במקרה דנן, נטען ע"י הבעלים המקוריים כי מכיוון שבמועד אישורה של התכנית המשביחה טרם הוחזר שטח לבעליו ההיסטוריים, הרי אין לחייבם בגינו בהיטל השבחה מכיוון שהיטל השבחה חל רק על בעלים או חוכר לדורות, והם טרם היו בעלים על אותו שטח באותו המועד.
הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב טענה, לעומת זאת, כי יש לראות את הבעלים כבעלים בפן המהותי ולא בפן הפורמלי-הראשוני כבר במועד כניסתה לתוקף של התכנית המשביחה - ולא נסתייע בידה.
בית המשפט קבע לעניין זה כך:
"שאלה זו שהועלתה על ידי המערערים במלוא חריפותה קוראת תגר על קביעת השמאי המכריע הואיל ועל פניו טרם הועברה הבעלות בתוספת השטח לידי המערערים בעת אישור התוכנית וביטול ההפקעה. כזכור, הושבה תוספת השטח למערערים כמעט שנה לאחר אישור התוכנית והזכויות בלשכת רישום המקרקעין הועברו אליהם רק לאחר כארבע שנים ומחצה. לטענה זו תמיכה ממשית בחוק שכן סעיף 2(א) לתוספת השלישית שחוקק מכוח סעיף 196(א) לחוק* קובע מפורשות כי החבות בהיטל השבחה מוטלת על הבעלים ועל החוכר לדורות של המקרקעין שהושבחו. כתוצאה מכך אין להטיל על הנישום היטל השבחה בגין תוכנית שאושרה לפני שהפך לבעלים או לחוכר לדורות של המקרקעין נשוא התביעה.
לעניין זה ראה גם ספרו של המלומד הנריק רוסטוביץ 'מיסוי מקרקעין בישראל - היטל השבחה', הוצאת אוריאן, תל אביב בעמ' 227. פורמאלית אפוא צודקים המערערים בטענתם זו."
אודות ARNONA
גרסת הדפסה
