ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 6/9/2024
גרסת הדפסה

עמנ 246/04 - מחוזי, ארנונה

מנהל הארנונה-מועצה מקומית כפר שמריהו נגד חב' סקסון בע"מ


20/9/2005

עמנ 246/04

מנהל הארנונה-מועצה מקומית כפר שמריהו

נגד

חב' סקסון בע"מ

בבית המשפט המחוזי תל – אביב יפו

בשבתו כבית משפט לעניניים מנהליים

בפני כב' השופטת שרה דותן

[20.9.2005]

פסק דין

ערעור על החלטת ועדת ערר על קביעת ארנונה כללית מיום 13.10.2004.

רקע.

המשיבה (להלן- "החברה") מנהלת עסק לממכר מטבחים ורהיטים, המצוי בתחום שיפוטה של המועצה המקומית כפר שמריהו (להלן- הרשות). הצדדים נחלקו בשאלת סכום הארנונה שעל החברה לשלם בגין השנים 2000 עד 2004.

במסגרת הליכים שהתנהלו בבית משפט השלום בהרצליה, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו תהיה החברה רשאית להגיש השגה למנהל הארנונה במועצה המקומית כפר שמריהו (להלן- המנהל), ש"תחול לגבי כל השנים שבמחלוקת, דהיינו, 2003-2000". הצדדים כוונו לכך שהליכי ההשגה, ובכלל זה הליכי הערעור על ההשגה, יכריעו את גורל המחלוקת. משדחה המנהל את השגתה של החברה, הגישה החברה ערר, שנתקבל בחלקו. מכאן הערעורים שבפניי.

החלטת ועדת הערר.

בדיון בפני ועדת הערר שהתקיים ביום 07.09.04 נדונו שלוש שאלות. שתי שאלות לגופו של עניין; גודלו וסיווגו של הנכס; ובהיבט הדיוני, עלתה שאלת היקפו של ההסדר המוסכם וחלותו ככל שהוא נוגע לזכותה של החברה לשוב ולטעון ביחס לחיובה הרטרואקטיבי.

בהחלטת ועדת הערר מיום 13.10.04 נקבע, כי ברמה הטכנית, מתייחסת ההחלטה לחיוב הארנונה לשנת 2004, אלא שמכוח ההסדר הדיוני שבין הצדדים, מחייבת ההחלטה גם באשר לחיובי הארנונה לשנים 2000-2003. בכך, ניתן מענה, אף אם לא מפורש, לטענת החיוב הרטרואקטיבי. אוסיף, כי החלטת ועדת הערר בנקודה זו משקפת את רוח הדברים שנטענו בדיון שהתקיים בפניה, במהלכו הדף יו"ר הועדה את טענותיו של ב"כ החברה בעניין זה, תוך הפניה להסדר הדיוני בנושא. בדיון שהתקיים בפני ביום 26.06.05 הודה ב"כ החברה כי לא היה ער לטענת הרטרואקטיביות במועד עריכת ההסדר הדיוני. לפיכך, גם אם אקבל את טענתו כי מדובר בטענה משפטית ולא עובדתית, אין אני סבורה כי יהא זה ראוי לאפשר חזרה מהסכמה זו. מחדלו של ב"כ החברה אינו נימוק המצדיק סטייה מההסדר הדיוני - הראוי לכשעצמו - אליו הגיעו הצדדים. במיוחד כך, נוכח לשונו הברורה של ההסדר, אשר ספק אם מותירה היא מקום לטעות. מאחר שהצדדים טרחו והבהירו בסעיף א.2. להסדר, חזור והבהר, מה יהיה פועלו של ההסדר המוסכם שהתגבש, הן מקום בו תתקבל ההשגה והן מקום בו תידחה.

בעניין גודלו של הנכס, אימצה ועדת הערר את עמדת הרשות, וקבעה כי שטחו של הנכס 206 מ"ר. בדיון שהתקיים בפני הודיע ב"כ החברה כי הוא זונח את הטיעון בנושא השטח, ולפיכך, אין עוד מקום להידרש לעניין זה.

באשר לסיווג הנכס, אין מחלוקת בין הצדדים כי העסק פועל בחלל שאינו מחולק פיזית לשטח המיועד לתצוגה ולשטח המיועד לאחסון. המחלוקת בין הצדדים היתה, ועודנה, האם בנסיבות אלה ניתן להטיל חיובי ארנונה על פי שני סיווגים בהתאם ליחס שבין סוגי השימוש השונים. לשיטת ב"כ החברה, יש מקום לבצע הפרדה רעיונית. משמע, שאין להטיל את המס על פי סיווג אחיד, כך שכל הנכס ימוסה כנכס עסקי מסוג א', אלא יש להתחשב בעובדה שבאופן מעשי חלק מהחנות משמש לאחסון, ומשום כך יש למסות חלק יחסי משטחה של החנות כמבנה עזר לעסק. מנגד, גישת ב"כ המנהל היא, כי אין מקום לקבל את שיטתו של ב"כ החברה בתחום הארנונה, שכן, הדבר יביא לחוסר בהירות ואי וודאות, אשר יפגעו בסופיות השומות וכפועל יוצא עלול להיפגע האינטרס הציבורי בכללותו. ועדת הערר אימצה את גישתו העקרונית של ב"כ החברה, וקבעה כי נוכח המציאות העסקית בימינו והאילוצים הנלווים לה, יש מקום, במקרים מתאימים, להכיר בשיטת החלוקה הרעיונית, ולהטיל את הארנונה על פי קריטריונים פונקציונאליים, אף אם לא קיימת בנכס הפרדה פיזית. עוד קבעה ועדת הערר, כי החברה הינה ממין העסקים לגביהם קיימת הצדקה לבצע חלוקה רעיונית כאמור. ואולם, ועדת הערר בחרה בחלוקה רעיונית אחרת מזו שביקש ב"כ החברה.

טענות בעלי הדין בערעור.

המערער בעמ"נ 246/04 - המנהל - מערער אך ורק כנגד החלטתה של ועדת הערר בעניין הסיווג. יש מקום לציין, כי המערער אינו חולק על כך ששטח של 14 מ"ר, המופרד באופן פיזי, ראוי לו להיות מסווג כמבנה עזר לעסקים. לפיכך, כל שיאמר להלן לעניין סיווגם של חלקי הנכס אינו מתייחס לשאלת סיווגו של שטח זה, שכאמור, אינו שנוי במחלוקת. טענותיו של המנהל כנגד החלת החלוקה הרעיונית מכוונות הן כנגד עצם הרעיון והן כנגד יישומו במקרה זה. כך, בהיבט העקרוני נטען כי חלוקה זו עומדת בסתירה להלכות שנקבעו בסוגיה, ויש בחלוקה זו כדי לעודד נישומים ליצור ערפול ואי וודאות ביחס לשימושים בנכס, וכפועל יוצא מכך יגדלו באופן משמעותי מספר הסכסוכים בין הפרט לרשויות. בהמשך נטען, כי אין הצדקה למסות את הנכס על פי חלוקה רעיונית, הן משום שקיימת אפשרות לבצע בו חלוקה פיזית והן משום שבפועל לא קיימת אפילו הפרדה ערטילאית בין הפונקציות השונות שבעסק.

המערערת שכנגד בעמ"נ 263/04 - החברה - טוענת כי נפלו מספר טעויות בהחלטתה של ועדת הערר. כך, שגתה הועדה משלא הכריעה בשאלת החיוב הרטרואטיבי, בקביעת שטח הנכס 206 מ"ר, ומשבחרה בחלוקה בשיעורים שונים מאלו שהתבקשו בחלוקה הרעיונית של הנכס. כאמור לעיל, לא מצאתי לנכון להידרש לטענות בעניין החיוב הרטרואקטיבי ובדבר שטחו של הנכס, ולפיכך השאלה היחידה העומדת בפני בערעור זה הינה שאלת סיווגו של הנכס, על כל הנובע ממנה.

סיווג הנכס.

ועדת הערר קבעה שניתן לבצע חלוקה רעיונית על פי השימוש אף ללא הפרדה פיזית, בין היתר, בהסתמך על ע"ש 180/96 (חיפה) מינקס סחר בע"מ נ' עיריית חיפה, דינים מחוזי, כרך כו (8) 913 (להלן- "עניין מינקס"). ועדת הערר סברה כי בעניין זה "קיבל בית המשפט את קביעתה העקרונית של ועדת הערר, שניתן לצורך הטלת ארנונה לחלק נכס לחלקים המסווגים בשונה, והוא רק קבע בפסיקתו את גודלם היחסי של החלקים".

בחינת הפסיקה העוסקת בסיווג נכסים חבי ארנונה מעלה כי אכן, מדובר בהלכה חדשנית ויחידה. בחינת ההלכות המהוות את "הזרם המרכזי" בפרשנות בתי המשפט לסיווג נכסים מעלה כי גישת כב' השופט ביין לא זכתה לתמיכה. סבורה אני, כי היטיב לבטא את הבעייתיות שבשיטה המוצעת כב' השופט א' גורן (כתארו אז) בה"פ 1998/92 (תל-אביב) אולמי טוקסידו אירועים ומסעדות בע"מ ואח' נ' עיריית תל אביב-יפו, דינים מחוזי, כרך לב (4) 239:

"פסק הדין בבג"צ 764/88, 437/90, 1985/91 דשנים בע"מ נ' קריית אתא, פ"ד מו (1) 793 לכאורה שינה את הלכת ירדניה בקובעו כי אף כאשר משרדי העותרת פזורים בין מבנים שונים המשמשים לתעשייה, הרי ניתן לחייבם בנפרד, לפי הסיווג של המשרדים. אין ללמוד גזירה שווה מפסק דין זה לענייננו, שכן בית המשפט אפשר הפרדה לצורך חיוב בארנונה כאשר הנכס משמש למטרות שונות שכל אחת מהן מוגדרת כסיווג נפרד, אך מעומקם של דברים עולה כי לא היתה כוונה להרחיב הלכתו אף באשר לשימוש שונה כלשהו בנכס, שכן על ידי כך עלולים אנו להגיע לתוצאות על גבול האבסורד כגון משרד שבו כלולים חדר מנוחה, שירותים וארכיון, יחויב בשיעורי מס שונים. לא זו בלבד שאין זו תוצאה המתקבלת על הדעת, אלא אף עלולה להגדיל את מספר הסכסוכים והמחלוקות בין הפרט לרשות".

גישה זו אושרה בפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג כהן אשר אף קבעה קריטריונים לסיווגן של יחידות שטח סמוכות שנעשה בהן שימוש שונה, והמצדיק סיווג נפרד (ראו: ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין שותפות רשומה נ' עיריית ראשון לציון, תק-על 2003 (1) 478).

גישה זו מקובלת אף עלי, מאחר שחיובי ארנונה אמורים להיות שוויוניים, ולהשגת מטרה זו נקבעו קריטריונים ברורים המאפשרים חישוב הארנונה לנכס על פי מכפלת שטחו בסכום המס שנקבע לנכס מסוגו. אם תידרש הרשות המקומית לבחינה פונקציונאלית של כל נכס על פי שימושיו השונים, מעבר לקושי המעשי שיהיה כרוך בכך, תאבד להליך השומה הוודאות, שהינה מרכיב חיוני בגביית מס בהליך שוויוני. המחלוקת בענייננו, באשר לשטח המשמש למסחר לעומת השטח המהווה "מחסן עזר", ממחישה את הקושי ואי הבהירות באימוץ השיטה המוצעת, ותוצאתה עשויה להיות חלוקה שרירותית, או על פי הערכה מקרית של היחס בין השימושים השונים.

סבורה אני כי תכלית הסיווג של נכסים חבי ארנונה על פי מיקומם וסיווגם נועדה להכניס ודאות וביטחון בחלוקת נטל המס, והחלוקה הרעיונית המוצעת אינה מתיישבת עם תכלית החקיקה כפי שפורשה בפסיקה. מקובלת על הכל הדעה, שמקום בו קיימת חלוקה פיזית ברורה בין חלקי הנכס, כשכל חלק משמש למטרה שונה, אין לחייב את כל השטח בארנונה על פי סיווג אחד. אולם מכאן ועד לחלוקה רעיונית על פי הערכת השטח המיועד לשימושים שונים באותו נכס, רחוקה הדרך.

לאור האמור לעיל, החלטתי לקבל את ערעור המנהל ולבטל את החלטת ועדת הערר ולדחות את ערעור החברה. החברה תישא בהוצאות המנהל בסך של 10,000 ש"ח.

ניתנה היום ט"ז באלול, תשס"ה (20 בספטמבר 2005) במעמד עו"ד פרוכטמן מטעם מנהל הארנונה ועו"ד אורית יצחקי מטעם המערערת.

דותן שרה, שופטת


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>
  1. הסיווג בכותרת צריך להיות ארנונה ולא היטל השבחה   מאת: עו"ד אברהם סימון    26/9/2005
  2. תודה אברהם, הטעות תוקנה   מאת: הנריק    28/9/2005









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן