 גרסת הדפסה
א 8910/04- שלום, ארנונה
עיריית נשר נגד נט ספארק (אניבייס) בע"מ ואח'
25/12/2005
א 8910/04
עיריית נשר
נגד
1 . נט ספארק (אניבייס) בע"מ
2 . גפני גיא
בית משפט השלום חיפה
בפני: כב' השופט א. אליקים
[25.12.2005]
פסק דין בענין הנתבע מס' 2
מבוא ותמצית טענות הצדדים
- התובעת-רשות מקומית הגישה כנגד הנתבעים תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב ארנונה שעמד על סך של 7,805 ש"ח.
- עיון בכתב התביעה מראה כי העילה כנגד הנתבעת מס' 1 (להלן-"החברה") הינה מתוקף היותה מחזיקה במושכר, העילה כנגד הנתבע מס' 2 (להלן-"הנתבע") מקורה בבקשה להרמת המסך מאחוריו ניצב הנתבע, בעל מניות ומנהל של החברה וזאת בשל טענה של שימוש באישיותה משפטית הנפרדת של החברה כדי "לסכל כוונתו של כל דין".
- לחילופין בקשה התובעת לחייב הנתבע מכח היותו ערב לחוזה השכירות על פיו שכרה החברה את הנכס בגינו נדרש תשלום הארנונה.
- הנתבע טען להעדר כל מחויבות ישירה כלפי התובעת, כי אין זה המקרה המתאים להרמת מסך, כי נהג בתום לב והטענות כנגדו משללות כל יסוד.
- הנתבעת מס' 1 לא הגישה בקשת רשות להתגונן וניתן כנגדה ביום 19.7.04 פסק דין בהעדר. לאחר מכן הגיעו הצדדים בהסכמה למחיקת כותרת התביעה, אשר הועברה לדיון רגיל.
- בישיבת קדם המשפט הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו פסק הדין יינתן על סמך סיכומים בהתאם לכתבי הטענות ואכן שני הצדדים סיכמו טיעוניהם בכתב.
טיב המחלוקת
- אין מחלוקת בין הצדדים כי החברה החזיקה במושכר למשך שנה מחודש 9/02 ועד לחודש 9/03 וכי גובה החוב שנותר בגין הארנונה הינו הסכום של 7,805 נכון ליום 10.3.04.
- השאלות הטעונות הכרעה הינן האם ניתן לחייב מנהל חברה (או בעל מניותיה) באופן אישי בגין חוב ארנונה בשל הרמת מסך, בשל ערבותו האישית להסכם אחר או מכח חוזה לטובת צד ג' (טענה שהוספה בשלב הסכומים).
דיון
- אקדים ואומר כי הצדדים הגיעו להסדר דיוני של הכרעה על סמך כתבי הטענות מכאן שהבסיס העובדתי לכל טענות התובעת חייב להמצא בכתב התביעה (ובמקרה של הודאה מצד הנתבע לו היתה כזו גם בכתב ההגנה).
- עיון בכתב התביעה מראה כי העילה העיקרית לחיוב הנתבע בגין חובות החברה הינה עילה של הרמת מסך, אלא שאין בכתב התביעה כל טענה עובדתית בקשר לכך. סעיף 4 לכתב התביעה הינו סעיף רקע כללי בסופו מוזכר תוכנו של החוק ופרט לכך אין בו ולו ברמז היכן, מתי וכיצד התקיים המעשה הפסול והחריג מצידו של בעל המניות או מנהל החברה שמצדיקים חיובו האישי.
- אזכיר כי טענה בדבר הרמת מסך משלבת בתוכה טענות בדבר מרמה, חוסר תום לב, התנהגות פסולה, טענות קשות המטילות על הטוען אותן נטל כבד להוכחתן. אזכיר למשל את ניתוחו של הנושא שנעשה רק לאחרונה ע"י בית המשפט העליון, בפסק דין בו שם כב' הש' רובינשטיין את הדגש על עקרון תום הלב ( ר' ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ תק-על 2005(4), 270 וכן רע"א 6080/05 פלאח נבואני נ' נצר חברה למסחר בע"מ תק-על 2005(4), 694 שניתן מספר ימים לאחר מכן).
- אלא שבטרם מתבקש הדיון המשפטי המעמיק בשאלת הרמת המסך בו יש להחיל הוראות חוק והלכות, יש לבחון מהו הבסיס העובדתי לאותה טענה ובסיס עובדתי כלשהו אין בכתב התביעה. (במאמר מוסגר אציין כי צודק הנתבע בסיכומיו בשאלה שהוא מעורר מדוע פנתה התובעת דווקא אליו. לפי נספח ב' לכתב התביעה לחברה 4 בעלי מניות והתובעת ללא הסבר מרימה מסך החושף 4 בעלי מניות ואילו באה בדרישה רק לאחד מהם?!).
- בצר לה, בחרה התובעת בסיכומיה להפנות לטענה העולה מקו הגנתו של הנתבע לפיה החברה "הפסיקה פעילותה זמן קצר לאחר הסכם השכירות וזאת מטעמים עסקיים טהורים תוך שהיא מפסיקה פעילותה במושכר". אלא שאין באמירה זו כל דבר בעל ערך שלילי. הפסקת פעילות תוך זמן קצר מבלי שהתובעת טוענת (וגם מוכיחה) מה קדם לכך, מה הביא לכך, מה המצג המטעה, היכן ההתחמקות מלקיים חיוב כלשהו והיכן חוסר תום הלב, אינה מועילה לתובעת. טענות עובדתיות מסוג זה הוכחו בפסקי הדין השונים אליהם מפנה התובעת בסיכומיה, אך הן לא אוזכרו בתביעתה ולא הובאה ראיה כלשהי לתמיכה באותה טענה משפטית ולכך אוסיף כי משבחרו הצדדים בדרך המקוצרת של אי הבאת עדויות עומדת דווקא אמירת הנתבע בדבר "טעמים עסקים טהורים" כטענה שלא נסתרה והמשמיטה הבסיס מהבקשה להרים המסך.
- לאור האמור לעיל דין הטענה בדבר הרמת המסך להדחות.
- לחלופין בקשה התובעת בתביעתה לראות בנתבע ערב כלפיה מכח חוק הערבות וזאת בגין היותו ערב לחוזה השכירות שנערך בין החברה לבין בעל הנכס. בסיכומיה חזרה התובעת על טענה זו לפיה בקשה לראות את הנתבע כערב (אלא שבתביעה כמו בסיכומים אין הסבר או נמוק מדוע ייחשב הנתבע כערב) וכן התווספה בסיכומים טענה חדשה בדבר היות חוזה השכירות חוזה לטובת צד שלישי.
- גם בענין זה דרכה המשפטית של התובעת אינה מקובלת עליי, בבסיס הטענה של יצירת ערבות קיימת טענה עובדתית לפיה ביום מסוים התחייב הערב ישירות כלפי התובעת. בבסיס הטענה לחוזה לטובת צד ג' קיימת טענה עובדתית לפיה ביום מסוים התחייב צד לחוזה, התחיבות בלתי ישירה כלפי צד ג' שאינו צד לחוזה. מבחינה עובדתית שתי הטענות אינן יכולות להתקיים בו זמנית ומיותר לציין כי אין מקום לטעון טענות חלופיות במקרה כגון זה.
- מאחר ואין מחלוקת כי הנתבע לא חתם על התחיבות אישית או ערבות ישירה כלפי התובעת הרי שהטענה בדבר ערבות נופלת מאליה. כל שנותר הוא לבחון את תוכן הסכם השכירות ולראות האם כהגדרת סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 "משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". כב' הש' רובינשטיין בע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה (שיווק) 1981 בע"מ ואח' תק-על 2004(3), 3140, עמ' 3144 מסביר כי "המבחן להיותו של חוזה לטובת אדם שלישי הוא כוונת ההקניה (שלו, דיני חוזים מה' 2, 430). כדי "להפוך אדם שלישי למוטב אין די בכך שהחוזה יכלול חיוב לטובתו. יש להוכיח כוונה פוזיטיבית להקנות לו זכות לדרוש את קיום החיוב. אותה גמירת דעת הנדרשת לשם כריתת חוזה חיונית גם לשם הקניית הזכות למוטב" (שם,431). זכות המוטב היא הזכות לדרוש את קיום החיוב (שם, 436) והיא נוצרת עם כריתת החוזה (שם, 440)".
- עיון בחוזה השכירות אינו מצביע על כוונה משתמעת או מפורשת מצידו של הנתבע להתחייב התחייבות כלשהי כלפי צד ג'-התובעת. מדובר בחוזה שכירות רגיל בין בעל הנכס לבין החברה השוכרת. התחיבות הנתבע הינה ישירה רק כלפי בעל הנכס, תוכנה נקבע בין הצדדים לאותו הסכם מתוך כוונה אחת ויחידה לפיה במקרה ויופר ההסכם יוכל בעל הנכס- והוא בלבד- לדרוש מהערב כי יקויים ההסכם. הרשות המקומית אינה הופכת בצורה אוטומטית כבעלת זכויות בכל הסכם שכירות הנערך בתחומה ולצורך גביית הארנונה עליה להתכבד ולחפש הפתרון בפקודת העיריה (או בכל חיקוק אחר) ומכוחם עליה לבוא בדרישה ישירה מהמחזיק עצמו.
- לאור כל האמור לעיל דין התביעה להדחות, התובעת אמנם הזכירה טענה נוספת בדבר סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה, אלא שאותו סעיף לא היה בתוקף בתקופה הרלונטית ומכאן שאין הוא יכול להועיל לתובעת. לכך אוסיף כי חיוב במיסים בחקיקה לא יפעל רטרואקטיבית ובוודאי שאין הוא יכול להשליך לגבי תוכן חוזה לטובת צד ג' או תום ליבו של מנהל חברה ואלו למעשה השאלות הטעונות הכרעה. לכך אוסיף כי תנאי לתחולת אותו סעיף הינו קיום הוראות סעיף 119א לפקודת מס ההכנסה שאינם מתקיימים במקרה נשוא התביעה.
סיכום
- הנני דוחה התביעה כנגד הנתבע מס' 2.
- בהתחשב בהסדר הדיוני שחסך מזמנו היקר של בית המשפט ושל הצדדים הנני מחייב התובעת לשלם לנתבע מס' 2 שכ"ט עו"ד בשיעור של 2,000 ש"ח בצרוף מע"מ ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
ניתן היום כ"ד בכסלו, תשס"ו (25 בדצמבר 2005)
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים
ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי
אליקים אברהם, שופט
|
תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק
|
|
|
|
