ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 20/10/2019
גרסת הדפסה

א 35749/04 - שלום, ארנונה

עיריית הרצליה נגד ורדימן סלס הדרה


4/9/2005

א 035749/04

בש"א 156232/05

עיריית הרצליה

נגד

ורדימן סלס הדרה

בית משפט השלום תל אביב-יפו

בפני כב' השופט קליין מנחם

[4.9.2005]

החלטה

מונחת בפניי בקשת רשות להתגונן אשר הוגשה כנגד תביעה בסדר דין מקוצר.

טוענת התובעת שהינה רשות מקומית כמשמעותה בפקודת העיריות, כי הנתבעת חייבת בגין הנכס שהחזיקה והמצוי בשטח המוניציפלי של התובעת סך של 104,391 ₪ בגין אי תשלום -ארנונה ואגרת שמירה.

מנגד טוענת הנתבעת כי לא החזיקה בנכס נשוא התביעה בכל הזמנים הרלוונטים ולכן כל החובות בגין הנכס אינם חלים עליה, וכן טוענת הנתבעת כי סכום החוב אינו נכון שכן על גבי דפי החשבונות שהתובעת צירפה יש מחיקות ותיקונים בעט. בנוסף נטען כי חישוב החוב אינו תואם לגודל שטחו הקטן יחסית של הנכס, ואינו תואם למצבו של הנכס שכן התובעת ניתקה שלא כדין את אספקת המים לנכס בכל תקופת התביעה ולפניה וזאת ללא אישור הוועדה המיוחדת לעניין זה. הנתבעת טענה שפעולת התובעת נעשתה למרות שהנתבעת שילמה לה עבור השנים 98-97 בהתאם להסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ביום 15/04/97.

הנתבעת טענה כי ב"כ התובעת אף הגיש בעבר תביעה דומה שנדחתה כנגדה וחרף פסיקת השופטת לא שילם לנתבעת את ההוצאות. משכך טענה כי ב"כ התובעת הגיש תביעה חדשה כנגדה שהסתיים בפשרה, אך ב"כ התובעת שוב לא נהג ע"פ הוראות בית המשפט ולא הגיש הסכם פשרה מתוקן ולכן הנתבעת על מנת לא להיות מחוייבת בריבית החלה לשלם את התשלומים ע"פ הסכם הפשרה המקורי.

הנתבעת טענה כי יחד עם כתב התביעה דנן קיבלה אזהרה מלשכת ההוצל"פ בגין התיק שהסתיים בפשרה וזאת כיוון שב"כ התובעת טען כי שלח את הפסיקתא לנתבעת דבר המוכחש על ידה מכל וכל, מה גם שב"כ התובעת העלים מלשכת ההוצל"פ את העובדה שהנתבעת שילמה את הסכום הנתבע.

הנתבעת טענה כי ב"כ התובעת העלימו גם בתביעה דנן את העובדה כי הנתבעת העבירה את החזקה בנכס לאחיה אמיר, כולל ההסכם שנחתם בין האחים ולפיו כל החיובים שחלים על הנכס יחולו על אמיר, ולהבטחת ההסכם נרשמה הערת אזהרה בטאבו לטובת אמיר כבר בשנת 98.

דיון

בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. (ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי . פ"ד ל(3),437, 443).

 עוד יש לזכור כי גם טענות הגנה אשר אינן מעוררות אמון רב, ואף יש שחלקן מתגלות ככוזבות בחקירה הנגדית אין בהן כדי לפסול את נכונותו של ביהמ"ש מלהעניק רשות להגן היות ומשקל הראייה איננו נקבע בשעת הדיון בבקשה ומשום כך חוסר האמון בהן, כשלעצמו, אינו שולל את מתן הרשות להגן אם יש לטענות אלו אחיזה כלשהי בחומר המצוי בידי ביהמ"ש. (ראה ע"א 592/65 אברהם שלי נ' בוכובזה, פ"ד כ(2) 608).

 טעמים אלו ועוד אוזכרו כבר בהכרעותיו של בית משפט זה ולדידי, עיקרן אחד הוא – באם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, החלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע.

בשלב זה, עלינו לזכור כי אין מוטלת על הנתבע החובה, לשכנע את השופט בצדקת דבריו או כי יזכה בעתיד בהליך השיפוטי אלא אך כי גרסתו מציבה "נקודה הגיונית" בה ניתן להיאחז על מנת להפריך את טענות התביעה (ד. בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (פרלשטיין-גינוסר, מהדורה רביעית, תשנ"א) 86).

בדיון מיום 30/05/05 טענה ב"כ התובעת המלומדת כי למרות הלכת הילולים שע"פ די לומר מהו החוב ברישומי העירייה הגדילה התובעת וצירפה את דו"ח היתרות, וכן טענה כי אין צורך לפרט את שטח הנכס או את בסיס החוב. לגבי טענת הנתבעת כי לא החזיקה בנכס טענה ב"כ התובעת כי היא בסמכותו העניינית של מנהל הארנונה וועדת הערר, וכי הסמכות מוקנית מסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה התשל"ו – 1976). עוד הוסיפה כי תצהיר הנתבעת לוקה בחוסר פירוט שכן היה עליה לציין האם מסרה הודעה לתובעת בדבר ההסכם בינה לבין אחיה, למי ומתי מסרה, לכן טענה כי דין הבקשה להידחות.

מנגד טענה הנתבעת כי עוד במהלך התביעה הקודמת שהוגשה כנגדה ע"י התובעת ובמסגרת הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ביום 15/04/97 הודיעה הנתבעת לתובעת על העברת החזקה בנכס, תגובת התובעת הייתה כי הדבר צריך לבוא לידי ביטוי גם ברישום בלשכת המקרקעין וכך עשתה הנתבעת.

סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 קובע כי:

(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 - 269 לפקודת העיריות.

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן 3(א), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.

מקריאת סעיף 3(ג) עולה כי גם אם עבר המועד להשיג על תשלום הארנונה בפני מנהל הארנונה, עדיין ניתן ע"פ לשון הסעיף להעלות טענות בדיון בפני בית המשפט.

באופן העקרוני, ראוי לחזור ולהדגיש כי החיוב לשאת במסי הארנונה, בדומה לחיוב לשאת במסים אחרים, צריך שיחול על כלל הציבור הנהנה מאותם שירותים הניתנים על-ידי רשות מקומית. כפי שפורט בהרחבה בבג"ץ 6741/99 יקותיאל נ' שר הפנים, פד"י נה(3) 673 נקודת המוצא היא ש"תושביה של רשות מקומית חיייבים כולם – על דרך העיקרון – בתשלום ארנונה לרשות".

תשלום המס אינו "עונש" המוטל על הנישום אלא חובה המתחייבת מעצם היותו חלק מאותה חברה. השאלה אם החובה לשאת במס היא פגיעה בזכות קניינית כזכות יסוד אינה נטולת ספקות (ראה עת"מ (ח') 450/02 קימחי נ' עירית חיפה, פ"מ מנהליים (תשס"ג)440).

הטוען כי הוא פטור מתשלום הארנונה – עליו מוטל הנטל להוכיח טענתו. אין לשכוח כי פטור של נישום אחד עומד כנגד פגיעה אפשרית בזכויות של נישום אחר להקטין את שיעורו של המס, או פגיעה אפשרית בחובותיה של הרשות לדאוג לרווחת כלל תושביה (ראה עת"מ (חי') 529/02 האיגוד לקציני ים נ' מדינת ישראל – משרד הפנים, פ"מ מינהליים תק-מח 2003 (3), 7058). מסי ארנונה מוטלים בזיקה לקיומו של נכס באותה רשות ובשימוש הנעשה בן, כלומר היכולת להפיק הנאה מאותו נכס, כאשר מאחורי קביעת שיעור המס עומדת המגמה הכללית של הקטנת התלות בתקציב של השלטון המרכזי, והגברת אחריותן של הרשויות המקומיות על היקף ההוצאות והמימון (ראה ה"פ (חי) 786/94 מליסרון בע"מ נ' עירית קרית ביאליק).

בנסיבות אלה, נישום הטוען כי אינו חייב בתשלום מס, מאחר שלא היה מחזיק בתקופת הרלוונטיות, עליו לנקוט באותו הליך שהוסדר לעניין זה.

מבחינה זו יש גם חשיבות רבה להקפיד עם הנישום להגיש השגתו במועד, ומעבר לכך, להקפיד על מיצוי זכויותיו בפני המוסד שלו הכלים המתאימים ביותר לבדוק טענותיו, ולעשות כן, כאמור, במגבלת הזמן הקבועה.

ואולם, משלא עשה כן הנישום, לדידי, עדיין יש לבית משפט זה הסמכות לדון בנושא במקרים המתאימים.

לעניין השיקולים שלאורם ייעתר בית המשפט לבקשה, שהיא על דרך החריג, כאמור, ניתן להפנות לדברים שפורטו בע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עירית טירת הכרמל, פד"י נו(2) 773, מפי כב' השופט אנגלרד, שם הבהיר בית-המשפט כי רשות כאמור, לא תינתן על דרך השגרה.

שיקולים כגון מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהלתיים, מיהות הפגיעה, עיוות הדין העלול להיגרם יכריעו את הכף האם ליתן רשות כאמור. שיקולים אלה מתקיימים לפחות לכאורה בתיק זה, שכן המודעות של האזרח להליכי ההשגה לא הוכחה, עיוות הדין שקיים גדול מאוד ובנוסף לכל זה, טרם שוכנעתי שהטענה שהמחזיק והבעלים של הנכס הוא אחיה של הנתבעת איננה נכונה עובדתית.

לדידי, כיוון שמניעת זכות הגישה לערכאות של אזרח יש לפרש בצמצום האפשרי יש מקום לקריאה דווקנית של ס' 3 (א) הנ"ל, והרחבת שיקול הדעת של ביהמ"ש בעת מתן רשות להעלות טענה עפ"י סעיף 3 (ג) לחוק.

זכותו של אדם להליך הוגן היא אחת מזכויות היסוד. הגישה המקובלת היום היא כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מכיר בזכות הפניה לבית המשפט הכוללת את הזכות להליך הוגן כזכות חוקתית (א' ברק, פרשנות חוקתית, שם, בעמ' 432; א' ברק, כבוד האדם כזכות חוקתית, הפרקליט מא (תשנ"ד) 271, 280; ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, שם בעמ' 61; ש' לוין, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים, הפרקליט מב (תשנ"ה-1995), 451). יש הרואים בזכות הגישה לערכאות חלק מזכות הקניין (כך למשל קבע בית המשפט העליון בארה"ב בעניין Logan v. Zimmerman Brush Co., 455 U.S. (1982) 422, 428-33). אחרים רואים בכך חלק מכבוד האדם (ש' לוין, "כבוד האדם וחירותו", לעיל, בעמ' 454 מביא מספר מחברים המחזיקים בדעה זו).

על זכות הגישה לבית משפט כזכות חוקתית הנובעת מעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית עמד כב' השופט מ' חשין בע"א733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3), 577 ,עמ' 631-632:

 

"באין רשות שופטת, באין ביקורת על מעשי הפרט והשילטון, ייפרע עם ותאבד ממלכה. באין ביקורת שיפוטית יאבד שלטון החוק ותיעלמנה זכויות –היסוד...חוקי-היסוד הם החוקים הנעלים במירקם החקיקה והמשפט במדינה; כך מבחינת מהותם, ובחלקם גם מבחינת עוצמתם הפורמלית. ...אולם גם חוקי-היסוד אינם בפיסגת הפירמידה, שמא נאמר: בתשתית-התשתיות. נעלים עליהם עקרונות -יסוד בחיינו, עקרונות שאף חוקי-היסוד יונקים מהם את חיותם. עקרונות אלה הם עיקרים במשפט הטבע ועיקרים בתורת הדימוקרטיה היהודית. אלה הם ה"גבוה מעל גבוה שומר". אלה הם הגנים היוצרים את חיינו. ...אולם עיקר לענייננו עתה יימצא דווקא בהוראת סעיף 1א לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (וכמותו בסעיף 2 לחוק-יסוד: חופש העיסוק):

"מטרה 1א. חוק יסוד זה מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו [על חופש העיסוק] כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית."

הנה-כי-כן, מטרתם של חוקי-היסוד הינה לעגן, לקבע, לנטוע בתוכנו את ערכי המדינה; ערכים אלה - ערכים הקיימים לבר-חוק-היסוד - הם המזינים את חוק-היסוד ומהם חיותו של החוק. זה המעיין ממנו שואבים אנו מימינו להחיות נפשנו. אלה הם "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". מושג הדימוקרטיה משמיע - אף זועק - קיומה של רשות שופטת. מוחה של הדימוקרטיה עשוי שלוש אונות: האונה המחוקקת, האונה המבצעת והאונה השופטת. המוח - על שלוש האונות - הוא השולט על הגוף, נותן לגוף חיוניות ומעצב את חייו. שיתקת אחת משלוש אונות אלו, והדימוקרטיה נעלמה ואיננה. מסקנה נדרשת מאליה היא, כי קיומה של רשות שופטת - כאונה חיונית בגופה של המדינה הדימוקרטית - משמיע מעצמו איסור חסימת צינורות הדם המוליכים אליה, איסור חסימת דרכו של אדם לבית-המשפט. הסדר ראוי לפניה לבית-משפט - כן; חסימת הדרך - בין במישרין בין בעקיפין - לא ולא."

כב' השופט גולדברג באותו עניין ראה בזכות זו כנובעת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (לניתוח פסק הדין והגישות השונות ראו: י' רבין, "זכות הגישה לערכאות" כזכות חוקתית (תשנ"ח-1988), 142; י' רבין, זכות הגישה לערכאות – מזכות רגילה לזכות חוקתית" המשפט ה' (תשס"א-2000) 217).

מקובל לכלול בזכות להליך הוגן את זכותו של כל אדם שעניינו ישמע באופן צודק, פומבי, ובזמן סביר, על-ידי ערכאה עצמאית ובלתי תלויה, שנתכוננה לפי חוק, ואשר תכריע לפי הטענות שהועלו בפניה. פסק הדין אמור להינתן בפומבי על יסוד דיון פומבי (למעט סייגים) ולהיות מנומק.

בארה"ב הכיר בית המשפט בזכות להליך הוגן – Due process, המוגנת בחוקה. הרבה הגדרות ניתנו למונח זה אך בבסיסן עומדים הצדק והחירות. בשנת 1884 נקבע כי ביסוד ההליך ההוגן עומדים הצדק והחירות - Hurtado v. California, 110 U.S. 516,535 (1884), השופט Matthews הגדיר באותו עניין הליך הוגן כך:

"Those fundamental principles of liberty and justice, which lie at the base of all our civil and political institutions".

שנה לאחר מכן נקבע כי הליך הוגן הוא קודם כל הליך שאינו נוגד את עקרונות וסעיפי החוקה: Den ex dem. Murray v. Hoboken Land & Improvement Co., 59 U.S.272 (1885) (בו נדונה הסמכות לחילוט רכוש של פושט רגל בידי האוצר).

השופט קרדוזו קבע גם הוא שהליך הוגן הוא הליך המגן על החירות, הליך המעגן עקרונות של צדק, והליך ששיטה משפטית במדינה דמוקרטית מחייבת את קיומו, כאשר המבחן, לטעמו הוא האם קיומו של הליך מסוים מגן אן מקדם את הצדק והחירות (liberty and justice) או פוגע בהם (ראו Palko v. Connecticut, 302 U.S. 319 (1937)). עוד נקבע כי הליך הוגן הוא הליך בו ישמע בעל הדין ב- "זמן משמעותי ודרך משמעותית" (לעניין זה ראו Goldberg v. Kelly, S.Ct. 1011 (1970); עוד ראו לניתוח והתפתחות הפסיקה בארה"ב: S. H. Kadish, Methodology and Criteria in Due Process Adjudication - A Survey and criticism, 66 Yale L.J. (1957) 319, 322).

מדובר בעקרונות כלליים ומופשטים. תפקידו של בית המשפט הוא ליישם את אותם עקרונות מופשטים למקרה שבפניו – לבחון האם במקרה ספציפי ההליך שנקבע מתיישב עם העקרונות החוקתיים שביסוד השיטה, אם לאו (ראו: פרופ' א' ברק, על החשיבה הקונסטיטוציונית, המשפט א' ( תשנ"ג-1993) 45, 48).

בעבר התמקדו בזכות להליך הוגן במשפט הפלילי. לאחרונה הן בספרות המשפטית הבינלאומית, הן במשפט הישראלי, בעיקר לאור חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, עולה המגמה כי יש מקום להחיל את הזכות להליך הוגן גם לגבי מתדיינים במשפטים אזרחיים. במאמר שפורסם בארה"ב: J. Leubsdorf, "Constitutional Civil Procedure", 63 Tex.L. Rev.(1984), 579, כותב המחבר כי לדיון האזרחי היבטים חוקתיים, וגם הוראותיו צריכות להיקבע לאור זכותו של המתדיין האזרחי להליך הוגן.

פרופ' א' ברק, בהקדמה לספרו של עו"ד מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (תש"ס-2000) (להלן: מ' קשת, סדר הדין), אומר לעניין זה:

"הזכות הדיונית היא המכשיר להגשמת המשפט החוקתי. מכאן חשיבותה היתירה. אך מעבר לכך: הגישה לבית המשפט – עליה בנויה הזכות הדיונית – היא עצמה זכות חוקתית. לעיצובה של הזכות הדיונית יש, איפוא, היבטים חוקתיים ברורים."

כן עמדה על כך כב' השופטת ד' דורנר בבש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט(3, 479 ,עמ' 482-483, בו דנה בזיקה בין חוקי היסוד לסדרי הדין:

"מטרתם של סדרי הדין האזרחי היא כפולה. ראשית, הם קובעים את הדרך היעילה ביותר להגשמת זכויותיהם של בעלי-הדין. שנית, הם מאזנים בין האינטרסים המתחרים של בעלי-הדין בהתחשב במשקלם הסגולי של אינטרסים אלה.

בין שתי מטרות אלה קיימת זיקה הדדית. האיזון בין האינטרסים המתחרים מאפשר להגשים את זכויות הצדדים."

 ב"כ התובעת המלומדת הגישה לי את החלטותיו של כב' השופט סובל בת.א. 21682/02 ו – 744244/02. עם כל הכבוד הראוי, מסקנותיו אינן מקובלות עלי.

לדידי ניתן יהיה לחסום דרכו של אזרח עם טענות טובות בבית המשפט, אך במקרים בהם העיריה תוכיח שהמציאה לידיו של האזרח את הודעות החיוב והעמידה אותו על זכויותיו החוקיות לפניה בהליכי השגה וציינה בפניו כי אי ניצול זכויותיו אלו עלולים לפגוע בסיכוייו לטעון את טענותיו בבית המשפט. דבר מכל אלו לא הוכח בפני.

גם בטענה לפיה, ניתוק המים נעשה שלא כדין לאור הסכם הפשרה שבין הצדדים, דבר שגרם לכך שלא ניתן לעשות שימוש בנכס, טענה הראויה לבדיקה היא, וכפי שנפסק:

"לכאורה אין זה צודק שעירייה תמנע מבעלים להשתמש בנכסו מחד גיסא, ומאידך גיסא תחייב אותו בתשלום ארנונה. אם במקרה כזה לא תיענה העירייה לבקשה לפטור את הבעלים, לפחות חלקית, מתשלום ארנונה על אותו נכס, כי אז תהיה למחזיק עילה טובה לתקוף את עמדת העירייה מן הטעם של חוסר סבירות" (ע"א 739/89 א' י' מיכקשוילי ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(769 (3, בעמ ' 775).

במקרה דנן אני נוטה להאמין בשלב זה כי הנתבעת פעלה ע"פ הוראות פקודת העיריות לעניין הודעה לתובעת על העברת החזקה עוד ביום 15/04/97 עת הגיעו הצדדים לפשרה. לדידי, מן הדין לאפשר לאזרח להתגונן בפני התביעה ולנסות להוכיח את יסודותיו של סעיף 325 לפק' העיריות לצורך קבלת פטור מחיוב הארנונה.

נכון הוא שהמבקשת - שאינה מיוצגת - לא ניסחה כראוי ובדקדקנות את התצהיר התומך בבקשת רשות להתגונן, אך סבורני שאין מקום להחמיר עם אישה קשת יום זו ולחסום בפניה את דרכה לביהמ"ש, אך ורק מתוך שיקולי פרוצדורה וניסוח קלוקל, מה גם שהמדובר בחיוב של עשרות אלפי שקלים ואין מקום להשיתו מבלי לבדוק את הראיות והנסיבות לגופן.

לאור כל האמור לעיל נראה שיש מקום לעשות שימוש בסמכותי על מנת לאפשר לנתבעת את יומה בביהמ"ש ולאשר לה את בקשת הרשות להגן.

הוצאות:

למרות החלטותיי הקודמות לעניין סעיף 3(א) (לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976) (ראה ת"א 64583/04, וכן ת"א 66849/04) חזרה ב"כ התובעת המלומדת וטענה שוב את אותן טענות בדיון ארוך ומייגע בפני. חזרתי וציינתי בפני ב"כ התובעת המלומדת, שלגטימי בעיני לערער על החלטותי הקודמות ואף לבקש לעכב הדיונים בתיקים אחרים, עד להכרעה בערעור, אך אין מקום לחזור ולטעון בעל-פה אותן טענות בתיקים זהים ולגרום לכך שמתדיינים אחרים באולם, ממתינים שעה ארוכה לסיום הטיעון והגשת הפסיקה המוכרת.

בנסיבות העניין, הנני מוצא לנכון לחייב את התובעת/המשיבה לשלם לנתבעת/המבקשת הוצאות הדיון והבקשה בסך 5,000 ₪, ללא קשר לתוצאות המשפט. 

אני מאפשר לתובעת להגיש כתב תביעה מתוקן תוך 30 יום, בו יצורף גם אחיה של הנתבעת כנתבע נוסף וחלופי לתביעה, (בכדי שלא ייווצר מצב בו רשות ציבורית תצא "קירחת מכאן ומכאן" (ראה מסכת בבא קמא עמ' ס').

הנני קובע התיק לקדם משפט ליום 4.12.05 , שעה 15:00.

ניתנה היום ל' באב, תשס"ה (4 בספטמבר 2005) בהעדר הצדדים.

מנחם קליין, שופט


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן