2. העותרת, הנה שותפות הרשומה והפועלת כדין בישראל.

העותרת מחזיקה בנכס ברח' כורש 5 בעפולה, הידוע גם כגוש 16701, חלקה 32, תת חלקה 1 (להלן: "הנכס"), המחויב בארנונה ע"י עיריית עפולה (להלן: "העירייה").

3. שטח הנכס נשוא העתירה הנו 970 מ"ר.

4. העותרת מחזיקה בנכס מכוח התקשרותה בהסכם שכירות עם חברת "תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ" וזאת, מיום 12/5/03.

5. העותרת, כך לטענתה, ערכה בירור אשר ממנו עלה כי המשיבה חייבה את העותרת בתשלומי ארנונה על סמך סיווג הנכס שבהחזקתה כ"עסק מכל סוג אחר" (סיווג נכס מס' 310). בעוד שלדעתה של העותרת היה על המשיבה לסווג את הנכס כ"מחסן" (סיווג נכס מס' 405).

6. לאור האמור, הגישה העותרת השגתה אצל המשיבה ביום 16/2/03.

7. ביום 20/2/03 נענתה המשיבה להשגה וציינה:

8. ביום 10/7/03 פנתה העותרת למשיבה פעם נוספת וביקשה את קיזוז חיובי הארנונה בהם חויבה ביתר משנת 1996 ובאופן רטרואקטיבי.

9. המשיבה בתגובתה מיום 7/8/03 השיבה לעותרת במכתב לפיו "הסיווג מ"עסק" ל"מחסן" בטעות יסודו... למרות האמור... יישאר החיוב בשנה זו לפי הסיווג שנקבע כאשר העירייה שומרת על זכותה לתקן החיוב בשנה הבאה..."

ואכן, בשנת 2004 שונה סיווג הנכס שוב לקטגורית "עסק מכל סוג אחר".

10. ביום 23/9/03 הוגש כתב ערר מטעם העותרת לוועדת הערר בעיריית עפולה (להלן: "וועדת הערר") וביום 13/6/04 נתקיים דיון בוועדת הערר בנוכחות הצדדים.

ביום 25/7/04 ניתנה החלטת וועדת הערר בעניינה של העותרת, לפיה נדחו טענותיה של העותרת בנימוק:

יצויין, כי החלטת הוועדה ניתנה לאחר שנתבקשה שהות לעריכת מו"מ בין הצדדים ולאחר שהמו"מ כשל.

11. ביום 1/9/04 הוגשה ע"י העותרת הודעת ערעור לבית משפט זה על החלטתה של ועדת הערר.

ביום 24/11/04 התקיים דיון בעניין טענותיה של העותרת בהודעת הערעור.

העותרת קיבלה את המלצת בית המשפט כאן לפיה ימחק הערעור מטעמה.

הצדדים לא השכילו ליישב המחלוקת - ומכאן, העתירה בפני.

12. בראשית טוענת העותרת, כנגד החלטת ועדת הערר ואופן קבלת ההחלטה בעניינה. לטענתה, לא טרחה וועדת הערר לערוך דיון מעמיק בנושא והסתפקה בישיבה אחת בלבד.

עוד טוענת העותרת, כי הוועדה בחרה בדרך הקלה והקצרה לדון בטענות העותרת, בקובעה כי יש לדחות טענותיה מסיבות טכניות דהיינו, איחור המועד.

13. לגופו של עניין טוענת העותרת, כי סיווג הנכס ע"י המשיבה כ"עסק מכל סוג אחר" הנו פסול מאחר והוא מתעלם לחלוטין ממהות הנכס ומהשימוש שנעשה בו.

לפיכך, טוענת העותרת יש בסיווג כנ"ל משום חריגה מסמכותה של המשיבה וחיובה של העותרת בתשלומי ארנונה מוגדלים, הנעשים בחוסר סבירות ובניגוד לחוק.

14. העותרת טוענת בהתאם לסעיף 8 לחוק ההסדרים (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג- 1992, כי ישנם שלושה מבחנים לצורך קביעת חיובי הארנונה והם: סוג הנכס, שימושו ומיקומו.

לעניין השימוש הנעשה בנכס מפרטת העותרת מס' פרמטרים, אשר לטעמה מלמדים כי הסיווג הנכון של נכסה הוא כ"מחסן" המחויב בתשלומי ארנונה נמוכים יותר ולא כ"עסק מכל סוג אחר", כפי שסווג ע"י המשיבה.

15. העותרת טוענת, כי המשיבה פעלה בחוסר סבירות ותוך התרשלות עת סיווגה את הנכס מבלי לבחון את מהות השימוש שנעשה בו, את אופיו וסוּגו.

עוד טוענת העותרת, המשיבה התרשלה ופעלה בניגוד לחובתה החוקית, מאחר ולא הגדירה בצווי הארנונה באופן ראוי את הסיווג כמחסן ובראותה כי הנכס בו מחזיקה העותרת אינו עונה להגדרת ה"מחסן" הלקויה, סיווגה את הנכס בצורה שרירותית ושלא כדין כ"עסק מכל סוג אחר".

16. עוד מוסיפה וטוענת העותרת, כי משגבתה ממנה המשיבה תשלומי ארנונה ביתר ושלא כדין מחמת סיווג לא נכון של נכסה, יש להרחיב היריעה ולהורות על השבת הכספים שנגבו ביתר במהלך שבע השנים האחרונות.

17. טענה נוספת בפיה של העותרת, הנה לעניין חזרתה של המשיבה מהחלטתה, כי יש לסווג את נכסה של העותרת כ"מחסן".

העותרת טוענת, כי משהחליטה הרשות בעניין סיווג הנכס מחדש כ"מחסן" ולאחר שהשיבה כספים שגבתה ביתר במהלך שנת 2003, אין ביכולתה לחזור בה מהחלטתה זו, שכן סמכותה של רשות לחזור בה מהחלטותיה מוגבלת למקרים נדירים.

18. המשיבה טוענת בפתח דבריה מספר טענות מקדמיות:

א. הליך לא נכון- הדרך להעלאת טענות כנגד טעות בסיווג מעוגנת בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית ), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), אשר קובע כי טענות כגון דא, יש להפנות למנהל הארנונה תוך 90 ימים מיום קבלת הודעת התשלום. לפיכך, לא ניתן לתקוף בדרך של עתירה מנהלית החלטה שעניינה טעות נטענת בסיווג.

2. התיישנות- לטענת העותרת לא ניתן להגיש השגה לגבי חיוב בשנים קודמות ואין למנהלת הארנונה ולוועדת הערר סמכות לדון בטענות שעניינן בשנים שלפני השנה בה הוגשה ההשגה.
3. שיהוי- לטענת המשיבה, העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, כעובדה, הנכס סווג כ"עסק" כבר לפני שנים רבות ולמרות זאת, בחרה העותרת להגיש עתירתה רק עתה.
4. התערבות בשיקול הדעת של הרשות- טוענת המשיבה, גם כאשר שיקול הדעת של הרשות המקומית בקביעת אמות המידה והטלת חיובי הארנונה אינו מוחלט, כי אם מוגבל, הרי שמידת ההתערבות בשיקול דעת זה יהא מצומצם ביותר ומוגבל למקרים בהם מגיעה החלטת הרשות לכדי אי סבירות קיצונית.

19. לגופה של העתירה, טוענת המשיבה, אין מחלוקת שסיווג הנכס צריך שייעשה לפי השימוש בו.

לגרסת המשיבה, אכן סווג הנכס בהתאם לשימוש המוצהר בו כפי סעיף 7.1 לחוזה השכירות, בו נאמר, מטרת השכירות הנה שיווק פירות וירקות בלבד.

מכאן למדה הרשות, עסקינן בעסק לשיווק פירות וירקות כאשר גם ממאפייני השימוש בנכס הלכה למעשה למדה המשיבה כי מדובר בעסק שיווקי לכל דבר ועניין וכך סיווגו.

בכך, אין משום חוסר סבירות או העדר חוקיות כלשהם.

20. לעניין השבת חיובי העבר, המשיבה סבורה, כי אין להתיר כדבר שבשגרה תביעה רטרואקטיבית לגבי חיובים בעבר ולגבי חיובי מס בפרט.

21. לעניין שינוי החלטת הרשות, טוענת המשיבה, כי בבחינה מחודשת של העסק שוכנעה כי הפעילות המתרחשת בעסק ואופי השימוש מלמדים כי מדובר בעסק של שיווק והפצה.

מאחר שכך, נתונה לה הסמכות לחזור בה מהחלטתה ולתקן טעותה עת קבעה, סוג הנכס כ"מחסן".

22. האם עתירה מנהלית היא ההליך הנכון והראוי בעניינינו?

הוראת החוק הרלוונטית לעניינינו הנה סעיף 3 לחוק הערר, אשר זו לשונה:

כטענות בדבר חוסר סבירות ואי חוקיות, כאשר טענותיה האמיתיות, כך לדעת המשיבה, הן טענתה לטעות שטעתה המשיבה בציון סוג הנכס, כאמור בסעיף 3(א)(2) לעיל.

לפיכך, אין מקומן של טענות אלו בעתירה מנהלית אלא בהשגה למנהל הארנונה ולוועדת הערר ובמידה ואלו לא השביעו רצון אזי עומדת בפניה הדרך לערעור מנהלי בפני בית המשפט.

דרך זו מוצתה ע"י העותרת כבר בעבר ולכן לסברת המשיבה, אין להידרש כעת לעתירתה של העותרת המבוססת על אותן טענות.

אין בידי לקבל טענה זו של המשיבה.

כאשר, הטענה אותה מבקש החייב - העותר בארנונה להעלות איננה נמנית עם הטענות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר, על החייב ללכת במסלול שונה. עליו להגיש עתירה לבית המשפט לענינים מינהליים ובגדרה יוכל הוא לתקוף את החיוב בארנונה בכל נימוק שאינו ממין אלה שבסעיף 3(א) לחוק הערר (ראו עע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' המועצה האיזורית לכיש (טרם פורסם)).

במקרה שבפנינו, מעלה העותרת טענות בדבר אי חוקיות וחוסר סבירות הטבועים בסיווג נכסה, טענות אשר אינן נמנות עם סעיף 3(א) לעיל. בשלב זה של הדיון, אין לבחון עד כמה מבוססות טענות חוסר הסבירות והעדר החוקיות, כדי דחיתן על הסף כפי טענת המשיבה די בכך שיש בהן לכאורה, לשלב זה, בסיס על מנת לאפשר את הגשת העתירה בעניינינו, וללבנן בדיון כהלכתו.

ועוד יותר מכך, ראה, בית המשפט העליון בתוצאה העולה מבר"ע 5597/03 (לא פורסם)

(ראה עוד להלן, בדבר סמכות ועדת הערר).

ב. לא התעלמתי מהעובדה, שטענת המשיבה בדבר ההליך הנכון, משמע בפני ועדת הערר דווקא, נוגע אף הוא לטענות העותרת דווקא בשאלת סמכות הוועדה .

אומר כאן,

מעשית, ענין לנו בערעור שנמחק וקבלת טענת המשיבה משמעותה הותרת העותרת ללא סעד וללא ליבון אמיתי של המחלוקות ונראה לי בכל מקרה כי בנסיבות כאן, אין לחסר מהעותרת דיון כהלכתו.

רע"א 2425/99 עיריית רעננה ואח' נ' י.ח. ייזום השקעות בע"מ ואח' נ"ד (4) 481(להלן: "רע"א 2425/99") אכן מתווה ומקנה לועדת הערר – בנסיבות שם – סמכויות רחבות לרבות השבת תשלום ששולם שלא כדין אך בסייגי העובדות והמחלוקת שם (לרבות נשוא היטלי הביוב ברשות המקומית בניגוד לענייננו כאן).

שם כמבואר, אוחדו 3 תיקים שעיקר עניינם השגה עקב גביה שלא כדין, גבית היטלים שלא כדין ותביעה השבה.

ביהמ"ש העליון (מפי כב' השופטת פרוקצ'יה) ראה לקבוע כי בשאלת היקף סמכות גוף הערר לענין חוק הרשויות המקומיות (ביוב) התשכ"ב - 1962 ופקודת העיריות (אספקת מים) 1936, כפי המחלוקת שם מוקנית לגופי הערר סמכות וגם כאן בזהירות:

"...אין צריך לומר כי גוף הערר אמור תמיד לפעול במסגרת הסמכות שהוקנתה לו בחוק המיוחד ולא לחרוג ממנה...." (שם, עמ' 493) גם אם תוך הזקקות לשאלות עקרוניות (שם, עמ' 494) לרבות חריגה מסמכות והיעדר סבירות וכן, תנאים מוקדמים ליצירת עצם החבות (שם, עמ' 499).

עוד יצוין, כי כב' הנשיא ברק בהערותיו מעלה שאלה האם סמכות ועדת הערר יחודית או שמא מקבילה היא לסמכות ביהמ"ש? (שם, עמ' 501).

וכן, באשר לשאלת ההשבה, לתשלומי יתר עליה השיב בחיוב בסופו של דבר.

כב' הנשיא ברק וכב' השופט אנגלרד מסכימים לפסק הדין כפי כב' השופטת פרוקצ'יה כאשר כב' השופט אנגלרד מצטרף גם להערות כב' הנשיא ברק.

(עוד אעיר, בעמ"נ 107/02 (נצרת) הריבוע הכחול בע"מ – עיריית עפולה תמ"ח 2003 (2) 7181 ראיתי לקבוע חלון לסמכות רחבה יותר לועדת הערר, ביהמ"ש העליון שם, בר"ע 5597/03 (הנ"ל) ראה למעשה להגביל וועדת הערר לסמכותה, ראה על פי ס' 3 לחוק ולא מעבר לכך).

כמאמרי לעיל, בנסיבות שנוצרו כאן ובנסיבות מצוות המחוקק והעובדות כאן, יש לעניות דעתי ליתן לעותרת יומה בביהמ"ש כאן.

24. סמכות וועדת הערר, אופן קבלת ההחלטה בה:

העותרת טוענת, כפי שכבר צוין, כי וועדת הערר לא טרחה לדון לעומקו של כתב הערר אותו הגישה וכי הכריעה בעניין לאחר ישיבה אחת בלבד.

כמו כן טוענת העותרת, כי הוועדה פטרה עצמה מדיון לגופו של עניין בכך שדחתה את טענותיה של העותרת מטעמים טכניים של איחור בהגשת ההשגה.

מעיון בפרוטוקול הדיון שנתקיים בוועדה ביום 13/6/04 ומעיון בהחלטת הוועדה עולה, כי דין טענת העותרת לדחיה.

אמת היא, בהחלטתה קובעת וועדת הערר, כי אין בסמכותה לדון בעניין לגופו מאחר וההשגה הוגשה לאחר 90 הימים הקבועים בחוק ומתייחסת לשנים עברו.

אין לשכוח את הקשרם של הדברים, ההשגה בפני וועדת הערר התבררה במהלך שנת 2003 לאחר שכבר שונה סיווג נכסה של העותרת ל"מחסן" על פי בקשתה (ראו מכתב מיום 14/5/03 נספח י"א לכתב העתירה), כך שבאותה העת, עסקה וועדת הערר בשאלת השבת הכספים שנגבו ביתר בגין שנים עברו לפני שנת 2003.

אשר על כן, קבעה וועדת הערר, כי אין לה הסמכות לדון בכך.

העותרת סומכת ידיה על פסק הדין בעניין פז, שם נקבע:

"ועדת הערר מוסמכת לדון גם בנושא של אי חוקיות בהחלטת המועצה הנוגעת לכך וגם בעניין של השבת הכספים הכרוכה בכך." (ת.א (ת"א) 156410/02 פז חברת נפט בע"מ נ' עיריית בני ברק (לא פורסם)).

נכון הוא, בית המשפט העליון קיבל וקבע את ההלכה שגובשה בשנים האחרונות בדבר הרחבת סמכויות גופי הערר (ראו למשל : רע"א 2425/99 הנ"ל אך השווה בר"ע 5597/03 הנ"ל).

עם זאת, אל לנו לשכוח, כי הגבלתן של העילות שבחוק הערר המצויות בסמכותן של וועדות הערר, הן על רקע הרכבה של ועדת הערר, והסמכות שהוקנתה לה במצוות המחוקק.

חוק הערר קובע בסעיף 5 בו מינויה של ועדת ערר, המורכבת משלושה חברים, ייעשה על ידי מועצת הרשות המקומית.

תנאי הכשירות היחיד המופיע בסעיף הוא שחברי ועדת הערר יהיו מבין בעלי הזכות להיבחר כחברי מועצה.

מכאן, שאין כל דרישה שחברי ועדת הערר, ולוּ אחד מהם, יהיו בעלי השכלה משפטית (ראו עע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' המועצה האיזורית לכיש (טרם פורסם)).

וראה, בבג"צ 300/66 ורדי נ' יו"ר ועדת עררים לפי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים פד"י כ' עמ' 514 מפי כב' השופט ברנזון באשר לזכות הערר, מודגשת העובדה כי מדובר בטריבונל מנהלי (שם) בראשו עומד שופט בימ"ש מחוזי.

פסק דין זה צוטט ברע"א 2425/90 הנ"ל בבחינת מסגרת סמכות גופי הערר.

לאור זאת, ושעה שיש לבחון כל מקרה לנסיבותיו ולאור בר"ע 5597/03 הנ"ל מקובלת עליי קביעתה של וועדת הערר בנסיבות כאן, בדבר העדר סמכותה לדון בשאלת ההשבה שהנה שאלה בעלת היבטים משפטיים מהותיים.

25. שיקול דעת הרשות:

טענה אחרת שהעלתה המשיבה, הנה בדבר מידת ההתערבות המצומצמת שיש לבית המשפט בשיקול דעתה של הרשות בקביעת אמות המידה להטלת חיובי הארנונה.

לגרסת המשיבה, בית המשפט יתערב בשיקול דעתה של הרשות רק כאשר מגיעה החלטה של הרשות לכדי אי סבירות קיצונית, הגורמת לעוול בולט.

המשיבה מפנה לעניין זה לאמור בפסק הדין ע"א 565/00 עירית קרית אתא נגד חרס ואח', פ"ד נ"ו (3) 784 (להלן: "פס"ד חרס") שם נקבע בעמ' 787:

אציין כי גם פסק דין חרס הנ"ל והפסיקה המצוטטת שם אשר דנה בעניין התערבותו של בית המשפט בקביעת אמות המידה להטלת ארנונה, לא שללה את האפשרות להתערב, אם כי, הגבילה את אותה למקרים חריגים.

כאן בשלב זה של הטענות המקדמיות, אין מקום לדון בטענת "אי סבירות" או "קיצוניות".

די בשלב זה ובשל הטענה המקדמית בה עסקינן לקבוע כי לבית משפט סמכות לדון במחלוקת ובמקרים כמו במקרה דנן, בהם מתעוררות שאלות עובדתיות ומשפטיות מהותיות.

משכך הם פני הדברים, דין טענה זו להידחות.

26. שיהוי:

לטענת המשיבה, העתירה הוגשה תוך שיהוי בלתי סביר. סיווג נכסה של העותרת כ"עסק" נעשה לפני שנים רבות, ולמרות זאת, בחרה העותרת להגיש עתירתה רק עתה (בחלוף 7 שנים מיום זכאותה- כך לטענתה או לחילופין, בחלוף שנתיים מיום עריכת חוזה השכירות).

המשיבה סמכה ידיה בין היתר על פסק הדין בעניין "ביתילי" בו נקבע כי שיהוי בן 47 יום נחשב כשיהוי בלתי סביר (עת"מ 1214/02 (מחוזי ת"א) ביתילי בע"מ נ' עיריית רעננה (לא פורסם)).

מנגד טוענת העותרת, כי היא פעלה בזריזות המתחייבת בנסיבות העניין, עת גילתה באקראי את טעותה של המשיבה בסיווג בשנת 2003.

העותרת מוסיפה, כי בכל התקופה הרלוונטית ניהלה תכתובות שונות עם המשיבה ואף הגישה במהלך התקופה השגה וערר.

העותרת נסמכת בדבריה על פסיקה ענפה, הקובעת, כי בנסיבות בהן יש בהחלטת הרשות, לרבות בענייני מס וארנונה משום חריגה מסמכות או הפרת חוק, אין בחלוף הזמן כדי מכשול לבירור העתירה (ראו למשל עת"מ (ת"א) 1165/01 מדי פישר בע"מ נ' מועצה אזורית עמק לוד (לא פורסם)).

בנסיבות כאן הדין עם העותרת לענין השיהוי:

כאן, מכל מקום, ראויות הטענות לבירור לגופן (בוודאי, לאחר השלב בביהמ"ש כאן, הודעת הערעור מיום 1/9/04, אשר נמחקה).

27. מאחר ומצאתי, כי יש לדחות את כלל הטענות המקדמיות שהועלו כאן, אגש לדיון המרכזי בעניינינו - שאלת הסיווג הראוי והנכון של הנכס נשוא העתירה.

28. הרשויות המקומיות מוסמכות להטיל תשלומי חובה שונים, ובהם תשלום ארנונה.

29. סמכותה של מועצה להטיל ארנונה על נכסים שבתחומה שאינם אדמת בניין מעוגנת בסעיף 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג- 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), שהחליף את ההסדר הנורמטיבי בפקודת העיריות.

כך לשון הסעיפים הרלוונטים:

30. עינינו הרואות, החוק מורה בס' 8(א) לסווג נכסים לצורך חישוב ארנונה, לפי קריטריונים של סוג הנכס, שימושו ומקומו.

31. מטרתו של החוק לקבוע קריטריונים ברורים ואחידים לפעולת הרשויות בענייני הארנונה, ולמנוע מצב של אי ודאות וחוסר בהירות שאפיין את ההסדר הקודם.

כך נאמר בע"א 8588/00 - עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ פ"ד נז

(3), 337 , 346-347:

(מקום בו לא נאמר אחרת – ההדגשות שלי – י.כ.).

כמו כן, בפסק הדין הנ"ל נפסק כי תפקידו של חוק ההסדרים לצמצם את שיקול הדעת הנתון לרשות בהטלת הארנונה.

32. מתוקף חוק ההסדרים הותקנו תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000 (להלן יקראו: "התקנות"), הקובעות בין היתר רשימה כללית של סוגי נכסים, וטווח שיעורי הארנונה המותרים לגבי כל סוג.

33. מתוקף סמכותה עפ"י החוק, קבעה המשיבה בצו רשימה של סוגי נכסים, כאשר תעריפי הארנונה משתנים בהתאם לסיווג הנכס. כך נקבע כאמור סיווג מס' 310 העוסק בעסקים וסיווג 405 העוסק במבני תעשיה ומחסנים, שהם נשוא המחלוקת בעניינינו.

34. טוענת העותרת, כי סיווג הנכס נשוא העתירה ע"י המשיבה כ"עסק מכל סוג אחר" הנו סיווג פסול המנותק ממהות הנכס וממהות השימוש בו ולפיכך, סיווג הנכס כאמור, נעשה בחוסר סבירות מוחלט, בניגוד לדין ובהעדר סמכות.

הסיווג הנכון והראוי לו טוענת העותרת הוא כ"מחסן" וזאת בשל מספר מאפיינים של הנכס שיש בהם כדי להגדיר את הנכס שבנדון כמחסן:

1. אין גישה ללקוחות – הגישה לנכס מותרת אך ורק לרכבי קירור מיוחדים שבאמצעותם מפיצה העותרת את מוצריה.
2. נכסה של העותרת משמש לאחסנה בלבד- תכנון מבנה הנכס נועד לשימוש כמחסני קירור והציוד שבתוכו אינו מתאים למכירה לצרכן הסופי.
3. בנכסה של העותרת לא מתבצעת כל מכירת טובין- אין בנכס קופה רושמת ושעות פעילותו אינן הולמות עסק שיווקי (הנכס פועל בשעות הבוקר המוקדמות ועד שעות הצהריים).
4. גודל הנכס- כנכס המאחסן סחורות הנו גדול יותר מעסק שיווקי ו/או חנות רגילים העוסקים בממכר אותם המוצרים.
5. מיקום הנכס- עסק שיווקי ו/או חנות ממוקמים במרכזים מסחריים או מרכזי קניות ואילו הנכס בעניינינו ממוקם באזור תעשיה.
6. תכנון הגישה לנכס- בכניסה לנכס ממוקמת הגבהה להעמסת מוצרים ואילו גישה רגלית יש רק באמצעות גרם מדרגות צדדי, קטן וצר.

35. עוד טוענת העותרת, כי המשיבה לא טרחה להגדיר בצווי הארנונה שהוצאו על ידה את המונח "מחסן" או "עסק מכל סוג אחר" מעבר לקבוע בהגדרות לצרכי הסיווג.

על כן, החלטת הרשות לסווג את נכסה של העותרת כ"עסק" מבלי לערוך בדיקת השימוש בו ומבלי לצקת תוכן אמיתי למונח "מחסן" ולמונח "עסק" בצווי הארנונה, יש משום התרשלות, חוסר סבירות והעדר חוקיות.

העותרת מפנה להגדרת המונח "מחסן" כפי שמופיע בצווי הארנונה של עיריית ת"א-יפו וכפי שמופיע בתקנה 12 לתקנות המכס, תשכ"ו-1965.

36. מנגד טוענת המשיבה, כי מבחינת נכסה של העותרת עולה, כי המדובר ב"עסק" המוכר סחורה לצרכניו, הגם שאלו אינם אנשים פרטיים. אין בנכס סחורה המיועדת לאחסון אלא מגיעה לנכס רק סחורה המיועדת ומוזמנת לשיווק.

כידוע, לא כל עסק פתוח לקהל הרחב וישנם עסקים העוסקים בשיווק סיטונאי. כזהו העסק שבפנינו, כך לגרסת המשיבה.

לא זו אף זו, מציינת המשיבה, כי סיווג הנכס נעשה על סמך הצהרה בדבר השימוש בנכס, כפי שמופיעה בסעיף 7.1 לחוזה השכירות שם צוינה מטרת השכירות כ"שיווק פירות וירקות בלבד" להבדיל מאחסונם.

על כן, אין לראות בכך התרשלות המשיבה או חוסר סבירות בקביעת הסיווג.

37. ראינו את הדין ואת ההלכה החלים על עניינינו. אלו ישמשו לנו כמסגרת במלאכת הפרשנות לה אנו צריכים בכדי לתת מענה למחלוקת שלפנינו.

במרכז מלאכה זו ניצב לשונו של צו הארנונה גופו, אשר על פיו חייבה המשיבה את העותרת בתשלומי הארנונה.

סיווג נכס מס' 310 מוגדר כך:

נכס שסווג בסיווג זה חויב בשנת 2003 כדי 103.87 ₪ למ"ר.

סיווג נכס מס' 405 מוגדר כך:

נכס שסווג בסיווג זה חויב ע"י המשיבה בשנת 2003 כדי 25.31 ₪ למ"ר.

גם לאחר עיון נוסף בצווי הארנונה של עיריית עפולה לא מצאתי הגדרות נוספות למונחים המאוזכרים כאן.

לא אכחד, התלבטתי בשאלה מהו הסיווג הראוי לנכסה של העותרת.

אין חולק כי לסיווג משמעות רבה בשל הפערים בין תעריפי הארנונה השונים.

(ולמרבה הצער, לא השכילו הצדדים לישם נתיבות פתרון בדרכי נועם כפי הצעתי).

אולם, לאחר עיון בכתבי הטענות ובתמונות המצורפות, שוכנעתי כי המדובר בנכס אשר מבט בוחן בו יביא למסקנה כי הפירות והירקות המצויים בו אינם נמצאים בו למטרת אחסונם כי אם למטרת שיווקם וכאן, המפתח.

שווק הינו בגדר "עסק" ולא מחסן.

"מחסן - מקום לשמירת סחורות או חפצים שונים, מחסן של ספרים, מחסן של כלי עבודה במשק, מחסן קרור" – א.אבן שושן "המילון החדש" – עמ' 1301.

מכאן, באשר איננו עסקינן אף ב"מחסן קרור" אלא, בעסק המשווק סחורה אין אנו בגדר סיווג "מחסן".

וראה גם,

"מחסן" –

1. בניין לשמירת חפצים כגון סחורות או רהיטים וכדומה.

שטח או מקום המיועדים לשמירת סחורות ואפסניה, בייחוד בכמויות גדולות ("הרהיטים הישנים נשמרו במחסן").

2. מחסן חירום – (בצבא מחסן לאחסנת אפסניה כמו מזון תרופות וכו' המיועדים לשימוש בשעת חירום).
3. מחסן מכר – מתקן שבו יכולים חיילים משרתי קבע לרכוש פריטי לבוש, סמלים וכדומה תמורת תלושים צבאיים.
4. מחסן נשק – מקום לשמירת נשק וציוד צבאי – בדרך כלל בניין גדול הכולל משרדים ואולם תרגולת.
5. מחסן ערובה – 1. מחסן לשמירת הסחורה החייבת במכס או בכל מס

מילון ספיר, עמ' 1413, הד ארצי הוצאה לאור, איתאב בית הוצאה לאור, 1998.

עורך ראשי איתן אבניאון.

משמע, קו הגבול נחצה לטובת סווג 310 והכף מכרעת לסווג זה מול הסווג 405 ועל פי העובדות כאן.

כאן, מדובר בפירות וירקות אשר אינם סחורה לאחסון לאורך זמן כי אם לשיווק.

הדעת נותנת כי הפירות והירקות המגיעים לנכסה של העותרת מיועדים כבר מרגע ההגעה לשיווקם לצרכנים, הגם שמקובל עליי כי אלו צרכנים סיטונאים.

מכל מקום, זו המטרה בנכס כאן.

אל נכסה של העותרת מגיעים מדי יום ביומו משאיות אשר מעמיסות את הסחורה המצויה שם והמשווקות אותה ללקוחותיה.

נכון הוא כי על מנת לשמר על העסק חי ופועל מגיעות לעסק גם משאיות אשר פורקות סחורה, כאשר בהחלט יתכן, כי הסחורה שנפרקה מאוחסנת בנכס כיום יומיים עד להוצאתה מהעסק לשיווק.

לכך אף נוסיף כי בחוזה השכירות הגדירה העותרת עצמה את מטרת השכירות כ"שיווק פירות וירקות בלבד".

מכלל האמור, הגעתי למסקנה אליה הגעתי גם בעמ"נ (נצרת) 107/02 ריבוע כחול נ' מנהלת הארנונה בעיריית עפולה, תק-מח 2003(2) 7181, כי נכס המאחסן בתוכו סחורה שלא לשם אחסון ככזה אלא במעין "עמדת המתנה" לממכר בכל זמן נתון, הגם שנועדה לממכר סיטונאי, אין לסווגו כמחסן אלא כ"עסק" לכל דבר ועניין, וזאת הגם שכאן, בניגוד לעמ"נ 107/02 הנ"ל מיקום המצאו של המחסן שונה (אין מדובר בעניינינו כאן במחסן הצמוד לרשת שיווק).

משהגעתי למסקנה כאמור, (גם כאשר ראוי, עדיף ונכון היה לפרט בצווי הארנונה הגדרות כהלכתן ומוטב שהמשיבה אכן תנהג כך) אין לומר כי החלטת הרשות בסיווג הנכס נגועה בחוסר סבירות קיצוני, המצדיקה התערבות של בית המשפט.

העותרת לא הצליחה להצביע על שיקולים שאינם ממין העניין אשר הביאו את הרשות להחליט כפי שהחליטה.

38. אכן, לאחר השגתה של העותרת בדבר סיווג הנכס בפני המשיבה במכתב מיום 20/2/03, נעתרה המשיבה, שינתה את סיווג הנכס לסיווג 405- "מחסן" החל מיום 1/1/03.

אולם, לאחר בחינה נוספת, שינתה המשיבה מעמדתה והודיעה לעותרת, כי בשנת 2004 יוחזר סיווג הנכס לסיווג מס' 310, כפי שהיה עד לשנת 2003.

העותרת טוענת, בהתבסס על פסק הדין ה"פ 1032/96 בעניין "מקורות", כי אין בסמכותה של הרשות לחזור בה מהחלטותיה אלא רק במקרים נדירים המצדיקים עיון מחדש בנסיבות המקרה (ה"פ (ב"ש) 1032/96 מקורות חברת מים בע"מ נ' עיריית באר שבע (לא פורסם)).

מנגד טוענת המשיבה, כי לרשות נתונה הסמכות לתקן טעות שנעשתה ואין זה ראוי, נכון וסביר להותיר טעות על כנה ולהנציחה.

המשיבה נסמכת בטענותיה על עע"מ 104/03 אביבה קפלן ואח' נ' עיריית ר"ג (פד"י נ"ח (3) 764).

39. סבור אני כי הצדק עם המשיבה במחלוקת זו. לעניין זה יפים הם דבריה של כב' השופטת שטרסברג- כהן בפסק הדין בעניין "מחצבות כנרת":

בעניינינו, המחלוקת בין הצדדים הנה מחלוקת פרשנית. על כן, יתכן והמשיבה שגתה בפרשנותה כאשר בחרה לסווג את נכסה של העותרת כמחסן למשך שנה אחת בלבד וחזרה בה לאחר מכן.

אין לקבוע, כי לא תהא לרשות אפשרות לתקן את החלטתה במצב כאמור.

במאמר מוסגר אוסיף, לאחרונה ניתן פסק דין בבית המשפט העליון, בו הביעה כב' השופטת ארבל את דעתה בדעת יחיד, כי במקרה בו מבקשת הרשות לשנות סיווגו של נכס לצרכי ארנונה מבלי ששונה השימוש בו, תידרש היא, בהתאם לתקנות 4 ו- 9, לקבל את אישור השרים לשינוי הסיווג, ולא תוכל לעשות כן באופן עצמאי (עע"מ 980/04 המועצה האזורית חבל יבנה נ' אשדוד בונדר בע"מ (טרם פורסם)).

אולם, מאחר וקיימות דעות סותרות בנוגע לפרשנותן של תקנות אלו בבית המשפט העליון וטרם יצאה מלפניו הלכה בעניין, אין בידי לקבוע מסמרות בעניין, למעט הקביעה, כי קיימת בנסיבות כאן סמכות לרשות לשנות מהחלטתה.

40. מאחר ודחיתי את טענות העותרת לעניין סיווג הנכס כ"מחסן", איני רואה מקום להידרש לשאלת ההשבה הרטרואקטיבית.

(למעלה מן הצורך אעיר, לא ברור לי הכיצד זה תובעת העותרת השבה בגין תקופה שלא היא זו שהחזיקה בנכס ושילמה את תשלומי הארנונה, קודם לשנת 2003).

41. סוף דבר, אני מורה על דחיית העתירה.

לא אסיים כאן מלאכתי מבלי לחזור ולציין שהדעת אינה נוחה ויותר מכך, באשר לעובדה כי המשיבה לא סווגה נכסים כהלכתם.

כאן, אכן קבעתי בסופו של יום ולא בלי התלבטות, כמבואר לעיל, כי לא מדובר ב"מחסן" והכף הכריעה לטובת הסווג כמשיבה אך ראוי היה כי הנכס יסווג כיחודו ובצווי ארנונה מדוייקים.

יכול, ודרך נכונה לעותרת היתה דווקא תקיפה חוקתית של הצווים.

42. בנסיבות כאן, לא ראיתי ליתן צו להוצאות.

ניתנה היום ה' בחשון, תשס"ו (7 בנובמבר 2005).