ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 23/10/2019
גרסת הדפסה

פשר 1372/02 בש"א 18253/04 - מחוזי, ארנונה

גזית ושחם חברה לבניין בע"מ ואח' נגד עיריית רחובות ואח'


7/8/2005

פשר 1372/02

בש"א 18253/04

עפר בר און עו"ד וחנית נוב עו"ד – כונסי הנכסים של

גזית ושחם חברה לבניין בע"מ (בפירוק וכינוס נכסים)

גזית קונסוליום השקעות ופיתוח בע"מ (בכינוס נכסים)

נגד

עיריית רחובות

הועדה המקומית לתכנון ולבניה רחובות

בנק דיסקונט לישראל בע"מ

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

בפני כב' השופטת ד. קרת-מאיר

[7.8.2005]

החלטה

1. מהות הבקשה.

במסגרת בקשה למתן הוראות, ביקשו כונסי הנכסים של גנות ושחם וקונסוליום לקבוע כי על עיריית רחובות, (להלן: "העירייה") לפרוע את מלוא חובה על פי פס"ד כספי אשר ניתן נגדה במסגרת ת.א. 1853/91 (להלן: "פסה"ד) וכי אין היא רשאית לקזז מהחוב על פי פסה"ד סכומי ארנונה שונים שהיא דורשת מגזית ושחם ומקונסוליום (להלן: "החברות").

ביום 14.10.02 מונו המבקשים לכונסי נכסים קבועים של גזית ושחם וביום 29.10.02 מונו המבקשים לכונסי נכסים קבועים של קונסוליום, שהיא חברת בת של גזית ושחם.

לגזית ושחם הוצא צו פירוק ביום 8.7.02.

עוד בשנת 91' הגישו החברות תביעה כספית נגד עיריית רחובות והועדה המקומית בגין עבודות שיפוץ.

בשנת 2003 ניתן פסה"ד אשר על פיו החוב המשוערך של העירייה לחברות, נכון ליום 20.7.04, עומד על סך כולל של 2,286,299.34 ₪ בצירוף מע"מ.

ביום 30.9.03 שלחה העירייה לחברות הודעת חיוב בארנונה בגין שטחים במרכז מסחרי ברחובות אשר בבעלות קונסוליום (להלן: "הנכס").

הודעת חיוב זו מבוססת על מדידה חדשה בה התגלו, לטענת העירייה, שטחים בני חיוב אשר לא חוייבו כלל בארנונה במהלך עשרות השנים בהן קונסוליום מחזיקה בנכס. שטחים אלה כונו על ידי כונסי הנכסים "השטחים שהתגלו".

בהתאם להודעת החיוב, חוייבו החברות בסכום של כ- 5.6 מליון ₪ בגין השנים 96' עד 2003 וביחס לשנת 2004 נשלחה הודעת חיוב בסכום של כ- 635,000 ₪.

הכונסים טענו כי גזית ושחם איננה מחזיקה בשטח כלשהו בתחום העיר רחובות והנכס נמצא בבעלות קונסוליום ומוחזק על ידה מאז ומתמיד.

הכונסים טענו כי הסיבה היחידה בגינה צורפה גזית ושחם להודעת החיוב, הינה על מנת ליצור חיוב נגדי לחיוב הכספי אשר הוטל על העירייה במסגרת פסה"ד, וזאת בחוסר תום לב.

כונסי הנכסים הגישו השגות על החיובים בארנונה ואלה נדחו על ידי מנהל הארנונה של העירייה.

על ההחלטות בהשגות הוגשו עררים התלויים ועומדים בפני ועדות הערר של הארנונה בעיריית רחובות.

העירייה שלחה לחברות, ביום 2.10.03, הודעת קיזוז לפיה היא מקזזת את חובה הכספי כלפי החברות עפ"י פסה"ד מחובות הארנונה הנטענים.

כונסי הנכסים ציינו כי על פסה"ד הוגש ערעור ואף הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע אשר טרם הוכרעה בעת הגשת הבקשה.

כונסי הנכסים טענו כי לא קיים כל חיוב אותו ניתן לקזז כנגד החיוב על פי פסה"ד.

הודעת החיוב אשר נשלחה למבקשים באוק' 2003, מתייחסת לשנים 96' עד 2003 ולכן היא בעלת אופי רטרואקטיבי אסור.

כונסי הנכסים פרטו בהרחבה את הטיעונים שיש בהם כדי לקבוע כי החיוב הרטרואקטיבי בוצע שלא כדין.

כמו כן, טענו כונסי הנכסים כי גזית ושחם איננה חייבת דבר לעיריית רחובות. לכן, אין חוב הארנונה הנטען ניתן לקיזוז כנגד החיוב הכספי עפ"י פסה"ד.

לא היה כל בסיס למשלוח הודעת חיוב בארנונה שהיא הודעה משותפת לשתי החברות.

כונסי הנכסים טענו לחלופין כי גזית ושחם זכאית לקבל מחצית מהסכום על פי פסה"ד, שכן לפי הוראות סעיף 59 א' לחוק החוזים, חלק כללי, תשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים") זכאותו של חייב לפרוע את חובו כלפי נושים במשותף באמצעות תשלום לאחד מהחייבים בלבד, קיימת כל עוד לא ניתן פס"ד כנגד הנושה האחר.

במקרה הנוכחי ניתן פסה"ד לטובת שתי החברות, ולכן העירייה לא היתה רשאית לפרוע את חיובה כלפי גזית ושחם באמצעות קיזוז לקונסוליום בלבד. בכל מקרה, גם אם עומדת לעירייה זכות קיזוז כלפי קונסוליום, חלה זכות זו אך ורק ביחס למחצית הסכום.

הכונסים ציינו גם כי בהתאם להלכה זכותו של החייב לקזז את חובו כלפי מספר נושים באמצעות תשלום לנושה אחד לפי בחירתו, איננה קיימת כאשר הנושים האחרים התנגדו לביצוע התשלום בדרך זו.

כמו כן, נטען כי לא ניתן לקזז חיוב שהזכות לקיומו איננה ניתנת לעיקול.

במקרה הנוכחי, הזכות לקיום החיוב על פי פסה"ד משועבדת לבנק דיסקונט במסגרת שעבוד שוטף, אשר התגבש זמן רב לפני משלוח הודעת הקיזוז. לכן, לא ניתן להטיל עיקול על זכות זו וגם לא לקזזה.

עוד נטען כי החיובים אינם נוגעים לעסקה אחת, הם אינם קצובים ואינם הדדיים.

כונסי הנכסים התייחסו גם לטענת העירייה על פיה עומדת לה זכות קיזוז מכוח הוראות סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] תש"ם – 1980 (להלן:" פקודת פשיטת הרגל").

על פי הוראות סעיף זה, יש לבחון האם היו קיימים חובות הדדיים במועד הקובע, כלומר במועד צו הכינוס – אוק' 2002.

בשלב זה עדיין לא היה כל חוב ארנונה כלפי עיריית רחובות והחוב נוצר רק בחודש ספטמבר 2003. לכן, לא ניתן לבצע קיזוז לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל.

גם אם נקבל את טענת העירייה כי החוב הנובע מהודעת החיוב נוצר לפני יום הקובע, הרי שבמקרה זה יש להחיל את הוראות סעיף 74(א) סיפא, לפיה לא תקום זכות קיזוז כנגד נכסי החייב לאדם אשר בשעה שנתן אשראי לחייב ידע כי החייב הינו חדל פרעון.

מטרתה היחידה של העירייה, אשר ידעה כי החברות הינן חדלות פרעון, היתה יצירת חיוב בארנונה על מנת להימנע מביצוע החיוב על פי פסה"ד.

כונסי הנכסים טענו כי יש להחיל את סעיף 74 לפקודה גם על חברות חדלות פרעון אשר הוצא צו לכינוס נכסיהן ולא רק כאשר ניתן צו פירוק.

2. תגובת המשיבות:

בתגובה המשותפת של העירייה והועדה (להלן: "העירייה"), נטען כי אין מקום לדון בבקשה לפני שתינתן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע אשר הוגשה לבית המשפט העליון יחד עם ערעור על פסה"'ד.

במסגרת הישיבה אשר התקיימה ביום 17.1.05, נמסר לבימ"ש כי הערעור על פסה"ד נמחק.

העירייה טענה כי העררים של החברות הוגשו באיחור ולכן דינם להידחות על הסף כאשר חוב הארנונה הפך לחלוט.

עוד נטען כי יש לדחות לגופן את כל הטענות אשר הועלו לראשונה בשלב הערר.

כמו כן נטען על ידי העירייה, כי קונסוליום היא החייבת בארנונה בגין השטחים המשותפים. העירייה התייחסה גם לטענות השונות אשר הועלו על ידי החברות במסגרת העררים ולטענה כי מדובר בחיוב רטרואקטיבי.

באשר לטענת הקיזוז, טענה העירייה כי קמה לה זכות קיזוז לפי סעיפים 53 ו- 59(ב) לחוק החוזים.

עוד נטען על ידי העירייה כי קמה לה זכות קיזוז גם מכוח סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, שכן הודעת החיוב בארנונה איננה יוצרת את החוב אלא רק מכמתת אותו.

חוב הארנונה נוצר, לטענת העירייה, בתחילת כל שנת הכספים. עיקר החוב התגבש לפני מתן צו הכינוס - באוק' 2002 - ולכן הוא ניתן לקיזוז כנגד החיוב הכספי על פי פסה"ד.

3. גדר המחלוקת:

כפי שכבר ציינתי לעיל, התייחסו שני הצדדים במסגרת הבקשה למתן הוראות לעצם הודעת החיוב ולחיובי הארנונה לגופם.

בנושאים אלה תלויים ועומדים עררים אשר הוגשו על ידי החברות באשר לחיובי הארנונה, ואין כל מקום לדון בהם לגופם במסגרת הבקשה שבפניי.

עוד בישיבה אשר התקיימה ביום 17.1.05 נקבע על ידי כי בימ"ש זה לא ידון בשאלת עצם חיובי הארנונה אלא בשאלת הקיזוז ויצירת החיובים בלבד.

אין לכן מקום לדון במסגרת החלטה זו בטענות השונות אשר הועלו על ידי כונסי הנכסים באשר לעצם החיובים ודרך הטלתם על ידי העירייה, שכן שאלות אלה ידונו כאמור על ידי ועדת הערר המוסמכת לכך.

במסגרת הדיון שבפניי יש אם כן לדון בשאלה האם קמה לעירייה טענת קיזוז בגין החיובים הכלולים בהודעת החיוב.

4. דיון והחלטה

א. טענת כונסי הנכסים כי גזית ושחם זכאית לקבל את מלוא הסכום על פי פסה"ד:

כונסי הנכסים טענו כי החיוב על פי פסה"ד נובע מעבודות מהן נהנתה העירייה.

לדברי הכונסים, מהמידע המצוי בידם עולה כי במערכת היחסים שבין החברות, גזית ושחם היתה חברה יזמית אשר ביצעה עבודות בנייה ואילו קונסוליום היתה חברה יזמית בלבד ולא עסקה בפועל בביצוע עבודות בנייה.

לכן, מי שביצעה את העבודות נשוא פסה"ד הינה גזית ושחם והיא בלבד זכאית לקבל את מלוא הסכום אשר נפסק במסגרת פסה"ד.

על טענה זו חזרו הכונסים גם במסגרת הסיכומים.

בהקשר זה, טענה העירייה כי בפסה"ד נקבע במפורש שעל העירייה לשלם את הסכום אשר נפסק לתובעות, מבלי שנקבעה חלוקה כלשהי בין שתי התובעות, החברות שבפניי ומבלי שהנושא עמד על הפרק.

יש לקבל טענה זו של העירייה.

אין ספק כי בפסה"ד נאמר על ידי כב' השופט קלינג באופן מפורש כי הוא מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעות את הסכום של 221,183 ₪.

מכאן, עולה בבירור כי שתי החברות הינן בגדר נושות מכוח פסה"ד.

מקובלת עלי טענת העירייה כי אין כל רלוונטיות לטענות הכונסים באשר לחלוקת התפקידים בין החברות וכי אלה הוכרעו במסגרת פסה"ד אשר הפך לחלוט.

אילו היתה גזית ושחם מבקשת לחלוק על קביעה זו או אחרת במסגרת פסה"ד, לרבות הקביעה כי שתי התובעות אמורות לקבל את התמורה על פי פסה"ד, היה עליה לעשות זאת במסגרת ערעור ואין מקום להעלות טענות חדשות בעניין זה במסגרת הבקשה למתן הוראות.

ב. טענות כונסי הנכסים בענין סעיף 59(א) לחוק החוזים:

כונסי הנכסים טענו כי גזית ושחם זכאית לקבל לכל הפחות מחצית מהחוב הפסוק עפ"י פסה"ד.

עוד הפנו כונסי הנכסים להוראת סעיף 59(ב) לחוק החוזים, הקובע חזקה לפיה הנושים במשותף שותפים בחיוב בחלקים שווים. לכן, גם אם עומדת לעיריה זכות קיזוז כנגד קונסוליום, הרי שאין היא זכאית להפעיל אותה ביחס למלוא החוב הפסוק אלא רק ביחס לחצי ממנו. כלומר, כלפי המחצית המגיעה לקונסוליום בלבד. לכן חייבת העיריה לשלם לגזית ושחם לכל הפחות מחצית מפסה"ד.

בכל מקרה, טענו כונסי הנכסים, אין העיריה רשאית לקיים את החיוב כלפי אחד הנושים מאחר וניתן פס"ד לטובת הנושה האחר.

אין לקבל טענות אלה של כונסי הנכסים.

טענתם של כונסי הנכסים על פיה אין לגזית ושחם מחוייבת לשאת בתשלום ארנונה של נכס בבעלות ובחזקה בלעדית של קונסוליום, הינה טענה באשר לעצם החיוב בארנונה ועליה להתברר במסגרת הערר ולא במסגרת הדיון שבפני.

אולם, גם אם נצא מתוך נקודת הנחה כי חוב הארנונה הוא חוב של קונסוליום בלבד, הרי שאין בהוראות סעיף 59(א) לחוק החוזים כדי למנוע את ביצוע קיזוז חובה של קונסוליום כלפי העיריה בגין חובה של העיריה כלפי שתי החברות עפ"י פסה"ד.

בענין זה נאמר במפורש ע"י מ. דויטש בפרק "ריבוי נושים", דיני חיובים – חלק כללי, בעריכת ד. פרידמן, סעיף 4.63:

"סיכומו של ענין זה הוא, איפוא, כך: קיזוז כלפי אחד הנושים מהווה טענת פטור תקפה גם כלפי יתר הנושים. כיוון שהוא נתפס כפרעון, יראו את הנושה אשר חובו כלפי החייב שימש לקיזוז, כמי שקיבל בפועל פרעון בגובה סכום הקיזוז, ועל כן יהיו הנושים האחרים זכאים לחלקם מן הנושה, כלפיו בוצע הקיזוז".

זאת לאור העובדה כי סעיף 59 מכיר כאמור בכוחו של החייב לבחור את הנושה כלפיו הוא יפרע ופרעון זה מסלק גם זכותם של יתר הנושים המשותפים. זכות זו עומדת לחיוב בתנאי שישנו חיוב משותף, כפי שקיים במקרה שבפני מכוח פסה"ד כאמור לעיל.

כך גם נאמר על ידי מ. מאוטנר בפרק "קיזוז" במסגרת דיני חיובים לעיל.

מאוטנר מתייחס למקרה מקום שבו חייב חייב חוב לנושים משותפים שאחד מהם הוא חייבו של החייב.

נושה משותף זה יוכל לקזז את חובו לחייב כנגד זכותם של הנושים המשותפים כלפי החייב.

"בדומה לכך, במקרה כזה, גם החייב יוכל לשלם את חובו לנושים המשותפים בדרך של קיזוז כנגד זכותו כלפי אחד מהנושים המשותפים. סעיף 59(3) לחוק החוזים מורה כי "החייב רשאי לקיים את החיוב כלפי אחד הנושים, לפי בחירתו, כל עוד לא ניתן פסק דין לטובת הנושה האחר. אין סיבה שלא לראות סעיף זה כחל גם על תשלום בדרך של קיזוז חובו של החייב לשני השותפים כנגד חובו של אחד השותפים לחייב".

אין גם לקבל את טענת הכונסים כי העובדה שניתן פס"ד כלפי הנושה השני, גזית ושחם, מונעת את ביצוע הקיזוז, שכן דווקא פסה"ד הוא שיצר את הנשייה המשותפת.

באשר לטענה כי היתה התנגדות מטעם אחד הנושים לביצוע הפרעון בדרך זו, הרי שלטענה זו אין בסיס ראייתי ואף לא נטען כי יש לבצע את חלוקת התשלום בדרך מסוימת ולא בדרך של קיזוז.

אין לכן מקום לטענה זו של כונסי הנכסים.

ג. מועד היווצרות חוב הארנונה הנטען:

טענה נוספת אשר הועלתה ע"י כונסי הנכסים היא הטענה כי בכל מקרה לא ניתן לבצע את הקיזוז, שכן בעת מינוי כונסי הנכסים מכוח שעבוד צף מתבצעת המחאה של מלוא זכויות החברה כלפי צד שלישי לכונסי הנכסים. הכספים בגין העבודות, אשר קיבלו ביטוי במסגרת פסה"ד, מגיעים עתה לכונסי הנכסים ולא לחברות.

לכן, לא ניתן לקזז את החוב עפ"י פסה"ד כנגד חוב הארנונה של קונסוליום, שכן חוב זה נוצר לכל המוקדם בעת המדידה החדשה, כלומר בספט' 2003.

טענה זו קשורה למעשה לטענה הנוספת של כונסי הנכסים בענין הוראות סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, על פיה בתאריך מתן צו הפירוק לגזית ושחם לא היה חוב של ארנונה והחוב נוצר מאוחר יותר בעקבות המדידה הנוספת.

כונסי הנכסים טענו כי לא ראוי ולא מוצדק לייחס לחוב הארנונה מועד התגבשות רטרואקטיבי וקדימות בנשייה על חשבון יתר הנושים.

זאת במיוחד לאור העובדה כי בעת שהעיריה יצרה את החיוב, שהוא למעשה מועד מתן האשראי, היתה העיריה מודעת לעובדה כי החברות הינן חדלות פרעון. המטרה היחידה ביצירת החיוב בארנונה עפ"י הודעת החיוב, היתה להמנע מביצוע החיוב עפ"י פסה"ד.

טענה זו כוללת בתוכה למעשה שתי שאלות שיש לענות עליהן.

השאלה הראשונה היא, מהו המועד הקובע לענין קיזוז כאשר מתמנה כונס נכסים לנכסיה של חברה.

נושא טענת הקיזוז, הן בפשיטת רגל והן במקרה של חברה בפירוק, הוסדר באופן מפורש ע"י הוראות סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, כאשר התאריך הקובע הוא צו הכינוס וצו הפירוק בהתאמה.

מטרת סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל הוסבר ע"י המשנה לנשיא ש. לוין, בע"א 4548/91 משקי עמק הירדן נ' אספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ (בפירוק), פ"ד נג(4) 8.

כב' השופט לוין הסביר כי מטרת סעיף זה, בניגוד למטרתו של סעיף 53 לחוק החוזים, היא למנוע אי צדק העשוי להגרם עקב פשיטת הרגל, שאחד הצדדים לעסקה יזכה במלוא חובו ומשנהו בדיבידנד על חובו הנגדי בלבד.

לדבריו, סעיף 74 הוא דין מיוחד והוא דוחה מפניו, במקום שבו הוא חל, את הוראות סעיף 53 לחוק החוזים.

כאשר עמדה זכות קיזוז לפני פשיטת הרגל, אין היא נשללת עם פשיטת הרגל והמועד הקובע הוא מועד צו הכינוס.

אין זה הכרחי כי זמן פרעון החובות נשוא הקיזוז כבר יגיע ביום מתן צו הכינוס או שסכום החוב יהיה ידוע באותה עת.

המועד המקביל לצו כינוס בדיני הפירוק הוא מועד צו הפירוק.

באשר לזכות הקיזוז בהליך של כינוס נכסים עפ"י אגרת חוב, הרי שזו הינה יציר של הפסיקה שאינו נובע מסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל.

נקבע כי בהתגבשותו של שעבוד צף לשעבוד ספציפי יש לראות כהמחאה של זכויות החברה לכונס, מכיוון שעל הכינוס חלים דיני המחאת החיובים, והמועד הקובע לענין קיומם של חובות הדדיים לצורך קיזוז הוא מועד מינוי כונס הנכסים. ראה לענין זה ע"א 4752/92 מקט בע"מ ע"י כונס הנכסים נ' חברה לביטוח סיכוני סחר חוץ, פ"ד נא(2) 214.

על הלכה זו חזר ביהמ"ש העליון בע"א 1689/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד נח(6) 126.

בע"מ 133 לפסה"ד נאמר ע"י כב' השופטת נאור, לאחר הפניה לפס"ד מקט לעיל, "העקרון הכללי הוא שאם צמחו שתי זכויות מקבילות לפני הכינוס עומדת לחייב כלפי החברה וכלפי הכונס טענת קיזוז".

מכאן שהתשובה לשאלה הראשונה היא, שהמועד הקובע לענין קיומן של הזכויות הניתנות לקיזוז הוא מועד מינוי כונס הנכסים אשר היה במקרה שבפני בחודש אוק' 2002.

אין ספק כי עילת התביעה של החברות אשר בגינה ניתן פסה"ד נשוא הבקשה נולדה ונוצרה עוד לפני שניתן צו כינוס הנכסים.

מכאן שיש לעבור לשאלה השניה והיא השאלה באשר למועד היווצרות חובות הארנונה בין של שתי החברות ובין של קונסוליום.

טענתם של כונסי הנכסים בענין זה היא כי מדובר למעשה ביצירת חיוב רטרואקטיבי.

טענה זו הועלתה על ידם בהרחבה גם במסגרת הערר.

בענין זה יש להבחין בין שתי סוגיות נפרדות.

הסוגיה הראשונה היא עילת החיוב בארנונה והסוגיה השניה היא סוגיית ההצדקה בחיוב למפרע.

בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עירית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, הבהיר כב' השופט אנגלרד כי אכן שאלה היא אם מוסמכת רשות מקומית לתקן שומת ארנונה באופן רטרואקטיבי כאשר מתגלית טעות בגודל הנכס החייב בארנונה.

"עם זאת יודגש, כי אין מדובר בהטלת ארנונה באופן רטרואקטיבי אלא בתיקון השומה בלבד. החבות בתשלום ארנונה מקורה בהחלטת העיריה בדבר הטלת ארנונה (סעפים 276 ו- 277 לפקודת העיריות [נוסח חדש]), ולא במשלוח דרישת תשלום לאזרח. כלומר, שומת הארנונה או דרישת הארנונה, אינה יוצרת את נטל המס אלא רק עושה אותו בר ביצוע... יש להפריד בין הטלת ארנונה על ידי העיריה לבין קביעת חיובו של כל נישום ונישום. הטלת מס לחוד ותהליך הכימוי לחוד". (עמ' 781 לפסה"ד מול האות ה').

מכאן עולה בבירור כי הודעת החיוב בגין השטחים שהתגלו באותה מדידה אשר בוצעה בספט' 2003, המתייחסת לתקופה של החל משנת 1996, לא יצרה את עצם החיוב בארנונה וחיוב זה קיים בתחילתה של כל שנת מס מכוח פקודת העיריות.

לכן, אין ספק כי החיוב הנטען בגין הארנונה נוצר לפני מתן צו הכינוס של שתי החברות.

השאלה הנוספת, הנתונה להכרעה ע"י ועדת הערר, היא השאלה האם היתה העיריה מוסמכת לתקן את קביעת החיוב של החברות לגבי שנות מס קודמות.

בהקשר זה העלו כאמור כונסי הנכסים מספר רב של טענות, אשר יתבררו בפני ועדת הערר.

בענין זה הסביר כב' השופט אנגלרד כי אין בהוראות הדין הרלוונטי הוראות בענין תיקון רטרואקטיבי של שומת ארנונה כאשר מתברר שנפלה טעות בשומה המקורית. הזכות לתיקון קיימת בהתאם לעקרונות הכלליים בדבר שינוי החלטה מינהלית.

יש להתייחס לשאלה האם הטעות נגרמה באשמת הרשות המינהלית או באשמת האזרח; האם קיים אינטרס ציבורי מיוחד בתיקון הטעות; נושא אינטרס הסופיות של ההחלטה המינהלית ואינטרס ההסתמכות של האזרח.

לדבריו, רשות מקומית השוקלת לשנות באופן רטרואקטיבי את חיובי הארנונה חייבת להביא בחשבון, לצד האינטרס הציבורי בגביית מס אמת, גם את האינטרס של הפרט.

יש לבחון את משך הזמן שלגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית, את מידת ההסתמכות של האזרח, את הצדק שבחיוב למפרע ואת השאלה אם קיימת כיום אפשרות לברר את העובדות לאשורן. "לדעתי, ככלל, רק במקרים מיוחדים יש הצדקה לערוך שינוי רטרואקטיבי של חיוב ארנונה. מן הראוי ששומת הארנונה תהיה קבועה ויציבה בהקדם האפשרי".

עם זאת, הדגיש כב' השופט אנגלרד כי יש לבחון כל מקרה לגופו.

כל האמור לעיל באשר לשיקולים המנחים את בחינת החיוב הרטרואקטיבי הינו מעבר לנדרש, שכן טענות אלה אמורות להבחן כאמור ע"י ועדת הערר כחלק מטיעוני כונסי הנכסים באשר לעצם החיוב.

בהקשר זה יהיה כמובן גם מקום לבחון את טענת כונסי הנכסים באשר לעיתוי המדידה החדש והקשר בינו לבין מתן פסה"ד.

באשר לשאלה הרלוונטית להליך שבפני, הרי שיש לראות בחיוב הארנונה כחיוב אשר נוצר לפני מועד כינוס הנכסים באשר לרוב שנות המס. לכן, חיוב זה ניתן בעקרון לקיזוז מחיובה של העיריה עפ"י פסה"ד.

5. סיכום

התוצאה היא כי בעקרון יש לקבל את טענת העיריה באשר לזכות קיזוז הקמה לה כלפי כונסי הנכסים.

אין ספק כי זכות זו כפופה כמובן להחלטת הערכאות הרלוונטיות באשר לעצם החיוב.

התוצאה המעשית היא כי בשלב זה אין על העיריה להעביר לידי כונסי הנכסים את סכום פסה"ד.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום ב' באב, תשס"ה (7 באוגוסט 2005) בהעדר הצדדים.

ד. קרת-מאיר, שופטת


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן