1. לפנינו ערעור על פסק דין מיום 2.5.05 שניתן על ידי בית משפט לעניינים מקומיים באריאל (כב' השופט ד' גדול), ושבו נתקבלה תביעת המשיבה כלפי המערער לתשלום סך 11,053 ש"ח בגין ארנונה, אגרת שמירה, מים וביוב, והכל ביחס לנכס שהמערער הוא בעליו.

2. התביעה בבית המשפט קמא הוגשה במקור בסדר דין מקוצר, תוך שהיא נשענת על דו"ח ממוכן של המשיבה. המערער קיבל רשות להתגונן, לאחר שחלק על הדו"ח הממוכן, בטענו שיש בו אי-סדרים, אי-בהירויות וטעויות, וכי נכללים בו סכומים שהיה על המשיבה לגבות משוכרי הנכס, שעל קיומם נמסרו לה הודעות. בית המשפט קמא, בהחלטתו ליתן רשות להתגונן, קבע, בין השאר: "צודק המבקש בטיעונו כי בדו"ח התנועות עליו מסתמכת המשיבה קיימת אי בהירות ומצויים בו סעיפי חיוב מסוימים שלא ברור מקורם".

במצב הדברים שתואר, היה על המשיבה להתייחס בראיות שהביאה לפני בית המשפט קמא לפרטי החיוב בדו"ח הממוכן ולהצדיקם החל מראשית תקופת החיוב. חלף זאת, המשיבה הגישה תצהיר עדות ראשית, שעיקרו הישענות על הדו"ח הממוכן כפי שהוא, מבלי להתייחס לפרטי הסכומים המצויים בו. בסיכומיו לפני בית המשפט קמא הסתפק ב"כ המשיבה בטענה שפנקסי הרשות המקומית מהווים ראיה לכאורה לחוקיות החיוב, ונשען על ספרו של רוסטוביץ, ארנונה עירונית, מהדורה רביעית, עמ' 404. ברם, הדברים האמורים שם מתייחסים לשלב של הגשת התביעה בסדר דין מקוצר בלבד, ומאחר שניתנה רשות להתגונן, היה על המשיבה להוכיח טענותיה כבכל תביעה אחרת, וזאת על פי חזית המחלוקת, שנקבעה בהחלטה נותנת הרשות.

בפסק הדין שניתן ע"י בית המשפט קמא לא ניתן למצוא התייחסות לשאלה כיצד נקבע סכום החיוב שנפסק בסופו, ועל כן גם אין בידינו לקבוע כי הוא מבוסס כדין בראיות שעמדו לפניו. נוסיף כי, להערכתנו, הדבר נבע מכך שלא הונח בפני בית משפט קמא חומר ראיות המבהיר את התמונה.

3. מעבר לאמור לעיל, עולה מפסק הדין כי בית המשפט קמא התעלם מהטענות שהעלה המערער, ולא דן בהן, על אף שהוא עצמו, בהחלטתו בבקשה לרשות להגן, הצביע על מספר קשיים הקיימים, לכאורה, בגרסת המשיבה. בפסק הדין אומצה עמדת המשיבה במלואה, והמערער חויב במלוא סכום התביעה, בשעה שהמערער העלה לפני בית המשפט מספר סוגיות שהייתה על בית המשפט החובה לדון בהן (כגון, שהוא לא היה המחזיק בנכס לפרקי זמן מסוימים; שהחוב המפורט בתדפיסי המשיבה כולל פריטים שאין לכלול בגדרו כגון שכר טרחת עורך דין; שבחשבון המשיבה נכללו נתונים על הנחות שנתנו לאחרים, דבר המצביע על כך שהמערער לא החזיק בנכס כל העת, וכו').

בית המשפט לא הכריע בסוגיות האמורות ובנסיבות אלה אין מנוס מקבלת הערעור והחזרת הדיון לצורך מתן הנמקה, תוך התייחסות לטענות המערער.

4. כאמור, כבר בתצהיר בו תמך בקשתו לרשות להתגונן, העלה המערער, בין השאר, טענות לפיהן הסכומים שפורטו בדו"ח הממוכן שגויים, מאחר שהם כוללים חיובים שהועברו למעשה – ושהיו צריכים להיות מועברים גם בדו"ח הממוכן - לשוכרי הנכס. המשיבה טוענת כי טענות המערער בהקשר זה - טענות לפיהן המערער אינו מחזיק בנכס – הן טענות שהיה על המערער להעלות בהשגה או בערר. על פי טענת המשיבה, כדי להעלות אותן טענות בפני בית המשפט היה על המערער לקבל רשות בית המשפט, מכח סעיף 85 (ב) לצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) מס' 892, התשמ"א-1981, רשות שלא נתבקשה. דא עקא, שהחלטת בית המשפט קמא לעניין הרשות להתגונן לא הגבילה את טענות המערער, אשר התייחס בבקשת הרשות להתגונן ובתצהיר לנושא חבות שוכרי הנכס. באותה החלטה ציין בית המשפט כשיקול למתן הרשות, כי המבקש הציג מסמכים המעידים לכאורה על כך כי יידע את המשיבה באשר לקיומם של שוכרים בנכס. סוגיה זו לא נבחנה כלל ואין לקבל את עמדת המשיבה לפיה אין המערער יכול להעלותה, אלא רק בדרך של ערר, לאחר שהיקף הרשות להתגונן שנתנה למערער לא הוגבל. ייתכן שדבר זה לא היה מובן למשיבה ובנסיבות אלה, לאחר שממילא מוחזר הדיון לבית המשפט קמא, יש לאפשר לשני הצדדים להשלים את ראיותיהם, אם יראו צורך לעשות כן.

במצב דברים זה, ראוי היה שהמשיבה תתייחס בראיותיה בבירור גם לידוע לה לגבי השוכרים בנכס וההנחות שניתנו להם, אם ניתנו, וגם תניח יסוד הולם לטענתה כי המערער הוא שביקש להותיר את שמו כמחזיק (בתצהיר מר חתוכה, שהוגש מטעם המשיבה, כל שנאמר לעניין זה הוא כי היסוד לטענת המשיבה בעניין זה הוא "רישומי המועצה"). התצהיר שהוגש מטעם המשיבה אינו פורש תמונה מלאה וברורה גם לעניין זה, ואף לא ניתן לקבוע כי תמונת החיוב הובהרה בתצהיר המערער, ובחקירות הנגדיות בבית המשפט.

5. לאור האמור, הגענו למסקנה כי, מהתמונה העולה מחומר הראיות שהניחו שני הצדדים בפני בית המשפט קמא לא ניתן לקבוע באיזה סכום יש לחייב את המערער, וכי בית המשפט לא דן בטענות אותן העלה המערער.

על כן, דין הערעור להתקבל ופסק הדין שניתן יבוטל. מן הראוי שחיובי המערער ייבחנו מחדש על ידי בית המשפט קמא, וזאת על יסוד הראיות שהובאו עד כה, וכן על יסוד ראיות נוספות שתוגשנה על ידי הצדדים, אם ימצאו לנכון להגישן, במועדים שיקבע בית המשפט קמא. בית המשפט ייתן פסק דין חדש ומנומק.

הוצאות הערעור, בסכום כולל של 2,500 ש"ח להיום ובתוספת מע"מ, תיפסקנה על פי תוצאות ההתדיינות בבית המשפט קמא.

המזכירות תמציא העתקים לבאי כוח הצדדים.