ערעור זה שב ומעלה את סוגיית חלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לבתי הדין המינהלים ובית המשפט לעניינים מינהלים.

המשיבה הגישה לבית משפט זה תביעה שהוגדרה כתביעה "כספית והצהרתית" נגד עיריית תל אביב-המערערת.

בכתב התביעה המקורי נטען כי המשיבה חוייבה בהיטלים ותשלומי חובה שלא כדין המסתכמים ב- 12,440,059 ש"ח שהמשיבה תובעת את השבתם. (ה.פ. 1982/01).

בתאריך 30.12.04 הגישה המשיבה בקשה לתיקון כתב תביעה. התיקון המבוקש התייחס, בין היתר, להיטלי פיתוח ששולמו בגין אגרת הנחת צינורות, היטלי פיתוח ששולמו בגין היטל ביוב, כן התבקש תיקון ביחס להיטלים נוספים שלגביהם נשלחה דרישה אך טרם שולמו.

כב' הרשם קיבל את הבקשה ועל החלטתו זו הוגש הערעור שבפני.

עובר לדיון בערעור הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות לפיהן החלטות כב' הרשם מתאריכים 17.3.05 ו- 29.3.05 תבוטלנה.

יחד עם זאת הסכימה המערערת לתיקון המבוקש למעט בשני נושאים:

(1) היטלי הביוב שהשיתה המערערת על המשיבה, כפי שהוספו בכתב התביעה המתוקן מיום 22.3.05.

(2) הסעדים ההצהרתיים שהוסיפה המבקשת בכתב התביעה המתוקן.

אשר לגביהם ינתן פסק דין.

סוגיית חלוקת הסמכויות בין הערכאות נדונה בשלושה פסקי דין מנחים: רע"א 2425/99 עיריית רעננה ואח' נ' י.ח. יזום השקעות בע"מ ואח' פ"ד נד(4) עמ' 481 (להלן: "הלכת יזום") שם נקבע כי הסמכות לדון במכלול החיובים הנוגעים להיטל ביוב, אגרת חיבור ואגרת צינורות מים נתונה לגופי הערר הפועלים מכוח החוקים הנוגעים לענין.

ברע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר ואח' (להלן: "ענין בלונדר") נקבע על ידי בית המשפט העליון כי תקיפה של דרישת תשלום אשר הוצאה על ידי רשות מקומית הינה בתחום סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים ללא קשר לשאלה אם הופעל שיקול דעת אם לאו.

"הסמכות לדון בהשגות על פעולות מינהליות של רשות מקומית נתונה בסייג הקבוע בפרט 8(א) ובהעדר הסדר מיוחד, לבית המשפט לעניינים מינהליים, ואינה נתונה לבתי המשפט האזרחיים, זאת ללא קשר לשאלה האם הופעל שיקול דעת על ידי הרשות טרם בצועה של הפעולה המינהלית או האם מדובר ב"פעולה טכנית גרידא". (ההדגשה שלי ש.ד.).

קביעה גורפת זו, אשר תחמה את סמכות בית המשפט לעניינים מינהליים על פי זהות הגורם המחליט, בהסתמך על סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000 ופרט 8(א) לתוספת הראשונה סויגה במידה מסויימת, תוך אבחנה בין תביעות להשבת כספים ששולמו בפועל לבין עתירות לסעד הצהרתי הנוגע לחוקיות דרישת התשלום ברע"א 6590/95 עיריית אשקלון נ' צרפתי (להלן: "ענין צרפתי") שם נקבע על ידי כב' השופט גרוניס:

וממשיך כב' השופט ומבהיר את אופן יישומו של "מבחן הסעד":

יישום ההלכות שצוטטו לעיל על הסוגיה העומדת לדיון בפני מעוררת קושי פרשני בשל העובדה שבענין יזום נקבע על ידי כב' השופטת א' פרוקצ'ה כי למרות שמדובר בתביעת השבה של כספים ששולמו לא נראה על פניו כי יש נפקות לעובדה שהסעד המבוקש הינו השבה, ככל שהדבר נוגע לענין סמכותם של גופי הערר.

ואילו בפסק הדין בענין צרפתי נקבע על ידי כב' השופט גרוניס כי קבלת הגישה לפיה תביעת השבה של היטל ששולם תהיה כפופה לכללי השיהוי ונתונה בסד המועדים שנקבעו בתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים או בהוראות הספציפיות בחוקי הארנונה משנה סדרי בראשית ואין לקבל שבאמצעות הוראות אלה שונו הכללים הנוהגים לגבי הגשתן של תביעות השבה המופנות נגד רשויות ציבוריות; ונשאלת השאלה האם ההגיון שמאחורי "מבחן הסעד" כפי שנקבע בענין צרפתי, משתנה בעת שהננו נדרשים לישמו בהליך בו יש לקבוע את היקף סמכותו של בית משפט "אזרחי" מול סמכותו של גוף ערר דוגמת ועדת ערר לענייני ביוב. ובעיקר קשה האבחנה בין מי שתובע השבה של תשלום כגון ארנונה לבין מי ששילם, עקב דרישה שגויה, היטל ביוב ואנו נדרשים לשאלה מדוע יגרע חלקו של משלם היטל הביוב שתביעת ההשבה שלו מתיישנת בחלוף 60 ימים לעומת משלם הארנונה הזכאי להגיש תביעתו בתוך שבע שנים.

ויודגש, כי סמכות יו"ר ועדת הערר להאריך מועדים אינה מספקת מענה לקושיה זו מכיוון שהוראת סעיף 30 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב) תשכ"ב-1962 מגבילה את ההארכה ל-30 ימים נוספים בלבד בקובעו:

"בעל נכס הרואה עצמו נפגע על ידי דרישת תשלום לפי סעיף 28, רשאי תוך 30 יום מיום שנמסרה לו הדרישה, לערור עליה לפני ועדת ערר והועדה רשאית לאשר את דרישת התשלום בשינויים או בלי שינויים, או לבטלה; יושב ראש הועדה רשאי להאריך את המועד להגשת הערר עד ליום השישים מיום שנמסרה דרישת התשלום הנדונה, אם ראה טעמים סבירים לכך". (ההדגשה שלי ש.ד.).

מסקנתי היא שההגיון שהנחה את בית המשפט לאבחן בין תביעות השבה כספיות לעתירות לסעד הצהרתי יפה גם לענין תביעות השבה של היטל ביוב שכבר שולם.

לאור האמור לעיל החלטתי לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע לתיקון שענינו השבת תשלומים של אגרת ביוב.

שונה המצב ככל שהוא נוגע לסעדים ההצהרתיים שמבקשת המשיבה להוסיף לתביעתה. על פי האמור בהלכת יזום ובפסק הדין בענין בלונדר הסמכות לבירורה של שאלה זו נתון לבית משפט לעניינים מינהליים או לועדת ערר על פי הענין.

המשיבה סבורה כי יש לברר את כל הסוגיות שבמחלוקת "תחת קורת גג אחת" ולמען יעילות הדיון אין זה רצוי לפצל את הדיון בין ערכאות שונות. גישה זו נדחתה בפסקי הדין בענין ייזום ובלונדר ודינה להדחות גם בענייננו.

לאור האמור לעיל החלטתי לקבל את הערעור בחלקו ולדחות את הבקשה לתיקון כתב התביעה ככל שהתיקון נוגע לסעדים הצהרתיים.

בנסיבות הענין אין צו להוצאות.

ניתן היום 8.11.2005 במעמד הצדדים.