2. חוב הארנונה הנדון כאן (להלן – החוב) הינו בגין התקופה שבין יולי 2000 לפברואר 2001 (סעיף 7 לתשובת העירייה).

המבקש טוען, כי המחזיקה בנכס בתקופה הרלבנטית היתה המשיבה 2 (להלן – החברה), שבעבר הוא והמשיב 3 (להלן – ציוני) היו בעלי מניותיה, וכי החל מיום 1/8/99 חדל המבקש להחזיק במניות החברה ואלה הועברו, על פי הסכם, לציוני.

מוסיף המבקש וטוען, כי ידע לראשונה על החוב, רק ביום 3/11/04, לאחר שהעירייה נקטה נגדו בהליכי עיקול לגבייתו.

3. העירייה טענה טענת סף בנוגע לסמכותו הענינית של בית משפט זה לדון בעתירה.

לטענתה, הסמכות הענינית לדון בשאלה הנדונה נתונה למנהל הארנונה, וזאת בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 (להלן – חוק הערר), לפיו הוסמך מנהל הארנונה לפסוק גם בערר על קביעת ארנונה, שענינו טעות ברישום המחזיק בנכס, ועל החלטת מנהל הארנונה בערר ניתן לערער לבית המשפט לענינים מינהליים.

אמנם, סעיף 3 (ג) לחוק הערר מסמיך גם בית משפט "אזרחי" לפסוק בטענה, לפיה הנישום אינו מחזיק בנכס, אולם ההלכה המנחה, כפי שנספקה ב-ע"א ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, אבחנה לצורך השאלה הנדונה בין "נושאים עובדתיים וטכניים", שצריכים להיות נדונים בהליכי ההשגה המינהלית ובין "נושאים עקרוניים ובעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית" שיכולים להיות נדונים בערכאות השיפוטיות הרגילות.

4. ודאי, לדעתי, שהשאלה: מיהו שהחזיק בנכס בתקופה הנדונה, היא בראש ובראשונה שאלה עובדתית מובהקת, שהמקום המתאים לבירורה הוא בהליכי ההשגה המינהלית, ובוודאי שאין בשאלה זו חשיבות כללית, עקרונית או ציבורית, החורגת מענינו האישי של המבקש.

לפיכך, ואילו הייתי צריך להכריע עכשיו בבקשה נפרדת למחיקת התביעה על הסף מטעם זה, ככל הנראה הייתי נענה לה.

אלא, שבשלב זה הדיון בתובענה עצמה כבר הסתיים והצדדים סיכמו לגוף התובענה (אמנם, תוך שהעירייה שבה וטוענת כנגד סמכותו הענינית של בית המשפט).

כאשר לערכאה השיפוטית יש סמכות עקרונית לדון בשאלה שבפניו, גם אם בנסיבות מוגדרות ומסוימות, אין המדובר בחוסר סמכות ענינית, אלא בהפעלת שיקול הדעת. אמנם, שיקול דעת זה צריך להיות מופעל על פי הנחיות הפסיקה המחייבת (בעניננו: הלכת ט.ט. טכנולוגיה הנ"ל), אך מסגרת שיקול הדעת כוללת גם מצב, שבו נפרשו בפני בית המשפט מכלול העובדות ונטענו כל הטענות האפשריות. במקרה כזה, אין עוד מקום להקפיד על הפן הדיוני, ובית המשפט מוסמך להכריע בענין שהובא בפניו.

כך אנהג במקרה דנן, כאשר הצדדים כבר טענו את כל טענותיהם ופרשו את ראיותיהם.

5. בטרם אדון בגוף הענין, אתייחס לטענה מקדמית שהעלה המבקש, ועל פיה, העירייה היתה מנועה מלנקוט בהליכים לגביית החוב בטרם הגשת תביעה לבית המשפט וקבלת פסק דין.

תחילה אציין, כי על פי נספח ב' לתצהיר המשיבה, הליך העיקול ננקט בהתאם לפקודת המסים (גביה) (להלן – פקודת המסים).

פקודת המסים מאפשרת נקיטת הליכים לגבייתו של מס, בלא להיזקק להגשת תביעה וקבלת פסק דין (סעיף 4).

פקודת העיריות (נוסח חדש) החילה בסעיף 315 את ההוראות הרלבנטיות בפקודת המסים גם על הליכי גביית חוב ארנונה, אלא שמקצת התקנות שהוזכרו בו מתוך פקודת המסים כבר בוטלו, ועל קושי זה הצביע המלומד הנריק רוסטוביץ, בספרו "ארנונה עירונית" (להלן – רוסטוביץ) בסעיף 709.

בינתיים, נפסקה הלכה בע"א 2911/95 יוסף אברהם, עו"ד נ' עיריית ברמת גן ואח', פ"ד נג(1) 218, ובה נקבע כי הגדרת תשלומי חוב ארנונה כ"מס" לענין פקודת המסים מותנית באכרזה מתאימה של שר האוצר.

בעקבות כך, פרסם שר האוצר ביום 16/3/00 אכרזה, לפיה יחולו הוראות פקודת המסים על גביית ארונה ותשלומי החובה המגיעים לרשות המקומית על פי דין (אכרזת המסים (גביה) (ארנונה ותשלומי חובה לרשויות המקומיות) הוראת שעה (תיקון), התשס"ב-2002).

החוב הוא בגין התקופה שלאחר פרסום האכרזה.

כיוון שכך, רשאית היתה העירייה לנקוט בהליכים לגביית החוב, ללא הגשת תביעה לבית המשפט וקבלת פסק דין.

למרות מסקנתי זו, אני מוצא צורך להצטרף ל"הערות האזהרה" שהועלו בהזדמנויות אחדות שנדנו בפסיקה באשר לבעייתיות הכרוכה בנקיטת הליכי הגביה המינהליים (ראו למשל: הערותיו של כב' השופט א. גנון ב-ה"פ (שלום חיפה) 1062,1205/00 גולדשר ואח' נ' עיריית חיפה ואח', פורסם בפדאור).

אולם, לא ארחיב בענין זה, משום שהלכה למעשה, דנתי במסגרת הכרעה זו בטענת הגנתו של המבקש מפני תביעת החוב, כמפורט להלן.

6. לגוף הענין, סבורני שנפלה שגגה אצל המבקש.

עיקר טענותיו של המבקש מופנות לכך שהעירייה נקטה בהליכים כנגדו, בסברה כי היה בעל שליטה בחברה בתקופה הרלבנטית לחוב (פרק ד' לסיכומי המבקש).

אלא, שעל פי הראיות שהציגה העירייה (נספחי א' לתשובתה), המבקש לא נדרש לתשלום החוב כבעל שליטה בחברה, אלא כמחזיק ממש.

ואכן, על פי מסמכי העירייה, כפי שהוצגו (נספחי א'), המבקש והחברה רשומים יחד כמחזיקים של הנכס.

אם כן, אין מקום לדיון הנרחב שביקש המבקש לעשות על פי חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעד התקציב), התשנ"ג-1992, המתיחס לאופציה שניתנה לרשות מקומית לתבוע בעל שליטה בחברה על חוב של החברה.

החוב הנדון כאן, על פי העירייה ומסמכיה, הוא חובו האישי של המבקש, כשם שהוא חובה של החברה, בהיותם מחזיקים במשותף.

7. חזקה משותפת בנכס הינה מציאות אפשרית, ובמקרה כזה יכולה העירייה לתבוע את כל המחזיקים, ביחד ולחוד, על מלוא החוב (ראו: רוסטוביץ, סעיף 208).

הטענה, לפיה המבקש היה רשום בפנקסי העירייה כמחזיק, יחד עם החברה, הופיעה בתצהיר התשובה שהוגש מטעם העירייה, קודם לדיון שנערך. המבקש לא חלק על עובדה זו, לא ביקש ולא הגיש כל ראיה, שתסתור נתון זה, כאשר היתה לו ההזדמנות לעשות כן.

גם מתוך דברי ב"כ המבקש בפרוטוקול (מיום 10/3/05), לפיהם ב"כ החברה היה אמור להודיע לעירייה על הפסקת ההחזקה של המבקש, ניתן ללמוד, כי המבקש היה מודע להיותו רשום כמחזיק, לפחות עד לשינוי שנעשה בהעברת המניות.

עוד מן הראוי להפנות בענין זה לסעיף 318 לפקודת העיריות, ולפיהם הרישומים בפנקסי הארנונה של העירייה מהווים ראיה לכאורה לאמיתות תוכנם.

8. אין חולק כי המבקש או מי מטעמו לא הודיע על הפסקת ההחזקה.

סעיף 325 לפקודת הראיות מטיל באופן חד משמעי את האחריות להודיע על הפסקת ההחזקה על המחזיק.

כל זמן, שהמחזיק לא הודיע על הפסקת החזקתו בנכס, רשאית העירייה להמשיך ולחייבו בתשלומי הארנונה.

מסקנה זו סבירה והגיונית, שהרי אין להטיל על העירייה לחקור ולדרוש, מדי יום, מיהו המחזיק בכל אחד מהנכסים הרבים המחויבים על ידה בארנונה, והאם חל שינוי כלשהו בהחזקת הנכס לעומת המצב הקודם.

לעומת זאת, עם הינתן הודעה על הפסקה או שינוי בהחזקה, תוכל העירייה לתת את דעתה על כך, והיא רשאית לחקור ולדרוש בדבר נכונות ההודעה, ובהתאם לכך לחייב את המחזיק הנכון בנכס מעת ההודעה ואילך.

אין זה סביר, לדעתי, לדרוש מהעירייה כי תחקור ותדרוש, רטרואקטיבית, מי היה המחזיק בזמן עבר, כאשר לעיתים כבר חלף זמן רב מהמועד, בשלו נדרש החוב, ואולי כבר לא ניתן לאתר את מי שהחזיק בפועל, והכל בגלל מחדלו של המחזיק, שלא הודיע על הפסקת ההחזקה.

גם אין סביר לדרוש מהעירייה, להכריע במחלוקות בין צדדים שונים בנוגע להחזקה בעבר, רק משום מחדלו האמור של המחזיק, והמקרה דנן יוכיח: הרי, אם אין מחלוקת בין המבקש לחברה ולציוני בקשר להחזקה בתקופה הנדונה, מדוע אלה לא שילמו את החוב ומדוע הם אינם משלמים אותו כיום?

וראו: רוסטוביץ, סעיף 503; ע"א (מחוזי ת"א) 1982/97 כהן נ' עיריית תל אביב יפו.

9. בכך, לא באתי לקבוע מי היה המחזיק בנכס בתקופה הנדונה. זוהי שאלה עובדתית, שלא ניתן היה לבררה במסגרת הדיון בתביעה זו, ועדיין היא יכולה לידון ביחסים שבין המבקש לבין החברה וציוני. וודאי, שהמבקש יכול לחזור אל החברה בתביעה להשבת תשלום חלקו בחוב (לכל הפחות), בהיותה מחזיקה עמו במשותף, ויתכן כי יוכל לחזור גם אל ציוני בנדון.

בתביעה זו נדרש צו המופנה לעירייה, ועל פי המתואר לעיל, העירייה נהגה על פי דין בחייבה את המבקש בחוב הנדון ובנוקטה בהליכים לגביית החוב.

10. התוצאה: התביעה נדחית.

המבקש ישלם לעיריית תל אביב יפו שכ"ט עו"ד בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ והוצאות משפט בסך 500 ₪, שניהם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

אטדגי יונה שופט