בשלב מסוים, עוד בטרם חלפו 12 חודשי השכירות, החליט השוכר להפסיק את החזקתו בנכס ואת יחסי השכירות עם המשיב. הפסקה זו נעשתה, כנראה, שלא על דעת המשיב, אשר ביקש מהשוכר למצוא שוכר או מחזיק אחר לתקופת השכירות לפי ההסכם בטרם יופטר מחובותיו לפי הסכם השכירות.

השוכר לא המתין ועזב את הנכס לפני תום תקופת השכירות, היינו ב-31.1.02.

ביום 6.3.02 הודיע השוכר למערער בכתב על עזיבת הנכס והחזרת החזקה בו לידי בעליו - הוא המשיב.

המערער קיבל הודעה זו ורשם את המשיב - בעל הנכס - כמחזיק בנכס החל מיום 1.2.02, במקום השוכר, וחייב אותו בתשלום ארנונה בהתאם.

המשיב לא השלים עם חיוב זה. בהשגה שהגיש הודיע הוא למערער (בפנייתו מיום 23.4.02), כי השוכר ממשיך להחזיק בנכס על פי הסכם השכירות ביניהם ועל כן על המערער להמשיך לחייבו בתשלום ארנונה, ולא את המשיב.

המערער דחה את ההשגה.

על החלטת הדחיה ערער המשיב בפני ועדת הערר. לאחר שמיעת טענות הצדדים החליטה הועדה, בהחלטה מיום 9.11.04, לקבל את הערר תוך שהיא קובעת כי אין לחייב את העורר - המשיב שבפני - בארנונה בתקופת השכירות שצוינה בחוזה השכירות שהוצג למערער, אשר על פיו הוטל החיוב על השוכר שהחזיק בנכס, החל מיום 3.7.01 ואמור היה להחזיק בו 12 חודשים רצופים - על פי החוזה.

את החלטתה מנמקת ועדת הערר כך:

דרישה להוכיח את הפסקת החזקה היתה יוצרת מצב על פיו הרשות המנהלית, קרי העיריה, הגובה את מיסי הארנונה, תמצא עצמה מעורבת בסכסוכים המתגלעים בין בעלי נכסים לשוכריהם בשאלה על מי מוטל החיוב בארנונה וממתי, וממילא מחויבת לפסוק או לנקוט עמדה לגביהם.

ממעורבות זו ביקש המחוקק לפטור את הרשויות הממונות על גביית הארנונה.

נקבע ע"י בית המשפט העליון (ראה ע"א 739/89 פד"י מה (3) 769), כי מגמת המחוקק, בחוקקו את הוראת סעיף 325 הנ"ל, והוראות סטטוטוריות אחרות בפקודת העיריות, היתה להקל על הרשות המקומית לגבות את חיובי הארנונה ולאתר את החייבים.

לו היתה מוטלת על המערער החובה לבחון, או לדרוש הוכחה של ממש, להודעת מחזיק בדבר "חדילת" החזקה, היה הנטל האדמיניסטרטיבי שהיה מוטל עליו, כבד מנשוא ויעילות גביית הארנונה היתה נפגעת כתוצאה מכך. כך במיוחד כאשר מדובר בעיריות שבתחום שיפוטן המוניציפלי, אלפי או עשרות אלפי נכסים ברי חיוב כמו עירית תל-אביב.

תכלית זו של המחוקק באה לידי ביטוי ברור בלשון הוראת סעיף 325, כפי שצוטטה לעיל. המחוקק ביקש, כאמור, לפטור את העיריה מלהכריע במחלוקות המתגלעות חדשות לבקרים בין בעלי נכסים, ברי חיוב בארנונה, לבין מחזיקיהם, או שוכריהם, כמו למשל, המחלוקת שהתגלעה במקרה שבפני. על כן הסתפק הוא במתן הודעה בכתב של המחזיק (או הבעלים) על מנת להפסיק את חיובו בתשלום ארנונה, והותיר את ההכרעה במחלוקת בין הצדדים בענין זה לצדדים עצמם או לערכאה השיפוטית אליה יפנו, אם יפנו.

אילולא כך, היה נאלץ מנהל הארנונה להכריע בין הודעת המחזיק בדבר "חדילת החזקה" לבין ההודעה המאוחרת יותר שנשלחה מטעם בעל הנכס (המשיב) בדבר "אי חדילת החזקה" ע"י השוכר, כמו במקרה שבפני, ללא שיהיו לו הכלים לכך.

אין בידי לקבל הפרשנות שנתנה הועדה להוראת סעיף 325, לפיה על המחזיק להוכיח כי הוא חדל מהחזקת הנכס בפועל ובנוסף לכך למסור הודעה בכתב. פרשנות זו אינה עולה מלשון החוק.

אין נפקא מינה לעובדה שהעיריה דורשת, ואם אכן קיימת דרישה כזו, הצגת חוזה שכירות לצורך רישום מחזיק שאינו הבעלים, כבר חיוב בתשלום ארנונה, ואין בה כדי להצדיק דרישה דומה מהעיריה בעת שמחזיק מודיע על הפסקת תקופת השכירות.

סעיף 326 לפקודת העיריות אינו דורש, מכל מקום, הצגת הסכם לשם רישום מחזיק חדש ולצורך חיובו בארנונה, אלא מסתפק בהודעה בכתב על ביצוע עיסקת העברת הבעלות בנכס, או השכרתו, מאת המוכר או המשכיר.

לא ניתן ליישם הסדר מנהלי זה על מקרה כמו זה שלפני ולחייב את המערער לדרוש הסכמים או ראיות אחרות לשם הוכחת "חדילת החזקה", דרישה שאינה מתחייבת מלשון החוק ואף לא מתכליתו.

לא הרי דרישה מנהלית להצגת הסכם שכירות שאינה דורשת בירור עובדתי והכרעה במחלוקת בין צדדים, כהרי הצורך להכריע במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים במקרים כמו המקרה שבפני.

לאור כל האמור לעיל, מקבל אני את הערעור ומבטל את החלטת ועדת הערר בענין זה מיום 9.11.04. החלטת המערער אשר דחתה את השגת המשיב בדבר חיובו בארנונה בנכס ברח' פלורנטין 34 תל-אביב, בעינה עומדת.

בנסיבות הענין, כל צד ישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא פסק דין זה לבאי כח הצדדים.