הראשונה, ועל כן לא היה מקום להעלותן כעת, אלא מטעמים חריגים ויוצאי דופן (ראו ע"א 2622/00 א.צ. ברנוביץ נ' עו"ד יקותיאל נתנזון, דינים עליון, כרך סא, עמוד 232). טענת חוסר תום הלב של המשיבים אין בה כדי להועיל למערער, שכן אין זו טענת שיהוי או ויתור על זכויות. אולם אף לגופו של עניין יש לדחות את הטענות הללו, שכן על פני הדברים יש שוני בין נסיבות פסק דין זה לבין נסיבות פסקי הדין דלעיל, ולו מן הטעם כי העילה כנגד המערער שם לא היתה רשלנות כבעניננו, אלא הצדדים היו חלוקים על פרשנות המערכת ההסכמית שנחתמה ביניהם ועל זכותו של המערער לגבות דמי חכירה נוספים בגין שינוי בזכויות הבניה או שינוי יעוד הקרקע.

נשוב לעניננו, המשיבים באמצעות בא כוחם פנו למערער ביום 20.11.96 בדרישה כי יוחזרו להם הכספים ששולמו ביתר [ראו נספח (ה) להמרצת הפתיחה בבית משפט השלום]. מועד זה היה אמנם כחודש-חודש וחצי לאחר החתימה על חוזי הפיתוח, אולם ברור הוא כי לו היו המשיבים מעלים טענותיהם קודם לכן, היה המערער מסרב לאפשר להם לרכוש את המקרקעין לפי ההחלטה המיטיבה [ראו אף סעיף 4.8 לעיקרי הטיעון מטעם המערער].

זאת ועוד, ויתור על זכויות במקרה דנן חייב היה להיות במפורש; בנסיבות בהן הנפקת שובר תשלום והוצאת חוזה פיתוח נעשית על ידי המערער בלבד, לא ברור האם היו המשיבים מודעים לכך כי אלו כבר הונפקו על סמך החלטה 737.

רשלנות

13. המערער חולק על חבותו, שכן לטענתו במועדים הרלוונטיים הנקובים בהוראת המעבר לא מילאו המשיבים אחר התנאים שם.

להלן סעיפי הוראות המעבר המחייבים התייחסות:

א. סעיף 6.1 להוראת המעבר קובע –

"יש לוודא שלא קיימים שעבודים מכל סוג שהוא, לרבות עיקולים, חכירות אחרות וכיוצא בזה. לגבי שטח המגרשים, אם קיימים – יש לדרוש מהאגודה לדאוג להסרתם. כל עוד לא הוסרו אין לערוך עסקה לגבי אותם מגרשים". [הדגשה אינה במקור]

ב. סעיף 13.2 להוראת המעבר לשונו –

"אגודת ישוב שהחלה בטפול בהרחבה על פי החלטה 612 רשאית לפנות למחוז לבצוע החכרת המגרשים בהתאם לתנאי החלטה 612 וכללי הוראת אגף 38, עם כל המסמכים הדרושים, ובלבד שימצאו תקינים לא יאוחר מיום 31.1.96". המחוז יבצע העסקות בהתאם, ובלבד שתשלום דמי החכירה וחתימת הסכמי הפיתוח יושלמו לא יאוחר מתאריך 29.2.96. [ההדגשות אינן במקור].

וסעיף 13.3 להוראות המעבר -

"כל העסקות החל מתאריך 1.3.96, לרבות טיפול לפי סעיף 13.2 שלא יסתיים עד 29.2.96, יבוצע לפי תנאי ההחלטה [קרי, החלטה 737 – הערה לא במקור]".

14. טענות המערער מבוססות על שניים -

ראשית, בתאריך 31.1.96 לא היו המסמכים שהוגשו על ידי המשיבים תקינים כנדרש על פי סעיף 13.2 להוראת המעבר – צו מניעה שהיה באותו מועד בתוקף פוגם בתקינות המסמכים. שנית, אין מחלוקת כי המשיבים לא שילמו דמי חכירה ולא חתמו על חוזי פיתוח עד למועד הקובע (29.2.96) ומשכך לא עמדו בתנאי הנקוב בסעיף 13.2 להוראת המעבר. לאור האמור, המשיך המערער בהקצאת הקרקע על פי החלטה 737 כאמור בסעיף 13.3 להוראות המעבר.

15. דין הטענה להדחות. לטעמנו, משהגישו המשיבים את בקשתם למערער וזאת עוד טרם הותקנה הוראת המעבר וטרם שניתן צו המניעה, הרי שניתן לומר כי המסמכים היו תקינים כנדרש בסעיף 13.2 להוראת המעבר. קיומו של צו מניעה מאוחר יותר אינו יכול לפגוע בתקינות המסמכים על פי דרישת הסעיף, ולכל היותר יש לפעול על פי סעיף 6 דלעיל ולהסירו כפי שאכן נעשה בפועל, והכל עוד טרם המועד הקובע. ובלשון אחרת, הוראת סעיף 6 להוראות המעבר מונעת ביצוע עסקה, אולם אין בה כדי להכתים את המסמכים שהיו תקינים במועד הגשתם.

16. נותרה אם כן הטענה לפיה המשיבים לא עמדו בתנאי השני והוא תשלום דמי החכירה וחתימה על הסכמי פיתוח עד למועד הקובע. על כך כי פעולות אלו לא נעשו אין מחלוקת בין הצדדים, אלא שהשאלה הינה מה היתה הסיבה לעיכוב בתשלום ובחתימה על החוזים ? לטענת המשיבים, אשר התקבלה בבית משפט השלום, היה זה בשל מחדלו של המערער.

17. טרם הדיון בנושא, יש ליתן הסבר קצר בדבר נוהל עבודה אצל המערער החל ממועד הגשת בקשת הרחבה על ידי המושב/חברי מושב ועד למועד שבו נחתמים חוזי הפיתוח; ראשית, יוצא מפקח מטעם המערער לבדוק שהמגרש ריק ושאין עליו פולשים כך שניתן לשווק את הקרקע. לאחר מכן עובר התיק למחלקות התכנון, מיפוי וספר נכסים אצל המערער ומשם עולה לדיון בפני ועדת עסקאות. עם האישור בועדת העסקאות נשלחת לחוכר הודעה על אישור העסקה וכן שובר תשלום. לאחר תשלום דמי החכירה המהוונים נחתם חוזה פיתוח עם המערער. בסוף התהליך מוגשות בקשות להיתרי בניה, עליהם על המערער לחתום, שאז ניתן לבנות את הבית.

18. במאמר מוסגר יאמר כי התהליך המתואר דלעיל, עד לחתימת חוזה הפיתוח, ארך כחודשיים ימים, ככל שמדובר בעניינה של המשיבה 8, היחידה שנתנה תצהיר לעניין התובענה בבית משפט השלום. המערער הקדיש פרק נכבד מעיקרי טיעונו למשך הזמן שבו לטענתו השתהתה חתימת חוזה הפיתוח עם משיבהזו. העסקה עימה אושרה בתאריך 29.8.96 בועדת עסקאות ושובר התשלום נשלח אליה בתאריך 9.9.96, אלא שלאחר מכן ביקשה המשיבה 8 להמירו בהסדר תשלומים ועל כן חוזה הפיתוח נחתם לבסוף רק בתאריך 7.10.96. לא מצאנו בטענות אלו כל נפקות לעניננו, שהרי נשוא ערעור זה הינו רשלנות המערער במועד אחר לחלוטין, סביב ינואר – פברואר 96 ומה נפקא מינה הליכותיה של המשיבה 8 שמונה חודשים לאחר מכן ? זאת לא הובהר.

19. אם כך, נשוב לעיקר - האם היה על המערער, בנסיבות, לסיים את הליכי הקצאת הקרקע, עד למועד הקובע. לעניין זה הפנתה ב"כ המערער לה"פ 62/96 ברדה ואח' נ' נווה ימין, (לא פורסם). שם, נדחתה טענת חברי מושב נווה ימין כי עליהם להכלל בהחלטה המיטיבה לאחר שהגישו בקשותיהם למושב במועד. דא עקא כי מקריאת פסק הדין עולה כי טענות חברי המושב הופנו כלפי המושב עצמו אשר לא העביר בקשותיהם למינהל מקרקעי ישראל, ומכאן שלא נחתמו עימם חוזי פיתוח עד למועד הקובע. בעניננו, טענות המשיבים אינן מופנות כלל וכלל למושב אלא כלפי המערער כמי שהתרשל בטיפול בעניינם, ועל כן אין בפסק דין זה כדי לתמוך בעמדת המערער.

20. לאחר עיון בכתבי בי-דין ובמוצגים ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בעל פה, נמצאנו כי בנסיבות העניין, חובתו של המערער היתה לסיים את הליך חתימת העסקה עד למועד הקובע, ומשלא עשה כן התרשל כלפי המשיבים.

א. תיאורטית, יכול היה מבקש לפנות למערער ולהגיש מסמכיו בתאריך 31.1.96, שאם היו תקינים חייב היה המערער לטפל בנושא תוך חודש ימים ולאפשר תשלום וחתימה על חוזי פיתוח. אם לא תאמר כן אין משמעות להוראת המעבר ולרציונל העומד בבסיסו כי המעבר בין שתי ההחלטות צריך להיות מאוזן. מכאן כי בהוראת המעבר מציג המערער מצג כאילו בחודש ימים ניתן לסיים את כל הליך אישור העסקה עד לחתימת חוזה פיתוח, ובלבד שהמסמכים המוגשים על ידי המבקש הינם תקינים. על כן, כל טענה של המערער כי תהליך אישור עסקה אורך זמן רב יותר, אין בו ממש [ראו תצהירו המשלים של מר רייזמן, מטעם המערער, מיום 28.12.99 בסעיף 6, סיפא]. דברים אלו נכונים וביתר שאת כאשר המשיבים הגישו את בקשותיהם עוד טרם נכנסה לתוקפה הוראת המעבר, שאז היה למערער תקופה בת חודש וחצי להשלים את העסקה עימם, באשר כבר נקבע כי מסמכיהם היו תקינים.

ב. אף אם תאמר כי נפל דבר – צו המניעה, הרי שניתן היה להמשיך בבדיקת העיסקה חרף קיומו. כך סבר אף המערער עצמו ושיגר מפקח לבדיקת המקרקעין אשר הוציא תחת ידיו דו"ח בתאריך 18.2.96. נראה כי המערער הבין כי על מנת לעמוד בלוח הזמנים המפורט בהוראת המעבר יש לפעול; אם כך, מדוע לא המשיך המערער והעביר את בקשותיהם של המשיבים למחלקותיו השונות, על מנת לקדם עניינם וזאת עד אשר יוסר הצו ?

ג. צו המניעה הוסר עוד ביום 22.1.96 (ולא ביום 24.1.96 כנטען על ידי המערער), כאשר יצוין כי המערער היה משיב באותו הליך ועל כן חזקה עליו כי ידע על ההחלטה. הדברים אמורים ביתר שאת בתאריך 25.1.96 ממכתבו של ח"כ אביטל וכן מהצו עצמו אשר נמסר למערער למחרת על ידי ב"כ המושב.

ד. נראה כי בנסיבות אלו, היה על המערער להביא ראיה, ולו ראשיתה, כי לכל הפחות ניסה לפעול לקידום אישור העסקה (למעט שיגור הפקח), אך זאת לא עשה. חזקת התקינות המנהלית אינה עומדת למערער; כעולה מהטיפול בעניינה של המשיבה 8, הרי שמהיום שבו נבדק ספר הנכסים (18.8.96) ועד ליום שבו אושרה העסקה בועדת העסקאות (29.8.96) עברו 11 ימים. מכאן, שהיה ניתן להכין את העסקה עם המשיבים, אך לא להעלותה לועדת עסקאות אלא לאחר שיוסר צו המניעה, ומיד לאחר מכן להנפיק הודעות ושוברים ולהוציא חוזי פיתוח ממערכת ממוחשבת. ויודגש, האיסור שבסעיף 6 להוראת המעבר הינו לערוך עסקאות שיש עליהם שעבוד כלשהו. מוכנים אנו להניח כי פרשנות ראויה של סעיף זה הינה כי אין להביא את הבקשה בפני ועדת עסקאות לאישורה כל עוד קיים צו מניעה, אולם איזו מניעה יש להעביר את התיק לבדיקת של המחלקות הנוגעות בדבר על מנת שיהיה מוכן לשלב הבא שבפני ועדת העסקאות ? נוסיף לכך כי לא הוברר לנו מדוע בפועל נחתמו הסכמי חכירה רק כעבור שמונה חודשים, כאשר במשך ששה חודשים, מפברואר 1996 ועד אוגוסט 1996, על פני הדברים לא נעשה דבר.

בנסיבות אלו נסתרה כאמור חזקת התקינות המנהלית על ידי המשיבים (ראו ע"א 6066/97 עיריית תל אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, 755) ועל כן היה על המערער להביא ראיות לכך כי יש ברשותו חוזי פיתוח וכי הטעם לאי חתימתם נעוץ במשיבים. זאת לא עשה, וכאמור אף לא הביא ראיה לכך כי עשה דבר כלשהו לקידום העסקה.

ה. טוען המערער כי חובתו לשוב ולטפל בבקשת המשיבים קמה רק לאחר קבלת מכתב מבא כוח המושב שצורפה לו ההחלטה על הסרת צו המניעה. בתוספת לעיקרי הטיעון הדגיש המערער שאף במכתב הנ"ל כלל לא ביקשו המשיבים כי יחתמו עימם חוזי פיתוח ומשלא מיצו המשיבים את ההליכים העומדים לרשותם מחוץ לכותלי בית המשפט ולא פנו בבקשה לחידוש הטיפול בעניינם למערער, אל להם לבוא בטרוניה.

טענה זו אף היא לא הועלתה בפני ערכאה הראשונה, ועל כן אין להעלותה בערכאת הערעור, בהעדר טעם יוצא דופן. למעלה מן הדרוש הרי שיש בטענות אלו משום עצימת עיניים, ודינן להדחות אף לגופן, שהרי מה לו לב"כ המושב כי יביא למערער עותק מההחלטה בדבר הסרת צו המניעה, אלא אם מבקש הוא לקדם את תהליך אישור העסקאות. יתרה מזאת, המשיבים סיימו את חלקם בהגשת הבקשה והתיעוד התומך עוד בתאריך 14.1.96 ואף לפי עדותו של מר רייזמן, מנהל המדור החקלאי במחוז מרכז אצל המערער, הרי שלמעשה המסמכים באותו מועד היו מסודרים, והמניעה נבעה מגורם חיצוני שהופיע במהלך הזמן – צו המניעה [ראו פרוטוקול הדיון מיום 2.1.00, עמוד 7, שורות 14-19]. לאחר הגשת המסמכים, עובר הטיפול למערער, שאף החל בהליך לאישור העסקה על פי השלבים שפורטו לעיל ושלח פקח למקום. מדוע לא נמשכה הבדיקה, אלא כעבור חצי שנה, זאת לא ברור. אמנם, העיד מר רייזמן כי "בדר"כ אני דאגתי כי אנו נהיה מוכנים עם חלק מהחומר האפשרי בתיקים שנמצאים אצלנו" [ראו פרוטוקול דיון מיום 2.1.00 בבית משפט השלום, בעמ' 9 שו' 1-2] אולם בפועל על פי חומר הראיות לא בוצע דבר עד לחודש אוגוסט 1996. אם החליט המערער לעכב את המשך הטיפול בבקשת המשיבים כל עוד צו המניעה בתוקף, היה עליו להמשיך בבדיקותיו מיד עם הסרתו של צו המניעה.

ו. לאור כל האמור, כאשר המערער מודע להשלכות הכספיות של שתי ההחלטות ולהוראת המעבר שנועדה לאזנן, אולם נוקט בשיטת השב ואל תעשה - אין בכך משום מינהל תקין והתנהגותו עולה כדי התרשלות. סיכומו של דבר, למערער היו 10 ימים שלפני צו המניעה ולכל הפחות עוד 7 ימים לאחר הסרתו (שכן סבורים אנו שניתן היה להמשיך בטיפול תוך תקופת צו המניעה עד לשלב אישור העסקה). המערער היה צריך להיות ערוך ומוכן מבחינת נהלים, טפסים וכוח אדם לאישור עסקה תוך המועד הקובע, ואם בימים כתיקונם אורך שלב בדיקת המחלקות ואישור ועדת העסקאות 11 ימים בעוד הפקת שוברים והוצאת חוזים הינה עניין טכני, הרי שכאשר לוח הזמנים הינו צפוף היה על המערער להערך בהתאם.

הסעד והסמכות

21. טוען המערער כי חוזי הפיתוח שנחתמו עם המשיבים היו לפי החלטה 737 ומעולם לא בוטלו על ידו או על ידי מי המשיבים. משכך, המשיבים אינם זכאים לדרוש השבה של מה ששולם, שהרי השבה הינה זכות הנלווית לסעד של ביטול חוזה [ראו סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א – 1970].

22. יש ממש בטיעוני המערער. התובענה אותה הגישו המשיבים היתה למתן סעד הצהרתי לפיו זכאים היו להיות נישומים לפי ההחלטה המיטיבה, כי יש להשיב להם את ששולם על ידם ביתר וכי יש להצמיד לזכויותיהם במקרקעין את אותם תנאים וזכויות כפי שניתנו לשאר חברי המושב אשר הטיפול בעניינם הסתיים תוך המועד הקובע.

23. אין בתכתובת בין הצדדים או בכתבי בי-דין כל טענה של מי מהצדדים לביטולו של החוזה שנחתם ביניהם, ומכאן שחזקה היא כי חוזי הפיתוח שנחתמו בהתבסס על החלטה 737שרירים וקיימים. בנסיבות אלו, השבה כלל אינה אפשרית. בודאי שלא על פי סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, כטענת המשיבים, אשר עניינו בביטול חלקי של חוזה על ידי מי שנפגע מחמת טעות, הטעיה, עושק או כפייה, והכל כאמור בסעיפים 14-18 לחוק הנ"ל. עילות אלה כלל לא בא זכרן בעניננו כאן. כמו כן, שינוי תנאי חוזה הפיתוח באופן שבו יחולו עליו תנאי ההחלטה המיטיבה, או יציקת תוכן אחר מזה הקיים בו – אינם ממין הסעד אותו יכול להעניק בית משפט זה ככל שמדובר בעילת הרשלנות.

24. אם מבקשים המשיבים פיצויים נזקיים בגין התרשלותו של המערער - יתכבדו ויגישו תביעתם לבית המשפט המוסמך, תוך תשלום אגרה כדין, ויוכיחו נזקיהם. באופן זה יוכל המערער לטעון לעניין הנזק שלכאורה נגרם למשיבים בשל מעשה רשלנותו, לרבות טענה בדבר הטבה כלכלית זו או אחרת אשר נצמחה להם כתוצאה מקבלת מגרשים אף במסגרת החלטה 737.

25. לאור הקביעה דלעיל, מתייתר הדיון בשאלת סמכותו העניינית של בית משפט השלום, ככל שמתייחס הוא לסעד ההצהרתי שעניינו ההבדל בין ההחלטות בעניין שטח הבניה המינימלי לתשלום [ראו סעיף 3 לבקשת המשיבים בהמרצת הפתיחה], אשר יתכן ויש בו משום "תביעה במקרקעין" המצויה בסמכותו היחודית של בית המשפט המחוזי. משקבענו כי עיקר פסק דינו של בית משפט השלום בשאלת הרשלנות – המצויה בסמכותו - נותר על כנו, למעט עניין הסעד, פטורים אנו מלדון בשאלה הנ"ל.

טענות נוספות

בשולי פסק הדין, להלן מספר טענות נוספות אשר מצאנו לדחותן;

26. המערער טוען כי המשיבה 8 לא עמדה בתנאי חוזה הפיתוח אשר נחתם עימה לפיה עליה לסיים לבנות את בית המגורים עד ליום 1.1.99, ודי בכך כדי להוות טעם לביטולו של חוזה הפיתוח עליו חתמה. אין טענה זו רלונטית לדיון בפנינו, שכן בפועל אין כל ראיה כי המערער פעל לביטול חוזה הפיתוח עימה.

27. לטענת המערער היה על המשיבים להביא עדים לתמיכה בטענותיהם כי היו זכאים וראויים לפי הקריטריונים של ההחלטה המיטיבה לקבל מגרש בהרחבה, ומשלא עשו כן נזקף הדבר לחובתם, ונוצרת הנחה כי אותם עדים היו עלולים לחזק את עמדת הצד שכנגד קרי, המערער (ראו לעניין המנעות מהבאת עדים את פסק הדין בע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו פ"ד מה(4) 651, 658). טענה זו בעלמא היא, והמערער לא הביא כל פרוט מי הם אותם עדים או מהן אותן ראיות אשר המשיבים נמנעו מלהביאם. אם וככל שהכוונה הינה לכל המשיבים פרט למשיבה 8 אשר נתנה תצהיר, אין לראות בהמנעות זו משום ראיה לחובת המשיבים, שהרי לא היה בידיהם כדי להוסיף לתצהירה של המשיבה 8. מר רייזמן אף הצהיר כי הליך דומה להליך הקצאת הקרקע עבור המשיבה 8 התנהל, בשינויים קטנים לגבי מועד התשלום והחתימה על חוזי פיתוח, עם כל המשיבים [ראו סעיף 11 לתצהירו משלים מיום 28.12.99].

28. לטענת המערער רכישת זכויות בהרחבה, אף שהיא על פי החלטה 737, מגלמת בחובה יתרונות כלכליים מובהקים. המשיבים ידעו כי גם עסקה המבוססת על החלטה 737 משתלמת היא ועל כן בחרו לחתום על חוזה פיתוח. יתרה מכך, כל המשיבים (פרט למשיבה 8) בנו זה מכבר את בתיהם ושלושה אף העבירו את זכויותיהם או חלקם לאחרים, כאשר הם נהנים מפירותיה של אותה עסקה [ראו עיקרי הטיעון הנוספים של המערער מיום 8.6.03].

משרכשו המשיבים זכויות - אשר לא בוטלו - יכולים הם לנצלן ולהעבירן כראות עיניהם, בכפוף לאישור המערער, ולא מצאנו מה נפקא מינה רווחיהם של המשיבים לשאלה העומדת בפני מותב זה בדבר מעשיו ומחדליו של המערער (אם כי לעניין נזקיהם של המשיבים, ככל שנתגבשו, יכול שתהא לכך חשיבות, אולם כפי שצויין דלעיל – אין זה הסעד אותו ביקשו המשיבים בתיק זה).

29. בתוספת לעיקרי הטיעון הביא המערער לעיונו של בית המשפט את פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 244/00 עמותת שיח חדש למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, מינהל מקרקעי ישראל ואח', פ"ד נו(6) 25 (להלן: "בג"צ עמותת שיח חדש") אשר בו נקבע כי החלטה 737 (ושתי החלטות נוספות של מועצת מינהל מקרקעי ישראל) בטלה מחמת אי-חוקיות. לטענת המערער משבוטלה החלטה 737, בטלה הוראת המעבר אשר הוצאה מכוחה ואשר היתה מוקד הדיון בבית משפט השלום, וביתר שאת ההחלטה המיטיבה שתנאיה טובים אף יותר.

יש לדחות טענה זו באשר על פי בג"צ עמותת שיח חדש הקביעה בדבר בטלות החלטה 737 אינה יכולה לקבל תוקף מיידי, משום שיש לעסקאות הרבות שנעשו מכוחה השלכות כלכליות וחברתיות מרחיקות לכת. במסגרת פסק הדין הנ"ל הוטל על המערער לגבש הוראות מעבר על מנת לקבוע איזה עסקאות תוכלנה לצאת לפועל, ואיזה עסקאות תמומשנה חרף ההכרזה (שם, עמ' 84). עד להוצאתן של הוראות מעבר חדשות אלו ימשיכו לעמוד בתוקפן הוראות מעבר אחרות כפי שנקבעו בצו ביניים מיום 14.11.01 באותו הליך (שם, עמ' 84-85). אלו וגם אלו לא הובאו לעיונו של בית משפט זה, ועל כן לא נוכל לקבוע לבקשת המערער כי זכויותיהם של המשיבים מאויינות.

30. למערער טענות שונות כלפי המושב, ובכללן כי האשם בדבר אי חתימה על חוזי הפיתוח עד לתאריך הקובע רובץ לפתחו באשר מלכתחילה לא ניהל המושב את הליך הקצאת הקרקע כדין, דבר שגרר פנייה של חלק מחבריו לבית המשפט וקבלת צו מניעה כנגד תוכנית ההרחבה. לטענת המושב מבחינתו, לא נעשה דבר שיש בו כדי להכשיל את המשיבים וצרופו להליך המשפטי נעשה על ידי המערער אך למזער את נזקו ולחלקו עם גורם נוסף. זוהי אף קביעתו של בית משפט השלום ולא נמצא כי נפלה בה שגגה.

סוף דבר

31. דין הערעור להתקבל בנקודה אחת בלבד, היא הטענה באשר לסעד. פסק דינו של בית משפט השלום לפיו זכאים המשיבים לסעדים המפורטים בסעיפים 1-4 במבוא לתובענה שהוגשה על ידם בטל בזה. ניתנת הצהרה כי המערער התרשל בפעולותיו בטיפול בבקשתם של המשיבים בתקופת הזמן הקצובה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

_______________

אסתר קובו, שופטת

השופט יהושע גרוס, ס"נ, אב"ד

אני מסכים.

__________________

יהושע גרוס, אב"ד

סגן נשיא

השופטת מיכל רובינשטיין

אני מסכימה.

___________________

מיכל רובינשטיין, שופטת

הוחלט כאמור בפסקי דינה של השופטת א' קובו.

ניתן היום כ"ו בתמוז, תשס"ה (2 באוגוסט 2005) בהעדר הצדדים.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן