עמנ 246/04 - מחוזי, ארנונה

עמנ 246/04

ערעור על החלטת ועדת ערר על קביעת ארנונה כללית מיום 13.10.2004.

במסגרת הליכים שהתנהלו בבית משפט השלום בהרצליה, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו תהיה החברה רשאית להגיש השגה למנהל הארנונה במועצה המקומית כפר שמריהו (להלן- המנהל), ש"תחול לגבי כל השנים שבמחלוקת, דהיינו, 2003-2000". הצדדים כוונו לכך שהליכי ההשגה, ובכלל זה הליכי הערעור על ההשגה, יכריעו את גורל המחלוקת. משדחה המנהל את השגתה של החברה, הגישה החברה ערר, שנתקבל בחלקו. מכאן הערעורים שבפניי.

באשר לסיווג הנכס, אין מחלוקת בין הצדדים כי העסק פועל בחלל שאינו מחולק פיזית לשטח המיועד לתצוגה ולשטח המיועד לאחסון. המחלוקת בין הצדדים היתה, ועודנה, האם בנסיבות אלה ניתן להטיל חיובי ארנונה על פי שני סיווגים בהתאם ליחס שבין סוגי השימוש השונים. לשיטת ב"כ החברה, יש מקום לבצע הפרדה רעיונית. משמע, שאין להטיל את המס על פי סיווג אחיד, כך שכל הנכס ימוסה כנכס עסקי מסוג א', אלא יש להתחשב בעובדה שבאופן מעשי חלק מהחנות משמש לאחסון, ומשום כך יש למסות חלק יחסי משטחה של החנות כמבנה עזר לעסק. מנגד, גישת ב"כ המנהל היא, כי אין מקום לקבל את שיטתו של ב"כ החברה בתחום הארנונה, שכן, הדבר יביא לחוסר בהירות ואי וודאות, אשר יפגעו בסופיות השומות וכפועל יוצא עלול להיפגע האינטרס הציבורי בכללותו. ועדת הערר אימצה את גישתו העקרונית של ב"כ החברה, וקבעה כי נוכח המציאות העסקית בימינו והאילוצים הנלווים לה, יש מקום, במקרים מתאימים, להכיר בשיטת החלוקה הרעיונית, ולהטיל את הארנונה על פי קריטריונים פונקציונאליים, אף אם לא קיימת בנכס הפרדה פיזית. עוד קבעה ועדת הערר, כי החברה הינה ממין העסקים לגביהם קיימת הצדקה לבצע חלוקה רעיונית כאמור. ואולם, ועדת הערר בחרה בחלוקה רעיונית אחרת מזו שביקש ב"כ החברה.

המערער בעמ"נ 246/04 - המנהל - מערער אך ורק כנגד החלטתה של ועדת הערר בעניין הסיווג. יש מקום לציין, כי המערער אינו חולק על כך ששטח של 14 מ"ר, המופרד באופן פיזי, ראוי לו להיות מסווג כמבנה עזר לעסקים. לפיכך, כל שיאמר להלן לעניין סיווגם של חלקי הנכס אינו מתייחס לשאלת סיווגו של שטח זה, שכאמור, אינו שנוי במחלוקת. טענותיו של המנהל כנגד החלת החלוקה הרעיונית מכוונות הן כנגד עצם הרעיון והן כנגד יישומו במקרה זה. כך, בהיבט העקרוני נטען כי חלוקה זו עומדת בסתירה להלכות שנקבעו בסוגיה, ויש בחלוקה זו כדי לעודד נישומים ליצור ערפול ואי וודאות ביחס לשימושים בנכס, וכפועל יוצא מכך יגדלו באופן משמעותי מספר הסכסוכים בין הפרט לרשויות. בהמשך נטען, כי אין הצדקה למסות את הנכס על פי חלוקה רעיונית, הן משום שקיימת אפשרות לבצע בו חלוקה פיזית והן משום שבפועל לא קיימת אפילו הפרדה ערטילאית בין הפונקציות השונות שבעסק.

המערערת שכנגד בעמ"נ 263/04 - החברה - טוענת כי נפלו מספר טעויות בהחלטתה של ועדת הערר. כך, שגתה הועדה משלא הכריעה בשאלת החיוב הרטרואטיבי, בקביעת שטח הנכס 206 מ"ר, ומשבחרה בחלוקה בשיעורים שונים מאלו שהתבקשו בחלוקה הרעיונית של הנכס. כאמור לעיל, לא מצאתי לנכון להידרש לטענות בעניין החיוב הרטרואקטיבי ובדבר שטחו של הנכס, ולפיכך השאלה היחידה העומדת בפני בערעור זה הינה שאלת סיווגו של הנכס, על כל הנובע ממנה.

ועדת הערר קבעה שניתן לבצע חלוקה רעיונית על פי השימוש אף ללא הפרדה פיזית, בין היתר, בהסתמך על ע"ש 180/96 (חיפה) מינקס סחר בע"מ נ' עיריית חיפה, דינים מחוזי, כרך כו (8) 913 (להלן- "עניין מינקס"). ועדת הערר סברה כי בעניין זה "קיבל בית המשפט את קביעתה העקרונית של ועדת הערר, שניתן לצורך הטלת ארנונה לחלק נכס לחלקים המסווגים בשונה, והוא רק קבע בפסיקתו את גודלם היחסי של החלקים".

"פסק הדין בבג"צ 764/88, 437/90, 1985/91 דשנים בע"מ נ' קריית אתא, פ"ד מו (1) 793 לכאורה שינה את הלכת ירדניה בקובעו כי אף כאשר משרדי העותרת פזורים בין מבנים שונים המשמשים לתעשייה, הרי ניתן לחייבם בנפרד, לפי הסיווג של המשרדים. אין ללמוד גזירה שווה מפסק דין זה לענייננו, שכן בית המשפט אפשר הפרדה לצורך חיוב בארנונה כאשר הנכס משמש למטרות שונות שכל אחת מהן מוגדרת כסיווג נפרד, אך מעומקם של דברים עולה כי לא היתה כוונה להרחיב הלכתו אף באשר לשימוש שונה כלשהו בנכס, שכן על ידי כך עלולים אנו להגיע לתוצאות על גבול האבסורד כגון משרד שבו כלולים חדר מנוחה, שירותים וארכיון, יחויב בשיעורי מס שונים. לא זו בלבד שאין זו תוצאה המתקבלת על הדעת, אלא אף עלולה להגדיל את מספר הסכסוכים והמחלוקות בין הפרט לרשות".

גישה זו אושרה בפסק דינה של כב' השופטת שטרסברג כהן אשר אף קבעה קריטריונים לסיווגן של יחידות שטח סמוכות שנעשה בהן שימוש שונה, והמצדיק סיווג נפרד (ראו: ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין שותפות רשומה נ' עיריית ראשון לציון, תק-על 2003 (1) 478).

לאור האמור לעיל, החלטתי לקבל את ערעור המנהל ולבטל את החלטת ועדת הערר ולדחות את ערעור החברה. החברה תישא בהוצאות המנהל בסך של 10,000 ש"ח.