ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 19/10/2019
גרסת הדפסה

א 1252/01 - מחוזי, ארנונה

עיריית נצרת עלית נגד הנהלת בתי משפט, מדינת ישראל


18/8/2005

א 1252/01

עיריית נצרת עלית

נגד

הנהלת בתי משפט, מדינת ישראל

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

בפני כב' השופטת גדות שרה

[18.8.2005]

בשם התובעת עו"ד רוסטוביץ הנריק

בשם הנתבעת פרקליטות מחוז ת"א

פסק דין

1. זוהי תובענה שעניינה מחלוקת בין התובעת לבין הנתבעת לגבי גובה הארנונה לשנים 1999 – 2000 שעל הנתבעת לשלם בגין הנכס בו שוכנים בתי המשפט בנצרת עילית (להלן: "היכל המשפט" או "הנכס").

העובדות:

2. ביום 7.3.99 עברו בתי המשפט בנצרת להיכל המשפט החדש שנבנה עבורם בנצרת עילית.

3. התובעת חייבה את הנתבעת בארנונה בגין הנכס לשנים 1999 – 2000 כדלקמן:

21,329 מ"ר לפי סיווג של "משרדי ממשלה" ו – 2,421 מ"ר בסיווג של "קרקע תפוסה המשמשת לחניון שאינו פתוח לציבור או שהוא פתוח לציבור בתשלום".

4. הסכום שאינו שנוי במחלוקת שולם על ידי הנתבעת, והסכום אשר נותר שנוי במחלוקת עמד על סך 2,206,676.90 ₪, עובר להגשת התביעה. בשלבים מאוחרים יותר שילמה הנתבעת מקצת מהחוב ולאחר מתן פסק דין זה יערכו הצדדים את היתרה לתשלום בהתאם לפסק דין זה ובהפחתת הסכומים ששולמו (ר' סעיף 45 לסיכומי התובעת).

5. עיקר המחלוקת בין הצדדים מתייחסת ל-2 נושאים:

א. התובעת חייבה את הנתבעת בארנונה תוך סיווג היכל המשפט כ"משרדי ממשלה".

לטענתה, סיווג היכל המשפט כ"משרדי ממשלה" הינו סיווג חוקי אשר אושר ע"י שר האוצר ושר הפנים ביום 5.8.1997 (נספח ג' לתצהיר מטעם התובעת).

עמדת הנתבעת היא כי קביעת סיווג נפרד למשרדי ממשלה אינו חוקי, אינו סביר ועל כן אין לו תוקף.

ב. חיוב הארנונה הוטל על הנתבעת עפ"י סיווג אחד של "משרדי ממשלה" וכך, לטענת התובעת, יש לחשב את חיוב הארנונה בגין היכל המשפט.

הנתבעת טוענת כי בנכס נעשים שימושים שונים המחייבים חיוב של חלקים בו לפי סיווגים שונים בצו הארנונה.

6. בשתי מחלוקות אלה דן פסק דין זה.

דיון

סוגיית סיווג הנכס כ"משרדי ממשלה"

7. סיווג "משרדי ממשלה" נוצר לראשונה בצו המיסים של עיריית נצרת עילית לשנת 1986, כעולה מצווי המיסים של העיריה לשנים 84, 85 ו - 86. (נספחים א' – ג' לתצהירו של יואל בריס מטעם הנתבעת).

חוק ההסדרים לשעת חירום במשק המדינה (תיקון מס' 4) התשמ"ו – 1985 (להלן: "חוק ההסדרים"), הגביל את כוחן של הרשויות המקומיות לקבוע את שיעורי הארנונה.

סע' 27א לחוק הסדרים קבע:

"לא תגבה רשות מקומית ארנונה כללית לשנת הכספים 1986

בסכומים שיש בהם העלאה של יותר מ – 170% מעל שיעורי

הארנונות לשנת הכספים 1985, אלא באישור שר הפנים ושר

האוצר".

מאז שנת 1987 הוגבל מידי שנה עדכון הארנונה במסגרת חוקי ההסדרים במשק המדינה.

דברי ההסבר להצעת חוק ההסדרים משנת 1992 מבהירים את כוונת המחוקק להגביל את סמכות הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה:

"בפועל, נקודת ההשוואה, לעניין ההקפאה, מצויה במצב הדברים שקדם להקפאה הראשונה משנת 1986. נטילת נכס מסוים והוצאתו מגדר הסיווג "המוקפא" – בין בדרך של העברתו לתוך סווג קיים ששיעור המס לגביו גבוה יותר ובין בדרך של יצירת סווג חדש ששיעורו גבוה יותר – מסכלת את תכנית ההקפאה...

תעריפי הארנונה, שנקבעו לשנת הכספים 1985 הפכו במצוות המחוקק לאמת המידה לקביעת תעריפי הארנונה החלים עד היום על כל נכס החב במס ... ואין לשנות מהוראות ההקצאה במישרין או בעקיפין, לבד מן התוספות שנקבעו מידי שנה בשנה בחיקוקים השונים, ולבד מכל תוספת מיוחדת שתאושר ע"י שר הפנים ושר האוצר".

דברים אלה צוטטו גם ברע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עירית חיפה ואח', פ"ד נז(2) 481, 492-494, שם נפסק:

"אשר לתכלית הסובייקטיבית של הוראות ההקפאה – אין מחלוקת כי הן נועדו לקיים את אינטרס הציבור בדבר הטלת מגבלות על העלאת תעריפי הארנונה המוטלת על ידי הרשויות המקומיות, וזאת בכדי למנוע השפעות שליליות על משק המדינה, על כוונת המחוקק להגביל את סמכות הרשויות המקומיות ... להעלות את תעריפי הארנונה ... ניתן ללמוד מן האמור בדברי ההסבר להצעת חוק ההסדרים" (כפי שצוטט לעיל – ש.ג.).

8. התובעת טוענת כאמור, כי סיווג הנכס כ"משרדי ממשלה" הינו חוקי, כי קיבלה את אישור השרים לתוספת שנתבקשה בשנת 1986, אולם לא היה בידה להמציאו. הנתבעת, בחקירה הנגדית, המציאה והציגה את המסמך האמור, אשר הוגש וסומן נ/3.

9. טענתה של התובעת, לפיה קיבלה אישור השרים לסיווג הנכס כמשרדי ממשלה אינה מדוייקת, וזו בלשון המעטה, ודינה להידחות.

ראשית, עיון באישור נ/3 מלמד כי, על פניו, אישור זה איננו אישור ליצירת סיווג חדש, אלא אישור הנועד להעלאת שיעורי הארנונה בהתאם לדרישת סע' 27א לחוק ההסדרים.

עיון בבקשה שקדמה לאישור (נ/4) מעיד כי גם הבקשה מתייחסת ל"העלאת שיעורי ארנונה כללית" ולא ליצירת סיווג חדש לנכס.

שנית, האישור מתייחס לשני סוגי נכסים בלבד: "מחסן למשרדי ממשלה" ו"קרקע תפוסה למשרדי ממשלה".

האישור לא מזכיר ולא מאשר סיווג של "משרדי ממשלה".

10. התובעת טוענת כי העדר סיווג "משרדי ממשלה" באישור השרים מקורו בטעות לבלר (ר' סע' 7 לתצהיר של מר סגל שהוגש מטעם התובעת).

11. גם טענה זו דינה להידחות.

א. בבקשתה להעלאת שיעורי ארנונה כללית (נ/4) סווגה התובעת את משרדי הממשלה" לסוגים שונים:

א. משרדים עד 20 ממ"ר.

ב. משרדים עד 50 ממ"ר.

ג. משרדים עד 50 ממ"ר.

ד. מחסן.

ה. קרקע תפוסה.

הבקשה נשלחה ביום 30.5.1986 וביום 29.6.1986 ניתן אישור השרים המתייחס ל"מחסן למשרדי ממשלה" ול"קרקע תפוסה למשרדי ממשלה" בלבד.

משום כך האישור נ/3 מתייחס רק ל-2 נכסים אלה ("מחסן" ו"קרקע תפוסה") ולא לכלל משרדי הממשלה ואין מדובר בטעות לבלר.

ב. יתרה מכך - מסמך אישור השרים נחתם במילים: "אנו דוחים את הבקשה הנ"ל בכל הנוגע לשיעורים שמעל המפורט בטור ב' ו – ג' דלעיל ולגבי נכסים שאינם מופיעים בטור א'". (ההדגשה אינה במקור – ש.ג.)

קרי, אישור השרים התכוון להגביל את התוספת לסיווגים "מחסן" וקרקע תפוסה" בלבד ולתעריפים שקבע בצידם, 12.3 ₪ למ"ר ו - 2.4 ₪ למ"ר בהתאמה.

מאידך, דחו השרים באופן מפורש את בקשת התובעת בעניין "משרדים", ומשום כך אין מדובר בטעות לבלר אלא בהחלטה ברורה ומפורשת.

ג. מר אבישי סגל, גזבר התובעת מאז 1995, הודה בחקירתו כי על פני הדברים, אין באישור השרים טעות לבלר וזאת בניגוד לאמור בתצהירו (ר' עמ' 20 לפרוטוקול מיום 13.07.2004 שורות 5-6).

ד. אישור השרים לסיווג של "מחסן למשרדי ממשלה" קובע תעריף בגובה 12.3 ₪ למ"ר ואילו התובעת חייבה בסיווג של "משרדי ממשלה" לפי תעריף של 30 ₪ למ"ר. מכאן שיש חוסר קורלציה בין אישור השרים לבין החיוב בפועל. (ר' סע' 8 לתצהירו של מר סגל).

ה. לא נטען ולא הוכח כי נעשתה פנייה כלשהי מצד התובעת לשרים לתיקון "הטעות" כטענתם.

12. התובעת לא הציגה את בקשתה להעלאת שיעורי ארנונה כללית (נ/4) ואף לא את אישור השרים נ/3.

לעניין הבקשה נ/4, טוענת התובעת באמצעות עדותו של מר סגל (עמ' 17 לפרוטוקול), כי זו לא נמצאה.

יחד עם זה, לעניין אישור השרים (נ/3) שהוא מסמך מהותי ורלבנטי, לא נטען ולא הוכח כי לא ניתן היה להגישו ולהציגו.

ההיפך הוא הדבר. כשנשאל מר סגל, גזבר העיריה, מדוע לא צורף האישור לתצהירו הפנה, בעמ' 18 לפרוטוקול, לנספח א' לתצהיר, אולם נספח א' לתצהיר איננו אישור השרים אשר הוגש כנ/3 ע"י הנתבעת.

עיון בנ/3 ו- נ/4 מגלה בבירור כי טענות התובעת לעניין "טעות לבלר" אינן נכונות, ואין בהן ממש.

על העיריה, כרשות הציבורית, החובה לנהוג בהגינות ובתום לב, הן בעשייה בשטח והן במהלך הדיונים בביהמ"ש.

העלאת טענה כמו "טעות לבלר" מבלי להציג את המסמכים הסותרים טענה זו, איננה התנהלות ראויה של הרשות.

13. הנתבעת הלינה בעבר על חיובי היתר שהטילה עליה התובעת.

מעדותו של מר יואל בריס, סגן היועצת המשפטית במשרד האוצר, עולה כי בעקבות בדיקת חיובי הארנונה המושתים על משרדי הממשלה, התברר למשרד האוצר כי החל משנת 1986 נקבעו שיעורי ארנונה חריגים למשרדי הממשלה בנצרת עילית.

לאחר שהתבררה עובדה זו פנתה הנתבעת לתובעת בטענה כי מדובר בהעלאות חריגות בתעריפי הארנונה בניגוד לחוקי הקפאת הארנונה, ודרשה להחזיר את סכומי היתר שנגבו ללא אישור השרים (ר' נ/5, נ/6, נ/7 ו- נ/8).

בעקבות המגעים בין התובעת לנתבעת הושג הסכם לפיו העיריה תפחית 11% מחיובי הארנונה של משרדי הממשלה החל משנת 1995 ואילך ומשרד האוצר יוותר על החזרים רטרואקטיביים.

הסכם זה הועלה על הכתב במכתבו מיום 15.9.1997 של מר יואל אופיר, סגן בכיר לחשב הכללי, אל מר מנחם אריאב, ראש העיר נצרת (נספח ד' לתצהירו של מר יואל בריס).

מהאמור לעיל עולה כי התובעת הפחיתה מחיובי הארנונה של משרדי הממשלה לשנים 1995-1996 לאור טענת המדינה כי תעריף הארנונה איננו חוקי ומשום כך, ובשלב זה, ידעה התובעת היטב את מהות טענות הנתבעת והסכמתה להסכם שהושג מהווה ראיה, לכאורה, לעמדתה, לפיה יתכן והתעריף איננו חוקי.

14. התובעת טוענת כי משקלם של מוצגים נ/5-נ/8 הוא "נמוך מאוד" מאחר וכותבי המכתבים או הנמענים לא הוזמנו ולא נחקרו על המסמכים.

אני דוחה טענה זו מכל וכל.

המסמכים הוגשו במהלך חקירות נגדיות, לא נטענה כל טענה כנגד הגשתם או נגד תכנם ולא נטען כי אין הם משקפים את העובדות והטענות כפי שהתרחשו.

יתרה מכך – מכתבים אלה מעידים כי הנתבעת טענה כנגד חיוב היתר שהטילה התובעת על הנתבעת ולא נשמעה כל טענה מהותית כנגד תכנם של מכתבים אלה.

15. התובעת בחרה, מטעמיה שלה, לא להרחיב בסיכומיה בנושא סיווג "משרדי הממשלה" משנת 1986 עד שנת 1997 בטענה לפיה התעריף החוקי בשנת 1997 לנכסים המשמשים משרדי ממשלה אושר בידי השרים בשנת 1997 ומסקנה זו "מייתרת את הדיון בחוקיות סיווג משרדי הממשלה בשנת 1986" (ר' סעיף 10 סיפא לסיכומי התובעת).

אישור השרים משנת 1997 (צורף כנספח ג' לתצהירו של מר סגל) אישר תעריף של 147.14 ₪ למ"ר לגבי נכסים בסיווג "משרדי ממשלה", תעריף גבוה ב-11% מהתעריף הקבוע ל"משרדים" שאינם "משרדי ממשלה".

16. אין באישור אשר ניתן ביום 5.8.1997 ע"י שר הפנים ושר האוצר כדי לתמוך בטענות התובעת לפיהן סיווג היכל המשפט כ"משרדי ממשלה" הוא חוקי.

בבקשת העירייה אשר על בסיסה ניתן האישור (נ/9), לא ציינה העיריה במפורש כי היא מבקשת למעשה יצירת סיווג חדש למשרדי ממשלה. מהבקשה ניתן להבין כי עניינה הוא בהעלאה חריגה של התעריף ולא בסיווג חדש.

יתירה מכך – עיון באישור השרים מיום 5.8.97 מעיד כי השרים אישרו העלאה חריגה בארנונה ואין באישור אישור של שינוי סיווג.

ובלשון אישור השרים:

"הרינו מאשרים העלאה חריגה בארנונה כמפורט בצו המיסים, למעט בנכסים המפורטים להלן שבהם ייקבעו השיעורים כדלקמן...".

צודקת הנתבעת באמור בסעיף 23 ו- 24 לסיכומיה:

"השרים לא נתנו אישור לסיווג הנפרד האמור, שנעשה לפי זהות המחזיק ולא לפי השימוש בנכס, אלא נתנו אישור להעלאה החריגה, תוך שהפעילו אותה גם על הסיווג הלא חוקי אותו ביצעה העיריה בעבר. הפעלת שיקול הדעת של השרים נוגעת רק למה שמובא בפניהם, דהיינו: שיעור ההעלאה החריגה, אך אין בכך כדי להכשיר את הסיווג הבלתי חוקי שהוקם כ-10 שנים לפני כן, שלא כדין ...

השרים לא יכולים היו לתת אישורם ליצירת הסיווג החדש אף מטעם נוסף. בבקשת העיריה (נ/9) אשר על בסיסה ניתן האישור, לא ציינה העיריה, ולו ברמז, שהיא מבקשת הקמת סיווג חדש למשרדי הממשלה. למקרא הבקשה, עולה בבירור דווקא המסקנה ההפוכה, שכן, ניתן להבין ממנה כי סיווג משרדי הממשלה לא השתנה משנת 1996 לשנת 1997 ועניינה של הבקשה בהעלאה חריגה של התעריף ותו לא...

מהבקשה עולה כאילו הקטגוריה של נכסים המשמשים למשרדי ממשלה (קוד 325) הינה קטגוריה חוקית ושיעור הארנונה בה חוקי ומאושר. המעיין בבקשה מוטעה לחשוב שהמדובר בהעלאת שיעור ארנונה לסיווג חוקי וקיים, ולא שוב יצירת יש מאין".

בעניין זה מקובלת עלי לחלוטין פסיקתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט עיני חבש) בת.א. 2483/00 קנה ובנה עשה זאת בעצמך 3991 נ' עירית ירושלים, בעמ' 13 (צורף לסיכומי הנתבעת), שם נפסק כדלקמן:

"ודוק, להסתמך על עובדות שלא הובאו בפני השרים, יש בה כדי לשרת את מטרות הנתבעת, כאילו היו אלה העובדות הנהוגות במציאות...

במצב כזה, לבקש מהשרים העלאה חריגה נוספת על בסיס עובדות אלה, זהו מעשה הגובל במצג שווא ובהטעייה. אין הסבר מדוע הנתבעת נמנעה מלהציג את המצב הקיים ולבקש "ברחל בתך הקטנה" את ביטול התעריף המדורג או הנהגת סיווג חדש לאיזורים, לפיו נכסים באיזור ג' הזול, יסווגו כאזור א' היקר.

בהעדר גילוי נאות לעובדות האמיתיות, אין זה נכון לומר כי השרים אישרו את העובדות החדשות עליהן מבקשת הנתבעת להסתמך, או שההעלאה המאושרת באה להוסיף על הנתונים אשר לא הוצגו בבקשה. בכך מנעה הנתבעת מהשרים את האפשרות לבחון את ההשלכות הכספיות של הנתונים החדשים לאור חוקי ההגבלה. עובדה היא, שאישור השרים איננו מתייחס לכך כלל.הצורה בה הציגה הנתבעת את תמונת המצב בבקשתה בפני השרים, יש בה כדי לעקוף את חוקי ההגבלה על ידי שינוי הבסיס להעלאות בצורה דרמטית. אם תאמר אחרת, נחטיא לתכלית הברורה שלמענה חוקקו חוקי ההגבלה לאורך השנים".

לשיטתי, אם ביקשה התובעת ליצור סיווג חדש היה עליה לעשות זאת ע"י הגשת בקשה ברורה ומפורשת, "ברחל בתך הקטנה", שעל פיה נדרש סיווג חדש.

אישור השרים המתייחס לבקשה שאיננה מגלה ב"גילוי נאות" את מלוא העובדות האמיתיות אינה יכולה ל"רפא" את הפגם לפיו הטילה התובעת בעבר חיובי ארנונה על בסיס סיווג בלתי חוקי ואיננה יכולה ליצור באופן כזה גם סיווג חדש, הנוגד את חוק ההסדרים.

משום כך אין באישור השרים כדי "להכשיר" את הסיווג של "משרדי ממשלה" אותו החילה התובעת על הנכס.

17. התובעת טוענת, בסע' 26 לסיכומיה, כי המדינה מנועה מלטעון כנגד הסיווג והתעריף שאושרו על ידה והיא מושתקת מלעשות כן. לטענתה, אם טעתה הרשות המינהלית בשיקול דעתה היא לא תוכל לשנות את החלטתה באופן רטרואקטיבי, במיוחד כאשר הרשות המקומית כבר פעלה על פי החלטתה והסתמכה עליה בתקציביה ובאופן ההתנהלות שלה.

לטענתה, שר האוצר ושר הפנים לא החליטו לחזור בהם מהאישור שנתנו, ולכן הנתבעת לא רשאית לטעון בניגוד להחלטותיה.

18. גם דינה של טענה זו להידחות.

ר' י. זמיר "הסמכות המינהלית", כרך ב', עמ' 992-994:

"הסמכות של רשות מנהלית לשנות או לבטל את החלטתה נובעת, מבחינה משפטית, משני מקורות אפשריים: מן החוק שמכוחו נתקבלה אותה החלטה או מסעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א – 1981.

סעיף 15 לחוק הפרשנות, התשמ"א – 1981, מעניק סמכות כללית, לרשויות מינהליות בדרך כלל, לשנות, להתלות ולבטל החלטות מינהליו. וזו לשונו:

'הסמכה להתקין תקנות או ליתן הוראות מינהל – משמעה גם הסמכה לתקנן, לשנותן, להתלותן או לבטלן בדרך שהותקנו התקנות או ניתנה ההוראה' ".

י. זמיר מונה בספרו רשימה לא ממצה של שיקולים מיוחדים למקרה של שינוי או ביטול החלטה, כאשר אחד מהם הינו תיקון טעות הכולל בחובו גם טעות בשיקול דעת (עמ' 1004 לספרו הנ"ל).

יתרה מכך - בעינייננו אין מדובר בטעות בשיקול דעת של השרים אלא בהעדר גילוי נאות של העובדות האמיתיות אשר היווה את הבסיס לאישור השרים, המאיין את האפשרות של הפעלת שיקול דעת מלכתחילה.

19. התובעת טוענת כי הנתבעת מושתקת מלטעון כנגד סיווג הנכס אשר היא עצמה החליטה, באמצעות נציגיה, כי הוא סביר וחוקי.

לטענתה, הנתבעת (המדינה) ממלאה שני תפקידים: היא הרשות המאשרת שינויי חקיקה בצו הטלת הארנונה, והיא הנישומה הנושאת בנטל הארנונה שהיא עצמה אישרה, והיא מנועה, כאמור, לטעון כנגד החלטותיה שלה.

אינני סבורה כי המדינה כנישומה מנועה מלטעון כנגד השומה שהוטלה עליה, אם היא מעלה נימוקים המבססים את עמדתה לפיה יש לשנות החלטה אחרת של המדינה.

יתרה מכך – בעניננו ניתנה החלטת השרים (האישור) מבלי שהוצגו בפניהם בבהירות ובמפורש מלוא העובדות הרלבנטיות, כפי שפורט לעיל, ומשום כך אין כל קושי לקבוע, לבקשת המדינה, כנגד הסיווג הנפרד אשר אושר, לכאורה, ע"י השרים.

בעניין זה צודקת הנתבעת (בסיכומי תשובתה בסעיף 9) הטוענת כי "משניתן אישור השרים בעקבות בקשה מטעה של העיריה, דווקא העיריה היא המושתקת מלהסתמך עליו".

20. הנתבעת טוענת כי בנוסף ולחילופין, הסיווג של "משרדי ממשלה" ותעריפיו הגבוהים איננו סביר ואיננו מוצדק.

לטענתה, הצדקה להטלת ארנונה גבוהה יותר בגין נכס קמה מקום בו המחזיק בנכס מפיק ממנו ניצול כלכלי, ואף אז הוגבל הדבר לענפים עסקיים מסויימים מאוד במשק, כמו חברות ביטוח, בנקים וכו'. (בג"צ 764/88, 1437/90, 1985/90 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עירית קרית אתא, פד"י מו(1)793, 804).

יש ממש בטענה זו. היכל המשפט אינו עסק כלכלי ריווחי אלא מוסד הנותן שירות ציבורי ומאחר והמקור לתשלום הארנונה אינו נובע מה"רווחים" המופקים מהנכס, אין מקום לסיווג מיוחד של "משרד ממשלתי" ותעריף גבוה יותר בגינו.

21. חלק ניכר מטיעוני הצדדים מתייחסים למחלוקת בעניין סיווג הנכס כ"משרדי ממשלה" המתבסס על זהות המחזיק ולא על השימוש שנעשה בנכס. לטענת הנתבעת סיווג כזה, על בסיס מחזיק הנכס, הינו מנוגד לתקנות.

22. סע' 8(א) לחוק ההסדרים למשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג – 1992 קובע:

"...הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו ותשולם בידי המחזיק.".

מלשון החוק עולה כי הטלת הארנונה תעשה על פי סוג הנכס, השימוש בו ומיקומו.

בתקנה 3 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1999), תשנ"ט – 1999, וכן בתקנה 3 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס – 2000, נקבעו מדדים לחיוב בארנונה: סוג הנכס, שימושו והמקום שבו הוא נמצא. לפי תקנה 1 לתקנות האמורות, סיווג הנכס יקבע בהתאם לשימוש בו. עולה כי זהות המחזיק איננה נמנית עם המדדים האמורים.

בפסק דין אשר ניתן בע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק, פ"ד נז(3) 337, 350, פסל ביהמ"ש העליון סיווג של נכס כ"חברה ממשלתית" לצורך חיוב בארנונה:

"'חברה ממשלתית' מתאפיינת בכך שהשליטה בה היא בידי הממשלה. היא אינה משקפת קבוצה הומוגנית של פעילות... עסקיהן ופעילותן עשויים להיות שונים אלה מאלה במידה ניכרת. המרכיב המרכזי הבא לידי ביטוי במונח 'חברה ממשלתית', הוא מרכיב הבעלות והשליטה בחברה.

אפיון נכס לשם סיווגו לצורך קביעת ארנונה רק על ידי מרכיב השליטה והבעלות בחברה אינו עונה על הקריטריונים הקבועים בחוק... הוא יוצר 'אינדיבידואליזיה פסולה'".

בדומה לכך בעינייננו, עסקיהם ופעילותם של משרדי ממשלה שונים אינו זהה, ואין מקום לסווג נכס על בסיס מיהות המחזיק אלא עפ"י השימוש אשר נעשה בנכס.

23. בסיכומיה מתייחסת התובעת בהרחבה לתשובת פרקליטות המדינה בבג"צ 198/03 ומבקשת להסיק מסקנה לפיה הלכת "בזק" אינה רלבנטית מקום בו מוטל תעריף ארנונה שונה בגין שימושים שלטוניים מובהקים כגון היכל המשפט ומשום כך סיווג שונה להיכל המשפט הוא סיווג חוקי.

לא מצאתי צורך להתייחס בהרחבה לטענות אלה ורק אציין כי התובעת לא קבעה תעריף ספציפי לשימוש אשר נעשה בהיכל המשפט אלא סווג כללי ל"משרדי ממשלה". הסיווג בעניננו נקבע על פי מיהות המחזיק ולא על סמך שימוש שנעשה בנכסים ומשום כך הוא איננו חוקי.

יתרה מכך – בבג"צ 198/03 נדונה סוגיית הארנונה המוטלת על בסיסי צה"ל, אשר הם ייחודיים ואין להם מקבילה, ומשום כך אין הדבר דומה לעניננו.

24. אשר על כן ולסיכומו של פרק זה בעניין סיווג הנכס, אני קובעת כי הסיווג הנפרד של "משרדי ממשלה" אשר הוטל ע"י התובעת על היכל המשפט היה בלתי חוקי בעת שנוצר בשנת 1986 ונותר כזה גם בשנים הבאות, על אף אישור השרים מיום 5.8.1997.

סוגיית המעברים

25. סוגייה זו עיקרה בשתי מחלוקות:

האחת, שיעור גובה הארנונה שיש להטיל, אם בכלל, על שטח המעברים הפתוחים.

השנייה, גודל שטח המעברים הפתוחים.

התובעת חייבה את הנתבעת בארנונה לשנים 1999-2000 על בסיס 21,329 ממ"ר לפי סיווג של "משרדי ממשלה", ו- 2,421 ממ"ר לפי סיווג של "קרקע תפוסה המשמש לחניון שאינו פתוח לציבור או שהוא פתוח לציבור בתשלום".

לטענת הנתבעת, נעשים בנכס שימושים שונים המחייבים חיוב של חלקים בו לפי סיווגים שונים בצו הארנונה.

וביתר פירוט, טוענת הנתבעת, היכל המשפט הינו מוסד הנותן שירות ציבורי חיוני ובשל אופיו זה יש בו שטחים ציבוריים לא יעודיים רחבים ביותר. שטחי המעברים והלובי באותו מבנה מהווים כ- 40% משטחו הכולל של המבנה, ואינם משמשים לשימוש העיקרי ועל כן יש לסווגם בתת-סיווג אחר ולחייבם בתעריף נמוך בהרבה מזה המוטל על משרדים.

התובעת טוענת כי אין לערוך תת-סיווגים ויש לחייב את היכל המשפט על בסיס סיווג אחד של "משרד ממשלתי".

זה הבסיס למחלוקת שבין הצדדים.

26. הנתבעת הגישה חוות דעת של מומחה מטעמה, מר דרור בן נתן, לעניין נתוני השטחים בהיכל המשפט.

עד זה "כשל בעדותו", כפי שניסח זאת ב"כ התובעת (ס' 5 לסיכומים), והצדדים הסכימו לעריכת מדידה חדשה של השטחים בהיכל המשפט.

עקב כך הגישו שני הצדדים מסמך המוסכם על שניהם (צורף לסיכומי הנתבעת), שכותרתו: "שטחי מעברים בהיכל המשפט בנצרת עילית – סיכום ישיבה".

מסמך זה משקף את ההסכמות והמחלוקות בין הצדדים לעניין שטחי היכל המשפט.

עיון במסמך זה מעיד, על פניו, כך לטעמי, כי ניסיון לחלק בנין כ"היכל המשפט" לתת-סיווגים, כפי שמבקשת הנתבעת, מביא לתוצאות אבסורדיות.

מסמך זה כולל, בין היתר, התייחסות ל"שטח הספסלים לציבור לרבות מרחב המחייה שלפניהם", וכן הסכמה להפחית משטח המעברים והשטחים הציבוריים הפתוחים לקהל שטח של 80 ממ"ר בגין "מרחב המחייה" שלפני הדלפקים.

הוצאת שטח בגין "מרחב המחייה" שלפני הדלפקים מסך המעברים והשטחים הציבוריים איננו סביר ואף איננו נכון לעניין ארנונה (אף כי על כך הסכימו הצדדים לעניין "מעברים ושטחים ציבוריים").

כך, גם הוצאת "שטח הספסלים לציבור לרבות מרחב המחייה שלפניהם", וכן גם חדרי שירותים המיועדים לציבור ושטח חדרי מדרגות מילוט לשופטים המשמשים בשעת חירום גם את הציבור הרחב.

המעברים הם חלק אינטרגרלי מהיכל המשפט וההבחנה בינם לבין ההיכל, כמו הניסיון להבחין בסוגים שונים של שטחים, כמפורט לעיל, הינה הבחנה מלאכותית.

ייעודו העיקרי של ההיכל הוא, אכן, קיום מלאכת השפיטה אשר השטחים בו מהווים חלק אינטגרלי וחיוני וכולם מהווים יחידה שלמה אחת ומשמשים למטרה אחת, והיא השפיטה בהיכל המשפט.

בעניין זה ר' ה"פ 1998/92 אולמי טוקסידו אירועים ומסעדות בע"מ ואח' נ' עיריית ת"א יפו, פ"ד לב(4), 239, 246:

"בג"צ 764/88 דשנים בע"מ נ' קריית אתא לכאורה שינה את הלכת ירדניה בקובעו כי אף כאשר משרדי העותרים פזורים בין מבנים שונים המשמשים לתעשייה, הרי ניתן לחייבם בנפרד, לפי הסיווג של המשרדים. אין ללמוד גזירה שווה מפסק דין זה לענייננו, שכן בית המשפט איפשר הפרדה לצורך חיוב בארנונה כאשר הנכס משמש למטרות שונות שכל אחת מהן מוגדרת כסיווג נפרד, אך מעומקם של דברים עולה שלא הייתה כוונה להרחיב הלכתו אף בנוגע לשימוש שונה כלשהו בנכס, שכן על ידי כך עלולים אנו להגיע לתוצאות על גבול האבסורד כגון משרד שבו כלולים חדר מנוחה, שירותים וארכיון יחויב בשיעורי מס שונים". (ההדגשות אינן במקור – ש.ג.).

27. סע' 4(א) לצו הארנונה לשנת 1999 קובע:

"כל מבנה המשמש בפועל לאחד או יותר מהסוגים המפורטים בצו זה יחויב באופן יחסי לפי סוג השימוש בו".

סע' 4(א) לצו הארנונה לשנת 2000 הנו בעל קביעה זהה. הצוים צורפו לבקשה לרשות להתגונן כנספחים ה' וח'.

מר אבישי סגל, גזבר העירייה, העיד בסעיף 15 לתצהירו, כי בצו הארנונה אין תעריף מיוחד למעברים במשרדים המשמשים למטרת משרדים ממשלתיים וכן אין תעריף מיוחד למעברים בבניין המשמש לביצוע מלאכת השפיטה, וכן אין בצו תעריף מיוחד למעברים במשרדים של עורכי דין, רואי חשבון וכיוצ"ב. גם לאור זאת חיוב המעברים בשיעור מלא הוא סביר.

28. הנתבעת טוענת כי הטלת ארנונה בשיעור מלא בגין המעברים בהיכל המשפט איננה סבירה נוכח הפטור מארנונה למעברים במרכז מסחרי ולחילופין, יש להפחית את שיעורה.

29. היכל המשפט איננו מרכז מסחרי. היכל המשפט אינו עסק כלכלי ריווחי, אלא מוסד הנותן שירות ציבורי.

המעברים בהיכל המשפט הם מעברים "פנימיים" בין אגף לאגף בבניין אחד שמהותו היא אחת, מטרתו אחת והבעלות והחזקה בו היא של גוף אחד (הרשות).

בקניון מדובר במעבר מחנות לחנות (או למסעדה) אשר כל אחת מהן נמצאת בחזקתו של אחר, כאשר כל חנות היא יחידה נפרדת ועצמאית ללא קשר לחנות האחרת.

העובדה שהקניון מאכלס חנויות רבות שמהותן מכירת מוצרים או מסעדות, אינה הופכת את הקניון ליחידה אחת, שמהותה היא אחת אלא למקבץ רב של יחידות נפרדות זו מזו ושונות במהותן.

משום כך אין מקום להשוות מעברים במרכז מסחרי למעברים בהיכל המשפט או לבנינים מסוג זה.

30. הנתבעת טענה כי היכל המשפט הינו מוסד הנותן שרות ציבורי חיוני ובשל אופיו יש בו שטחים ציבוריים לא יעודיים רחבים ביותר המהווים כ- 40% משטחו הכולל של המבנה.

אי לכך, לטענתה, יש לסווגם בתת סיווג אחר אשר יתאים ויעמוד ביחס סביר להיקפם ולשימוש בהם (סעיף 31 לסיכומי הנתבעת).

בסיכומיה טענה הנתבעת כי השטחים הצבוריים שאינם יעודיים מהווים כ- 30% משטחו הכולל של המבנה.

הצדדים חלוקים ביניהם ביחס לגודל שטחי המעברים – בעוד התובעת טוענת כי שטח המעברים הפתוחים הוא 4,261 ממ"ר טוענת הנתבעת כי שטחם הוא 6,613 ממ"ר.

לאור התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי צרך להכריע במחלוקת זו. אף על פי כן אציין, כי עמדתי היא כעמדת התובעת.

כדי להוכיח את הטענה לאי סבירות התעריף החל על המעברים מחמת היותם של המעברים שטחים ציבוריים רחבים ביותר ביחס לשטחו הכולל של המבנה, היה על הנתבעת להוכיח זאת באמצעות חוות דעת של מומחה או בכל דרך ראויה אחרת.

לא הובאה כל ראיה המוכיחה מהו היחס הסביר במבנים בין שטח המעברים לבין השטחים הייעודיים במבנה, דוגמת היכל המשפט, ומשום כך לא הוכח כי שטחי המעברים בהיכל המשפט, בהשוואה לשטחים היעודיים הוא גדול יותר מבנינים דומים אחרים.

משום כך לא הוכיחה הנתבעת את טענתה לפיה יש לסווג את המעברים בהיכל המשפט, מפאת שטחם היחסי הגדול, בתת סיווג אחר אשר יתאים ויעמוד ביחס סביר להיקפם ולשמוש בהם.

31. מאחר והמחלוקת בתיק זה הינה בין רשויות ציבוריות, פנו הצדדים ליועמ"ש לממשלה במטרה ליישב את המחלוקת ולהביא לסיומה. בחוות דעתו מום 21.12.2000 קבע היועמ"ש (כתוארו אז), מר אליקים רובינשטיין, כי המעברים בביהמ"ש אינם בגדר "רחוב", הם נועדו למעבר מאגף אחד של המבנה לאגף אחר ומהווים חלק אינטגרלי ויחידה אחת ומשום כך אין לפטור אותם באופן מלא מארנונה.

"יחד עם זאת, בדומה להלכות שנקבעו בפסקי הדין ... אין הגיון וסבירות בהטלת ארנונה על המעברים רחבי ההיקף בבית המשפט בנצרת בדומה לשטחים האחרים שבו. התעריף על המעברים צריך להיות נמוך באופן משמעותי...

בנסיבות העניין, לצרכי פשרה ועל מנת לסיים את המחלוקת מחוץ לכתלי בית המשפט אני מציע כי החיוב לגבי המעברים יהיה בשיעור של 50% מהסיווג העיקרי של הנכס". (ההדגשה אינה במקור ש.ג.).

חוות דעתו של היועמ"ש לממשלה ניתנה על בסיס הטענה לפיה שטחי המעברים מהווים 40% משטח היכל המשפט.

בסיומו של תיק זה הוברר כי שטחי המעברים הם 30% (כטענת הנתבעת), ונתון זה לא היה בפני היועמ"ש לממשלה, כשההבדל בין הנתונים הוא מהותי.

אי לכך, וגם בהעדר ראיה בענין היחס הסביר בין שטח המעברים לשטחים היעודיים, לא מצאתי קושי לסטות מחוות דעתו של היועמ"ש לממשלה ולהגיע למסקנה אחרת, כאמור לעיל .

32. אשר על כן ולסיכום, התביעה מתקבלת בחלקה:

א. התעריף אשר הושת על היכל המשפט ואשר סווג בעבר כ"משרדי ממשלה" יבוטל ומקומו יחול התעריף שנקבע לסיווג "משרדים".

ב. סיווג "משרדים" יחול על כל השטחים נשוא המחלוקת – שטחים יעודיים ושטחי מעברים פתוחים.

44. לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.

45. המזכירות תשלח העתק מפסק דין זה לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום י"ג באב, תשס"ה (18 באוגוסט 2005) בהעדר הצדדים.

גדות שרה, שופטת


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>
  1. מברוק, מז"ט, חיכינו לך   מאת: מולי אופיר    23/8/2005









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן