ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 14/10/2019
גרסת הדפסה

א 3074/00 - מחוזי, שכר טרחה ראוי

ידידיה גורן, עו"ד ואח' נגד עיריית תל – אביב יפו


17/8/2005

א 3074/00

1 . ידידיה גורן, עו"ד

2 . שולה סלונימסקי

3 . שושי בר, עו"ד

נגד

עיריית תל – אביב יפו

בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו

בפני כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל

17/08/2005

פסק דין

א. מהות התביעה

זו תביעה כספית בסך של 15,000,000 ₪ בגין הפרת הסכם למתן שירותים משפטיים והוצל"פ.

ב. עובדות רלבנטיות

התובעים 1 ו- 3 הינם עו"ד, שהעירייה התקשרה עמם בהסכם למתן שירותים משפטיים של הגשת תביעות, אכיפת פס"ד בגין חובות ארנונה ומים של התושבים, גביית שיקים, טיפול בענייני הוצל"פ, מתן חוו"ד והטלת עיקולים ועוד.

הנתבעת התקשרה גם עם התובעת מס. 2 ובעלה לענין זה, ולאחר פטירת בעלה של התובעת 2, נמשכה ההתקשרות של העירייה עמה, ללא שינוי ובאותה מתכונת.

ההתקשרות היתה בתמורה לשכר הטרחה בשיעור שייפסק ע"י הערכאות, ותוך התחייבות הנתבעת לשאת בכל ההוצאות הנדרשות לטיפול בתביעות ובתיקי הוצל"פ ולספק את המידע והסיוע הדרוש לביצוע הגבייה.

לטענת התובעים ההסכם בין הנתבעת לבין התובע מס' 1 החל בשנת 1978, ההסכם עם תובעת מס' 2 משנת 1974 ועם התובעת 3 בשנת 1983.

מתכונת ההתקשרות שנהגה בין הצדדים כללה, לטענת התובעים, מסירת הטיפול המשפטי כאמור לעיל בהיקף של מאות ואלפי תיקים בשנה, בתמורה כוללת של כ-8,000,000 ₪ בממוצע לשנה שכ"ט לכל אחד מהתובעים.

מתכונת זו חייבה את התובעים, לעמדתם, להתמסרות מוחלטת ולהקדשת מלוא זמנם, מרצם ויכולתם המקצועית לטיפול בענינים שהועברו להם על-ידי העירייה במסגרת ההסכם. קיום התחייבויות התובעים לעירייה על פי ההסכם מנע מהם, לטענתם, אפשרות להתפתחות מקצועית בתחום אחר, פיתוח חוג לקוחות ורכישת מוניטין בתחומי עיסוק אחרים.

התובעים נדרשו להיערכות מיוחדת לצורך ביצוע עבודתם עבור הנתבעת ביעילות ובמקצועיות כגון: העסקת כוח אדם מתאים והכשרתו, קיום דיונים עם הנהלת בתי המשפט במטרה לייעל את הטיפול בתיקים, התאמת משרדי התובעים למתכונת העבודה הייחודית עם העירייה, לרבות מחשוב מתאים (ר' ס' 5 ו-7 לתצהירי התובעים ת/1, ת/3, ת/5).

הנתבעת ידעה כי משרדי התובעים פותחו והתמקדו אך ורק במתן שירותים משפטיים לעירייה, שכן היקף העבודה הכתיב זמינות מוחלטת לפי דרישת הנתבעת הן טלפונית והן התיצבות במשרדי הנתבעת, על מנת לתת דין וחשבון על תיק כזה או אחר. מידי יום ביומו קיימו התובעים עשרות שיחות עם עובדי הנתבעת ומידי שבוע קיימו פגישות עבודה (ר' ס' 10 לתצהירי התובעים ת/1, ת/3, ת/5).

האמור לעיל לא נסתר בחקירה הנגדית של התובעים.

אין חולק על כך שהתובעים בצעו את מלאכתם במקצועיות וביעילות לשביעות רצונה של הנתבעת, ועצם העסקתם הרצופה עשרות בשנים היא הראיה הטובה ביותר לכך.

בנסיבות המתוארות לעיל ולאור מצגי הנתבעת, הסתמכו התובעים, לטענתם, על אותם מצגים והשקיעו השקעות אישיות, מקצועיות וכספיות נכבדות.

ההסכם בנסיבות אלה, כך הם טוענים, היה מיועד על פי כוונת הצדדים לטווח ארוך ביותר ללא הגבלה בזמן וללא אפשרות לביטול ללא הודעה מוקדמת סבירה ותקופת מעבר של חמש שנים לפחות.

לטענת התובעים, הנתבעת הפסיקה לקיים את התחייבויותיה על פי ההסכם עם התובעים, ללא כל הסבר וללא הודעה מוקדמת נאותה, ובשנת 1999 הפחיתה באופן ניכר את היקף העבודה שסיפקה לתובעים עד להפסקתה המלאה בשנת 2000.

התובעים טוענים כי התנהגות הנתבעת מונעת תשלום שכ"ט שלא כדין לתובעים בגין עבודתם על תיקים קיימים המצויים ברשותם, ומסכלת למעשה את אפשרות השלמתם.

עוד טוענים התובעים כי הנתבעת חדלה מלשתף את התובעים בהסדרי חוב ולא העבירה מידע חיוני לעבודתם, חדלה מלגבות שכ"ט בתשלומים הראשונים בהסדרים שעשתה ללא שיתופם, ויתרה לחייבים על שכר טרחת התובעים כולו או חלקו מבלי ששילמה את ההפרש, הקשתה על קיום תקשורת תקינה עמה, נמנעת מהחזר הוצאות משפטיות ומשרדיות שהוצאו מכיסם של התובעים וכיוצא באלה פעולות הפוגעות בתובעים וביכולתם לבצע את עבודתם.

לטענת התובעים הנתבעת לא טרחה לנמק ולהסביר את צעדיה אלא הסתפקה באמירה כללית לתובעים בפגישה עמם מיום 10.4.00 כי "תקיים בחינה של אמצעי אכיפה".

החלטת הנתבעת, כך סבורים התובעים, מנוגדת להסכם ההתקשרות עמם ולחובת ההגינות ותום הלב, ולוקה בחוסר סבירות קיצוני.

משנוכחו התובעים כי ההסכם בינם לבין הנתבעת הופסק בפועל ללא כל הודעה מוקדמת כדין - זאת לאחר שלמעשה פסקה הנתבעת ליתן להם תיקים לטיפול בהיקף המוסכם והנהוג ואף מנעה מהם את העמדת אותם אמצעים וסיוע הדרושים לביצוע עבודתם - פנו אל הנתבעת לקבל הבהרות. הנתבעת לא הודתה שיש ברצונה לבטל את ההתקשרות עמם, אלא השתמשה בתירוצים שונים כגון: בעיות מנהליות ועוד.

התובעים פנו לנתבעת פעמים רבות בכתב ובע"פ כדי שזו תקיים עמם את ההסכם, אך הנתבעת – לטענתם – הפרה באופן יסודי ובוטה את ההסכם ארוך הטווח עמם.

לגירסתם, למרות התחמקות הנתבעת כאמור, מלאמר אמירה מפורטת בדבר סיום ההסכם, נודע לתובעים שניתנו הוראות אופרטיביות מפורשות לעובדי האגף לגביית ארנונה ואגרת מים שלא להעביר לתובעים תביעות חדשות ושלא לממן הוצאות ופעולות במסגרת תיקים קיימים. הוראות אלו ניתנו, לטענת התובעים, בעל פה והוסתרו מהם, שלא בתום לב ובניגוד מפורש להסכם ולחובת ההגינות של הרשות.

התובעים אף טוענים שהנתבעת התעלמה מן החובה המוטלת עליה מכוח המשפט הציבורי לקבוע תקופת מעבר להחלטה הפוגעת בחופש העיסוק של התובעים אשר הסתמכו על התנהגותה ועל מצגיה.

לכן עותרים התובעים לבית המשפט ליתן צו עשה ו/או צו הצהרתי המחייב את הנתבעת להמשיך ולקיים את ההסכם עם התובעים במתכונת שהייתה מקובלת ומוסכמת בין הנתבעת והתובעים בשנות ההסכם עד להפרתו כאמור.

לחילופין, מבקשים התובעים פיצוי כספי בגין שלילת שכר טרחתם בסך בסך 8,000,000 ₪ בממוצע לשנה לכל אחד ואחד מהתובעים, וזאת במשך תקופה סבירה של הודעה מוקדמת – 5 שנים לכל אחד מן התובעים – פיצוי המסתכם ב- 4,000,000 ₪ לכל אחד מן התובעים.

כן מבקשים התובעים פיצוי כספי, בגין שכ"ט פסוק שלא שולם להם בעבור עבודה מרובה והוצאות שהשקיעו בתיקים המצויים ברשותם והועברו לטיפולם, ואשר השלמת פעולת הגבייה בהם נמנעה וסוכלה למעשה ע"י הנתבעת בהפרה יסודית של ההסכם; וזאת בסך של 7,138,636 ₪ לתובע מס' 1, בסך של 7,093,533 ₪ לתובעת מס' 2 ובסך של 6,368,610 ₪ לתובעת מס' 3.

סכום התביעה הכולל של התובעים מסתכם ב-32,600,799 ₪, אך משיקולי אגרה העמידו התובעים את תביעתם על 15,000,000 ₪ בלבד – 5,000,000 ₪ לכל אחד משלושת התובעים.

ג. הפלוגתאות

מכתבי הטענות ומסיכומי הצדדים עולות הפלוגתאות הבאות:

- האם יש הסכם בכתב והמשמעות לכך?

- מהי מתכונת ההתקשרות?

- מהי התמורה?

- האם הופר ההסכם בידי הנתבעת?

- שיעור דמי ההודעה המוקדמת.

- שיעור הפיצויים בגין שכה"ט הפסוק.

ד. תנאי ההסכם

1. הקיים הסכם בכתב?

האם יש הסכם בכתב המעגן את ההתקשרות בין התובעים לנתבעת?

לדיון סביב שאלה מרכזית זו הקדישו הצדדים מקום נכבד מההוכחות והסיכומים.

לטענת התובעים לא היה קיים הסכם בכתב בינם לבין הנתבעת.

לראשונה הועלתה בידי הנתבעת טענה בדבר קיומו של הסכם בכתב בתצהירו של מר ברזילי (נ/9), אך מדובר בשינוי חזית מובהק לעומת הנטען בכתב ההגנה, וב"כ התובעים התנגד לו נחרצות עוד בשלב המוקדם לפני הגשת תצהירו של מר ברזילי (עמ' 19, שו' 21) ואף במעמד הגשת התצהיר הנ"ל לבית המשפט (עמ' 59, שו' 23-22).

הנתבעת לא העלתה טענה בדבר הסכם בכתב – ואף לא רמזה לקיומו - בכתב ההגנה, למרות שמן הראוי לכלול בכתב טענות את נוסחו של מסמך מהותי דוגמת חוזה בכתב – במידה והוא קיים – או קטעים ממנו (ר' תקנה 75 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, תשס"ה, עמ' 76). אדרבה, בסעיף 4 לכתב ההגנה טוענת הנתבעת, ש"התובעים מתארים מתכונת התקשרות שאין לה כל אחיזה או עיגון בהסכם כלשהו או בנסיבות. ההתקשרות עם התובעים הינה בבחינת הסדר מסגרת".

האם כך טוען מי שבאמתחתו הסכם בכתב חתום?

בנוסף, יש לדחות את הטענה בדבר קיומו הסכם בכתב אף לגופה.

נספח ז5 לתצהיר ברזילי (נ/9), שעליו מתבססת הנתבעת, הוא מכתב של מר עמיצור כפיר, שם נטען שהתובע מס' 1 והתובעת מס' 3 חתמו על חוזה עם הערות. אך מר כפיר לא הובא לעדות בידי הנתבעת – עובדה תמוהה לכשעצמה -, ולפיכך מכתבו אינו אלא עדות שמועה פסולה (ר' יעקב קדמי, על הראיות, 2003, עמ' 485), ואף ב"כ התובעים התנגד לה (עמ' 59, שו' 18), ולפיכך אין להסתמך על מכתבו של מר כפיר. ומכל מקום במכתב זה לא נזכרת התובעת מס' 2.

אף ב"כ הנתבעת, הצהיר במענה לשאלת ביהמ"ש במהלך חקירתה של תובעת מס' 3 –

"שאין הסכם שחתום על ידי העירייה" (עמ' 20, שו' 11).

על הטוען לקיומו של הסכם כתוב מוטלת חובת הראיה, אך הנתבעת לא הרימה נטל זה.

למעשה לא הוצג כל הסכם חתום, להבדיל מטיוטות והערות שהצביעו על כך שנוהל משא ומתן שנזנח והופסק, והתובעים העידו שלא נכרת הסכם וב"כ הנתבעת אישר שאין בידה הסכם חתום.

תובעת מס' 3 העידה בעניין זה בעמ' 20 שו' 2:

"האם נכון שבשנת 93 חתמת הסכם עם העירייה?

ת. בשנת 92 ו-93 היתה העברת טיוטות חוזים... לי אין הסכם חתום עם העירייה. בתקופת השותפות... העירייה לא החזירה לי מעולם הסכם חתום. יתכן שיש הסכם חתום שלי ושל עו"ד עציון כשותפות עם הערות, אבל הוא לא ברשותי. העירייה לא פעלה לפיו ואף אחד לא ראה בו דבר מחייב. אם יש כזה דבר אבקש שיראו לי...".

תובעת מס' 3 התייחסה גם לנטען בתצהירו של ברזילי שהיא חתמה על טיוטה עם הערות (עמ' 20, שו' 25 והלאה):

”אני רואה מכתב של אדון כפיר... אני לא קיבלתי אף פעם לא תשובה להערות ולא חוזה חתום על ידי עיריית ת"א. אני העברתי את ההערות בלי חוזה.

העדה לבית המשפט: יכול להיות שאני חתמתי על חוזה יחד עם עו"ד עציון עם הערות אלה ואחרות. אני לא ראיתי את זה. אין לי כזה דבר. זכור לי שזה היה לחתימת העירייה ולהמשך מו"מ.

ש. בשנת 98 העירייה שולחת אלייך טיוטה וגם כאן את שולחת הערות...

ת. זו בדיוק הסיבה בגללה אני אומרת גם שאין חוזה קודם, כי אילו היה וזה קודם לא הי שום צורך בשנת 98 לערוך כתב חדש. אני לא חתמתי".

אמנם, במהלך דבריה נוקטת תובעת מס' 3 "יכול להיות שאני חתמתי על חוזה יחד עם עו"ד עציון עם הערות אלו ואחרות", אך אין לפרש זאת בשום אופן כהודאה בדבר קיומו של הסכם חתום, שכן בהמשך דבריה מסבירה תובעת 3 - "אם יש דבר כזה שיראו לי", והיא אף הכחישה מפורשת את קיומו של החוזה החתום.

כעין זה אף השיב תובע מס' 1:

"אני לא זוכר אם חתמתי בשנת 93 ועל מה חתמתי. בדקתי בתיקי ראיתי טיוטה, ראיתי הערות אבל לא מצאתי הסכם שחתום על ידי..." (עמ' 38, שו' 24).

אף בהמשך העיד תובע מס' 1:

"אם היתה טיוטה לא ראיתי בה חוזה מחייב, לא נהגנו על פיו, לא אנחנו ולא עיריית תל אביב" (עמ' 39, שו' 4).

ממרבית הנספחים לסיכומי הנתבעת עולה תמונה של מו"מ שלא הגיע לסיומו. אף ברזילי עצמו העיד שחלק מעוה"ד החיצוניים לא הסכימו לחתום על טיוטת ההסכם (סעיף 10 לנ/9).

נראה כי מעולם לא היה קיבול מצידם של התובעים של הצעת הנתבעת להחליף את הסכם ההתקשרות בעל-פה בין הנתבעת לתובעים.

התובעים אמנם הגיבו במכתבים להצעות הנתבעת, ברם קובע סעיף 11 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, שתגובה שבצידה תנאים והערות היא הצעה חדשה. הנתבעת מעולם לא הגיבה למכתבי התובעים, ומשכך ברור שלא נכרת הסכם בכתב.

הנה כי כן, השתיקה הרועמת בכתב ההגנה בכל הנוגע להסכם בכתב, איזכורו של הסכם בכתב לראשונה במפתיע בתצהיר מר ברזילי, העובדה שהטענה בדבר הסכם בכתב נעדרת מיתר תצהירי הנתבעת, והעובדה שלא הוצג הסכם חתום על ידי הנתבעת ולא ע"י התובעים – כל אלו מתיישבים עם עדותם של התובעים שלא נכרת עמם הסכם בכתב ואף לא אחד מהצדדים פעל פיו. לא השתכנעתי מנסיונותיה של הנתבעת להוכיח בעקיפין את קיומו של הסכם בכתב מאמירות כאלו ואחרות של התובעים.

מסתבר שאף אחד מן הצדדים אינו מחזיק בהסכם כתוב כלשהו. במהלך הדיונים הראתה הנתבעת שהיא מצטיינת בשמירת מסמכים, והיא הצליחה להוציא מן הגורן ומן היקב תכתובות שונות עם התובעים שנשמרו שנים ארוכות – אך דווקא הסכם כתוב כלשהו אין באמתחתה!?

לפיכך אני דוחה את הטענה בדבר קיומו של הסכם בכתב וקובעת כי לא נכרת כל הסכם בכתב בין התובעים לבין הנתבעת.

2. מתכונת ההתקשרות

אחר שקבעתי שלא היה הסכם בכתב מחייב בין הצדדים עלינו לתור אחר מתכונת ההתקשרות ביניהם.

מתכונת ההתקשרות בין כל אחד מהתובעים לבין הנתבעת היתה ככלל מתכונת זהה (ר' ס' 18 לתצהיר עד הנתבעת ברזילי נ/9). ההתקשרות היתה ללא חוזה בכתב וללא שנקצב לה זמן.

עד למועד קבלת תצהירי הנתבעת, לא היתה מחלוקת לגבי העובדה, שלאורך כל תקופת ההתקשרות, התובעים ביצעו את מלאכתם במקצועיות ובנאמנות לשביעות רצונה של הנתבעת (ר' סעיף 9 לתצהירי התובעים – ת/1, ת/3, ת/5).

אכן, בניגוד לטענותיהם בתצהירים, עדי הנתבעת הודו בעדותם בעל פה בעובדה שהתובעים היו מקצועיים, נאמנים, ומסורים לתובעת.

עדי הנתבעת העידו ללא כל הסתייגות שהתובעים לא הפרו את ההסכם עם הנתבעת.

כך העיד על מערכת היחסים עם התובעים מר ברזילי, שהיה מנהל אגף הגבייה והארנונה בנתבעת עד שנת 1996:

"היתה מערכת יחסים טובה והיה לנו אמון מלא בעבודתם" (עמ' 63, ש' 28).

בהמשך עדותו התייחס ברזילי ליעילות התובעים ששרתו את העירייה (עמ' 74 שו' 14):

"התובעים עשו רק את זה, טיפלו רק בעירייה".

בהמשך (שם, שו' 27):

"ש. מרבית 'עולמם' היתה העירייה נכון?

ת. כן".

ובעמ' 76 ש' 20:

"ש. אגב, מישהו מעו"ד הפר את ההסכם?

ת. לא.

ש. האם אי פעם כתבת למישהו שאתה לא שבע רצון מהפעילות שלו?

ת. לא כתבתי.

ש. האם אתה יודע אם מישהו אחר בעירייה אי פעם כתב לעוה"ד?

ת. לא ידוע לי".

עדות נוספת לשביעות הרצון מעבודת התובעים, יש במכתב מר אורן עזרא, ס' מנהל האגף עד פברואר 2001, לתובעת מס' 3 (ת/21).

3. התמורה

התובעים העידו, בין היתר (ס' 4 לתצהיריהם ת/1 ת/3 ו-ת/5), שעל פי תנאי ההסכם עם הנתבעת, בתמורה לשירותיהם המשפטיים, התחייבה הנתבעת לשלם להם את שכר הטרחה שנפסק לנתבעת בכל תיק ותיק על ידי בית המשפט ו/או על ידי לשכת ההוצאה לפועל או שכר הטרחה המינימלי על פי כללי לשכת עורכי הדין (בהיעדר פסיקה).

בנוסף לכך, טוענים התובעים, התחייבה הנתבעת לשאת בכל ההוצאות הנובעות מהטיפול המשפטי שניתן על ידי התובעים, וכן לספק את המידע וכל הסיוע הדרוש לביצוע הפעולות, לרבות איתור חייבים וביצוע של חקירות.

התובעים העידו עוד (ס' 5 לתצהיריהם) כי ההתקשרות כללה הזרמת מאות תיקים מידי שנה בשנה, ובכלל זה הזרמה שוטפת של תיקים חדשים מידי חודש.

בהתחשב בהיקפם הרציף של התיקים הסכימו התובעים לדחיית מועד תשלום שכר טרחתם למועד תחילת הגביה מן החייב או למועד סגירת התיק על ידי הנתבעת.

התובעים העידו כי על פי ההסכם בינם לבין הנתבעת, הם העבירו לה את הכספים שהתקבלו מהחייב, בניכוי שכר הטרחה הפסוק. היו מקרים בהם לאחר הגשת כתב התביעה, פנה החייב במישרין לנתבעת, על מנת להסדיר חובו. על פי ההסכם, במקרים אלה, העבירה הנתבעת לתובעים את שכר הטרחה שנפסק על ידי בית המשפט ו/או לשכת ההוצל"פ (כשהיה פסק דין), או את שכר הטרחה שהגיע להם בתיק לפי התעריף המינימאלי (אם לא היה פסק דין), במלואם.

בתצהירי עדיה של הנתבעת, נטען כי התובעים נדרשו להעביר לידי הנתבעת את כל הסכומים שקיבלו, לרבות שכ"ט, אך בפרקטיקה נהגו התובעים לנכות מהסכומים שקיבלו את שכר טרחתם.

אמנם בתצהירי הנתבעת יש ניסיון להציג נוהג זה כפרקטיקה שהעיריה לא היתה מרוצה ממנה, אך הנתבעת לא הראתה ולו מקרה אחד בו היא מחתה בתובעים וכתבה מכתב הדורש לחדול מאותו נוהג "פסול".

כך, למשל, בחקירתה של גב' טולדו היא לא איתרה ולו דוגמא אחת להתרעה מעין זו גם אחר חיפושים ועיון במסמכיה (עמ' 79-77).

יתירה מזו, הגב' טולדו אישרה (עמ' 80) שבמקרים רבים גם כאשר הנתבעת גבתה חוב מסוים בתשלומים היא הקדימה לשלם את שכר הטרחה מתוך התשלומים הראשונים. נוהג זה עולה אף מ-ת/23.

נוהג פרטי הוא התנהגות רצופה, חוזרת על עצמה, בין הצדדים, שניתן לראותה כיוצרת בסיס להבנה ולהשלמה של הסכמתם החוזית (סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; שלו, דיני חוזים, עמ' 322-319).

התובעים הוכיחו את קיומו של הנוהג הפרטי כאמור.

לפיכך אני קובעת כי על פי ההסכם בין התובעים לבין הנתבעת, הם העבירו לה את הכספים שהתקבלו מהחייב, בניכוי שכר הטרחה הפסוק, ואין בהתנהגותם האמורה של התובעים משום הפרה של ההסכם.

לטענת התובעים לפי ההסכם בינם לבית הנתבעת הזכות לשכר טרחה אינה מותנית בגבייה בפועל, וחובתה של הנתבעת לשלם להם שכר טרחה, אלא אם כן ניתנה הסכמתם לויתור או הפחתה של שכר הטרחה.

התובעים הצהירו (סעיף 6 לתצהיריהם), כי היו מקרים בהם פנתה אליהם הנתבעת – מסיבות שונות – בבקשה כי יסכימו להפחתת שכר הטרחה הפסוק, כולו או חלקו. לעיתים הם נענו לבקשה זו, אך לטענתם, בכל מקרה היו אלה מקרים מועטים והסכמתם לא ניתנה באופן אוטומטי.

מנגד, טוענת הנתבעת כי ההסכם שבין הצדדים קובע כי שכר הטרחה ישולם רק מתוך הגביה בפועל.

הנתבעת מבקשת לתמוך יתדותיה על סעיף 8 של טיוטת ההסכם בכתב מ-93'; משקבעתי שלא נחתם כל הסכם בכתב מחייב בין הצדדים – לרבות זה מ-93 – הרי שלא ניתן להסתמך על הנאמר בהסכם זה.

אף מהערותיהם של התובעים לטיוטות הצעות החוזה בכתב שהעבירה הנתבעת לתובעים (ר' הנספחים לנ/9) אין ללמוד דבר.

זאת ועוד: ברזילי עצמו העיד שחלק מעוה"ד לא הסכים לחתום על טיוטת ההסכם (ר' סעיף 10 לתצהירו נ/9); הטיוטה משנת 98' (נספח ט1 לנ/9) לא שונה מהותית מהטיוטה משנת 93 (נספח ז3 לנ"ל), מחזק את המסקנה, שבשנת 93 לא נחתמו הסכמים, ולכן נעשה נסיון נוסף לשאת ולתת עם עוה"ד בשנת 98' (ואף נסיון זה לא נשלם).

לא ניתן להסתמך על הסכמים של הנתבעת עם עו"ד חיצוניים נוספים, שכן הפרקטיקה עם עו"ד אחרים אינה רלבנטית, כמו גם הפרקטיקה הכללית המקובלת בשוק, שלגביה לא הוצגה בידי הנתבעת תשתית ראייתית מספקת.

בהעדר חוזה בכתב מחייב בין הצדדים מה שקובע הוא הפרקטיקה "הפרטית" הנהוגה בין התובעים לנתבעת.

התובעים תמכו גירסתם בראיות בכתב, חלקם הגדול מסמכים אשר יצאו מתחת ידה של הנתבעת, ומהווים הוכחה והודאת בעל דין לכך שהיתה פרקטיקה לפיה כל הפחתה או ויתור של שכר טרחה היתה טעונה הסכמה של התובעים.

כך, למשל, נספח 1 ל-ת/1 הוא הוראת נוהל של מר ברזילי בה נכתב:

"במקרים אלה אין לעשות הסדר עם החייב אלא בתיאום עם העו"ד המטפל...".

בנספח 2 כותבת עו"ד דורית קרני, סגן בכיר ליועמ"ש לעירייה אל מר עובדיה בסעיף 2, בהקשר לעניינו של גדי גרין ולשכר טרחתה של התובעת מס' 3:

"תשומת לבך לפנייתה של עו"ד שושי בר בענין שכר טרחתה. אכן, אין לוותר באופן חד צדדי על שכר הטרחה, (או חלקו) המגיע לעוה"ד המטפל. הפחתה, יכול שתיעשה רק בתיאום עימו ובהסכמתו".

עניין זהה שהסתיים אף הוא בתשלום שכרה של תובעת מס' 3 ללא שנגבה החוב עולה במקרה של קרמני מוטי, בו התובעת החליטה לוותר על החוב ותובעת מס' 3 לא הסכימה לוותר על שכר טרחתה. ביום 13.11.01 כתב מר עובדיה בעניין זה (נספח 3 לת/1):

"הריני להדגיש, כי אין בביטול החוב לאיין זכאותה של עו"ד שושי בר לקבלת שכר הטרחה המגיע לה בגין טיפולה בתיק זה".

היועץ המשפטי של עיריית תל-אביב כתב לתובעת מס' 3 מכתב מיום 26.1.04 שנשלח עם העתק למר עובדיה (ת/8):

"1. כפי שטענו במכתבנו לאילנה דפן קוניס, ע' בכירה לממונה על ענייני רווחה... הועדה למחיקת חובות החליטה בשנת 2001 למחוק את חוב הארנונה אותו חב קרמני לעיריית ת"א, אך עדיין נותר על כנו חובו של קרמני לשאת בהוצאות שכר טרחתך, המהוות חלק מן החוב הפסוק.

2. למיטב ידיעתי, מעולם לא ניתנה הוראה אחרת בעניין זה".

למכתב האמור צורף מכתבה של העוזרת ליועהמ"ש של הנתבעת בו היא מסבירה שאם החייב לא יחויב לשלםאת שכר הטרחה, יהא על העירייה לשאת בהן בעצמה.

המכתב של היועהמ"ש מתייחס אמנם למקרה ספציפי (בעניין קרמני), אך אין הוא מסויג בדרך כלשהו, ויש בו חיזוק לטענתם של התובעים לשכר טרחה שאיננו תלוי כלל בהצלחה בגביה.

אף במקרה נוסף, הנוגע לתובע מס' 1, עולה ששכר הטירחה לא היה תלוי בגביה בפועל (ר' נספחים 4, 5 ו- 7 לת/3).

ראיות אלו מחזקות את עדותם הנחרצת של התובעים בדבר אי-התלות בין שכרם לבין הגביה בפועל ועל שיקול דעתם הבלעדי לעניין הנחה בשכה"ט או ויתור (ר' למשל בעמ' 19, שו' 3 לעניין תובעת מס' 3; ועמ' 444 שו' 13 לעניין תובע מס' 1).

זאת ועוד, אף מעדותה של עדת הנתבעת גב' טולדו עולה כי היתה פרקטיקה של וויתור מצד התובעים על שכר הטרחה במקום שלא ניתן לגבות, אך הדבר היה תלוי ברצונם של התובעים. וכך היא העידה (עמ' 101, שו' 9):

"הם לא היו חייבים, זה עניין אחר. אבל הם וויתרו...".

ובחקירתה הנגדית היא העידה (עמ' 82, שו' 3):

"ש. אבל זה היה מקובל שהם עשו הנחה...

ת. לא תמיד, לא כולם, אבל היו כאלה שכן".

עינינו הרואות, שאף מדברי עדת הנתבעת עולה, שלא התקיים הסדר שכ"ט לפיו התובעים נושאים בהפסד הנתבעת. ובמילים אחרות: עצם הדרישה להסכמת התובעים להפחתה ו/או לויתור על שכר הטרחה – פירושה שלא ניתן לשלול מהם את שכר הטרחה המגיע להם בתיקים מחמת אי הצלחה בגבייה או בהיעדר גבייה מלאה.

טענת התובעים מסתייעת אף מהפסיקה.

בע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יצחק יחיאל (תק-על 2004(2) 705, 709) נפסק כי:

"היעדרו של הסכם שכר-טרחה אין בו משום אות וסימן לכך שהשירות ניתן בחינם. אדרבא, רואים את הצדדים כאילו הסכימו ביניהם שבתמורה לשירות יקבל עורך –הדין את השכר הראוי... והוא, כשהנסיבות אינן מצביעות על מסקנה אחרת".

בע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוב חברה לבנין בע"מ (פ"ד מז(5) 114, 123) יצא בית המשפט עליון חוצץ כנגד ניסיון של לקוח להפסיק את ההליך המשפטי ולשלול מעורך הדין את שכר טרחתו בטענה ששכר הטרחה מותנה בהצלחה:

"על אחת כמה וכמה ראויה עמדה זו לביקורת משנותנים את הדעת לכך שהעסקה לא יצאה מן הכוח אל הפועל אך ורק משום שהמשיבה, משיקולים כלכליים שונים משל עצמה, נמלכה בדעתה והחליטה להפסיק את השתתפותה בפרויקט, וזאת לאחר שנים של עמל שהושקע בעסקה זו מצד המערערת 1, לשביעות רצונה המלאה של המשיבה".

ובהמשך התייחס בית המשפט העליון לאותה טענה הנשמעת בפנינו מפי הנתבעת, לאמור שהסכם שכר הטרחה היה מותנה בהצלחה בגביה (שם, בעמ' 122):

"טענה זו אין לה בסיס בעובדות והיא אף לא מתיישבת עם הדין. כאשר מדובר בשכר מותנה – יש לתת לכך ביטוי מפורש, מראש, בהסכם שבין הצדדים (והשווה: ע"א 474/80 גרובר נ' תל יוסף, קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ [1], בעמ' 50-51, 58-59; ע"א 525/81 גזית ושחם חברה לבנין בע"מ נ' עו"ד רוזן ואח', בעמ' 343-342)".

נמצא אפוא, שעל פי דין יש לתת ביטוי במפורש בהסכם לשכר מותנה. מיותר לציין שביטוי שכזה לא היה בענייננו.

הנתבעת אמנם ביקשה להסתמך על המקרים בהם התובעים ויתרו על שכר טרחתם כאשר לא היתה גביה בפועל, בטוענה שמקרים אלו הם בבחינת "היוצא מן הכלל המעיד על הכלל", ברם היא לא הוכיחה כי אכן מדובר במקרים חריגים. עורכי הדין מהעירייה לא הובאו כדי להסביר את מכתביהם האמורים.

אדרבא, היא הנותנת: מחומר הראיות עולה בבירור כי המקרים שבהם ויתרו התובעים על שכר טרחתם כשלא היתה גביה-, היו המיעוט, והם היו חריגים, ואף בהם הנתבעת היתה חייבת לבקש מהתובעים לוותר על שכר טרחתם, והסכמתם לא היתה אוטומטית.

סבירה מאוד טענת התובעים שהסכמתם באותם מקרים חריגים לוותר על שכר טרחתם היתה, בין היתר, בגין הזרמת התיקים הרבים לטיפולם במהלך התקין של ההתקשרות.

חיזוק לטענה זו ניתן להביא מדברי עד הנתבעת, מר ברזילי, אשר בחקירתו הנגדית העיד כי התיקים החדשים היו ה"דלק" של ההתקשרות, וכי ויתור התובעים על שכר טרחה בחלק מהמקרים נבע מכך שהם קיבלו הזרמה עצומה של תיקים חדשים (כך עולה אף מעדותו של גב' טולדו בעמ' 107, שו' 25). כך הוא העיד (עמ' 67, שו' 12):

"ש. האם זה נכון שבמענה לכך שהם אומרים אנחנו זכאים לשכר, אמרת להם מי שמקבל ממני 100 תיקים בחודש או 1200 תיקים בשנה לא יקבל שכר על תיקים שאין בהם גבייה?

ת. נכון.

ש. זה יהיה נכון לומר במונחים שלכם, שהתיקים החדשים הם ה"דלק" של ההתקשרות?

ת. כן. זה בא גם לפצות אותם על התיקים ה"קשים" שקשה לגבות".

הנה כי כן, בחקירתו העיד מר ברזילי שהתיקים החדשים הם פיצוי על תיקים קשים, ועדותו מחזקת את טענת התובעים.

אשר על כן אני קובעת שעל פי הנוהג המקובל בהתקשרות בין התובעים לבין הנתבעת עולה שתשלום שכר הטרחה לא היה מותנה בגביה בפועל.

ה. הפרת ההסכם בידי הנתבעת

לטענת התובעים ההתדרדרות ביחסי העבודה עם הנתבעת החלה כבר במהלך שנת 1998, כאשר הנתבעת החלה לפגר בתשלומי שכר טרחה ובהחזר תשלומי אגרות אשר שולמו על התובעים, משך חודשים רבים (ר סעיף 12 לתצהירי התובעים ת/1 ת/3 ו-ת/5).

לטענת התובעים הנתבעת חדלה מלקיים התחייבויותיה באופן מלא ובמחדליה הפכה את התובעים למממניה, לתקופות ארוכות ובלתי סבירות, אשר גרמו נזק לתפקוד השוטף של משרדיהם.

בנוסף לאמור, התעלמה הנתבעת – לטענת התובעים – מדרישותיה של התובעת מס' 3:

"להחזר ריביות פיגורים ועמלות בהן חויבתי בגין העיכוב בו נקטה הנתבעת לשאת על פי ההסכם. בפניותי לעיריה הובהר לי כי העיכובים נובעים מבעיות כספיות בהן שרויה העיריה" (סע' 12 לת/1).

התובעים הציגו דוגמאות לפניות בכתב אל הנתבעת בדרישה לתשלום שכר טרחה פסוק, ולהחזר אגרות (ר' נספחים 5-12 לת/1 ונספחים 8-12 ל-ת/3).

לטענת התובעים בראשית שנת 2000, בסמוך לכניסתו לתפקיד של מנהל אגף הגביה החדש, מר עובדיה, הפסיקה הנתבעת להעביר לתובעים תיקים, ללא כל הסבר וללא הודעה מוקדמת. משיחות שקיימו התובעים עם גורמים שונים בעירייה נודע להם – לטענתם – כי ניתנה על ידי הנתבעת הוראה שלא להעביר לתובעים ולעו"ד חיצוניים נוספים תיקים חדשים.

אף לאחר שהנתבעת הפסיקה להעביר לתובעים תיקים, בניגוד להסכם וללא כל הודעה מוקדמת, המשיכו התובעים לטפל בתיקים שנותרו ברשותם (ר' ס' 23 לת/1; ס' 22-19 לת/3 ו-ת/5).

הנתבעת אף מנעה מן התובעים, לטענתם, שיתוף הפעולה, מידע וסיוע המתחייב הימנה על פי ההסכם, והנדרש לצורך השלמת העבודה ופעולות הגבייה בתיקים קיימים.

מן הראיות שהביאו התובעים עולה כי הנתבעת הורתה לעובדיה לא לאשר חקירות רכוז ואיתורי חייבים בתיקים המצויים בטיפולים (ר' סעיפים 14-17 לת/1 וכן סעיפים 13-15 ו-21-22 ל-ת/3 ו-ת/5).

הוראה זו הפכה את הליך הגביה לבלתי אפשרי.

מיותר לומר, שחובתה של הנתבעת לשתף פעולה, למסור מידע, לממן פעולות ולסייע לבאי כוחה, היא חובה אלמנטרית שבלעדיה לא ניתן לבצע עבודת גבייה.

עמד על כך מר ברזילי בעמ' 68 שו' 4:

"ש. איזה ציון היית נותן לחשיבות של שיתוף הפעולה בין עוה"ד לבין העירייה?

ת. חשיבות מרובה... כשאני הייתי בתפקיד לא היתה בעיה מבחינת העירייה להוציא חקירות. בדרך כלל חקירות נועדו לאתר כתובות של חייבים שעזבו את כתובת מגוריהם ועברו לכתובת בלתי נודעת. ברור היה שבמקרים אלה מתבקשים לאתר כתובות של חייבים שעזבו את כתובת מגוריהם ועברו לכתובת בלתי נודעת. ברור היה שבמקרים אלה מתבקשים לאתר את החייב כי אחרת יש נתק. שיתוף הפעולה עם עוה"ד חייב להיות מלא כי האינטרס משותף.

ש. בלי שיתוף הפעולה עוה"ד יכול לגבות את החובות?

ת. זה קשה".

ביום 5 לנובמבר 2000 הוגשה הנחייתו של מר עובדיה אל המנהלים והרכזים באגף. וכך נאמר שם (נספח 16 ל-ת/1):

"בהמשך להנחיות שניתנו הריני מבקש לדאוג לכך שהטיפול בתיקי התביעה מול עורכי הדין יצומצם. אין לבצע פעולות על פי בקשת העו"ד המטפל כגון: איתורים, חקירות וכד' ואין לפנות אליהם לקבלת סיוע. לחילופין יש לדאוג לכך שהתיקים יוחזרו לטיפולנו ויועברו לגביה מנהלית. כמו כן, אני חוזר ומדגיש, כי אין להגיש תביעות משפטיות חדשות. נא הקפידו על הנחיה זו" (הדגשות שלי – ד"פ).

הנחיה זו מחזקת את טענת התובעים שמאז כניסתו של מר עובדיה לתפקיד, נפסק שיתוף הפעולה עם התובעים. מר עובדיה לא השיב לפניותיהם, לא העביר להם מידע, לא בקשר לגורלם המקצועי ולא בקשר לתיקים עצמם.

כאשר נשאל מר עובדיה על הנחייתו האמורה הוא השיב בעמ' 34, שו' 27 ואילך:

"סליחה מתי הגשתם את התביעה? צריך לראות את הכל במועדים, יש פה שרשרת של אירועים".

מר עובדיה ניסה לתרץ את ההנחיה בהגשת התביעה. ברם, מה נעשה והתביעה הוגשה מאוחר יותר מההנחיה, ולטענת התובעים – הנראית בעיני אמינה ביותר - רק לאחר שכשלו נסיונותיהם להבין מהי מדיניות הנתבעת.

זאת ועוד, בהמשך עדותו הודה מר עובדיה כי הנחייתו לא הובאה לידיעת התובעים, אף על פי שהוא העיד שהנחייתו לעובדי הנתבעת שלא לשתף פעולה עם התובעים היתה מחייבת. וכך הוא העיד (עמ' 36, שו' 10 ואילך):

"ש. זו הנחיה שלך?

ת. זו הנחיה שלי.

ש. היא מחייבת?

ת. כן.

ש. הודעת על כך לעו"ד?

ת. מה ז"א?

... ש. המכתב הזה היה גם צריך להגיע לעו"ד?

ת. לא.

ש. נכון, הוא באמת לא הגיע.

ת. נתתי הנחיה לאגף, אני אמרתי לך, זה מכתב פנימי. כמו הרבה הנחיות שנתתי באגף שלי" (הדגשות שלי – ד"פ).

מהמתואר למעלה עולה תמונה ברורה: לאחר כניסתו לתפקיד הורה מר עובדיה לעובדי האגף שלו לנתק כל קשר עם התובעים, כולל הנחיה ברורה שלא לבצע בקשות שלהם, כגון איתורים וחקירות, ולא להעביר אליהם תיקים חדשים.

מצד שני, באותו זמן הותיר מר עובדיה את התובעים בערפל ביחס לגורלם, ונמנע מליתן תשובה לפניותיהם הרבות ביחס להחלטת העירייה על המשך העבודה עימם. אפילו במועד הגשת כתב ההגנה, ב- 15.2.01, עדיין טענה העירייה שהיא לא גיבשה את עמדתה הסופית ביחס להמשך ההתקשרות עם התובעים (ר' סעיף 9 לכתב ההגנה), כאשר חודשים קודם לכן, מר עובדיה הוציא בעניין החלטה ברורה נגד המשך העבודה.

לאור הנחייתו הברורה של מר עובדיה, ברור שאין יסוד לטענת עדי הנתבעת האחרים, שכפרו בטענת התובעים שהם לא אישרו חקירות. הפסקת החקירות מקבלת חיזוק משמעותי גם מנספח 14 לת/1, מתאריך 21.2.00, שבו מודיעה הנתבעת לתובעת מס' 3:

"ע"פ הנחייה ממנהל אגף לא ניתן להעביר חקירות, ברגע שנקבל אישור נעדכן".

נמצא אפוא, שמר עובדיה הנחה שוב ושוב, החל מפברואר 2000, שלא לבצע חקירות, ושלא לסייע לתובעים שעמלו בעבורו. לכך יש להוסיף את עדותה של התובעת 3 (עמ' 29, שו' 1), שמראשית שנת 2000 היא לא קיבלה כל סיוע מן הנתבעת גם ביחס למידע, ולא רק בחקירות. אף התובעת מס' 2 התייחסה לתופעת ההפחתה בכמות החקירות ובהעברת האינפורמציה בשנת 2000 (ר' עמ' 57, שו' 24 ואילך), וכך גם התובע מס' 1 (ר' עמ' 44).

משמיעת העדויות והעיון במסמכים עולה תמונה קשה של הפקרות בניהול אגף הגביה. מעדותו של ברזילי, שהובאה לעיל, עולה שלחקירות יש חשיבות רבה ביותר. חקירות, כפי שעולה מהראיות בתיק נחוצות מהיבטים שונים. האיסור על ביצוע חקירות הינו "גול עצמי" הפוגע אנושות בתיקים שנותרו בידי התובעים.

קשה להאמין כיצד יכול מוסד ציבורי שאמון על ביצוע עבודתו לטובת הציבור, לנהוג בבזבזנות ובהפקרות בכספיו ולנהוג ביחס בלתי הוגן ומזלזל, כלפי מי ששירת אותו במשך תקופה כה ארוכה במסירות ובמקצועיות.

ו. דמי הודעה מוקדמת

מחומר הראיות עולה כי הנתבעת הפסיקה בפועל את ההתקשרות עם התובעים, ללא שנתנה להם הודעה מוקדמת או הודעה בכלל, תוך שהיא מותירה את התובעים תקופה ארוכה בערפל, באופן שהיה בו כדי להטעותם ולגרום להם להאמין באפשרות שהנתבעת תחדש את העבודה עימם.

התובעים העידו בתצהיריהם, וגירסתם אמינה בעיני, כי לאור הפרות ההסכם ומעשי ומחדלי הנתבעת שתוארו לעיל, הם פנו אל הנתבעת כדי לקבל הבהרות בקשר להמשך ההתקשרות עמם. ברם כל פניותיהם לא נענו באופן ברור וגלוי, אלא הנתבעת "הסתתרה" מאחורי תירוצים שונים ומשונים כגון: בעיות מנהליות, הנהגת שיטת גביה חדשה ועוד (ר' ס' 18 לת/1; ס' 15 לת/3 ולת/5).

בעמ' 27 שו' 14 התבקש מר עובדיה להגיב לדברי היועץ המשפטי של עיריית ת"א:

"עו"ד אחז בן ארי הופיע כאן בבית המשפט ביום 11.9.02 ואמר כמה דברים בין היתר הוא אמר לגבי התובעים: 'אנחנו פיטרנו את כולם עם הודעה מוקדמת'. קודם כל אני שואל אותך, אתה מסכים לאמירה הזאת?"

מר עובדיה השיב (שורה 18):

"ת. אני לא ראיתי שום הודעה מוקדמת, את ההודעה של הפיטורין, לא ראיתי אותה, וזה מה שאני יכול להגיד".

כשנשאל מר עובדיה אם אמר לתובעים שלא יועברו להם יותר תיקים, הוא השיב (בעמ' 78 שו' 31 ואילך):

"ש. אני חושב שאמרתי לכל אחד שהתקשר אלי שאנחנו בוחנים את זה. לא ידעתי איפה אני נמצא. רציתי לברר, רציתי לקבל את התיקים, רציתי לדעת איפה אני נמצא.

ש. אתה אומר שאתה חושב שאמרת להם?

ת. אני בטוח שאמרתי להם שאני בוחן את האכיפה המנהלית ואני אשב איתם אחרי כן."

בעמ' 79 שו' 6 נשאל מר עובדיה:

"ש. האם אתה כתבת לעוה"ד שהפסקתם להעביר תיקים?

ת. לא כתבתי זאת אף פעם.

ש. למה לא כתבת?

ת. אני חושב שהודענו על זה ב-1.4.00 אז היתה אספה עם כל עוה"ד...

ש. יש החלטה בעירייה להפסיק להעביר תיקים חדשים?

ת. החלטה לא. אני לא יודע מה ההבדל בין החלטה להודעה, אבל היתה הודעה ב- 1.4.00 לא להעביר תיקים לתובעים. אני גם הדגשתי את זה במכתב פנימי לעובדים שלי".

ובעמ' 79 שו' 22:

"ת. לא היתה החלטה לא להעביר לתובעים תיקים, כי לא היינו בטוחים שאנחנו הולכים לנושא של אכיפה מנהלית במאה אחוז. לא היינו בטוחים שנקבל את ההכרזה של פקודת המיסים... אני לא חושב שהשאלה שנשאלת לגבי העברת תיקים חדשים היא נכונה, כי היו להם מספיק תיקים כדי לעבוד עליהם".

בעמ' 17 שו' 6 לאילך:

"ש. באיזה שהוא מקום מישהו הודיע להם – לא מעבירים יותר תיקים?

ת. אמרתי להם שאני הולך לבחון את האכיפה המנהלית, והם לא נתנו לי זמן...

ש. הודעת להם שגמרת לבחון?

ת. רגע, מה אנחנו עושים פה?... מה אני עושה? אני אומר שאני נשאר באכיפה מנהלית ומי ששאל אותי גם ב – 2001, אם התוצאות של 2002, ואמרתי כבר שאני הולך להמשיך ונפעל איתם, יש את הנושא שהם יכולים להתחבר לאכיפה מנהלית.

ש. הצעת להם את זה? לשלושה האלה?

ת. הצעתי להם את זה, כן, כמו שהצעתי לכל עורכי הדין האחרים.

ש. אתה לא הצעת להם את זה.

ת. לא.

ש. גם את זה לא עשית.

ת. לא, לא עשיתי את זה...".

מעדותו של מר עובדיה עולה העובדה המדהימה, שאף לאחר שהנתבעת החליטה כבר בסוף 2000 שניסוי האכיפה המינהלית הצליח, והיא תמשיך בכיוון זה, היא עדיין נמנעה מליתן הודעה לתובעים על הפסקת עבודתם (ר' עמ' 25, שו' 19 ואילך).

הנתבעת אמנם גרסה שהציעה כביכול לתובעים להשתלב בתיקי הגביה המנהלית, אך מעיון בחומר הראיות התברר שלא זו בלבד שהנתבעת לא הצליחה להוכיח טענות אלו, אלא שבעדותו של מר עובדיה התחלפה לה פתאום גרסתו שהוא הציע לתובעים להשתלב לאכיפה המנהלית, בטענה שהוא לא צריך לעבוד אתם כי הם תבעו אותו (ר' עמ' 19).

זכאות התובעים לתקופת הודעה סבירה קודם להפסקת ההתקשרות עולה מפסיקת בית המשפט העליון בע"א 355/89 עזבון המנוחה חינאווי נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ (פ"ד מו(2) 70, 76):

"חוזה שלא נקצב לו מועד מסוים אינו ניתן, כעיקרון, לאכיפה. כל אחד מן הצדדים רשאי להביאו לידי סיום בהודעה לצד האחר, ובלבד שאותה הודעה ניתנה זמן סביר מראש. ואם אינה ניתנת הודעה זמן סביר מראש זכאי הנפגע לפיצוי ששיעורו נקבע לפי משכו של אותו זמן סביר" (ור' גם ע"א 442/85 זוהר נ' טרבנול, פ"ד מד(3) 661. להלן: "פרשת טרבנול").

יש דמיון בין הלכת חינאווי לענייננו. כאן, לא היה חוזה כתוב וחתום לתקופה קצובה, ואף לא מדובר בלקוח המבקש להפסיק טיפול בענין קונקרטי המטופל על ידי עורך דין. במקרה שבפנינו מדובר בהתקשרות ארוכת שנים וקבועה, שבמסגרתה הועברו אל עורך הדין, באופן שוטף וקבוע, עניינים נפרדים לטיפול.

כאשר מבקש הלקוח (הנתבעת) להפסיק את הזרמת התיקים אין הוא יכול להוציא את החלטתו לפועל מיידית. זכותו של עורך דין שהיה קשור בקשר קבוע של טיפול בתיקים נפרדים, כמו זכותו של כל ספק שירותים המסתמך על הקשר עם הלקוח – לתקופת הודעה סבירה.

הנתבעת מבקשת לטעון כי ביחסי עו"ד – לקוח אין כל זכאות ל"דמי הודעה מוקדמת", ותומכת יתדותיה על הפסיקה הקובעת שכל שמגיע לעו"ד מלקוחו – כשהלקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו מכל סיבה שהיא – זהו שכר טרחה ראוי בגין העבודה שביצע עד למועד הפסקת ההתקשרות, ואין היא זכאית כלל לדמי הודעה מוקדמת (ר' למשל ע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 125-124).

ברם, סבורני שיש להבחין בין התקשרות מקצועית שבין עורך דין ללקוחו לגבי ענין ספציפי המטופל על ידי עורך הדין, לבין התקשרות מסחרית של "ספק שירותים" עם לקוח, על פיה מסתמך הספק (התובעים) על זרם תיקים שמועבר אליו דרך קבע. אין מדובר במקרה דנן בלקוח המפסיק עבודתו של עורך דין בענין פלוני, לגביו אכן חלה ההלכה שהלקוח רשאי להפסיק את ההתקשרות בכפוף לתשלום שכר ראוי. בענייננו, מדובר בעו"ד שפעלו שנים ארוכות כספק שירותים של הנתבעת, קיבלו ממנה דרך קבע תיקים רבים, והקדישו את כל חייהם המקצועיים לשירות הנתבעת.

לגבי הפסקת התקשרות מסחרית מעין זו, מגיעה לתובעים תקופת הודעה מוקדמת.

מהו משך הזמן של ההודעה המוקדמת?

נושא זה נידון בפסיקה. בפרשת טרבנול (עמ' 673) עמדה השופטת נתניהו על השיקולים בקביעת משך זמן ההודעה ועל תכליתה:

"סבירות ההודעה נבחנת בשניים. האחד – פרק הזמן הסביר מתחילת הקשר ועד לבטול. השני – פרק הזמן שנקצב בהודעה, לבטול. הראשון נועד לתת לצד שכנגד שהות מספקת להפיק רווח סביר מהעסקה ולכסות את השקעותיו בזמן, ובעמל וכן את הוצאות שהוציא לשם בצועה... השני נועד לתת לצד שכנגד זמן מספיק להתארגן מבחינת עסקית לקראת סיום הקשר ולמצוא מקורות אחרים להפקת רווח. כשההודעה אינה סבירה מבחינת אחת משתי התקופות הנ"ל (או שתיהן) מחייבים את הצד המבטל לפצות את הצד שכנגד על הנזק שנגרם לו עקב כך".

מהו הזמן הסביר שבו יש ליתן הודעה מוקדמת במקרה דנן?

התובעים מבקשים דמי הודעה מוקדמת לתקופה של 5 שנים, ללא כל אסמכתא למשך תקופה כזו.

בפרשת טרבנול עמד בית המשפט העליון (בעמ' 705) על כך ש"עיון בפסיקה מלמד כי במקרים דומים סברו בתי משפט כי תקופה של שנה היא תקופה סבירה למתן הודעה בחוזה כשלנו".

גם במקרה שלנו אין לדבר על משך זמן ארוך יותר, שכן מקצוע עריכת הדין מאפשר גמישות רבה ומשך התארגנות לפחות זהה לחוזי ההפצה הטיפוסיים שנדונו בפסיקה.

יתר על-כן, מעדותה של עו"ד בר עולה כי אומד דעת הצדדים המקורי (עמ. 21) כפי שבא לידי ביטוי בטיוטות שנוסחו בשלב המו"מ היה, שהמדובר בחוזה לשנה שמתחדש אוטומטית.

סעיף 9 לטיוטה-, אכן מייצג אומד דיעה זה, אם כי מסייג שהחוזה לא יתחדש אם מי מהצדדים יודיע תוך 60 יום שאינו מעונין בכך.

ב"כ הנתבעת מבקשים ללמוד אנלוגיה מהסיפא של טיוטת סעיף 9 לעיל על משך הזמן הדרוש להודעה מוקדמת.

איני סבורה שניתן לעשות זאת. כזכור, הטיוטה לא נחתמה, ותקופה זו לא צויינה ע"י אף אחד מהתובעים כתקופה מוסכמת.

לכן כל שניתן לאמר הוא, שחוזה רב-שנתי שהתחדש אחד לשנה, אזי משך ההודעה המוקדמת ההגון והנכון, לאחר מספר רב של שנים, כבמקרה זה, אמור להיות גם-כן שנה, וכך אני קובעת.

אשר על כן אני קובעת שהנתבעת הפסיקה את עבודת התובעים ללא הודעה מוקדמת, שלא כדין ובניגוד להסכם, תוך שהיא נוהגת בחוסר תום לב ובזלזול כלפי התובעים. תקופת ההודעה המוקדמת הסבירה והנאותה בנסיבות היתה צריכה להיות שנה.

יש לדחות את טענת הנתבעת, כאילו התיקים המוחזקים בידי התובעים הם "דמי ההודעה המוקדמת".

משמעות ההודעה המוקדמת, היא המשך עסקים-כרגיל, לתקופה נוספת, עם כל המשתמע מכך, לרבות העברת מלאי חדש, קרי – העברת תיקים חדשים.

לכן על הנתבעת לשלם דמי הודעה מוקדמת לתקופה של שנה.

ז. חישוב דמי ההודעה המוקדמת

הצדדים חולקים על אופן חישוב דמי ההודעה המוקדמת.

התובעים טוענים לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת המחושבת על ידם, על פי מחזור הכנסותיהם משנת 88' עד 97'.

לעומתם, טוענת הנתבעת כי הבסיס לחישוב דמי ההודעה המוקדמת הוא הרווחים שהתקבלו בשנה שקדמה למועד הפסקת ההתקשרות.

טענת הנתבעת, שהבסיס לחישוב דמי ההודעה המוקדמת הוא הרווחים שהתקבלו בשנה הקודמת למועד הפסקת ההתקשרות, בדין יסודה, וכך חושבו דמי ההודעה המוקדמת לא אחת בפסיקה (ר' למשל פרשת טרבנול הנ"ל).

הבסיס האמור מקורו בהיגיון ובתכלית דמי ההודעה המוקדמת. דמי ההודעה המוקדמת באים להעמיד את התובעים במצב בו היו עומדים לו החוזה היה ממשיך להתקיים במשך אותו זמן סביר.

לא לחינם חישבו התובעים את ממוצע ההכנסות מהתקופה ההיסטורית להתקשרותם, שכן החל משנת 94' ירדו הכנסותיהם באופן דרסטי.

התובעים דרשו פיצוי בגובה "מחזור ההכנסות השנתי הממוצע", ואילו הנתבעת טוענת כי דמי ההודעה המוקדמת תחושב לפי הרווח שהופק, היינו – הכנסות בניכוי הוצאות, ולא לפי מחזור ההכנסות.

אף כאן טענת הנתבעת בדין יסודה, ובמיוחד לאור העובדה שהתובעים לא הוכיחו כי הם המשיכו לעבוד ולהוציא הוצאות אף לאחר שסגרו את המשרדים.

לפיכך, כנקודת מוצא דמי ההודעה יחושבו לפי הרווחים שהיו בשנה האחרונה.

רווחי התובעים בשנת 1999 כפי שהם מוצגים במכתבי רו"ח ב-נ/11 הם כדלהלן:

תובע מס' 1 – 132,014 ₪ (הרווח הוא משנת 97 על פי ת/4 בהעדר דיווח על הרווח בשנת 99).

תובעת מס' 2 – 97,801 ₪.

תובעת מס' 3 – 163,760 ₪.

מהסכומים האמורים יש לנכות את החלק המתייחס לתיקים המצויים בידי התובעים.

הטעם לניכוי האמור: עילת התביעה בגין הודעה מוקדמת מתייחסת אך ורק לתיקים החדשים שהנתבעת הפסיקה להעביר אליהם. התביעה למתן הודעה מוקדמת אינה מתייחסת לתיקים הקיימים שבגינם תבעו התובעים סעד אחר של שכ"ט פסוק.

ללא ניכוי כאמור יזכו התובעים לכפל פיצוי.

בסיכומיהם, פרטו התובעים את הסכומים אותם גבו מהתיקים שבידם למן הגשת התצהירים ועד להגשת הסיכומים – תובע מס' 1 גבה לטענתו 265,810 ₪, תובעת מס' 2 גבתה 254,722 ₪ ותובעת מס' 3 גבתה 364,055 ₪ (ר' ס' 183 לסיכומי התובעים); כל זאת במשך תקופה של שנה אחת.

שיעור שכה"ט מתוך החוב עצמו עומד ע"פ רשימות התובעים, כמוכח בסעיפים 106 ואילך לסיכומי הנתבעת, על 25% לפחות.

מכאן עולה כי בשנה גבו התובעים כשכ"ט על תיקי העבר את הסכומים הבאים (בקירוב):

תובע מס' 1 – 66,452 ₪; תובעת מס' 3 – 91,013 ₪; תובעת מס' 2 – 63,680 ₪.

ברכיב ההודעה המוקדמת, כאמור, הנתון היחיד הרלוונטי נוגע לאובדן ההכנסות מהתיקים החדשים.

על כן יש להפחית מהרווחים בשנה האחרונה (שפורטו לעיל) את הרווח השנתי שמקורו בתיקים הקיימים (בשנה זו כבר סגרו התובעים את משרדיהם ולא היו להם הוצאות, ולכן הסכומים האמורים מהווים את שיעור הרווח של התובעים).

לאחר ביצוע ההפחתות כאמור מתקבל רווח שנתי כדלקמן:

תובע מס' 1 – 65,562 ₪

תובעת מס' 2 – 34,121 ₪

תובעת מס' 3 – 72,747 ₪.

סכומים אלו הם הסכומים המקסימאלים להם זכאים התובעים בגין דמי הודעה מוקדמת של שנה אחת.

הסכומים נכונים ליום הגשת התביעה וישאו ריבית והצמדה כדין עד לתשלום בפועל.

ח. פיצויים בגין שכר טרחה פסוק

לעיל קבעתי, שההסדר בין הצדדים היה שהנתבעת משלמת לתובעים את שכה"ט שביהמ"ש פסק לטובתה בכל תיק; וכי לקראת הפסקת ההתקשרות וסיום העברת תיקים חדשים בניגוד להסכם, הנתבעת הפסיקה לשתף פעולה עם התובעים, להזרים להם מידע חיוני לביצוע פעולות, חקירות וכספים שנדרשו לביצוע הליכי הגבייה, הפסיקה להשיב לפניותיהם, ולמעשה הכשילה את הליך הגביה.

התובעים המשיכו, מתוך אחריות מקצועית, לטפל בתיקים ככל יכולתם. הם מצאו עצמם מחזיקים במאות תיקים פתוחים בשלב שלאחר מתן פסק דין על ידי בית המשפט ומרביתם היו בעיצומם של הליכים בלשכת ההוצל"פ, כאשר שכר הטרחה המגיע לתובעים כבר פסוק ומוסכם, אך לא ניתן לממשו, בגלל אי-שיתוף הפעולה מצד הנתבעת והפסקת הזרמת התיקים שהובילה לבסוף לסגירת משרדיהם של התובעים (תובעת מס' 3 בשנת 2001, ותובעים מס' 1-2 בשנת 2003), תוך שהתובעים נאלצים להמשיך ולטפל בתיקים ולשאת בהוצאות רבות שהתחייבו מכך.

התובעים מבקשים שהנתבעת תשלם את השכר הפסוק המוסכם ביחס לתיקים הפתוחים. בניגוד לטענת הנתבעת, קבעתי לעיל כי ההסכם בין הצדדים לא התנה את שכ"ט התובעים בגביה בפועל, ולפיכך התובעים זכאים, בעיקרון, לתשלום אף במקום שלא בוצעה גביה בפועל.

זכאותם של התובעים מתבססת גם על דיני עשיית עושר, שלאורם עו"ד זכאי לקבל שכר ראוי שישקף את השקעתו והעבודה שבוצעה על ידו גם אם הופסקה עבודתו בטרם הושלמה.

בנסיבות תיק זה, אין חולק על ביצוע העבודה ועל גובה השכר, שהרי הוכחה פרקטיקה בין התובעים לבין הנתבעת, לפיה השכר ששולם עבור עבודתם היה שווה לשכר שנפסק ע"י בתי המשפט בתיקים קונקרטיים וכי שכר זה היה בגובה התעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין.

מחומר הראיות הוכח, שאין יסוד לטענת הנתבעת כאילו התיקים שהוחזקו על ידי התובעים בעת הפסקת העברת התיקים אליהם הם "בוצה", והם נעדרי סיכויי גביה או "חובות אבודים". זו טענה בלתי מבוססת לחלוטין, ואף עדי התביעה הודו שהם לא בדקו כל תיק ותיק. כך, לדוגמא, הודה ברזילי בחקירתו הנגדית:

"אני לא בדקתי את התביעות, כדי לדעת שאכן מדובר בתביעות "קשות"" (עמ' 73, שו' 13).

כך העידו גם יתר עדי הנתבעת בחקירתם הנגדית (ר' עדותו של מר עובדיה בעמ' 49, שו' 11; גב' טולדו בעמ' 105, שו' 12).

מר ברזילי הגדיר את התיקים המוחזקים בידי התובעים כ"פרנסה מאוד טובה" (עמ' 14, ש' 12).

התיקים המוחזקים בידי התובעים הם תיקים שהנתבעת בחרה שלא לסוגרם, ומשמע כי לשיטת הנתבעת עצמה מדובר בתיקים פתוחים עם סיכויי גביה.

עצם העובדה שהנתבעת כיום, ממניעים של סכסוך משפטי עם התובעים, מסכלת את מאמצי הגביה בתיקים אלו, אינה גורעת מן העובדה שמדובר בתיקים בעלי פוטנציאל גביה טוב.

לא מובן כיצד הפכו בין לילה – לשיטת הנתבעת – אותם תיקים פתוחים - "פרנסה טובה" כלשונו של ברזילי - ל"בוצה" ולתיקים נעדרי סיכויי גביה החל מיום הגשת התביעה!?

התובעים מבקשים שיפסקו לטובתם תשלום שכ"ט בתיקים הפתוחים שנותרו בידיהם ועל פי הסכומים שנפסקו להם על ידי בית משפט, כמפורט בתצהיריהם (נספח 42 לת/1, נספח 29 לת/3 ונספח 14 לת/5).

לטענת הנתבעת, הרשימות הנ"ל שצורפו לתצהירי התובעים אינן קבילות.

אין בידי לקבל טענה זו.

הרשימות צורפו כדי לתמוך בעדותם של התובעים – עדות שהיא בוודאי קבילה - והם הוכנו ע"י התובעים עצמם, ומהווים הצהרה בכתב של התובעים. יתירה מזו: ההתנגדות לקבילות הרשימות לא הועלתה ע"י הנתבעת בזמן אמת. הנתבעת אף לא הציגה מצידה כל תחשיב נגדי – חרף קיומם של כל הנתונים הרלבנטיים בידיה – ואין היא יכולה לחלוק על נתוני התובעים.

הנתבעת בסיכומיה, במסגרת נסיונותיה לערער את אמינותן של הרשימות הללו, הציגה דוגמאות ספורות מהן עולה ששכר הטרחה הנטען גבוה מיתרת החוב.

ברם, לא זו בלבד שמרבית הדוגמאות המובאות בסיכומי הנתבעת, לא הוצגו לתובעים בחקירות הנגדיות, ולא התאפשר להם להסבירם, אלא שבסיכומי התשובה מטעם התובעים הם סיפקו הסבר הגיוני ביותר לפשר תופעות כעין אלו.

לטענתם, אפשרי מצב בו שכ"ט הנטען גבוה מיתרת החוב, מקום בו החייב פרע את החוב במישרין לנתבעת, ושכר הטרחה לא שולם לעו"ד. מקרים כאלו ארעו לעיתים, לטענת התובעים, ולכן אין לתמוה עליהם.

אף לגבי אותם מקרים שהועלו בחקירה הנגדית – ניתנו ע"י תשובות מהימנות (ר' למשל ביחס להזמי אמנון בעמ' 32 שו' 14 ונספח 23 לת/1 עמ' 3 – תיק 14425. ביחס לדוד בן יקר ר' עמ' 31, שו' 28).

עוד טוענת הנתבעת כנגד מרכיב הריבית וההצמדה בתביעה.

אין בטענה זו ממש. אין "ריבית שחלה אך ורק על החייב" כטענת הנתבעת. הריבית נועדה לשמור על הערך הריאלי של הכסף, והנתבעת מחויבת באותה ריבית שבה היא חייבה את חייביה. לתובעים נפסק שכ"ט מינימלי, ובית המשפט פסק להם מפורשות ריבית והצמדה על פי חוק.

אף בטענת הנתבעת כנגד גביית שיקים חוזרים אין ממש.

צ'קים אף הם נגבו, ולתובעים מגיע שכר בגינם.

לטענת התובעים, יתרת שכר הטרחה הפסוק בתיקים הפתוחים שבידי התובעים כמפורט בתצהירם, בניכוי הסכומים שנגבו מאז הגשת התצהירים ושאותם הם זכאים לקבל על פי ההסכם עם הנתבעת עומד על 8,533,793 ₪ לתובע מס' 1, ועל סך של 6,827,658 ₪ לתובעת מס' 2 ועל סך של 5,541,869 ₪ לתובעת מס' 3 (הסכומים כוללים מע"מ), פירוט הסכומים לפני מע"מ הינו 7,293,755 ₪ לתובע מס' 1, 5,835,605 ₪ לתובעת מס' 2, ו- 4,736,640 ₪ לתובעת מס' 3. ביחס לתובע מס' 1 העמידו התובעים בכתב תביעתם (סעיף 17) את שכרו על סך של 7,138,636 ₪, ולא כנטען בסיכומים, ולפיכך נעבוד להלן על פי הסכום הנקוב בכתב התביעה.

הנתבעת טוענת, שאין זה צודק לפסוק לתובעים 100% מהשכר הפסוק, שכן מדובר בתיקים פתוחים, שהעבודה בהם הופסקה, והם לא הגיעו לכלל גביה בפועל.

אכן, יש בטענה זו הגיון רב.

היעלה על הדעת שלתובעים מגיע אותו שכר טרחה המשולם לעו"ד שטרחו ועבדו על התיקים וסיימו את עבודתם בתיק והגיעו למצב של גביה?

לטענה האמורה יש תימוכין אף לפי הדין העברי. על פי ההלכה היהודית כאשר המעביד חוזר בו מהעסקת העובד אין הוא משלם לו פיצויים בשיעור השכר המלא, אלא כלשון התלמוד (בבא מציעא עו ע"ב): "אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב בטל". כלומר, יש חיוב על המעביד שחזר בו שלא כדין מהעסקת עובד לפצות את העובד בשיעור השכר המובטח, אך אין הוא משלם את כל שכר במלואו, אלא בניכוי ההפרש שבין שכר פועל בטל לשכר פועל שעובד; שכן השכר המלא מגיע לזה שעובד, ואילו לפועל הבטל ממלאכה משולם שכר פחות.

עיקרון יסוד זה בדיני הפיצויים שמשלם מעביד לעובד שהופסקה עבודתו נפסק להלכה בשולחן ערוך חושן משפט, סימן שלג, סעיף א. בפוסקים (ר' טורי זהב שם) נקבע, שפועל בטל מקבל כמחצית משכרו של פועל העושה מלאכה.

מעתה, מן הראוי לפסוק לתובעים כמחצית מהשכר הפסוק המבוקש.

סכומי הפיצויים בגין שכ"ט פסוק הוא כדלהלן (הסכומים כוללים מע"מ):

לתובע מס' 1 – סך של 3,569,318 ₪.

לתובעת מס' 2 – סך של 3,413,829 ₪.

לתובעת מס' 3 – סך של 2,770,934 ₪.

את הפיצויים בגין דמי ההודעה המוקדמת אין להפחית במחצית, מכיוון שהתובעים היו נכונים לבצע עבודתם גם בתקופת ההוצל"פ המוקדמת, ואם "המעביד" לא נתן להם כלים לכך, אין לו אלא שילין על עצמו. (ר' לענין זה אנלוגיה דברי השופט ח' כהן בבג"צ 473/77 ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לב(1) 819, 828).

משפסקתי לטובת התובעים פיצויים הן בעילה של שכ"ט פסוק והן בעילה של דמי הודעה מוקדמת מתייתרת הטענה החילופית של שכ"ט ראוי. בנוסף לכך הטענה לזכאות לשכ"ט ראוי לא נזכרה בכתב התביעה, ולראשונה היא נזכרת רק בסיכומי התובעת.

ט. כפל פיצוי

טוענים ב"כ הנתבעת כי תשלום בגין הוצעה מוקדמת בגין שכ"ט הינו כפל פיצוי, ולכן לא יכול לעמוד.

טיעון זה אינו מקובל עלי.

שכה"ט שנדרש – הינו בגין עבודת העבר שבוצעה ע"י התובעים. פיצוי בגין היעדר ההודעה המוקדמת שנדרש – הינו פיצוי בגין הפסד השווי הכלכלי של המשך עבודה סדיר תקופה מסוימת (שנה, עפ"י קביעתי) שבמהלכו היה אמור כל אחד מהתובעים לנסות ולמצוא לו מקור פרנסה אחר, תוך שאינו "לחוץ" מבחינה כלכלית ומטה לחמו לא נשבר מיידית.

י. סוף דבר

לאור כל האמור אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים פיצויים בגין שכ"ט פסוק ודמי הודעה מוקדמת כדלהלן:

לתובע מס' 1 – 3,634,880 ₪.

לתובעת מס' 2 – 3,447,950 ₪.

לתובעת מס' 3 – 2,843,681 ₪.

לסכומים האמורים יצורפו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כן תשלם הנתבעת לכל אחד מהתובעים שכ"ט עו"ד בסך של 100,000 ₪ + מע"מ.

התובעים זכאים גם להוצאותיהם אותן ישום הרשם.

הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין.

ניתן היום 17/8/05, בהיעדר.

המזכירות תמציא עותק פס"ד זה, בהמצאה כדין, לב"כ הצדדים.

ד"ר דרורה פלפל, שופטת


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן