א 35749/04 - שלום, ארנונה

א 035749/04

מנגד טוענת הנתבעת כי לא החזיקה בנכס נשוא התביעה בכל הזמנים הרלוונטים ולכן כל החובות בגין הנכס אינם חלים עליה, וכן טוענת הנתבעת כי סכום החוב אינו נכון שכן על גבי דפי החשבונות שהתובעת צירפה יש מחיקות ותיקונים בעט. בנוסף נטען כי חישוב החוב אינו תואם לגודל שטחו הקטן יחסית של הנכס, ואינו תואם למצבו של הנכס שכן התובעת ניתקה שלא כדין את אספקת המים לנכס בכל תקופת התביעה ולפניה וזאת ללא אישור הוועדה המיוחדת לעניין זה. הנתבעת טענה שפעולת התובעת נעשתה למרות שהנתבעת שילמה לה עבור השנים 98-97 בהתאם להסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ביום 15/04/97.

הנתבעת טענה כי ב"כ התובעת אף הגיש בעבר תביעה דומה שנדחתה כנגדה וחרף פסיקת השופטת לא שילם לנתבעת את ההוצאות. משכך טענה כי ב"כ התובעת הגיש תביעה חדשה כנגדה שהסתיים בפשרה, אך ב"כ התובעת שוב לא נהג ע"פ הוראות בית המשפט ולא הגיש הסכם פשרה מתוקן ולכן הנתבעת על מנת לא להיות מחוייבת בריבית החלה לשלם את התשלומים ע"פ הסכם הפשרה המקורי.

הנתבעת טענה כי יחד עם כתב התביעה דנן קיבלה אזהרה מלשכת ההוצל"פ בגין התיק שהסתיים בפשרה וזאת כיוון שב"כ התובעת טען כי שלח את הפסיקתא לנתבעת דבר המוכחש על ידה מכל וכל, מה גם שב"כ התובעת העלים מלשכת ההוצל"פ את העובדה שהנתבעת שילמה את הסכום הנתבע.

הנתבעת טענה כי ב"כ התובעת העלימו גם בתביעה דנן את העובדה כי הנתבעת העבירה את החזקה בנכס לאחיה אמיר, כולל ההסכם שנחתם בין האחים ולפיו כל החיובים שחלים על הנכס יחולו על אמיר, ולהבטחת ההסכם נרשמה הערת אזהרה בטאבו לטובת אמיר כבר בשנת 98.

בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. (ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי . פ"ד ל(3),437, 443).

 עוד יש לזכור כי גם טענות הגנה אשר אינן מעוררות אמון רב, ואף יש שחלקן מתגלות ככוזבות בחקירה הנגדית אין בהן כדי לפסול את נכונותו של ביהמ"ש מלהעניק רשות להגן היות ומשקל הראייה איננו נקבע בשעת הדיון בבקשה ומשום כך חוסר האמון בהן, כשלעצמו, אינו שולל את מתן הרשות להגן אם יש לטענות אלו אחיזה כלשהי בחומר המצוי בידי ביהמ"ש. (ראה ע"א 592/65 אברהם שלי נ' בוכובזה, פ"ד כ(2) 608).

בשלב זה, עלינו לזכור כי אין מוטלת על הנתבע החובה, לשכנע את השופט בצדקת דבריו או כי יזכה בעתיד בהליך השיפוטי אלא אך כי גרסתו מציבה "נקודה הגיונית" בה ניתן להיאחז על מנת להפריך את טענות התביעה (ד. בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (פרלשטיין-גינוסר, מהדורה רביעית, תשנ"א) 86).

בדיון מיום 30/05/05 טענה ב"כ התובעת המלומדת כי למרות הלכת הילולים שע"פ די לומר מהו החוב ברישומי העירייה הגדילה התובעת וצירפה את דו"ח היתרות, וכן טענה כי אין צורך לפרט את שטח הנכס או את בסיס החוב. לגבי טענת הנתבעת כי לא החזיקה בנכס טענה ב"כ התובעת כי היא בסמכותו העניינית של מנהל הארנונה וועדת הערר, וכי הסמכות מוקנית מסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה התשל"ו – 1976). עוד הוסיפה כי תצהיר הנתבעת לוקה בחוסר פירוט שכן היה עליה לציין האם מסרה הודעה לתובעת בדבר ההסכם בינה לבין אחיה, למי ומתי מסרה, לכן טענה כי דין הבקשה להידחות.

מנגד טענה הנתבעת כי עוד במהלך התביעה הקודמת שהוגשה כנגדה ע"י התובעת ובמסגרת הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ביום 15/04/97 הודיעה הנתבעת לתובעת על העברת החזקה בנכס, תגובת התובעת הייתה כי הדבר צריך לבוא לידי ביטוי גם ברישום בלשכת המקרקעין וכך עשתה הנתבעת.

(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן 3(א), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.

באופן העקרוני, ראוי לחזור ולהדגיש כי החיוב לשאת במסי הארנונה, בדומה לחיוב לשאת במסים אחרים, צריך שיחול על כלל הציבור הנהנה מאותם שירותים הניתנים על-ידי רשות מקומית. כפי שפורט בהרחבה בבג"ץ 6741/99 יקותיאל נ' שר הפנים, פד"י נה(3) 673 נקודת המוצא היא ש"תושביה של רשות מקומית חיייבים כולם – על דרך העיקרון – בתשלום ארנונה לרשות".

תשלום המס אינו "עונש" המוטל על הנישום אלא חובה המתחייבת מעצם היותו חלק מאותה חברה. השאלה אם החובה לשאת במס היא פגיעה בזכות קניינית כזכות יסוד אינה נטולת ספקות (ראה עת"מ (ח') 450/02 קימחי נ' עירית חיפה, פ"מ מנהליים (תשס"ג)440).

הטוען כי הוא פטור מתשלום הארנונה – עליו מוטל הנטל להוכיח טענתו. אין לשכוח כי פטור של נישום אחד עומד כנגד פגיעה אפשרית בזכויות של נישום אחר להקטין את שיעורו של המס, או פגיעה אפשרית בחובותיה של הרשות לדאוג לרווחת כלל תושביה (ראה עת"מ (חי') 529/02 האיגוד לקציני ים נ' מדינת ישראל – משרד הפנים, פ"מ מינהליים תק-מח 2003 (3), 7058). מסי ארנונה מוטלים בזיקה לקיומו של נכס באותה רשות ובשימוש הנעשה בן, כלומר היכולת להפיק הנאה מאותו נכס, כאשר מאחורי קביעת שיעור המס עומדת המגמה הכללית של הקטנת התלות בתקציב של השלטון המרכזי, והגברת אחריותן של הרשויות המקומיות על היקף ההוצאות והמימון (ראה ה"פ (חי) 786/94 מליסרון בע"מ נ' עירית קרית ביאליק).

בנסיבות אלה, נישום הטוען כי אינו חייב בתשלום מס, מאחר שלא היה מחזיק בתקופת הרלוונטיות, עליו לנקוט באותו הליך שהוסדר לעניין זה.

מבחינה זו יש גם חשיבות רבה להקפיד עם הנישום להגיש השגתו במועד, ומעבר לכך, להקפיד על מיצוי זכויותיו בפני המוסד שלו הכלים המתאימים ביותר לבדוק טענותיו, ולעשות כן, כאמור, במגבלת הזמן הקבועה.

ואולם, משלא עשה כן הנישום, לדידי, עדיין יש לבית משפט זה הסמכות לדון בנושא במקרים המתאימים.

לעניין השיקולים שלאורם ייעתר בית המשפט לבקשה, שהיא על דרך החריג, כאמור, ניתן להפנות לדברים שפורטו בע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עירית טירת הכרמל, פד"י נו(2) 773, מפי כב' השופט אנגלרד, שם הבהיר בית-המשפט כי רשות כאמור, לא תינתן על דרך השגרה.

לדידי, כיוון שמניעת זכות הגישה לערכאות של אזרח יש לפרש בצמצום האפשרי יש מקום לקריאה דווקנית של ס' 3 (א) הנ"ל, והרחבת שיקול הדעת של ביהמ"ש בעת מתן רשות להעלות טענה עפ"י סעיף 3 (ג) לחוק.

זכותו של אדם להליך הוגן היא אחת מזכויות היסוד. הגישה המקובלת היום היא כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מכיר בזכות הפניה לבית המשפט הכוללת את הזכות להליך הוגן כזכות חוקתית (א' ברק, פרשנות חוקתית, שם, בעמ' 432; א' ברק, כבוד האדם כזכות חוקתית, הפרקליט מא (תשנ"ד) 271, 280; ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, שם בעמ' 61; ש' לוין, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים, הפרקליט מב (תשנ"ה-1995), 451). יש הרואים בזכות הגישה לערכאות חלק מזכות הקניין (כך למשל קבע בית המשפט העליון בארה"ב בעניין Logan v. Zimmerman Brush Co., 455 U.S. (1982) 422, 428-33). אחרים רואים בכך חלק מכבוד האדם (ש' לוין, "כבוד האדם וחירותו", לעיל, בעמ' 454 מביא מספר מחברים המחזיקים בדעה זו).

כב' השופט גולדברג באותו עניין ראה בזכות זו כנובעת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (לניתוח פסק הדין והגישות השונות ראו: י' רבין, "זכות הגישה לערכאות" כזכות חוקתית (תשנ"ח-1988), 142; י' רבין, זכות הגישה לערכאות – מזכות רגילה לזכות חוקתית" המשפט ה' (תשס"א-2000) 217).

מקובל לכלול בזכות להליך הוגן את זכותו של כל אדם שעניינו ישמע באופן צודק, פומבי, ובזמן סביר, על-ידי ערכאה עצמאית ובלתי תלויה, שנתכוננה לפי חוק, ואשר תכריע לפי הטענות שהועלו בפניה. פסק הדין אמור להינתן בפומבי על יסוד דיון פומבי (למעט סייגים) ולהיות מנומק.

בארה"ב הכיר בית המשפט בזכות להליך הוגן – Due process, המוגנת בחוקה. הרבה הגדרות ניתנו למונח זה אך בבסיסן עומדים הצדק והחירות. בשנת 1884 נקבע כי ביסוד ההליך ההוגן עומדים הצדק והחירות - Hurtado v. California, 110 U.S. 516,535 (1884), השופט Matthews הגדיר באותו עניין הליך הוגן כך:

שנה לאחר מכן נקבע כי הליך הוגן הוא קודם כל הליך שאינו נוגד את עקרונות וסעיפי החוקה: Den ex dem. Murray v. Hoboken Land & Improvement Co., 59 U.S.272 (1885) (בו נדונה הסמכות לחילוט רכוש של פושט רגל בידי האוצר).

השופט קרדוזו קבע גם הוא שהליך הוגן הוא הליך המגן על החירות, הליך המעגן עקרונות של צדק, והליך ששיטה משפטית במדינה דמוקרטית מחייבת את קיומו, כאשר המבחן, לטעמו הוא האם קיומו של הליך מסוים מגן אן מקדם את הצדק והחירות (liberty and justice) או פוגע בהם (ראו Palko v. Connecticut, 302 U.S. 319 (1937)). עוד נקבע כי הליך הוגן הוא הליך בו ישמע בעל הדין ב- "זמן משמעותי ודרך משמעותית" (לעניין זה ראו Goldberg v. Kelly, S.Ct. 1011 (1970); עוד ראו לניתוח והתפתחות הפסיקה בארה"ב: S. H. Kadish, Methodology and Criteria in Due Process Adjudication - A Survey and criticism, 66 Yale L.J. (1957) 319, 322).

מדובר בעקרונות כלליים ומופשטים. תפקידו של בית המשפט הוא ליישם את אותם עקרונות מופשטים למקרה שבפניו – לבחון האם במקרה ספציפי ההליך שנקבע מתיישב עם העקרונות החוקתיים שביסוד השיטה, אם לאו (ראו: פרופ' א' ברק, על החשיבה הקונסטיטוציונית, המשפט א' ( תשנ"ג-1993) 45, 48).

בעבר התמקדו בזכות להליך הוגן במשפט הפלילי. לאחרונה הן בספרות המשפטית הבינלאומית, הן במשפט הישראלי, בעיקר לאור חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עולה המגמה כי יש מקום להחיל את הזכות להליך הוגן גם לגבי מתדיינים במשפטים אזרחיים. במאמר שפורסם בארה"ב: J. Leubsdorf, "Constitutional Civil Procedure", 63 Tex.L. Rev.(1984), 579, כותב המחבר כי לדיון האזרחי היבטים חוקתיים, וגם הוראותיו צריכות להיקבע לאור זכותו של המתדיין האזרחי להליך הוגן.

 ב"כ התובעת המלומדת הגישה לי את החלטותיו של כב' השופט סובל בת.א. 21682/02 ו – 744244/02. עם כל הכבוד הראוי, מסקנותיו אינן מקובלות עלי.

לדידי ניתן יהיה לחסום דרכו של אזרח עם טענות טובות בבית המשפט, אך במקרים בהם העיריה תוכיח שהמציאה לידיו של האזרח את הודעות החיוב והעמידה אותו על זכויותיו החוקיות לפניה בהליכי השגה וציינה בפניו כי אי ניצול זכויותיו אלו עלולים לפגוע בסיכוייו לטעון את טענותיו בבית המשפט. דבר מכל אלו לא הוכח בפני.

"לכאורה אין זה צודק שעירייה תמנע מבעלים להשתמש בנכסו מחד גיסא, ומאידך גיסא תחייב אותו בתשלום ארנונה. אם במקרה כזה לא תיענה העירייה לבקשה לפטור את הבעלים, לפחות חלקית, מתשלום ארנונה על אותו נכס, כי אז תהיה למחזיק עילה טובה לתקוף את עמדת העירייה מן הטעם של חוסר סבירות" (ע"א 739/89 א' י' מיכקשוילי ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(769 (3, בעמ ' 775).

במקרה דנן אני נוטה להאמין בשלב זה כי הנתבעת פעלה ע"פ הוראות פקודת העיריות לעניין הודעה לתובעת על העברת החזקה עוד ביום 15/04/97 עת הגיעו הצדדים לפשרה. לדידי, מן הדין לאפשר לאזרח להתגונן בפני התביעה ולנסות להוכיח את יסודותיו של סעיף 325 לפק' העיריות לצורך קבלת פטור מחיוב הארנונה.

לאור כל האמור לעיל נראה שיש מקום לעשות שימוש בסמכותי על מנת לאפשר לנתבעת את יומה בביהמ"ש ולאשר לה את בקשת הרשות להגן.

למרות החלטותיי הקודמות לעניין סעיף 3(א) (לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976) (ראה ת"א 64583/04, וכן ת"א 66849/04) חזרה ב"כ התובעת המלומדת וטענה שוב את אותן טענות בדיון ארוך ומייגע בפני. חזרתי וציינתי בפני ב"כ התובעת המלומדת, שלגטימי בעיני לערער על החלטותי הקודמות ואף לבקש לעכב הדיונים בתיקים אחרים, עד להכרעה בערעור, אך אין מקום לחזור ולטעון בעל-פה אותן טענות בתיקים זהים ולגרום לכך שמתדיינים אחרים באולם, ממתינים שעה ארוכה לסיום הטיעון והגשת הפסיקה המוכרת.

הנני קובע התיק לקדם משפט ליום 4.12.05 , שעה 15:00.

ניתנה היום ל' באב, תשס"ה (4 בספטמבר 2005) בהעדר הצדדים.