ערעור זה הוגש בראשיתו כ"עתירה מינהלית", ובהסכמת המשיבים הוסב לערעור מינהלי, בכפוף לתשלום הוצאות, כמפורט בהחלטתי מיום 10.1.05.

1. המערערים או מי מהם הינם בעלי הזכויות והמחזיקים במשק מספר 25 בכפר מלל בו מצוי נכס הכולל מבנים בשטח של 276 מ"ר המהווים בית אריזה, מבני עזר, מחסנים, מקררים לאחסון פרחים, ושולחנות אריזה ועבודה (להלן: "הנכס").

המשיבה 2 סיווגה 6 מ"ר מהנכס, שם מתבצעת תצוגה של אגרטלים לפרחים, בסיווג 313 ("משרדים וחנויות באזורים א', ב', צרכנייה, מסעדה .... מקום לתצוגה ו/או למכירה, נק' מכירה במשתלה") ו - 270 מ"ר בסיווג 319 ("מחסנים, סככות ומבני עזר באזורים א', ב', ג' ו/או מחסנים סככות ומבני עזר באזורים אלה המשמשים את הנכסים בסיווג ראשי 300"), והכל בהתאם לצווי המיסים לשנים 2000-2002 [נספחים ב/1 – ב/3 לתיק מוצגי המשיבים].

המערערים אינם חולקים על שטח הנכס הכללי (276 מ"ר), ואף מודים כי בשטח של 6 מ"ר ממנו מתבצעת פעילות שסווגה כיאות, אלא שסלע המחלוקת נעוץ ב – 270 מ"ר הנותרים. בתמצית, טענת המערערים הינה כי הנכס מהווה "מבנה חקלאי" וסיווגו הנכון הוא 661 לצווי המיסים הרלוונטיים.

השגה בדבר הסיווג האמור הוגשה למשיב 1, ונדחתה. משכך הגישו המערערים ערר לועדת הערר. לטענת המשיב 1, מתבצעת בשטח הנותר פעילות עסקית, שכן המערערים רוכשים פרחים מספקים חיצוניים, דבר הפוגע באופי החקלאי של הנכס ומקנה לו אופי עסקי שיש למסותו בהתאם.

למען שלמות התמונה יצוין כי בעוד הדיון בערר תלוי ועומד, קיבלו המערערים שומה לנכס לשנת 2003 שגם עליה חלקו מאותם טעמים, ועל כן הסכימו הצדדים כי הכרעת ועדת הערר תחול על שומת הארנונה לשנת 2003 בהתאמה.

2. ועדת הערר קיבלה את עמדתו של המשיב 1 וקבעה כי בנכס מתבצעת פעילות מסחרית המתבטאת ברכישת מרבית הפרחים מספקים חיצוניים ושיווקם, ואין מדובר בפעילות מזערית ומצומצמת כטענת המערערים.

נימוקי ועדת הערר בקביעתה זו נסמכו, בתמצית, על עדותו של חוקר פרטי מטעם המשיבים, רונן סלם (להלן: "החוקר הפרטי" [ראו תצהירו נספח ג לערעור]) לפיה בתאריך 27.1.03 ערך, יחד עם חוקר-מתמחה ממשרדו, תצפית בנכס, תעד את הפעילות המתבצעת בו ותשאל עובד שהיה מקום. במהלך שהייתו במקום צפה בשלושה אנשים שונים המביאים סחורה - פרחים, ולדברי העובד במקום המערערים רוכשים את מרבית הפרחים ממגדלים שונים ברחבי הארץ, ורק חלק קטן מהם, גידולם נעשה על ידי המערערים בעצמם, כשבעיקר מדובר בירק ובשרך. עדותו של החוקר הפרטי, בכללותה, נמצאה מהימנה על ועדת הערר, ואילו בעניין אמירתו של העובד, הגם כי מפי שמועה היא, זקפה ועדת הערר לחובת המערערים את העובדה כי לא הזמינו את אותו עובד כדי לסתור האמור. כן הסתמכה ועדת הערר על הודאתו של המערער 1 בחקירתו הנגדית כי ישנם מאות ספקים חיצוניים המספקים פרחים לעסק.

הוסיפה ועדת הערר ונימקה כי למרות שעדות החוקר הפרטי התייחסה ליום מסוים בשנת 2003, ממצאי חקירתו רלוונטיים אף לשנים 2000-2002 משום שהמערער 1 הודה כי תמיד השלים את החסר בפרחים ממקורות חיצוניים, בעיקר ממועד תחילת האינתיפאדה (שהחלה בשנת 2000). משלא הביאו המערערים כל תיעוד חשבונאי העשוי לשפוך אור על הקף פעילותם, המצומצמת כטענתם, מול ספקים חיצוניים, הרי שנדחתה טענתם זו.

מכאן הערעור שבפני.

3. המערערים טוענים כי קביעתה העובדתית של ועדת הערר לפיה מרבית פעילות אגידת הפרחים בנכס הנה של פרחים שלא גודלו על ידי המערערים וכיו"ב מתבצעת בנכס פעילות עסקית/מסחרית - שגויה היא.

לטענתם, בשלושת העשורים האחרונים פיתחו הם את ענף יצוא הפרחים, הכולל יצוא תוצרתם הפרטית וכן יצוא של מגדלים אחרים, אולם הכל מרוכז בשטח אחר - במושב בית חנן - שם קיים בית אריזה גדול המשמש את עסקם. לטענתם, בית האריזה בכפר מלל הינו קטן ומיושן, שריד לימים בהם שימש את כל הגידולים במשק. מטעמים שונים, ביניהם פרוץ האינתיפאדה והקושי להשיג פועלים לחקלאות, צומצמה הפעילות החקלאית במשק וניצולו של בית האריזה הישן. משכך, בשנים 2000-2003 שימש בית האריזה בעיקר לטיפול ואכסון אותם פרחים שגידלו הם בכפר מלל ושווקו לשוק המקומי.

מוסיפים המערערים וטוענים כי קביעתה העובדתית השגויה של ועדת הערר נסמכת על עדותו של חוקר הפרטי, שבחלקה הינה עדות שמיעה. כן צרף החוקר הפרטי לתצהירו פתקאות, תרשומת חקירה בכתב יד ודוח חקירה מודפס – אך כל אלה אינם בכתב ידו והוא לא ערכם; יתרה מכך, ככל שדוח החקירה נכון, הרי שהוא נכון לתאריך מסויים - יום הביקור בנכס (27.1.03) - ואין בכך כדי להשליך על שנים קודמות (2000-2002) [פתקאות עם שמות ספקים, תרשומת בכתב יד ודוח החקירה מצורפים לתצהירו של החוקר הפרטי נספח ג' לערעור]. כן טוענים המערערים טיעון משפטי שעניינו פרשנות סיווג 661 לצווי המיסים.

המשיבים סומכים ידיהם על נימוקי ועדת הערר ובנוסף מצביעים על הסתירות השונות בעדותו של המערער 1 וטוענים כי הקף התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים של ועדת הערר אינו רחב.

4. לאחר שעיינתי בכתבי בי-דין ובמסמכים השונים, צפיתי בקלטת המתעדת את ביקורו של החוקר הפרטי בנכס ושמעתי את טיעוני הצדדים בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות.

א. רשות מנהלית – וועדת ערר בכלל זה - אינה חייבת לדון על פי דיני הראיות כפי שנקבעו בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 ובהלכה הפסוקה, אלא אם קבע המחוקק במפורש אחרת. מטעמי יעילות, חפץ המחוקק לאפשר לבעלי הדין דיון קל, מהיר ונוח מבלי שיהיו כפופים למגבלות שבדיני הראיות ולפלוגתאות המשפטיות הסובבות אותן (ע"א 292/66 אקסלרוד נ' יצחקיאן, פ"ד כ(4) 387, 391-392). עם זאת, אין הרשות המנהלית רשאית לקבל כל ראיה, ולא די בשמועה בעלמא או השערה בלתי בדוקה (בג"צ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"ד כו(2) 337, 357; בג"צ 159/84 עבד אל עזיז עלי שאהין נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה, פ"ד לט(1) 309, 327). המבחן לקבלתה של ראיה הינו "מבחן הראיה המנהלית" קרי, הרשות מינהלית רשאית לבסס החלטה עובדתית על יסוד ראיה שאדם סביר היה מסתמך עליה לצורך קבלת אותה החלטה. במסגרת קבלת הראיות, הרשות אף צריכה להעריך את משקלן, ואף לעניין זה בא לפנינו אותו "אדם סביר" השואל מהו המשקל הסביר שיש ליתן לאותה ראיה. (י' זמיר, הסמכות המנהלית, (כרך ב', תשנ"ו) 753-754; בג"צ 1712/00 אורבנביץ נ' משרד הפנים, פ"ד נח(2) 952, 957 והאסמכתאות שם).

לא נעלם מעיני כי במקרה דנן, ועדת הערר ביקשה להכריע את הדיון לגופו של עניין, ולא על בסיס נימוקים פרוצדוראליים או ראיתיים. על כן קבעה כי תצהירי הצדדים "יוגשו בהתאם לדיני הראיות במשפט האזרחי" [פרוטוקול הדיון מיום 1.4.03, נספח ז לתיק מוצגי המשיבים] – אולם אינני סבורה כי ועדת הערר ביקשה להתנות על כלל הראיה המנהלית, אלא להתוות את הדרך הפרוצדוראלית להגשת תצהירי הצדדים.

ב. הביקורת השיפוטית אותה מעביר בית משפט זה על החלטת הרשות המנהלית בשאלות של עובדה, נגזרת מאופייה של הרשות המנהלית; זו אספה את הנתונים, התרשמה מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי ומבחינה זו דווקא נודעת לגוף זה עדיפות על פני ערכאת הערעור, בית המשפט לעניינים מנהליים. בשים לב לאמור, מבחן התערבותו של בית המשפט בהחלטותיה של הרשות המנהלית הינו מבחן הסבירות, ורק אם טעתה הרשות טעות מהותית החורגת ממתחם הסבירות העובדתית, יתערב בית המשפט בהחלטתה. אין די שבית המשפט היה נוטה לקבוע עובדות אחרות (זמיר, שם, בעמ' 757-759).

5. ומן הכלל אל הפרט;

במקרה דנן, הרשות המנהלית הינה ועדת ערר, גוף מקצועי העוסק בענייני ארנונה המורכב משלושה חברים שהם עורכי דין. למסקנתה בדבר אופי הפעילות המסחרי של הנכס הגיעה ועדת הערר לאחר עיון בתצהיריהם של המערער 1 והחוקר הפרטי, התרשמותם ממהימנות העדים בחקירתם על ידי בעלי הדין ומקלטת הוידאו שצולמה על ידי החוקר הפרטי המתעדת את הפעילות המבוצעת בשטח הנכס.

בביקורו בנכס שוחח החוקר הפרטי עם רפי פרץ, עובד של המערערים, שמסר כי בעבר המערערים או מי מהם גידלו פרחים לפי עונות הגידול, אך כיום נותרה רק פעילות של גידול ירק/שרך וכל סוגי הפרחים נרכשים ממגדלים שונים ברחבי הארץ. על עדות זו של החוקר הפרטי נטען על ידי המערערים, כאמור, כי מפי שמועה היא, אולם לאור ההלכות שהותוו דלעיל בדבר כלל הראיה המנהלית, אין לומר כי אין היא קבילה, ואף אם תרצה לומר כי בדיני ראיות פורמאליים עסקינן, הרי מגמת הפסיקה בעניין הכלל האוסר על עדות מפי השמועה הינה לצמצם את איסור הקבילות ולהעביר את מרכז הכובד למישור המהימנות והמשקל (ראו י' קדמי, על הראיות (כרך ראשון, מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד – 2003), עמ' 580-581). ואכן, ועדת הערר הזהירה עצמה כי מדובר בעדות מפי שמועה ועל כן לא נתנה לה משקל גבוה, אולם ייחסה חשיבות לכך כי בנקל יכולים היו המערערים להביא תצהיר מאותו עובד לסתור את עדותו של החוקר הפרטי. אכן, תצהיר מעין זה נדרש היה מטבע העניין, ולו כדי לסתור את עצם אמירת הדברים על ידי העובד. יודגש, כי נטל ההוכחה לסתור את חזקת התקינות המנהלית ולשכנע כי הפעילות בנכס אינה נושאת אופי עסקי הינה על המערערים (ראו ע"א 6066/97 עיריית תל אביב-יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, 755), אולם מטעמיהם הם בחרו שלא להגיש כל תצהיר, למעטשל המערער 1, והדבר עומד להם לרועץ. עוד אציין כי אף בהתעלם מקטע זה בעדותו של החוקר הפרטי, די בשאר הראיות, במקבצן, כפי שיפורט להלן, כדי לתמוך בעמדת המשיבים.

מעיון בתצהירו של החוקר הפרטי עולה כי במהלך חקירתו הופיעו בנכס שלושה אנשים שונים אשר הציגו עצמם כמגדלי פרחים ופרקו סחורתם במקום. החוקר צרף לתצהירו מספר פתקים בהם רשומים בכתב יד שמותיהם של אותם ספקים, מספרי הטלפון שלהם וסוג הפרחים אותם הם מגדלים. כן צרף תרשומת חקירה בכתב יד שנעשתה בסמוך לאחר ביצוע החקירה ודו"ח מודפס. במהלך חקירתו הנגדית התברר כי לא החוקר הפרטי הוא שרשם את הפתקים, תרשומת החקירה בכתב יד אינה שלו, ועל דו"ח החקירה אין הוא חתום. בחקירה חוזרת הבהיר החוקר כי כתבי היד הינם של החוקר שהיה עימו או של הספקים. לא מצאתי באמור כדי לאיין את עדותו של החוקר הפרטי, אשר נמצאה מהימנה על ידי ועדת הערר; אין מחלוקת כי החוקר הפרטי היה במקום והעיד ממקור ראשון את שראה. קלטת הוידאו תומכת אף היא בפרטים מחקירתו ובמהלכה נראים חלק ממגדלי הפרחים פורקים סחורה וכותבים על גבי פתקאות פרטים שונים לבקשת החוקר הפרטי או עמיתו. כן נראים חדרי קירור/מקררים – שלטענת המערערים השימוש בהם אינו אינטנסיבי כבעבר - מלאים באריזות של פרחים מסוגים שונים.

זאת ועוד; בגרסאותיו של המערער 1 כפי שבאו לידי ביטוי בפרוטוקולים השונים של הדיונים בועדת הערר נפלו סתירות. בדיון מיום 9.9.02 אמר המערער 1 "משקי אינו ממיין, מקרר, מאחסן עבור אחרים – הכל לשימוש עצמי" [ראו נספח ה לתיק מוצגי המשיבים]. אף בדיון מיום 4.2.03 טען בפני ועדת הערר כי "אני לא מבצע עבור אחרים אלא עבור עצמי בלבד" אך מספר שורות לאחר מכן טען "חלק מהפעילות במחסן היא הכנת אגדים "זרים". חלק מהפרחים שבאגדים הם תוצרת עצמית וחלק נרכשים על ידי" [פרוטוקול מיום 4.2.03, נספח ו' לתיק מוצגים מטעם המשיבים] [הדגשות אינן במקור]. הנה, מגרסה שבה הפעילות בנכס משרתת את גידולי משקם של המערערים בלבד, עובר המערער 1 לגרסה שונה - פעילות שיש בה משום רכישה ממקורות שאינם בהכרח משקו הוא. לעניין הנחלה בבית חנן אמר "הפרחים שנארזים בבית חנן, כולם מתוצרת עצמית וכולם מגודלים על ידי" [שם, שם] אולם בדיון מאוחר יותר סתר עצמו ולשאלה "גם בבית חנן אתם מקבלים סחורות מספקים חיצוניים" ענה "בודאי" [פרוטוקול מיום 27.5.03, נספח ח' לתיק מוצגי המשיבים].

בחקירתו הנגדית, הודה המערער 1 כי אינו מגדל את כל מגוון הפרחים הקיים, ועל כן רוכש הוא פרחים מספקים אחרים. כמו כן, הודה הוא כי "לחברה יש מאות ספקים חיצוניים", מבלי שהגביל דבריו אלו לפעילות בבית האריזה הגדול בבית חנן (כטענתו בערעור שבפני). עוד נשאל המערער 1 נשאל האם הפעילות עם ספקים חיצוניים מגובה במסמכים חשבונאיים – על כך השיב הוא בחיוב, אולם לא הביא כל מסמכים מעין אלו אשר יש בהם כדי לאשש את טענתו כי הקף הרכישה מספקים חיצוניים הוא מצומצם משום ש"הכל נמצא בסל אחד, כולל פעילות היצוא." [עמוד 2 לפרוטוקול מיום 27.5.03, נספח ט לתיק מוצגי המשיבים] - נימוק שבנסיבות העניין אין לקבלו.

חודשיים לאחר חקירתו זו, כתב המערער 1 מכתב למשיבה 2 וציין כי "פעילות המסחר בנכס הנדון הופסקה ביום 1.7.03. כל פעילות המסחר הועתקה לחוות הפרחים של פרחי ביקל בבית חנן..." [ראו מכתב המערער 1 למשיבה 2 מיום 15.7.03 נספח (ז) לערעור] [הדגשה אינה במקור].

לאור כל האמור עולה כי המערערים רוכשים פרחים מספקים חיצוניים, ומסתמנת אף מגמה ברורה כי רכישה זו אינה דבר של מה בכך, אלא עיקר פעילותם של המערערים בנכס.

6. עם זאת, ואף שהוכח כי הפעילות המבוצעת בנכס הינה ברובה פעילות של רכישת פרחים מספקים חיצוניים ומכירתה בסיטונות או במכירה פרטית, נכון הדבר למועד בו בוצעה החקירה – ינואר 2003. ומה דינן של השנים 2000-2002; מה אופי הפעילות בשנים אלו ? בחקירתו, בסיכומיו בפני ועדת הערר ואף בכתב הערעור שבפני הודה המערער 1 כי מפרוץ האינתיפאדה (2000) ובשנים שלאחר מכן, לרבות השנים הרלוונטיות לערעור זה, צומצמה הפעילות החקלאית בנכס קרי, החל משנת 2000 אופי הפעילות בנכס לא השתנה. משהוכח כי בשנת 2003 נערכה פעילות מסחרית מתוך הנכס, הרי שהמסקנה היא כי אף קודם לכן, בשנים 2000-2002, הפעילות היתה זהה. [ראו פרוטוקול מיום 27.5.03 נספח ח; סיכומי המערערים בפני ועדת הערר נספח יד, והכל בתיק מוצגי המשיבים].

7. בשולי הדברים אעיר כי ביצוע פעולת החקירה במהלך הדיונים בפני ועדת הערר אין בו משום התנהלות בלתי תקינה של המשיבים אשר לטענת המערערים ערכוה על מנת להצדיק בדיעבד את קביעותיהם. עוד טרם הוגש הערר שלחה המשיבה 2 פקח ונציג לנכס אשר עמדו על אופי הפעילות בו, ועל סמך דיווחם סווג הנכס כפי שסווג [ראו דו"ח פקח מיום 28.9.00 ומכתב של המשיב 1 מיום 5.8.01 המציין כי בוצעה אף ביקורת על ידי נציגת מחלקת הגבייה בתאריך 25.6.01 – נספח ד לתיק מוצגי המשיבים]. משהוגש הערר, אין פסול כי המשיבים יבקשו להעמיק חקירתם, וממילא ניתנה למערערים האפשרות להגיש תצהירים וראיות מטעמם לסתור האמור (אפשרות אשר לא נוצלה על ידם כראוי) ולחקור את החוקר הפרטי על תצהירו.

סיכומה של נקודה זו; בהתבסס על תצהיר החוקר הפרטי, הקלטת שתיעדה את החקירה, הסתירות השונות בעדותו של המערער 1, הימנעותם של המערערים מלהביא עדים ו/או מסמכים רלוונטיים - מצאתי כי קביעתה העובדתית של ועדת הערר לפיה בשנים 2000-2003 מרבית פעילות האגידה בנכס הינה של פרחים שלא גודלו על ידי המערערים, ובנכס מתבצעת פעילות מסחרית המתבטאת ברכישת פרחים מספקים חיצוניים ושיווקם, הינה קביעה עובדתיות סבירה המבוססת והמעוגנת בחומר הראיות שהיה מונח בפניה.

עד כאן להיבט העובדתי. אשר לפן המשפטי: -

8. לטענת המערערים יש לסווג את הפעילות בנכס בסיווג 611 לצווי המיסים המתאים ל"מבנה חקלאי". לגרסתם, המבחן לסיווג נכס לצורכי ארנונה הינו בהתאם לקביעה לצורך מה הוקמו המבנים בראשיתם, למה יועדו, ויש להתעלם מהשאלה אם נעשה בהם כעת שימוש חלקי בלבד לצורך המטרה המקורית.

המבחן לסיווג נכס הינו מבחן השימוש. סעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) התשנ"ג – 1992 קובע כי "...הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמיקומו...". במקרה דנן, בו המערערים עושים בנכס שימוש שהינו ברובו מסחרי, יש לסווגו בהתאם לשימוש זה. המערערים מטילים יהבם על פסק הדין בברע"מ 5045/02 סולומון נ' מנהל הארנונה של עיריית חדרה, פ"ד נז(5) 302 וטוענים כי תומך הוא בטיעונם כי נכס יש לסווג על פי יעודו. דא עקא כי נסיבות פסק הדין דלעיל שונות; ברע"מ 5045/02 עסקה בנכס שבמשך מספר שנים עמד בשיממונו, ולצורך קביעת השימוש בו וכפועל יוצא סיווגו, נפסק כי יש להסתמך על ייעודו התכנוני החוקי (מבנה חקלאי באותו מקרה), ולא על השימוש ההיסטורי שנעשה בקרקע (תעשיה ומלאכה) שבמועד עריכת השומה אף לא הוכשר (שם, בעמ' 308). במקרה שלפני, נקבע, כאמור, כי הנכס אינו שומם, ומתבצעת ממנו פעילות מסחר ושיווק. לא זו אף זו, אלא שהפעילות העסקית אינה בגדר פעילות נלווית לפעילות חקלאית, אלא הפעילות העיקרית בו. משכך, אין עוד מקום לסווגו בכל סיווג השונה מסיווג עסקי/מסחרי.

המערערים מצביעים על השוני בהגדרת "מבנה חקלאי" כפי שהיה בצווי המיסים לשנים 2000-2002 לעומת ההגדרה בשנת 2003. דא עקא כי אין כל רלוונטיות להגדרה זו ולשינוי שחל בה, באשר הפעילות המבוצעת ב - 276 מ"ר שטח הנכס, הינה מסחרית.

דין הערעור להדחות.

המערערים ישאו, יחד ולחוד, בהוצאות המשיבים וכן בשכר טרחת עורך דינם בסכום של 25,000 ₪ בצרוף מע"מ. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד לתשלום בפועל.

ניתן היום כ"ג באלול, תשס"ה (27 בספטמבר 2005) בהיעדר הצדדים.