א 29692/03
אוחיון אברהם,עו"ד
נגד
עיריית תל-אביב יפו
בית משפט השלום תל אביב-יפו
בפני כב' השופטת נועה גרוסמן
[10.11.2005]
פסק דין
בפני תביעה כספית, אשר סכומה מגיע כדי הסך של 51,209 ש"ח נכון למועד הגשתה ביום 8.6.03.
הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, כי פסק הדין בתיק הזה, יינתן לפי הכתב. דהיינו, כתבי הטענות, התצהירים והסיכומים בכתב.
עובדות התביעה:
התובע הינו עו"ד אשר ניהל, במועדים הרלוונטים לנשוא התביעה, משרד עו"ד, ביחד עם עו"ד גבאי, (להלן: "השותף"), ברחוב ריב"ל 7 בתל-אביב (להלן:"המושכר").
הנתבעת הינה תאגיד על פי פקודת העיריות.
ביום 23.5.00, שלח התובע ושותפו לנתבעת בקשה לבדיקת הנכס.
ביום 5.6.00, הודיעה הנתבעת כי תוקנו במשרד הנתבעת מספרי הארנונה של מושכר התובע וכי החשבון יעודכן בהתאם. (ראה נספחים ד ו- ה' לתצהיר התובע וסעיף 3 לסיכומי הנתבעים).
יתרת הזכות שעמדה לתובע ולשותפו קוזזה מיתרת חובו בגין חודשים 8/00-7.
בגין חודשים 12/00-11 הונפק לתובע ולשותפו שובר תשלום.
ביום 4.12.00, פנה התובע לנתבעת והודיע על פינוי המושכר.
התובע צרף למכתבו תשלום שובר, בו עולה כי שילם חובה עד תום אוקטובר 2000 (ראה נספח ו' לתצהירי התובע).
בשלהי חודש 8/02, כשנה ושמונה חודשים לאחר שעזב התובע את המושכר, קיבל התובע דרישה לתשלום חוב בשל חוב ארנונה לגבי חודש יוני 2002.
התובע לא הסדיר את דרישת החוב שנשלחה אליו אך פנה לנתבעת בכתב, וביקש לדעת את מקור החוב.
לטענת התובע, מכתבו מיום 29.8.02, לא נענה ולא זכה להתייחסות כלשהי של הנתבעת. (ראה סעיף 45 לסיכומי התובע).
הנתבעת טוענת, לעומתו, כי מנהלת האזור באותה עת, של הנתבעת, שלחה לתובע מכתב, אליו צורפו תדפיסי החשבון (ראה נספח ח' לתצהיר הנתבעת וסעיף 10 לסיכומיה).
ביום 20.11.02, הגיע למושכר של התובע, אשר נפרד בינתיים משותפו ונשאר להחזיק במושכר לבדו, מר בן שמואל, שהינו מנהל של חברה פרטית בשם מיכל שירותים משפטיים בע"מ, (להלן: "המעקל"), והחל לבצע עיקול , מטעם הנתבעת, במשרדי התובע.
העיקול התבצע, לטענת הנתבעת, במסגרת חוב התובע לנתבעת בגין תשלומי ארנונה עבור המושכר, בסכום של 1,110.10 ₪. החוב מעודכן לתקופה שעד סוף יוני 2002.
או אז, נאלץ התובע, כדי למנוע את המשך ביצוע העיקול, למסור בידי התובע שיק בסכום החוב הנטען וזאת "תחת מחאה".
השיק נפרע, לגירסת התובע ללא כל התייחסות למחאותיו, ונשלחה אל התובע קבלה, נספח ט"ו לכתב התביעה.
לדידו של התובע, הוא שילם את כל תשלומי הארנונה, לא היה חייב לנתבעת מאומה ועל כן כל הליכי הגבייה ננקטו ללא צידוק.
צו ההרשאה, מכוחו בוצע העיקול לא היה מוצדק.
העיקול לא בוצע כדין.
התשלום שבוצע בעקבות העיקול, נעשה "תחת מחאה" ואין לראות בו משום הכרה בקיומו של חוב.
לגירסת התובע, השתלשלות העניינים כפי שפורטה לעיל מעמידה זכות לפיצוי.
לדידו מדובר בארבעה ראשים כדלקמן:
- ביצוע העיקול נגדו, מהווה פרסום שיש בו לשון הרע, ע"פ הוראת סעיף 7.א(ב) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. (ראה סעיפים 87-90 לסיכומי התובע).
- נגרמו לו עגמת נפש, צער ועלבון. (ראה סעיף 91 לסיכומי התובע).
- פעולות העירייה היו נגועות בחוסר תום לב. (ראה סעיף 84 לסיכומי התובע).
- פעולות העירייה מהוות רשלנות חמורה. (ראה סעיף 85 ו-92 לסיכומי התובע)
כל אלה מצדיקים, לשיטתו, פסיקת פיצויים לטובתו בסכום התביעה.
עמדת הנתבעת:
הנתבעת הכחישה את התביעה מכל וכל.
הנתבעת מצביעה על כך, שכל סכום החוב עמד על 1,192 ₪ וממנו נולדה תביעה בסך של 50,000 ₪.
לשיטתה דבר זה כשלעצמו מלמד על הטורדנות והקנטרנות שבתביעה.
הנתבעת עומדת על גישתה, כי הליכי הגבייה ננקטו כנגד התובע בגין חוב אמיתי לעירייה.
הליכי הגבייה ננקטו לאחר דרישות והתראות שנשלחו לתובע.
למרות זאת,התובע ישב בחוסר מעש.
מכתביו באשר להיעדרו של חוב, אינם שקולים כנגד פעילות מסודרת הקבועה בדין בעניין זה.
עובדתית מסבירה הנתבעת, כי בעקבות המכתב נספח א' לכתב התביעה, רשמה העירייה בספרייה את התובע ואת עו"ד גבאי השותף, כמחזיקים בנכס נשוא ההודעה. מספר החשבון שהופיע בארנונה היה 15-012-0070-0376.
חיובי הארנונה בנכס הנ"ל ברחוב ריב"ל 7, תל-אביב, הופקו בהתאם. לאחר מכן הסתבר כי הדיווח שהתובע ועו"ד גבאי מסרו היה מוטעה, ובפועל הם שכרו יחידה אחרת שמספרה 43-035-0070-0376. לפיכך בוצע תיקון בהתאם.
בעקבות תיקון החשבון, נזקפו התשלומים ששולמו עד לאותו שלב, בחשבון הקודם, לזכות החשבון החדש.
מאחר ושטח הנכס נשוא החשבון החדש קטן משטח הנכס נשוא החשבון הקודם, נוצרה יתרת זכות לטובת התובע ועו"ד גבאי על סך של 2,554.90 ₪.
לפיכך, הופטרו התובע ועו"ד גבאי מתשלום עבור חודשי יולי-אוגוסט 2000, שהיה אמור לעמוד על סך של 2,112 ₪.
נותרה לזכותם יתרה בסך של 442 ₪, לאחר הקיזוז הנ"ל.
בגין חודשי ספטמבר-אוקטובר 2000, הופק לתובע ולעו"ד גבאי שובר תשלום המכיל את החישוב המלא שנעשה כולל סכומי הזיכויים השונים.
לאחר כל זאת, עמד חיובם בגין החודשים הנ"ל על סך של 1,805.90 ₪.
בגין חודשי נובמבר-דצמבר 2000, הופק לתובע ולעו"ד גבאי שובר תשלום שגוי אשר הכיל בטעות זיכוי עבור שנת 1999 בסך 854.90 ₪.
זאת למרות שהזיכוי הזה כבר נוצל, ולא היה מקום לזיכוי בכפל.
כמו כן, המחצית השנייה של התוספת בגין הרפורמה שערכה העירייה בצו הארנונה, עמדה על סך של 99.50 ₪, ולא 66.50 ש"ח, כפי שצוין בטעות.
הנתבעת מדגישה, כי טעויות אלה אינן מבטלות את החישוב הנכון של סכום הארנונה, שהוא גבוה יותר בכ – 900 ₪.
התובע שילם באיחור את חובו לחודשי ספטמבר-אוקטובר 2000, רק ביום 7.12.00.
לכן שלחה העירייה הודעת חיוב נוספת בסך של 2,659 ₪.
הודעה זו כללה את סכום החיוב לחודשי ספטמבר-אוקטובר 2000 בסך 1,805 ₪. סכום שכבר שולם אם כי באיחור.
כן כללה ההודעה את הסכום שקוזז בטעות, בסך 854.90 ₪.
זהו סכום המריבה.
לאחר שהסתבר כי התובע שילם את הסך של 1,805 ₪, עמדה הנתבעת על זכותה לקבל את הסך של 854.90 ₪ שקוזז בטעות.
סכום זה תפח עד גמר יוני 2002 עד לכדי הסך של 1,110.10 ₪.
התובע אכן פנה בכתב לנתבעת, וביקש לדעת את מקור החיוב.
הנתבעת ענתה לו במכתב מסודר, אך גם לאחר קבלת ההסבר שהכיל תדפיסי חשבון, לא הסדיר התובע את חובו, ומכאן הליכי הגבייה שננקטו.
העירייה עומדת על טענתה, כי קיים חוב כלפיה.
העירייה גורסת, כי הליכי הגבייה ננקטו כדין, מקץ שנתיים ימים לאחר משלוח הדרישה המקורית, ולאחר שהתובע התעלם מדרישה שנייה שנשלחה אליו.
אשר לטענות בדבר הנזק שנגרם, סבורה הנתבעת, כי לא התקיימו כאן היסודות הנדרשים לפי חוק איסור לשון הרע.
ראשית, משום שההליכים ננקטו בגין חוב אמיתי של התובע לעירייה.
שנית, משום שאין לראות בנקיטת הליכי גבייה משום פרסום לשון הרע, גם אם לא קיים חוב אמיתי. העירייה טוענת כי פעלה על פי פקודת המיסים גבייה, לגביית חוב פסוק ועומדות לזכותה כל ההגנות.
אין לתובע להלין אלא על עצמו באשר להתנהלותו שלטענת הנתבעת היתה פסולה.
במקום לפרוע את החוב יצר התובע מצב בו לא היתה ברירה לעירייה, אלא לפעול לגבייתו.
פעולות אלה נעשו במסגרת החוק ואינן מצדיקות פיצוי כלשהו.
השאלות המצריכות הכרעה:
מעמדות הצדדים לעיל עולה הצורך להכריע במחלוקות הבאות:
1. עצם קיומו של החוב – האם קיים חוב אמיתי של התובע כלפיי הנתבעת.
2. האם הליכי הגבייה ננקטו כדין.
3. האם נגרמו לתובע נזקים כנטען המצדיקים פיצוי בגין עוולת לשון הרע, עוגמת נפש, חוסר תום לב ורשלנות מצד הנתבעת.
4. אם כן, מהו סכום הפיצוי שיש לפסוק.
אבחן סוגיות אלה אחת לאחת.
קיומו של חוב:
הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, והעובדות הנחוצות לצורך ההכרעה בשאלת עצם קיום החוב, עולה מתוכם.
התובע עו"ד אוחיון, מבאר בתצהירו, כי התגלה לו שהוא ועו"ד גבאי משלמים ארנונה לפי שטח מושכר של 62 מ"ר ולא 49 מ"ר כפי שהיה בפועל.
כתוצאה מכך ניהל תכתובת ענפה עם העירייה בשאלה זו. ראה סעיפים 7-11 לתצהירו.
לאחר רוב תלאות, קיבלה העירייה את עמדתו, ומצאה כי גבתה ביתר תקופה ארוכה.
בסיום המסכת, שלחה העירייה שובר הקובע את יתרת החובה לסוף חודש אוקטובר בסך 1,805.90 ₪.
בשובר זה לא היה זיכוי עבור גביית יתר לחודשי אוקטובר-נובמבר-דצמבר 1999.
לדבריו, כדי להסדיר את הפרשה, שילם את השובר ובד בבד ביקש זיכוי עבור שנת 1999.
זיכוי זה הוענק לו בשובר הבא שהונפק לחודשי נובמבר-דצמבר 2000. ראה סעיף 15 לתצהירו. גם שובר זה שולם על ידו למרות שלא הוענק לו זיכוי מלא. הוא החליט לוותר על זכויותיו ולשלם את השובר. ראה סעיף 17 לתצהירו.
לאחר מכן, קיבל דרישה נוספת לתשלום ארנונה בסך של 1,659.5 ₪ לגמר אוקטובר 2000.
מכתב זה היה שגוי שכן הכיל התייחסות לסכום שכבר שולם, 1,805.90 ₪, וכן כלל רכיב עבור זיכוי שכבר קיבל לשנת 1999.
לדבריו של התובע, הוא הבין כי מדובר בטעות, אך בכל זאת ביקש מן הנתבעת לשוב ולבדוק את חשבונותיה. ראה סעיף 19 לתצהירו.
הנתבעת השיבה לו כי חדל להחזיק בנכס מיום 1.1.00.
במכתב זה מיום 21.12.00 אין כל התייחסות לחוב.
התובע הבין, כי בזאת הסתיימה פרשת הארנונה. ראה סעיף 20 לתצהירו.
לתדהמתו, קיבל שוב דרישת חוב לגבי חודש יוני 2000 וזאת לקראת חודש אוגוסט 2002.
הוא ביטל זמנו בבירורים, המתנות ופנייה לעובדי העירייה, אך לשווא. ראה סעיפים 22-23 לתצהירו.
על כן שלח מכתב בעניין זה שלא נענה, ובמקום זה הגיע כעבור שלושה חודשים, מעקל למשרדו.
מטעם הנתבעת הוגש תצהיר של גב' סילביה הדר, המפקחת הראשית באגף לגביית ארנונה ומים בעיריית ת"א.
גב' הדר חזרה על המפורט בכתב ההגנה. סעיפים 2-13 לתצהירה הם העתק זהה לאמור שם.
עובדות אלה פורטו בפרק המתייחס לטענות הנתבעת, ואין צורך לחזור עליהם שוב כאן.
מהגרסאות העובדתיות הללו עולה, כי אכן גרסתו העובדתית של התובע גוברת.
הנתבעת עצמה אינה מכחישה, כי נגבתה מהתובע אגרת יתר בשנת 1999.
הנתבעת אינה מכחישה, כי החשבון תוקן באופן שבו תשלום הארנונה של התובע הוקטן.
הנתבעת אומנם טוענת, כי מקור התקלה בדיווח שגוי של התובע, ולא במדידה שגויה מטעמה. אולם מאחר והתובע לא החליף את כתובת משרדו, נותרה שאלה זו מסופקת.
כך או כך, בין אם מדובר בטעות של התובע ובין אם מדובר בטעות של מודד העירייה, ברי כי התובע שילם ארנונה ביתר לשנת 1999.
ברי כי התובע זכאי היה להחזר בגין תקופה זו, בה שילם ביתר.
ברי כי העירייה הכירה בסופו של תהליך, בטענות התובע וזיכתה אותו.
גם לגירסת העירייה התובע לא חויב בכל תשלום לחודשי יולי-אוגוסט 2000. גם מחשבון ספטמבר - אוקטובר 2000 קוזז סכום מסוים, כ- 400 ₪.
בחשבון חודשי נובמבר-דצמבר 2000 הופחת סכום של כ- 854.90 ₪ עבור שנת 1999.
אני קובעת, כי כאשר העירייה הנפיקה לתובע הודעות רשמיות ובהן הכירה בזיכויים, היא לא היתה רשאית לאחר מכן לחזור בה ולהנפיק הודעה סותרת אחרת.
כפי שראינו, חשבון הארנונה של התובע אצל הנתבעת סבל מבעיות שמקורן טעויות מדידה.
כפי שראינו, התובע שילם בדייקנות כל שובר שנשלח אליו, למרות שבמקביל אחז בדרכים הנכונות למחות על החיובים שנשלחו אליו.
אינני מקבלת את עמדת הנתבעת, כי התובע היה צריך "לבוא בשעות קבלות קהל ולברר את חובו".
התרשמותי כי התובע פעל בשיטות הראויות. פנה בכתב בצורה מסודרת וקיבל תשובות.
אינני רואה קדושה יתרה ב"שעות קבלת קהל".
לא ברורה לי פשר הדרישה, כי אדם יכתת רגליו פיזית אל אשנבו של פקיד כזה או אחר, כדי לקבל תשובות.
דומני, כי פנייה מסודרת בכתב, עדיפה, ולמצער אינה פחותה מעמידה פיזית בתור.
מהשתלשלות העניינים כפי שפורטה בתצהירי שני הצדדים, ברי, כי היה צורך בבירורים אינטנסיביים באשר לחשבון הארנונה בגין הנכס נשוא התביעה.
בירורים אלה אכן נערכו בכתב, וכך ראוי.
החטאת רובץ לפתח הנתבעת, אשר הפיקה חשבונות שגויים. היא זו שאילצה את התובע לכתת רגליו, עטיו ומדפסותיו, בפניות חוזרות ונשנות אליה כדי שתתקן את הטעויות.
לאחר שסוף סוף תוקנו הטעויות ונשלחו הודעות העירייה באשר לזיכויים, אין לקבל את עמדת העירייה כי היא רשאית לחזור בה בכל עת, וללא כל הסבר מהודעות זיכוי שנשלחו.
מאחר והעירייה הפיקה חשבונות, המכילים זיכויים, על פי דרישות התובע, אם ביקשה לבטל ולתקן את אותם זיכויים, היה עליה הנטל.
העירייה אינה יכולה לתקן חשבונות ולהוסיף חיובים, לאחר שכבר יצרה מצג כלפיי הנתבע כי טענותיו התקבלו וכי ניתנו זיכויים.
החשבון אשר נשלח לתובע בסך של 2,659.5 ₪ לגמר אוקטובר 2000, הוא חשבון שגוי בבירור. שכן מקורו זיכוי שכבר ניתן בסך 854.9 ₪, ותשלום בסך 1,805 ₪ שכבר שולם.
התובע לא שקט על שמריו, כתב לעירייה בעניין זה וזו השיבה לקונית ביום 21.12.00 כי כבר אינו מחזיק בנכס.
אין התייחסות לטענות החוב, ומכאן אפשר להבין כי העירייה זנחה כוונותיה לגבות שוב זיכוי שהוענק ותשלום ששולם.
התעוררותה של העירייה בחודש יולי 2002, כשנה וחצי לאחר מכן, אינה ברורה.
התובע כבר פינה את הנכס המדובר.
התשלומים שנדרשו על ידי העירייה עבור הנכס המדובר, שולמו על ידי התובע במלואם.
העירייה זנחה למשך שנה וחצי, דרישות לא מבוססות שהעלתה לקבל תשלומים נוספים.
אי לזאת, יש לקבוע כי החוב שלגבייתו הופעל העיקול, לא היה חוב אמיתי.
ביום 10.1.02 פירסם שר האוצר אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) (תיקון), התשס"ב – 2002. לפי חיקוק זה נקבע כי:
"... לגבי חובות לרשות המקומית, לא תומצא לאדם, לגבי הסכום השנוי במחלוקת, דרישה לפי סעיף 4 לפקודה ולא יינקטו פעולות לפי הפקודה כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערר, ערעור, לפי הענין (להלן - הליכי ערעור), ואם הגיש אדם הליכי ערעור או תובענה אחרת - כל עוד לא ניתן פסק דין סופי או החלטה סופית, שאינה ניתנת לערעור עוד; הוראות סעיף זה לא יחולו על הליכי גביה לפי הפקודה שהחלו בהם לפני תחילת תוקפה של אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) (הוראת שעה) (תיקון), התשס"ב - 2002."
החיקוק הראשי הינו פקודת העיריות (נוסח חדש) .
בפרק ו' שם נדון נושא תשלום הארנונה, וקנסות בשל אי תשלום.
על פי סעיף 300 שם : "החייב בתשלום ארנונה ישלם אותה במועדה".
על פי סעיף 306 שם: "אם סכום המגיע לחשבון ארנונה שהוטלה לפי הוראות הפקודה לא שולם, תוך חמישה עשר יום מיום שחל פרעונו, תומצא לחייב בתשלומו הודעה בכתב, בה יידרש לשלם את המגיע תוך חמישה עשר יום לאחר שהומצאה ההודעה".
ארנונה בפיגור ניתן לגבות על ידי תפיסת מטלטלי החייב ומכירתם לפי סעיף 309 שם.
סעיף 315 שם, מחיל את תקנות המסים (גבייה) על ההליכים לגביית ארנונה.
סעיף 317 שם, מאפשר לעירייה לנקוט בהליכים לגביית חוב הארנונה כחוב אזרחי.
הנתבעת כאן, לא שלחה דרישות ארנונה במועד.
ביטלה זיכויים שנתנה, ללא הסבר ממצה.
המתינה שנה וחצי עד שהחלה לנקוט בהליכים לגביית חוב מלאכותי, שנוצר על דרך של ביטול זיכוי שניתן בעבר.
בנסיבות רגילות, היה מקום לשאול מפני מה לא פעל התובע בדרך של הגשת השגה על הארנונה שנקבעה לו, והסתפק בתכתובות עם הנתבעת.
ברם, כפי שפורט לעיל, ברי, כי הנסיבות כאן אינן חיוב ארנונה רגיל, אלא סיטואציה שנוצרה לאחר שהנתבעת עצמה קיבלה את טענות התובע ושלחה לו הודעת זיכוי, ושובר תשלום שאמור היה למצות ולסיים את החוב בגין הנכס הנ"ל.
לאחר שהתובע שילם את אותו שובר, הוא היה זכאי להניח, כי בכך הוסדר כל החוב בגין הנכס הנ"ל.
הנחה שמצאה לה תימוכין, במכתב התשובה של העירייה לטענותיו, ובה הודיעה לו כי שוב אינו מחזיק בנכס.
הנחה שמצאה לה תימוכין גם, בכך שהעירייה החרישה שנתיים, בטרם התעוררה לשלוח אליו מעקל.
בספרו של המלומד ה. רוסטוביץ "ארנונה עירונית" ספר ראשון הוצאת אוריאן התשס"א-2001, מוסברים דרכי השבת ארנונה שנגבתה ביתר, עקב טעות במדידת הנכס.
נאמר כי הדרך הראויה היא פניה למנהל הארנונה.
ראה ההפניה לע.א. 251/90, עיריית ירושלים נ' טיטלבאום, פ"מ תשנ"א חלק שני, עמ' 427, שם בעמוד 119.
ברם, בהמשך שם בעמוד 120 נאמר: "ברע"א 7669/96 ובבר"ע 2824/91 נפסק, כי במקרה שהטעות נובעת מרשלנות העירייה ניתן לתבוע השבה בעילה נזיקית, ובאותו מקרה – בשל רשלנות. נקבע, כי אם העירייה גבתה ארנונה ביתר, מוטב שתחזיר את מה שגבתה אף ללא התדיינות".
בהודעת הזיכוי שהנפיקה הנתבעת לתובע, הזיכוי אשר גולם בדרישת הארנונה לחודשי נובמבר-דצמבר 2000, יש משום מילוי חובתה של העירייה להחזיר לה את גביית היתר.
הנתבעת אינה יכולה לחזור בה מכך.
לכן, התובע לא היה חייב איפוא להגיש השגה על דרישת הארנונה.
הרי לא היתה דרישת ארנונה.
להיפך, היתה הודעת זיכוי, והסכמה משתמעת של העירייה לטענות התובע כנגד הניסיון לבטל את אותו זיכוי.
לסיכום פרק זה אני קובעת, כי החוב הנטען כאן, לא היה חוב ממשי, אלא חוב מלאכותי.
במישור זה מתקבלות טענות התובע.
הליכי הגבייה:
לאחר שקבעתי, כי החוב נשוא התביעה לא היה חוב אמיתי, יש לבחון את השאלה האם ההליכים לגבייתו ננקטו כדין.
כפי שראינו העירייה שלחה דרישת חוב ראשונה בנובמבר 2000.
לאחר קבלת מכתב התובע, היא השיבה לו, כי רישום שמו כמחזיק בנכס נמחק מיום 1.1.01.
מאז נדמה העירייה בדרישותיה לגבי נכס זה וחידשה את הדרישה במכתב מיום 21.8.02.
זוהי דרישה לגבי הסכום המקורי של 854.90 ₪ כשהיא משוערכת ליום הדרישה.
התובע שלח מכתב תשובה ביום 29.8.02. התובע לא נענה אלא בהופעת המעקל מר בן שמואל גדי, נציג של חברה פרטית במשרדו, ביום 20.11.02, כשלושה חודשים לאחר מכן.
ככלל, נקיטת הליכי גבייה, בדרך של עיקול מטלטלין, לאחר משלוח התראה בכתב, היא לגיטימית.
שיטה זו מוכרת בפקודת המיסים גבייה ובדרכים הידועות לגביית חוב ארנונה.
המנגנון הזה נקבע, כדי לאפשר יכולת אכיפתית, במקרה של חוב קיים.
לחוב ארנונה ישנו מעמד של חוב פסוק. אי לזאת, יש זכות חוקית לעירייה, לוותר על שלב הפנייה לבית המשפט ולעבור ישר לשלב של עיקול.
הפרוצדורה של גביית חוב הארנונה, על ידי עיקול מטלטלין היא פרוצדורה אפשרית.
אינני מקבלת את העמדה שהביע התובע, כי עדיף לפנות לדרכים אחרות כגון עיקול חשבון בנק או עיקול רכב ברישום.
שיתוקו של חשבון בנק בשל חוב של כמה מאות או כמה אלפי שקלים עשוי להיות בעייתי, הוא הדין באשר לעיקול רכב.
לעומת זאת, עיקול מקרקעין הנעשה בצורה מבוקרת, כאשר מוצאים מטלטלין ביחס סביר לגובה החיוב, מהווה דרך ראויה ביותר.
הליכי העיקול, הם הליכים מתאימים, וכאשר הם ננקטים לאחר משלוח אזהרה מתאימה, אין למצוא בהם פסול.
זאת במישור הכללי.
במישור הספציפי, במקרה דנן, אני קובעת כי הנתבעת לא היתה צריכה להחפז.
מבין מכלול האפשרויות פתוחות בפניה לנקוט הליכי גבייה, לא היה עליה לבחור דווקא בדרך של עיקול.
הגישה הדרקונית, של ביצוע עיקול בעין מיד לאחר משלוח דרישה, היא אומנם חוקית ולגיטימית, אך אין לאחוז בה בכל מקרה ומקרה.
על הרשות העירונית להפעיל את שיקול דעתה בסבירות.
לא בכל פעם יש למהר ולשלוח מעקל אל בית הנישום.
בבג"צ 346/89, מ.ל.ר.נ. אלקטרוניקה בע"מ נ' מנהל המכס והבלו ואח', פ"ד מ"א(1) 225, 233:
".... לא יתכן שהמחוקק התכוון ככלל להפעיל את הליכי הגבייה החמורים שבפקודה על חוב, שהוטל על פי דרישה בלבד, בלי שניתנה לחייב הזדמנות לבחון את שומתו ולהשיג ולערער עליה, ובלי שמחלוקת בגינו הוכרעה כדין והמס הפך למס שנישום כהלכה".
נקיטת הליכי עיקול עצמאיים, ללא מסננת שיפוטית, היא בעייתית.
על הזהירות בה יש לנהוג בהליכי עיקול, עמד בית המשפט העליון בתיק רעא 95 / 1565 סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ נד (5) 638:
"בגדריה של עוולת הרשלנות קיומה של חובת זהירות - ברמה המושגית וברמה הקונקרטית - נבחן כידוע על-פי מבחן הצפיות. גדרה של חובת הצפיות ייקבע על-פי אפשרות הצפייה בפועל. אין לפקפק כי האפשרות, שמתן צו עיקול או האופן שבו הוא יבוצע יגרמו נזק לנתבע, מצויה בתחום הצפיות. המסקנה הנלמדת מכך היא שקיימת חובת זהירות מושגית שהיקפה זהה להיקף הצפיות הפיזית (649ה - ו, 656ה - ו).".
כלומר, על המעקל לנהוג זהירות שכן הצפיות היא כי צו עיקול זמני עלול להסב לנפגע נזק רב, לפעמים בלתי ניתן לתיקון.
צו כזה יכול לפגוע בשמו הטוב של הנעקל ולשתק את פעילותו העיסקית כלכלית.
דברים אלו נאמרו לגבי צו עיקול זמני, ברישום בלבד.
קל וחומר שזהירות זו, היא מוגברת כאשר מדובר בעיקול בעין לפי פקודת המסים (גבייה), ובלי שתהליך יצירת החוב הפסוק והעיקול, עברו תחת עינו הצופיה של בית המשפט.
הנתבעת היתה אמורה איפוא לנהוג זהירות מוגברת ולא עשתה כן.
הצפיות שהנתבעת היתה אמורה להפעיל והזהירות בה היה עליה לפעול, מוגברת שבעתיים בנסיבות המקרה שבפני.
במקרה דנן, מדובר בחוב בעייתי על פניו; חוב שהעירייה ביטלה אותו בכתב פעם אחת וחזרה בה לאחר מכן; חוב שהעירייה נמנעה מלקבול עליו שנתיים; חוב שהעירייה יצרה באופן מלאכותי לאחר שזיכתה בגינו פעם אחת; חוב שהנישום, פרקליט במקצועו, התריע לגביו בכתב יותר מפעם אחת כי אינו מכיר בו;
במקרה זה דווקא, היה על העירייה להיזהר ולהביא את המחלוקת לפיתחו של בית המשפט, על דרך של הגשת תביעה בסד"מ.
העירייה היתה אמורה להפעיל שיקול דעת, ולא לשלוח מעקל לגביית חוב מוטל בספק אשר כזה.
בבג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר אגף המכס ומים ואח', פד"י נ"ב 1, עמוד 289, נלמד כי רשות מנהלית חבה חובת הגינות מוגברת תוך דגש על השוויון שיש לחתור אליו, בין הרשות לבין הפרט.
הנתבעת בענייננו היתה אמורה לפעול איפוא בהגינות מוגברת, ולא להחפז במשלוח מעקלים למשרדו של עורך הדין אוחיון, ללא בירור טענותיו בצורה יסודית.
לסיכום פרק זה אני קובעת, כי במקרה דנן לא ננקטו הליכי גבייה בסבירות הראויה.
נזקי התובע:
לאחר שקבענו, כי החוב – לאו חוב הוא והליכי הגבייה - לא ראויים היו, נפתח הפתח לבחון את טענות התובע בדבר נזקים.
התובע דורש פיצוי בגין נזקי לשון הרע, הלבנת פנים ונזקים לא ממוניים אחרים, עוגמת נפש וכל כיוצא בזה.
התובע טוען, כי צו ההרשאה, הממוען אל שמונה אנשים, מציג אותו כחייב המפגר בתשלומיו, עד כדי כך שניתן לתפוס את מטלטליו ולמוכרם.
לגירסתו, צו הרשאה זה פוגע בו פגיעה חמורה, שכן הוא מציג לגביו מצג שווא, העולה כדי לשון הרע.
הפגיעה חמורה שבעתיים נוכח מקצועו, עריכת דין, ונוכח העובדה שהוא מפנה אל אנשים שעוסקים בגביית חובות בהוצאה לפועל.
אי לזאת הוא רואה בכך משום הפרת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 סעיף 1(1):
"לשון הרע מהי
1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיניי הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז, או ללעג מצידם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) ....".
התובע סבור, כי לפי ס"ק 1-3 שם, עיוולה כלפיו הנתבעת.
הנתבעת מצידה, טוענת, כי דרישת הפיצוי מופרזת, מוגזמת ואינה עומדת ביחס סביר לפעולה שביצעה. היא לא גרמה להלבנת פניו של התובע ברבים, שכן הנושא הוסדר מיידית מול המעקל ולא יצר תהודה חיצונית.
הצער, העלבון ועוגמת הנפש שהתובע הצהיר כי חש הן תחושות סובייקטיביות שלטענת הנתבעת אין להכיר בהן כמצדיקות פיצוי.
התובע נפגע, כתוצאה מהגדרתו כחייב המשתמט מתשלום חובות.
לדידו, הדבר חמור שבעתיים בהיותו עורך דין. הצגתו כחייב , עשויה לפגוע בשמו הטוב מול גורמי אכיפה עימם הוא בא במגע במסגרת מקצועו.
בספרו של המלומד אורי שנהר "דיני לשון הרע" נבו הוצאה לאור, תשנ"ז-1997, ישנו ניתוח של סוגיית לשון הרע והפיצויים אשר נפסקים בגין עוולה זו.
החבות האזרחית על פי חוק איסור לשון הרע אינה מותנית בכך שלתובע נגרם נזק בעין, ראה גם בחיבורם של י. אנגלרד, א. ברק ומ. חשין "דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית", מהדורה שנייה, בעריכת ג. טדסקי, תשל"ז-1977, שם בעמוד 176.
התובע יהא זכאי לפיצוי על נזקיו רק אם יהיה קשר סיבתי בין הפרסום לבין הנזק שבגינו אמור להינתן הפרסום, מסקנה זו משתמעת מתחולת הוראות סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין על העוולה של פרסום לשון הרע.
יש לבחון את טענות התובע לפגיעה בשמו הטוב.
שמו הטוב של אדם הוא בגדר אינטרס בעל היבט אישי ורכושי גם יחד.
כפי שנאמר בספר קוהלת: "טוב שם משמן טוב".
החזקה היא כי לכל אדם יש שם טוב. חזקה זו עומדת לזכות התובע כאן ולא נסתרה בטענות הנתבעת. התובע כאן הינו עורך דין, ובסיטואציה של עורך דין מול גובים ומוציאים לפועל, שמו הטוב עשוי להיפגע באופן מיוחד.
בספרו של המלומד שנהר שם: "נפגע בעל מעמד ציבורי מיוחד, הנובע ממקצועו, מעיסוקו, מתאריו, ממעשיו בעבר או מהמוניטין שצבר, רשאי להסתמך על אותו מעמד בתביעתו לקבלת פיצוי כספי גדול במיוחד", עמוד 378.
בעמוד 380 שם, מוסבר כי לצורך פסיקת הפיצויים, על בית המשפט לקבוע מה ארע לשמו הטוב של התובע בעקבות עשיית הפרסום.
בית המשפט מברר זאת בשני עניינים והם: "חומרת פגיעתו המסתברת של הפרסום והיקף תפוצתו של הפרסום".
אני סבורה, כי היותו של התובע עורך דין, אשר מוכתם כחייב שאינו עומד בתשלום חובותיו עד כדי צורך לנקוט הליכי עיקול מטלטלין נגדו, מהווה עוולת לשון הרע.
אומנם, העוולה לא גרמה נזק חמור בין השאר משום שהתובע השכיל לעצור את התפשטות השמועה, על ידי ביצוע תשלום מיידי של הסכום הנדרש ממנו, "תחת מחאה".
אך העובדה שמסמך הנושא את שמו של התובע כחייב מסים הופץ בין גורמים שונים העוסקים בגביית חובות מהווה פגיעה בשמו הטוב.
גם משלוח מעקלים לכתובת משרדו של התובע, כדי שיוציאו מטלטלין מהווה פגיעה בשמו הטוב.
במיוחד, הואיל והנתבעת שולחת המעקלים, היתה אמורה לצפות אפשרות שהמעקלים יגיעו למשרד בשעה שיהיה הומה לקוחות, או תתקיים בו ישיבה עם פרקליטים עמיתים. על כל אי הנוחות שהיתה עשויה להשתמע מזה.
יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"א 87 / 802 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי מה (2) 489, עמוד 494:
"המדובר בעורך-דין ואיש ציבור, ואדם שכזה, שעיקר חיותו וקיומו יונקים מהיות שמו נקי ללא רבב, פגיעתה של לשון הרע המופצת נגדו ומכתימה את שמו הטוב רבה היא מפגיעה העלולה להיות לאדם אחר כתוצאה מלשון הרע הנאמרת כלפיו ומתפרסמת".
כן השווה ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל וערעור שכנגד, פד"י כ"ז 2, עמוד 225.
על חשיבות שמו הטוב של אדם חיווה דעתו בית המשפט לא פעם אחת.
כבוד השופטת יהודית צור קבעה בת.א. (מחוזי י-ם) 571/94, ענבר סהר נ' מעריב, הוצאת מודיעין תק-מח 96(1), 736:
"כאשר מדובר באדם שהינו עו"ד, הרי שפגיעה בשמו הטוב היא למעשה פגיעה בפרנסתו, שכן המוניטין והשם הטוב הם חלק בלתי נפרד ממקצוע עריכת הדין...
פגיעה בשם הטוב אינה ענין של מה בכך. כבר נאמר כי "שמו הטוב של האדם הוא מנכסיו העיקריים. שם טוב שקול כנגד כספים או רכוש, כדברי הפתגם 'טוב שם משמן טוב' ".
הגדרתו של התובע, עורך-דין במקצועו, כמי שמפגר בתשלום חובותיו עד כדי עיקול פיזי של נכסיו, וזאת ללא צידוק, מהווה פגיעה בשמו הטוב.
אני קובעת כי, נקיטת הליכי העיקול נגד התובע, בלי בירור מעמיק של טענותיו ובלי פנייה למסננת של תביעה משפטית שם ייבדקו הטענות על פי פסק דין, מהווה משום פגיעה העולה כדי עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.
אומנם, דבר הטלת העיקולים לא פשט אל מחוץ למעגל המצומצם, אולם שמו הטוב של התובע נפגע כלפיי כל אותם גורמים שידעו אודות העיקולים במשרדו, או היו עשויים לדעת.
פעולת הנתבעת בהטלת העיקול מצדיקה איפוא פיצוי התובע בגין עוולת לשון הרע.
עוד אני מקבלת את עמדת התובע, כי פעולת הטלת העיקול פעלה נזקים שאינם המוניים כגון עוגמת נפש, הלבנת פנים, צער וכו'.
מסתבר כי התובע ניהל התכתבות ענפה עם הנתבעת כדי לתקן טעויות ארנונה.
התובע קיבל בסוף שנת 2000 אסמכתא כתובה ממנה ניתן להבין, כי הנושא הסתיים והוסדר.
בנסיבות אלה, העובדה שהתובע זכה לביקור מפתיע של מעקלים במשרדו, אכן גורמת עוגמת נפש רבה.
על הצער שנגרם לתובע ניתן להסיק כתוצאה מהניסוח החריף של המחאה אותה רשם על גב שיק שמסר למעקלים.
התובע כתב בין היתר: "אני נותן שיק תחת מחאה ואם יעזו לפרוע אותו אראה בכך גניבה".
ניסוח אשר כזה, מלמד על סערת הנפש שהתובע היה שרוי בה, בעת שמסר את השיק.
לסיכום פרק זה, אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי מהנתבעת, בגין לשון הרע ונזקי צער ועגמת נפש.
גובה הפיצוי:
לאחר שקבעתי, כי התובע זכאי לפיצויים בשל עוולת לשון הרע שבוצעה כלפיו, ובשל עוגמת הנפש והצער שנגרמו לו, יש לבחון את גובה הפיצוי.
אני קובעת, כי מאחר והתובע שילם את הסכום למרות שלא היה חייב, הוא יהיה זכאי לקבל את סכום השיק שנגבה ממנו, בצירוף ריבית והצמדה ממועד תשלומו.
האם זכאי התובע, לפיצוי נוסף של 50,000 ₪ בגין נזקים שאינם ממוניים, ועוולת לשון הרע?
אשר לעוולת לשון הרע:
התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק בעין כתוצאה מהפרסום.
מטרה מרכזית בפסיקת פיצויים היא לרוב הטבת נזקי התובע.
עוולה של לשון הרע מתגבשת במעשה הפרסום.
אולם, לצורך הערכת הפיצוי, יש לבחון לא רק את הפרסום ונזקיו הישירים אלא גם את דרך התנהגות הצדדים לאחר מכן.
הפיצויים שנפסקים בגין לשון הרע, אמורים גם להוות אמצעי להענשת מפרסמי לשון הרע, לחינוך הציבור והרתעתו מפגיעה בשמו הטוב של אדם.
ראה בספרו של המלומד שנהר, שם בעמוד 370.
ברעא 00 / 4740 לימור אמר נ' אורנה יוסף נה (5) 510, ניתח כבוד הנשיא, השופט ברק, את סוגיית הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע :
"הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן את הנזק לשמו הטוב; למרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם - לא פחות ולא יותר. רק כך יהא ניתן - בגדרי הפיצוי התרופתי - לקיים את האיזון (האופקי) הראוי בין חופש הביטוי מזה לבין השם הטוב והפרטיות מזה. ודוק, פיצוי סמלי יכול לבוא כמכשיר להצהרה על ביצוע העוולה, אך לא כביטוי לפיצוי תרופתי (524ז - 525א).
בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים (525ג - ד). "
סבורני, כי יש מקום לפיצוי התובע, גם ללא הוכחת נזק.
ראה ע"א 89 / 259 הוצאת מודיעין בע"מ נ' גדעון ספירו מו (3) 48, עמוד 57:
"אחת ממטרות הפיצוי במשפטי לשון הרע הינה לחנך את הקהל ולהחדיר לתודעתו, כי שמו הטוב של אדם אינו הפקר. בפסיקת פיצויים יש משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד."
בטרם ישלח גוף ציבורי, מעקלים ליטול מטלטלין ממשרדו של עורך דין, עליו לבחון היטב את טענותיו של אותו עורך דין בדבר העדר קיומו של חוב.
עליו לבחון את האפשרות כי עצם ביצוע העיקול עלול לבזות את עורך הדין בעיני לקוחותיו ובאי משרדו.
על ביצוע עוולה מעין זו יש לפצות, אפילו אם בפועל לא נגרם נזק משמעותי בעין.
כמו כן, יש לזכות את התובע בפיצוי על נזקי עוגמת הנפש והצער שנגרמו לו.
על סוג זה של פיצוי, עמד כבוד השופט ברק בע"א 83 / 243 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון לט (1) 113, עמוד 141:
"כשלעצמי, איני רואה כל יסוד רציונאלי להבחין בין נזק לא-רכושי, הכרוך בנזק רכושי, לבין נזק לא-רכושי, העומד בפני עצמו. מדוע אקבל פיצוי על פחד שפחדתי, אם הדבר הביא לכאב בבטני, ולא אקבל פיצוי על פחד שפחדתי, אם בטני לא כאבה ? מהו היסוד הראציונאלי להבחנה זו ? אכן, עוולת הרשלנות צריכה להגן באופן שווה הן על האינטרס של הניזוק בגופו ובכספו והן על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו. אין לראות בנזק הלא-רכושי כדבר "פאראזיטי", הנסבל רק אם הוא טפל לנזק רכושי. יש להכיר בו כנזק בר-פיצוי, העומד ברשות עצמו. כבודו של אדם, שמו הטוב, נוחותו ושלמות נפשו חשובים לחיי חברה תקינים וצריכים לקבל הגנה ראויה כמו כל אינטרס רכושי. כוסו וכיסו של אדם אינם חשובים יותר מכעסו."
השווה לדברי הנשיא ברק בע"א 1081/00, אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, לא פורסם, פדאור 05(1) 85, ניתן ביום 17.1.05 בהסכמת כבוד השופטים מצא וטירקל.
מכאן, נעבור לבחון את שיעור הפיצוי המבוקש על ידי התובע.
התובע מבקש לקבוע פיצוי של 50,000 ₪.
דומני, כי סכום זה גבוה מידי. אומנם בוצעה עוולה אך לא הוכח נזק בעין.
בהתחשב בתקדימים, ובנורמות המקובלות בפסיקה, אני מעמידה את שיעור הפיצוי בו יש לזכות את התובע בגין רכיב זה של עוולת לשון הרע, וכן עוגמת נפש וצער, על סכום כולל של 25,000 ₪.
סיכומו של עניין, על הנתבעת להשיב לתובע את הסכום שנגבה ממנו בהליכי העיקול.
אני מוצאת כי סכום זה נגבה ללא צידוק.
בנוסף, על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקים שאינם ממוניים ובגין לשון הרע המשתמע מעצם ביצוע העיקול הבלתי מוצדק, בסכום כולל של 25,000 ₪.
סיכום:
מן המקובץ לעיל, אני מקבלת את התביעה.
אני קובעת, כי לא היה קיים חוב אמיתי של התובע כלפיי הנתבעת.
ההליכים למימושו של אותו חוב, הליכי עיקול מטלטלין בעין לא היו מוצדקים.
נקיטת אותם הליכים מהווה פגיעה בתובע, עוולת לשון הרע כלפיו וגרימת נזק שאינם ממוני.
אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובע כדלקמן:
השבת סכום הגבייה הבלתי מוצדק, בשיעור של 1,209 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית ממועד הגשת התביעה המתוקנת, 8.6.03 ועד לתשלום המלא בפועל.
פיצוי בגין לשון הרע ונזקים שאינם ממונים בשיעור של 25,000 ₪ צמוד למדד ונושא ריבית מהיום.
אגרת משפט (א) כערכה ביום תשלומה.
שכר טירחת עורך דין בסך של 3,000 ₪ בצרוף מע"מ הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
פסיקתא תוגש לחתימה.
ניתן היום ח' בחשון, תשס"ו (10 בנובמבר 2005) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.
נועה גרוסמן
אודות ARNONA
גרסת הדפסה
