1. בתיק זה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית שקיבלה תוקף של החלטה ביום 11.1.05, לפיה המשיבה חייבת לשלם למבקש פיצויי הפקעה בגין זכויות הנעדרים בחלקות נשוא התובענה בסך של 293,799 לירות (דהיינו 29.38 ₪) למועד הקובע 24.10.1963 .

המחלוקת שנותרה בין הצדדים להכרעת ביהמ"ש היא באשר לאופן חישוב הפרשי הריבית וההצמדה, שיש להוסיף לסכום הנ"ל.

את פרק הזמן שחלף מהמועד הקובע מן הראוי לחלק לשלוש תקופות, כדלקמן:

התקופה הראשונה – מיום 24.10.63 ועד לחודש אפריל 1977.

לטענת המבקש, לגבי תקופה זו הוא זכאי להפרשי הצמדה וכן לריבית לא צמודה בשיעור של 4%, ולחילופין, לריבית משתנה בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, ללא הפרשי הצמדה.

המשיבה סבורה שהמבקש אינו זכאי להפרשי הצמדה לגבי התקופה הראשונה.

התקופה השניה - מחודש אפריל 1977 ועד ליום 1.4.1993.

לגבי תקופה זו אין מחלוקת בין הצדדים כי המבקש זכאי להפרשי הצמדה וכן לריבית לא צמודה בשיעור 4%.

 התקופה השלישית – מיום 1.4.1993 ועד ליום הגשת התובענה. לטענת המבקש הוא זכאי בתקופה זו להפרשי הצמדה וכן לריבית צמודה בשיעור של 1.5%. המשיבה טוענת כי גם לגבי תקופה זו אין למעשה מחלוקת בין הצדדים, אם כי המבקש מעלה בנוסף גם טענה של הפרת חובה חקוקה מצד המשיבה, שהועלתה לצורך עריכת החישוב של פיצויי ההפקעה.

סעיף 8 לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד – 1964 (להלן: "החוק לתיקון דיני הרכישה"), קובע כי כל אימת שמופקעת קרקע לצורכי ציבור, ישולמו לבעל הזכויות פיצויים בסכום שווי הזכויות כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור 4% לשנה. וזו לשון הסעיף:

" 8. הצמדת פיצויים

(א) נרכשו זכויות במקרקעין מכוח חוק רכישה פלוני, ישולמו לבעל הזכויות פיצויים בסכום שווי הזכויות כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של 4% לשנה עד יום ט' בניסן התשנ"ג (31 במרס 1993), וריבית צמודה בשיעור של %1.5 לשנה מיום י' בניסן התשנ"ג (1 באפריל 1993) ואילך על שווי הזכויות בלבד, לפי זה:

(1) הריבית תחושב ממועד הרכישה עד יום התשלום בפועל או הפקדת הסכום לזכות בעל הזכויות לפי האמור בסעיף קטן (ב);

(2) ההצמדה תחושב על פי עליית מדד המחירים לצרכן כפי שפורסם לאחרונה לפני תשלום הפיצויים או הפקדתם לעומת המדד שפורסם לחודש שבו חל מועד הרכישה. "

ואולם, סעיף 8(ד) לחוק לתיקון דיני הרכישה מסייג זאת וקובע כי מקום שנרכשו זכויות במקרקעין מכוח הרשאה לפי סעיף 22(2) לפקודת הקרקעות (למעט הרשאה שניתנה לרשות הפיתוח, שאינה רלבנטית במקרה זה) – תיווסף הצמדה רק לגבי התקופה שלאחר אפריל 1977. כלומר סעיף 8(ד) פוגע בזכויות בעל הנכס ושולל ממנו את הזכות לתוספת הפרשי הצמדה לשווי המקרקעים מיוםפ ההפקעה ועד לתשלום בפועל לגבי התקופה שעד לאפריל 19977.

וזו לשון הסעיף:

"8.(ד) נרכשו זכויות במקרקעין מכוח הרשאה לפי סעיף 22(2) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943, למעט הרשאה כאמור שניתנה לרשות הפיתוח, תובא בחשבון, לעניין חישוב ההצמדה, רק עליה במדד המחירים לצרכן שהייתה אחרי חודש אפריל 1977."

וזו לשון סעיף 22(2) לפקודת הקרקעות:

"22.(2) מקום שהאדם הפונה אל שר האוצר - לפי קביעותיו של סעיף קטן (1) - הוא עירייה או מועצה מקומית או כל רשות מקומית אחרת, או המחזיק בזכיון, שלפיו הוא זכאי לדרוש מן שר האוצר שירכוש אותה קרקע מטעמו, או כל אדם אחר או גוף אחר של בני אדם שציינו שר האוצר בהודעה שנתפרסמה ברשומות, רשאי שר האוצר להרשות אותו אדם - בהודעה שתתפרסם ברשומות - להשתמש בכל הכוחות והזכויות, שהוענקו לשר האוצר או ליועץ המשפטי לפי קביעותיה של הפקודה הזאת, ולמלא את כל החיובים, שהוטלו עליהם כן, ולאחר מכן יתבאר רימוז כל שהוא שבפקודה הזאת, שאינו רימוז שבסעיף זה ובסעיף 25, על שר האוצר או על היועץ המשפטי לממשלה או על ממשלת ישראל או למנהל אגף רישום והסדר הקרקעות - במידה שהוא עשוי להיות חל, ביחס לרכישתה של אותה קרקע על ידי אותו אדם - כרימוז על אותו אדם, והרצאת דברים שבאותה הודעה, האומרת כי רכישת הקרקע, המתוארת בה עשוייה להיות - לדעת שר האוצר - מועילה לציבור, תהיה ראייה מכרעת לאותה עובדה.”

3. המשיבה אשר מסרבת להוסיף הפרשי הצמדה עד אפריל 1977 טוענת כי ההפקעה בוצעה מכוח הרשאה לפי סעיף 22(2) לפקודת הקרקעות, כפי שעולה מהודעה שפורסמה בילקוט הפרסומים, ביום 12.9.63, שזו לשונה:

"נמסרת בזה הודעה, כי בתוקף סמכותי לפי סעיף 22 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן – הפקודה), והסעיפים 14(א) ו-2(ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח – 1948, הרשיתי את עירית חולון ועירית חולון מורשית בזה להשתמש בכל הכוחות והזכויות שהוענקו לי או ליועץ המשפטי לפי הפקודה, ולמלא את כל החובות שהוטלו עלי או על היועץ המשפטי לפי הפקודה, לצורך רכישתה ובקשר לרכישתה של הקרקע המתוארת בתוספת, שכן אותה רכישה עשויה, לדעתי, להיות מועילה לציבור."

כעבור מספר ימים ביום 24.10.63, פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה נוספת מכח סעיפים 5, ו-7 לפקודת הקרקעות מטעם ממלא מקום ראש עירית חולון, כי הקרקע דרושה לעירית חולון לצרכי ציבור, וזו לשון ההודעה:

בכוח ההרשאה שניתנה לעירית חולון, נמסרת בזה הודעה, כי הקרקע המתוארת בתוספת דרושה לעירית חולון לחלוטין לצרכי ציבור וכי עיריית חולון מוכנה לשאת ולתת בדבר רכישת הקרקע האמורה. כל התובע לעצמו זכות או טובת הנאה כל שהן בקרקע האמורה ורוצה לקבל פיצוי על כך, נדרש לשלוח לעירית חולון – תוך חודשיים מיום פרסום הודעה זו ברשומות – הרצאה על זכותו או על טובת ההנאה אשר לו בקרקע האמורה, בצירוף ראיות לחיזוק תביעתו, שיכללו את פרטי הרישום – אם ישנו – בפנקסי רישום הקרקעות, והודעה המפרטת לסעיפיהם את הפיצויים שהוא תובע, וכן חישוב הסכום הנתבע בכל סעיף וסעיף.

כן נמסרת בזה הודעה, שעירית חולון מתכוונת לקנות מיד חזקה בקרקע האמורה כי היא דרושה באופן דחוף לצרכי הציבור שלמענם עומדים לרכשה ועירית חולון מורה בזה שכל אדם המחזיק בקרקע האמורה ימסור מיד את החזקה בה."

4. המבקש טוען כי ההרשאה שקיבלה המשיבה, עירית חולון, הייתה רק פיקציה, שכן העיריה שימשה כידה הארוכה של המדינה לצורך הפקעת החלקות. לטענתו, הכספים למימון תשלום פיצויי ההפקעה לבעלים באו מכספי המדינה, או מחברת שיכון ופיתוח שבבעלותה, והמשיבה שימשה רק צינור ומכשיר לביצוע ההפקעה. המבקש מסתמך בטענתו גם על כך שהמשיבה סירבה לשלם את הכספים על חשבון הפיצויים, והפנתה את המבקש לחברת שיכון ופיתוח !

עיון בזכרון הדברים מיום 30.7.1964 בין ממשלת ישראל המיוצגת ע"י משרד השיכון, חברת שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (להלן : "החברה") לבין עיריית חולון מלמד, כי המדינה היא זו שהמליצה על ההפקעה לצרכים ממלכתיים וציבוריים, היא זו שהייתה מעוניינת לבנות על הקרקע, והיא זו שבנתה באמצעות חב' שיכון ופיתוח. וכך צויין במבוא לזכרון הדברים :

"והואיל והקרקע הופקעה כאמור לעיל בהמלצת משרד הפנים ומשרד השיכון נועדה לצרכי בניה ממלכתית וציבורית;

 והואיל ומשרד השיכון באמצעות החברה מעוניינות לבנות על הקרקע הנ"ל;

 והחשוב מכל היא העובדה שהמדינה היא זו שהתחייבה לבנות על המגרשים הנ"ל, והתחייבה לשלם את פיצויי ההפקעה, כפי שעולה מזכרון הדברים, כדלקמן:

"3. החברה תבנה על המגרשים המיועדים לבניה שיוקצו לה על ידי העיריה דהיינו כל השטחים לבניה פרט לשטחים שהעיריה תעביר בתור פיצויים לבעלי החלקות המופקעות כאמור במבוא לזכרון דברים זה...

5. החברה תעמיד לרשות העיריה את כל הכספים הדרושים לשם תשלום הפיצויים וזאת לפי דרישת העיריה; "

 מעבר לכך כל מנגנון התשלום מלמד כי מדובר בכספי מדינה ובמיזם של המדינה. ראה סעיפים 6, 7, להסכם.

 מכל האמור לעיל עולה כי אם בודקים את פרטי ההפקעה ואת מטרתה, הרי שמטרת ההפקעה היתה לצרכי המדינה. דבר זה מצדיק "להרים את המסך" ולראות את המדינה כמפקיעה האמיתית ולא את עירית חולון.

5. בע"א 883/80 יוסף קליימן ו-35 אח' נ' עירית חיפה פ"ד לז(4), 50 ,עמ' 56-57), נידונה סוגיה דומה למקרה שבפנינו, וכך נאמר שם, מפי כב' השופטת נתניהו :

”על העוול שבהוראות סעיף 8 (ד) כבר עמד הנשיא זוסמן בע"א 695/76 (המ' 112/78), בעמ' 188 (שבעקבותיו ניתן ד"נ 1/79 הנ"ל). אך למרות עושק הפרט והקיפוח הבולט שבהוראות סעיף 8 המפלות, ללא הצדקה ענינית מובנת, בין מי שאדמתו הופקעה על-ידי המדינה, הזכאי לפי סעיף 8 (א) להצמדה ממועד הרכישה ועד מועד התשלום, לבין מי שאדמתו הופקעה מכוח הרשאה לפי סעיף 2) 22), הזכאי רק להצמדה מוגבלת לפי סעיף 8 (ד) (או מכוח חוק התכנון והבנייה והזכאי להצמדה מוגבלת עוד יותר לפי סעיף 8 (ג)), לא עשה עדיין המחוקק לתיקונו של החוק.

בא-כוח המערערים מזמיננו להחליט, כי בנסיבות מקרה זה, כפי שהוכחו מתנאי ההסכם (נ/16) שבין ממשלת ישראל בשם מדינת ישראל, המיוצגת על ידי המנהל הכללי והחשב של משרד השיכון, לבין העיריה, המפקיעה האמיתית היא המדינה...

עובדתית, יש רגלים לטענה זו. על-פי האמור בהסכם נ/16, הממשלה היא שתבצע את עבודות הפיתוח של השטח, היא אשר תיזום ותתכנן את התכניות המפורטות החלות עליו, תוך תיאום עם העיריה, והיא שתבנה על חשבונה את יחידות הדיור. העיריה מתחייבת להעביר את החלקות לבעלות הממשלה. העיריה תישא בתשלום פיצויי ההפקעה, והממשלה תשלם לעיריה את מלוא סכומי הפיצויים אשר תשלם, לרבות שכר שמאי והוצאות עורך-דין, כפי שייפסקו על-ידי בית המשפט.

כשלעצמי, מוכנה הייתי בנסיבות אלה להרים את המסך ולראות את הממשלה כמפקיעה האמיתית ואת ההרשאה שניתנה לעיריה על-פי סעיף 22(2) של הפקודה כאחיזת עינים בניסיון פסול להפיק יתרון כספי על-ידי שלילת ההצמדה מבעלי הקרקע המופקעת." (ההדגשה שלי ר.ל.ש).

לפיכך לעניין התביעה לפיצויים – בהחלט יכול המבקש להסתמך עתה על כך שהמדינה צורפה כצד לדיון, ואין כל מקום להחיל עליו השתק בעניין זה.

המערערים טענו, כי יש לראות בעיריה כשלוחת המדינה בפעולת רכישת הקרקעות וזאת, בין היתר, משום שהמדינה היא הנהנית היחידה מההפקעה, ולא העיריה.

בימ"ש ששמע שם את העדים קבע כי הזכויות בשטח נרכשו על ידי העיריה מכח הרשאה לפי ס' 22 לפק' הקרקעות. ביהמ"ש קבע כי לא הוכח לדעתו, כי מדובר במעין "אחיזת עינים" כאילו המדינה היא הזרוע האמיתית המסתתרת מאחורי ההפקעה. עוד קבע ביהמ"ש כי המדינה צורפה כצד לתיק רק ארבע שנים לאחר הגשת התובענות לראשונה. מטעמים אלה נדחתה התביעה להוספת הפרשי הצמדה:

"מאז מועד זה בלבד משתמע ההבדל אם הרשות המפקיעה היא מדינה או רשות מקומית. אך יהא המצב כאשר יהא; איני מוצא בעובדות שהוכחו בערעור זה הד ל- "אחיזת עיניים" שעליה דובר בהלכה הנזכרת; ובודאי שאין לגלות בעובדות שהוכחו כל יתרון כספי למדינה עקב יישום ההפקעה בשעתה, מכח סעיף 2)22) לפקודת ההפקעה."

7. מתוך הוראות החוק ניתן ללמוד, כי כאשר ההפקעה אכן נעשתה על פי הרשאה כאמור בסעיף 22(2) לעיל, יש לציית לקביעת המחוקק בסעיף 8(ד) לחוק כי אין להוסיף הפרשי הצמדה לגבי התקופה הראשונה. קביעה זו על אף היותה הוראה מקפחת, קיבלה חיזוק עם התיקון לחוק הריבית משנת 1984, שקבע שעל אף האמור בחוק, אין לפסוק הפרשי הצמדה כאשר נקבעה בחיקוק הוראה מפורשת "בדבר שלילת תשלום הפרשי הצמדה", בין שלילה מלאה ובין שלילה חלקית מבחינת השיעור או התקופה.

הוראה זו היא ללא ספק הוראה שמקפחת את האזרח, ושוללת ממנו את הזכות לפיצוי הוגן בגובה השווי המעודכן של הרכוש שהופקע.

שעה שהמדינה או רשות אחרת מפקיעה קרקע כדין, עליה לפצות את בעלי הזכויות בשווי ריאלי. לא אחת נאמר כי הפרשי הצמדה אינם בבחינת פיצוי אלא הם באים לשקף את השווי הריאלי של הקרקע ליום התשלום, ותו לאו. סעיף 8 (ד) לחוק שלמעשה שולל מבעל הזכויות הפרשי הצמדה במקרים מסויימים גורם לדעתי לעוול לבעל הזכויות שמחד שללו ממנו את נכסיו, ומאידך שוללים ממנו את הזכות לפיצוי הוגן וראוי, וכלשונו של כב' הנשיא זוסמן בע"א 695/76 עירית חיפה נ' דוד אליאס רוזן:

לכן יש להתייחס לכל שלילת הזכות להוספת הפרשי הצמדה לשווי הנומינלי של הקרקע, על דרך הצמצום, בית המשפט צריך לאפשר את שלילת הזכות הזו במשורה, רק כאשר ברור שההפקעה נעשתה על פי הרשאה מכח סעיף 22(2), ולא מדובר "באחיזת עינים" (כלשון השופט חלימה בפסה"ד בעניין משה ניסן לעיל).

8. מן הראוי לציין שהתיקון לחוק ששולל את הזכות לתוספת הפרשי הצמדה, חוקק עוד בשנת 1977. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שנתקבל ב- 1992 מורה בס' 3 שבו כי אין פוגעים בקניינו של אדם. הוראה זו העניקה מעמד חוקתי על חוקי לזכות הקניין של בעל קרקע. פגיעה בקניין מותרת כיום רק בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכח הסמכה מפורשת בו, על פי פסקת ההגבלה שבחוק היסוד. (ראה ע.א. 5546/97 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריית אתא נ. הולצמן (פד"י נ"ה 4 ע' 629) .

גם אם אין בהוראות חוק היסוד כדי לפגוע בתקפו של החוק לתיקון דיני הרכישה, הרי שיש לפרש חוק זה ברוח הזכויות החוקתיות, ובענייננו – זכות הקניין. ראה לעניין זה ה"פ (חיפה) 158/02 - פייצל מופלח חלבי ואח' נ' מדינת ישראל תק-מח 2004(4), 259.

כן ראה ב-ע"א 1188/92 - הועדה המקומית לתכנון ולבניה נ' גלעד ברעלי, מט (1), 463 ,עמ' 484-485, דבריו של כב' השופט זמיר :

"הפירוש, כיום יותר מאשר בעבר, צריך לפעול בכיוון של צמצום הפגיעה בזכות הקנין. אכן, אפשר שעצם הפגיעה בזכות הקנין של אדם, אף אם היא פגיעה קשה, תהיה במידה שאינה עולה על הנדרש בהתחשב בצורכי הציבור. כך, כמדומה, במקרה שלפנינו, שתכנית מספר 2860 באה לענות על צורך ציבורי מובהק ומוצדק, אף במחיר של פגיעה במשיב. עם זאת, עצם הצורך הציבורי, שיש בו כדי להצדיק את הפגיעה, עדיין אין בו כדי לשלול פיצויים על הפגיעה, אלא אם ברור כי הפגיעה נמצאת בתחום הסביר ואין שיקולים של צדק הדורשים לפצות את הנפגע. פיצויים כאלה יש בהם כדי לשרת את התכלית של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, קרי, צמצום הפגיעה בזכות הקנין כדי שלא תעבור את המידה הראוייה."

9. מעבר לכך העוול שנגרם לבעלי הזכויות שהופקעו גדול עוד יותר כאשר חלפו שנים כה רבות מאז ההפקעה ועד למועד קבלת הפיצוי. במקרה זה חלפו למעלה מ-40 שנה מאז ההפקעה, והפיצוי לא שולם עד היום. יצויין כי סיטואציה כזו היא נדירה שכן ככלל הזכות לתביעת הפיצוי מתיישנת כעבור 7 שנים. ואולם במקרה זה לתובע, שהוא האפוטרופוס הממונה על נכסי נפקדים, נודע לטענתו רק בסוף שנת 2000, כי המשיבה טרם שילמה פיצויים בגין הפקעת זכויותיהם של הנעדרים בחלקות. רק אז פנה המבקש לראשונה אל המשיבה וביקשה להעביר אליו הצעה לתשלום פיצויים בגין הפקעת החלקות. (נספח ח'1 לבקשה). בחודש ספטמבר 2001 פנה השמאי מטעם המשיבה אל המבקש וביקש את הנסחים ההסטוריים לשם הערכת הפיצויים המגיעים לנעדרים, וביום 27.6.2002 העבירה המשיבה למבקש שומות.

יצויין בענין זה כי דין טענת ההתיישנות שהועלתה ע"י המשיבה לראשונה רק בסיכומיה - להידחות על הסף; לא רק שכידוע טענת התיישנות צריכה להיות מועלית בהזדמנות הראשונה, והמשיבה לא טרחה בשום שלב של הדיון להעלות טענה זו, אלא שגם בכל שלבי המו"מ שניהלה המשיבה עם המבקשה על גובה הפיצויים, מעולם לא הועלתה הטענה, ומכאן שדינה להידחות על הסף.

10. לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי יש ממש בטענת המבקש לפיה יש לחייב את המשיבה לשלם פיצויים שישקפו את מהותה האמיתית של ההפקעה, שכן ההפקעה במקרה זה נעשתה לצרכים לאומיים ולא לצרכי עירית חולון. בענייננו, השתכנעתי, כפי שפורט לעיל, כי אכן מדובר בפעולות שרובן ככולן מומנו ובוצעו על ידי המדינה, באמצעות החברה, ולא על ידי העיריה או לטובתה.

לפיכך הנני קובעת כי על המשיבה להוסיף הפרשי הצמדה גם לגבי התקופה הראשונה, באופן שהפיצוי יחושב כדלקמן:

המשיבה תשלם למבקש לגבי התקופה הראשונה מיום 24.10.63 ועד לחודש אפריל 1977, פיצויי הפקעה בסך 29.38 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לא צמודה בשיעור 4% לשנה וכך גם לגבי התקופה השניה מחודש אפריל 1977 ועד 1.4.93

לגבי התקופה השלישית מיום 1.4.93 ועד לתשלום בפועל, ישולמו הפרשי הצמדה וכן ריבית צמודה בשיעור 1.5% לשנה.

הנני מחייבת את המשיבה לשאת בהוצאות ושכ"ט המבקש בסך כולל של 20,000 ₪ + מע"מ.