לכסף יש מחיר. מי שמאחר בתשלום צריך לשלם את מחיר הכסף, הריבית. עד לסוף שנת 2000 עמדה הריבית שגבו הרשויות המקומיות בשל פיגור בתשלום ארנונה, אגרות והיטלים על 0.5% אחוז לחודש בתוספת הצמדה למדד. שיעור הריבית האלטרנטיבית על משיכות יתר היה גבוה יותר וכך נוצרה מוטיבציה אמיתית לפגר בתשלומים לרשויות המקומיות.

בלחץ הרשויות המקומיות ביקש המחוקק לעדכן את הריבית והיא הועלתה בחמישים אחוז, היינו לשיעור של 0.75% לחודש. אלא שבד-בבד עם העלאת הריבית התהפך הגלגל והריבית האלטרנטיבית על משיכות יתר והלוואות ירדה פלאים. כתוצאה מכך נוצרה מבחינת המשלם מוטיבציה שלילית להימנע בפיגור בתשלום, וגם זה בסדר.

"החלפן ואשתו" 1539, הצייר ההולנדי marinus van reymerswaele מוזיאון פראדו מדריד

מה שלא בסדר זה השימוש הפסול שעושות הרשויות המקומיות בריבית שעל-פי שיעורה היא קנס לכל דבר ועניין. אם למישהו יש עוד ספק בעניין, הוא מוזמן לבדוק מהי הריבית שמשולמת לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה בגין חוב שנפסק בבית משפט. אפשר גם לעיין בריבית החשב הכללי ולראות כי ריבית הרשויות המקומיות היא עונש של ממש. בנסיבות אלה לא את מחיר הכסף מבקשות הרשויות המקומיות, אלא להעניש נישומים החולקים בתום לב על חיובים הנשלחים אליהם, לעיתים חיובים רטרואקטיביים עד גבול תקופת ההתיישנות.

בין קורבנות הריבית יש, חוץ מסרבני מס, גם נישומים שכרעו תחת נטל הארנונה וכאלה שנקלעו לקשיים שלא באשמתם. יתרה מכך, עמדת הרשויות המקומיות בסוגיית הריבית מגלה גם מוסר כפול: כאשר מדובר הריבית שהן צריכות לגבות, הן טוענות שלא מדובר בעונש או קנס; כאשר הם נדרשות לשלם ריבית, כמו למשל עקב פסיקה של שמאי מכריע, הן טוענות כי מדובר בעונש שאין מקום להטיל עליהם בנסיבות שבהן פעלו בתום לב.

כך למשל בת"א (מחוזי - ירושלים) 2983/00 אילן מרים נגד הוועדה המקומית רשל"צ, טענה הוועדה כי אין עליה לשלם ריבית עבור היטל ההשבחה שנגבה ביתר, אלא מיום שקבע השמאי את השומה הסופית ואז התברר הסכום שעליה להשיב ולא קודם לכן. בית המשפט קיבל טענה זו ופסק כי מהות החיוב בריבית פיגורים על פי הוראות חוק ההצמדה הוא חיוב עונשי. מטרתו של החוק היא להמריץ את הנישום המפגר בתשלום לסלק את חובו ועל כן, כל עוד לא התקבלה החלטה סופית בדבר הפחתת החיוב בהיטל, לא חלה עליה חובת השבה וכפועל יוצא מכך אין היא מפגרת בתשלום ואין לחייבה בריבית פיגורים לתקופה כלשהי לפני כן.

ברם הריבית הגבוהה שגובות הרשויות המקומיות אינה סוף פסוק וגם חוקיותה מוטלת בספק, לפחות בעיניו של כותב שורות אלה: חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי התמדה על תשלומי חובה) קובע כי נישום ישלם ריבית בשיעור של 0.75% לחודש. בניגוד לחוק פסיקת ריבית והצמדה הקובע כי "ריבית וכן הפרשי הצמדה וריבית שנפסקו יצורפו לקרן אחת לשנה", אין בחוק הרשויות המקומיות כל הוראה מקבילה על צירוף הריבית לקרן החוב המגיע לרשות המקומית ולפיכך נראה שאין מקור מסמיך המאפשר לחייב בריבית על הריבית שכבר נצברה ("ריבית דריבית"). הביטוי "ריבית חודשית" הנקוב בחוק הרשויות המקומיות אינו מלמד בהכרח כל סמכות לצבור את הריבית לחוב מדי חודש ולפיכך יש להוריד את שיעור הריבית השנתי ל- 9%, היינו 0.38% פחות ממה שגובות הרשויות המקומיות בפועל.

הנה ראינו, כי שיעור הריבית האפקטיבית שגובות הרשויות המקומיות הוא גבוה לאין שיעור מריביות אחרות המשולמות לרשויות שלטוניות או לחובות שנפסקו על-ידי בתי המשפט. הריבית היא עונשית ומותר לה להיות כזו, אלא שגם עונשים יש להתאים ל"עבירה" ורצוי לעדכן מפעם לפעם את שיעורי הריבית באופן פרופורציונאלי לריביות האלטרנטיביות במשק.

בהיותה של הריבית בעלת אופי של "קנס", יש לעשות בה שימוש זהיר ולהימנע מלהטילה על מי שחולק בתום לב על חיוביו. בוודאי שאין להרשות הטלתה במקרים של שומות רטרואקטיביות הנשלחות לראשונה לנישום. כמו כן יש לבחון את שאלת צירופה של הריבית לקרן מדי חודש, זאת משום שאין בחוק הוראה המסמיכה את הרשויות המקומיות לעשות כן.

__________