לדבריו, הוא עזב את הדירה, בהסכמת ובידיעת פלד, ביום 20/9/98.

העירייה נקטה נגדו בהליכים לגביית חוב ארנונה בגין תקופה שלאחר מועד העזיבה הנטען. לדברי התובע, נודע לו לראשונה על כך בחודש אוגוסט 2003, עם קבלת דו"ח על עיקול מטלטלין, שהעירייה הוציאה כנגדו.

דרישתו בעירייה לביטול ההליכים הננקטים כנגדו, בטענה, כי לא החזיק בדירה במועד, אליו מתייחס החוב, נדחתה על ידה בטענה, כי מוטל היה עליו להודיע על הפסקת ההחזקה, קרי: הפסקת השכירות, ומשלא עשה כן, הוא בעל החוב הנכון.

2. בהמרצת הפתיחה, עותר התובע למתן צווים הצהרתיים, לפיהם הוא איננו חייב בתשלום הארנונה, למן עזיבתו את הדירה, וכי חובו זה מוטל על פלד. כן מתבקש בית המשפט להורות לעירייה לבטל את כל ההליכים שננקטו ושננקטים כנגדו לגביית החוב הנדון.

3. בבקשה זו עותרת העירייה לדחיית התביעה כנגדה על הסף בשל חוסר סמכות ענינית. לדבריה, הסמכות לדון בשאלה הנדונה נתונה למנהל הארנונה, וזאת בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן – חוק הערר), לפיו הוסמך מנהל הארנונה לפסוק גם בערר על קביעת ארנונה, שענינו טעות ברישום המחזיק בנכס (סעיף 3(א)(3)).

על החלטת מנהל הארנונה בהשגה ניתן לערור לפני ועדת הערר, ועל החלטת ועדת הערר ניתן לערער לפני בית המשפט לענינים מינהליים (סעיף 6).

המבקשת איננה מתעלמת מהוראת סעיף 3(ג), לפיה מי שחויב בתשלום ארנונה ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענת "איני מחזיק", רשאי עדיין "ברשות בית המשפט" להעלות אותה טענה "בכל הליך משפטי", אך היא מפנה לפסיקה הרחבה, שפירשה סמכות זו בצמצום וייחדה אותה למקרים נדירים בלבד.

4. ההלכה המנחה נפסקה ב-ע"א 4952/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773.

בית המשפט העליון סקר שם את הפסיקה הקודמת, בחר והפנה לסעיפים האמורים בחוק הערר, כולל ההוראה המיוחדת שבסעיף 3(ג) הנזכר, וסיכם את דבריו, כך (עמ' 779-780):

"נמצא כי משנת 1994 ואילך דרך הגנתו של מי שחויב בתשלום ארנונה אינה נחסמת לחלוטין בשל כך שלא הגיש השגה, מי שחויב בתשלום ארנונה ולא השיג תוך המועד הקבוע, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה שהיה ניתן להעלותה בהשגה. פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול דעתו של בית המשפט. כאשר מועלית בפניו טענה המנויה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול אם להתיר את העלאתה. נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור ענייינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות."

כל הפסיקה האחרת של ערכאות השיפוט השונות, ובכללה פסקי הדין שאוזכרו על ידי הצדדים, הלכה בעקבות אותה הלכה ויישמה אותה, לכאן ולכאן.

5. טוען התובע, כי ההלכה האמורה מתייחסת לטענות האחרות, שניתן להעלות כנגד החייב בתשלום ארנונה, אלה המפורטות בסעיפים 3(א)(1), (2) ו-(4) לחוק הערר, בעוד שלגבי טענת "איני מחזיק" שבסעיף 3(א)(3) נקבעה ההוראה המיוחדת שבסעיף 3(ג) הנזכר לעיל.

ואכן, אם נאמר, כי הלכת ט.ט. טכנולוגיה חלה על כל הטענות הכלולות בסעיף 3(א) לחוק הערר, ניתן לתמוה מה, אם כן, משמעותו של סעיף 3(ג), שהרי גם לגבי הטענות האחרות, נתונה לבית המשפט שיקול דעת לדון בהן, אם במסגרתן מועלים "נושאים עקרוניים ובעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית"?

אולם, על אף תמיהה זו, לא יכול להיות כל ספק מקריאת פסק הדין, כי הלכת ט.ט. טכנולוגיה אכן חלה גם על טענת "איני מחזיק", וגם לגביה "דרך המלך" היא דרך הבירור המינהלי, ורק בהתקיים הנסיבות המיוחדות טענה זו תידון בערכאה השיפוטית "הרגילה".

כאמור, ההלכה האמורה נקבעה בפסק הדין, לאחר סקירת החקיקה בנדון, כולל סקירת סעיף 3(ג) המדובר.

כך גם עולה במפורש מהסעיף האופרטיבי הדוחה את הערעור בנקודה זו (עמ' 780):

"גם בערעור זה חזרה חברת ט.ט. על הטענה, כי החזיקה רק במקצת הנכסים, וכי בחלק מהנכסים לא היו לה בעבר זכויות, וכן על הטענות כנגד מפת המדידה שעליה התבססה העירייה. מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי, כי אין להזקק לטענות אלה בערכאות השיפוטיות הרגילות".

6. נמצא, כי השאלה, שיש לשאול היא: האם במקרה דנן, עלה נושא עקרוני בעל חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, מעבר לענינו הפרטני, האישי של התובע, המצדיק את הפעלת שיקול דעת בית המשפט, באופן שטענות התובע כנגד חיובו בארנונה ידונו בפניו?

סבורני, שבמקרה דנן, עולים שני נושאים, המחייבים בירור בבית המשפט, כיוון שעשויה להיות להם השלכה כללית לרבים נוספים במצב דומה לזה של התובע.

7. הנושא הראשון המחייב בירור, כאמור, הוא ענין הודעת התשלום.

הרציו העומד מאחורי הקביעה, כי הפורום הנאות לדון בטענות מסוג זה הוא הפורום המנהלי, מניח כי ניתנה למי שחויב בתשלום ארנונה ההזדמנות להשיג השגה, ערר וכו' בהתאם לחוק הערר. הזדמנות זו יכולה להינתן לו מקבלת הודעת התשלום, וממועד זה מתחיל מרוץ הזמן לבירור המינהלי (סעיף 3(א)).

ומהו הדין אם אותו "חייב" לא קיבל את הודעת התשלום? האם גם אז ננעל בפניו את שערי בית המשפט, למרות שלא ניתנה לו הזדמנות מתאימה לבירור החיוב בהליך המינהלי?

8. במקרה דנן, טוען התובע (סעיף 8), כי במשך חמש שנים, מאז עזיבתו את הדירה, הוא לא קיבל כל הודעה או דרישה לשלם את החוב, וכי נודע לו לראשונה על טענת החוב כלפיו רק מקבלת דו"ח העיקול בתיבת הדואר של מקום מגוריו ביום 14/8/03.

העירייה, מצידה, איננה מפנה, בבקשתה זו, לכל הודעת תשלום, שנשלחה לתובע, וטענתה היחידה בנדון היא, כי היה על התובע להגיש השגה, לכל הפחות, מהמועד שנודע לו, לדבריו, על קיום החוב, בחודש אוגוסט 2003.

אינני סבור שהעירייה צודקת בטענתה זו.

9. מהי "הודעת התשלום" הנזכרת בסעיף 3 לחוק הערר? דומני, כי שאלה זו לא הובהרה לגמרי בפסיקה. המלומד הנריק רוסטוביץ, בספרו ארנונה עירונית (להלן – רוסטוביץ) (סעיף 905), סבור, כי זו איננה "ההודעה בכתב" על דרישת התשלום, הנזכרת בסעיף 306 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן – הפקודה) (והשוו: עת"מ (באר שבע) 282/01 יהלומית פרץ עבודות בנין ופיתוח בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית אשדוד, סעיף 5 לפסק הדין).

גם אם ניתן לחלוק על מסקנה זו, הרי, שאין ספק, כי הודעת התשלום הנדרשת על פי חוק הערר צריכה לפרט בתוכה "את הזכויות והמועדים להשגה ולערר האמורים בחוק זה". לא נטען על ידי העירייה, כי הומצאה לתובע הודעת תשלום כאמור, ובוודאי שזו לא הוצגה.

מתוך רוסטוביץ (עמ' 458):

"הודעת התשלום, הנזכרת בסעיף 7א לחוק הערר, מטילה על הרשות המקומית חובה סטטוטורית וראשיתה, בשנת הכספים 1994. הודעת תשלום אשר אינה כוללת את הזכויות והמועדים להשגה ולערר, אינה הודעת תשלום כמשמעה בחוק הערר, ומנין תשעים הימים להגשת ההשגה אינו חל עליה".

ובפסק דין יהלומית פרץ הנ"ל נכתב (סעיף 3 לפסק הדין):

"התשובה היא, שרצון המחוקק היה, כי בכל הודעת תשלום, תפרט הרשות המקומית את הזכות להגיש השגה והמועד להגשת השגה. תכלית החקיקה של סעיף 7 א', שהוסף באופן מיוחד בשנת תשנ"ד, היה להודיע בצורה ברורה לכל נישום, שאין הוא חייב להשלים עם גזרת הודעת התשלום, אלא אם הוא סבור שהודעת התשלום מקפחת אותו, או פוגעת בזכויותיו, זכותו להגיש השגה תוך המועד של תשעים הימים. אין זו הודעה פורמלית,שניתן לוותר עליה, או להמעיט בחשיבותה, אלא זו הודעה מהותית, המודיעה לכל נישום את זכויותיו. רוב החייבים בתשלומי הארנונה הכללית, הם מחזיקי דירות ובתי עסק שאינם מצויים בנבכי חוקי מדינת ישראל ואין הם יודעים את זכויותיהם ואת המועדים להגשת ההשגה. דרישת המחוקק, כי בהודעת תשלום, יפורטו הזכויות והמועדים להגשת השגה היא דרישה מהותית.

כאשר, לא הודיעה הרשות לאזרח, את זכותו להגיש השגה והמועד לכך, לא רק שהרשות לא קיימה את דרישת החוק, אלא היא גם מנעה מהנישום, לממש את זכותו להגשת ערר".

10. נמצא, כי יש מקום לקיים דיון במקרה דנן בשאלה, האם הומצאה לתובע הודעת תשלום כדין? מהי הודעת תשלום כדין? ומה הנפקות הנגזרת מכך שלתובע לא ניתנה, אולי, ההזדמנות להגשת השגה, ערר וכו'?

11. קיים נושא נוסף, שראוי, לדעתי, לליבון בערכאה זו, הגם, שהצדדים לא התייחסו אליו במפורש.

ביסוד המחלוקת הענינית שבין הצדדים, עומדת השאלה: מהי התוצאה הנובעת מכך, שהתובע לא הודיע לעירייה על הפסקת האחזקה בבית?

אין חולק, כי החובה להודיע על הפסקת האחזקה מוטלת על המחזיק, וכל עוד הוא אינו מודיע על כך, רשאית הרשות המקומית להמשיך ולחייב את המחזיק בגין תשלום הארנונה (סעיף 325).

הרציונל העומד מאחורי חובה זו הוא, שאין להטיל על הרשות המקומית לחקור ולדרוש מידי יום מיהו המחזיק בכל אחד מהנכסים המרובים שבתחום שיפוטה, והאם חל שינוי כלשהו בזהות המחזיק הרשום בפנקסיה (רוסטוביץ, סעיף 503; ע"א (מחוזי ת"א) 1982/97 כהן נ' עיריית תל אביב יפו).

אולם, מהו הדין, כאשר, מלכתחילה, היה על הרשות לדעת, כי תקופת האחזקה בנכס על ידי מחזיק פלוני היא קצובה? האין לומר, כי במקרה כזה, יש לחזור לנקודת המוצא, שהיא החובה המוטלת על הרשות המקומית לברר את זהותו המדויקת של המחזיק בנכס (פסק דין ט.ט. טכנולוגיה הנ"ל, בעמ' 777)?

זוהי שאלה עקרונית ובעלת חשיבות ומשמעות לשוכרים רבים, המחויבים בתשלום ארנונה על פי חוזי שכירות המוצגים לרשות, והשאלה היא, האם תקופת החיוב בארנונה של השוכר צריכה להיקבע מלכתחילה בהתאם לתקופה הנקובה בחוזה השכירות?

12. במקרה דנן, רישום האחזקה על שם התובע בפנקסי העירייה נעשה על סמך חוזה שכירות שהוצג לה (סעיף 2 לבקשה זו).

הצדדים עצמם לא צירפו את חוזה השכירות.

מה היתה התקופה הנקובה בחוזה? האם העירייה היתה צריכה להפסיק ולחייב את התובע בתשלום הארנונה בהתאם לתום התקופה הנקובה בחוזה, או שהיתה צריכה להמתין להודעתו על הפסקת השכירות? זוהי שאלה, הראויה לבירור, ויש לה חשיבות עקרונית כאמור גם לאחרים רבים במצבו של התובע.

13. נוסף על כך, יש לזכור, כי אחת העתירות המבוקשות בהמרצת הפתיחה היא, להכריז על כך, שפלד הם בעלי החוב הנכונים, ומשום כך, הם צורפו כמשיבים בהמרצת הפתיחה.

חלק זה של העתירה, יש לו קיום עצמאי. לשון אחרת, תתכן אפשרות, שהצווים שהתבקשו כלפי העירייה יידחו ועדיין יינתן הצו שהתבקש כנגד פלד. אם כך, בוודאי ראוי וצריך להמשיך בבירור התביעה, לכל הפחות באשר ליחסים שבין התובע לפלד ובאשר לחלק זה של העתירה.

ועדיין, אין די בטעם זה, כשלעצמו, כדי לדחות את הבקשה הנדונה כאן, שהרי ניתן לדחות את התביעה כלפי העירייה ולמחוק את הצווים המבוקשים כלפיה.

אולם, טעם זה יכול להצטרף לשני הטעמים האמורים לעיל, ויחד איתם לגרום לדחיית הבקשה הנדונה כאן.

14. סילוק התביעה על הסף מוסדר בסעיפים 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). "לשתי התקנות מטרה אחת, והיא לעקור על הסף תובענה, אשר אפילו תתברר עד תומה, לא תוכל להביא לתובע את הסעד המבוקש" (י. זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית (להלן: "זוסמן"), עמ' 409).

הנחיה כללית, שיש לראות בה את המדיניות השיפוטית הרצויה היא, כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף "הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ודי בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא מבקש, כדי שהתביעה לא תמחק באיבה".

ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורת שביעית, עמ' 138;

ע"א 693/83, שמש נ' רשם המקרקעין, פ"ד מ(2) 668, 671;

ע"א 35,36/83, חסין נ' פלדמן, פ"ד לז (4) 721.

בהתאם לכך, ומהטעמים האמורים, אין לומר, כי התקיימו התנאים לדחיית התביעה על הסף.

15. התוצאה: הבקשה לדחיית התביעה על הסף, נדחית.

הוצאות הבקשה על פי התוצאות בסוף.

16. זו התוצאה, ומכאן להצעה: התביעה תמחק, התובע יהיה רשאי להגיש השגה בתוך זמן קצוב, ובמידת הצורך גם ערר וכו'.

בתוך תקופה זו יוקפאו כל הליכי הגביה וההוצל"פ. התובע יוכל לחזור אל פלד בתביעה כספית לתשלום כל חוב, שיחוייב בגינו, אם הליכי ההשגה, ערר וכו', יידחו והוא יחוייב בתשלום החוב.

ב"כ התובע והעירייה מתבקשים להודיע עמדתם בקשר להצעה זו בתוך 30 יום.

נקבע לתזכורת פנימית ליום 15/12/05.

ניתנה היום ח' בחשון, תשס"ו (10 בנובמבר 2005) בהעדר.