ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 15/10/2019
גרסת הדפסה

ע"א 28/04 - שלום, היטל השבחה

הועדה המקומית לתכנון ולבניה,אשדוד נגד קי.בי.ע.- קבוצת בוני ערים בע"מ


16/1/2006

עא 28/04

המערערת: הועדה המקומית לתכנון ולבניה,אשדוד

נגד

המשיבה:קי.בי.ע.- קבוצת בוני ערים בע"מ

בית משפט השלום אשדוד

בפני: כב' השופטת מיכל וולפסון

[16.1.2006]

פסק דין

1. ערר לפי סעיף 14(ג) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ערר על החלטה של שמאי מכריע , ניקי פרימו, לגבי חישוב היטל השבחה.

הודעת הערעור הוגשה ביום 23/12/04 כאשר השומה היא מיום 7/11/04. הוראות סעיף 14 לתוספת השלישית, כפי שהם בתוקף ביום הגשת הערר, קובעות את דרך תקיפת החלטת השמאי באופן הבא:

"(ג) על חיוב בהיטל ועל הכרעת שמאי מכריע כאמור בסעיף קטן (ב) ניתן לערער בנקודה משפטית בלבד, או בעילה שלא ניתנה לועדה המקומית או לבעל המקרקעין או לשמאים מטעמם הזדמנות נאותה לטעון טענותיהם או להביא ראיות בפני השמאי המכריע; הערעור יוגש לבית משפט השלום שבאזור שיפוטו נמצאים המקרקעין, תוך 45 ימים מהיום שבו הודעה ההחלטה שעליה מערערים".

הסמכות היא לבית משפט השלום. יוער כי בוצע תיקון עקיף של הסדר זה בחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים (תיקון מס' 15), התשס"ה – 2000, אשר טרם נכנס לתוקף (ס"ח התשס"ה 738, בעמ' 748 –749), בו הוצאה סמכות זו מבית משפט השלום.

2. הודעת הערר הוגשה על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה, אשדוד ולטענתה בשומה של השמאי המכריע נפלו טעויות וגם סתירות פנימיות ולא ניתנה זכות טעון למערערת. המשיבה חולקת על הערר.

3.1 העוררת חולקת על השמאי המכריע במספר נושאים.

אפתח בתיאור התוכניות הרלבנטיות לחישוב השומה, כפי שקבע השמאי המכריע:
התוכנית אשר כלפיה נבדקת ההשבחה בתוכניות המאוחרות, היא תוכנית המתאר לאשדוד ד/313, תוכנית מס' 101/02/3 משנת 1960 (להלן: "תוכנית המתאר לאשדוד").

מכאן נמנות התוכניות הנוספות כדלקמן:

    1. תוכנית מתאר משנת 1978 שמספרה 20/10/02/3 (להלן: "תוכנית 20");
    2. תוכנית מתאר משנת 1997 שמספרה 62/101/02/3 (להלן: "תוכנית 62");
    3. תוכנית מתאר שניה משנת 1997 שמספרה 63/101/02/3 המוגבלת למתחם שבחלוקת המכונה "בקמה".

תוכנית 20 משנה את תוכנית המתאר לאשדוד כדלקמן:

חדרי מדרגות – בניית חדרי מדרגות מעבר ל-12 מ"ר לא תחושב באחוזי הבניה.
חדר כניסה לרבות המדרגות אשר שטחם לפחות 20 מ"ר לא יחושבו באחוזי הבניה. בבניינים בני 8 קומות ומעלה יחושבו אחוזי הבניה עבור 4 הקומות הראשונות בלבד. מדרגות חיצוניות בלתי מוגנות בקומת הקרקע, כניסות חיצוניות מוגנות, בליטות וזיזים לא יכללו באחוזי הבניה.

שירותי בניין – שטחי השרותים הבאים לא יכללו באחוזי הבניה: מקלטים, חדרי
אשפה, חדר בלוני גז, חדר מוני מים, חשמל וגז. חדרי מכונות, משאבות, טלפונים ושאר שירותים לצרכי הדיירים ובאישור הוועדה המקומית ובלבד שיהיו בשימוש כלל הדיירים.

בניה בקומת עמודים – מחסן בגודל של עד 12 מ"ר לדירה ובלבד שהיו חלק מהרכוש
המשותף וירשם ע"ש הדיירים. מחסנים בקומות בגודל של 2.5 מ"ר לדירה.

מרפסות – אחוזי הבניה למרפסות יכללו באחוזי הבניה בהתאם לכך יוגדל שטח הבניה
המותר ב-25% מהאחוז המותר למגורים.

מרתף – מרתפים בכל האזורים לבד ממגורים, לא יכללו המרתפים במסגרת אחוזי הבניה
המותרים ובתנאי שישמשו לצרכי אחסנה בלבד.

תוכנית 62 התייחסה לנושאים הבאים:

הקמת מרתפי חניה עד גבולות המגרש במבנים המיועדים למסחר. שטח שירות למרתף
חניה תת-קרקעית יהיה עד 100% משטח המגרש. במקרה של קומות מרתף נוספות השטח יוכפל או ישולש בהתאם למס' הקומות של החניה התת קרקעית. תכסית הקרקע של כל קומה וקומה (סה"כ שטחים עיקריים + שטחי שירות) לא יעלה על 55% משטחו של המגרש.

תוכנית 63 למתחם בקמה בלבד, שינתה ברכיבים הבאים:

שטח עיקרי מעל הקרקע 140%, שטחי שירות 50%. סה"כ זכויות בניה במגרש מעל הקרקע
190% בארבע קומות. מרתף חניה בשתי קומות לפי 80%
X 2 ובסה"כ 160%.

3.2 הצדדים חלקו בפני השמאי בשאלה האם את ההשבחה יש לבחון מתוכנית המתאר לאשדוד או מתוכנית 20. השמאי קבע כי יש לשום את ההשבחה אל מול תוכנת המתאר לאשדוד. המשיבה לא תקפה את החלטת השמאי המכריע ולכן בנקודה זו אני קיבלתי את קביעתו.

3.3 העוררת טוענת כי השמאי טעה כאשר הכליל במצב התכנוני ערב תוכנית 20, שטחי שרות מסויימים, שהוא מגדיר כמינימליים והכרחיים לתכנון כל בניה (סעיף ד.2 לחוות הדעת), הגם שהם מופיעים לראשונה בתוכנית המשביחה. לכן הוא ייחס להם משקל שונה בערכי השווי. כי לטענתו לא ניתן היה לגבות עליהם תמורה. לטענת העוררת השמאי טעה טעות משפטית כאשר העביר רכיבים אלה למצב התכנוני ערב אישור תוכנית 20.

לטענתו הוספת שטחי השירות בתוכנית 20 משמעה היה הוספת אחוזי בניה, כי לפי תוכנית המתאר לאשדוד, אחוזי בניה אלה נתפסו כאשר נבנו שטחי השירות. לכן לדעת העוררת יש טעות משפטית בחוו"ד השמאי המכריע.

3.4 טענה שניה ושלישית בפי העוררת כנגד השומה המכרעת היא בהקשר לתוצאה של הגדלת התכסית בתוכנית 63, שהקטינה את שטחי החניה בתוכנית 62.

אין מחלקות כי בתוכנית 62, המתייחסת כמו קודמתה לכל העיר אשדוד, הוספו מרתפי חניה עד לגבולות המגרש, במבנים המיועדים למסחר, עד 100% משטח המגרש, כמו כן עד לשלושה מרתפי חניה, ועד גבולות המגרש.

תוכנית 63, שהיא נקודתית למקרקעין נשוא השומה, הוסיפה על תוכנית 62 עוד שטח תכסית, אך הקטינה את שטחי החניות במרתף ל-2 קומות לפי 80% מהמגרש. כלומר 160% במקום 300%. הצדדים היו ערים לכך שהוספת תכסית תתורגם להקטנת מספר החניות, שניתן היה לבנות על פני שטח המגרש.

הפתרון של השמאי היה קיזוז מההשבחה את עלות בניית 7 מקומות החניה במרתף.

העוררת מעלה כנגד קיזוז זה שתי טענות. האחת היא שמאחר והשמאי קבע קודם את ההשבחה כתוצאה מתוכנית 62 לעומת המצב התכנוני הקודם, וקבע כי יש השבחה כתוצאה מפוטנציאל הקמת המרתף לצורכי חניה, אז כאשר הוא מקזז מכך עלות הקמת 7 מקומות חניה, זו סתירה פנימית שאינה יכולה לעמוד.

טענה שניה היא, שגם אם ימצא שזו אינה סתירה פנימית, אז השמאי לא היה מוסמך לקבוע את עלות 7 מקומות החניה מבלי לשמוע את הצדדים.

לגבי הטענה של הסתירה הפנימית, השיב ב"כ המשיבה, כי אין כשל לוגי אלא הערכת שווי סבירה לפי כללים שמאיים מקובלים. לבית המשפט אין סמכות לשום את שווי ההשבחה במקומו של השמאי.

באשר לטענה של העדר זכות טיעון, הושב כי טיעון זה אינו מתיישב עם מה שקרה בפועל. נטען כי זו טענה שעולה לראשונה בפני ביהמ"ש. היא לא הועלתה בפני השמאי המכריע. זאת ועוד, השמאי המכריע איפשר לצדדים להגיב לאמור בפרוטוקול שהוצא לאחר הישיבה המשותפת מיום 12/10/04. כמו כן השמאי ערך ביקור בנכס ביום 28/10/04.

דיון

4. אפתח בטענה של העוררת כי השמאי לא היה מוסמך לשייך בחישובו את חלק משטחי השרות לתוכנית המתאר לאשדוד בהקשר לאחוזי הבניה.

4.1 על פי סעיף 14(ג) לבית המשפט סמכות לדון בנושאים המעלים שאלות משפטיות. כב' השופט לוין הגדיר את הבחינה של "סוגיה משפטית" או "שאלה משפטית" כבחינה של שלוש קווים מנחים לאיתורה של שאלה כ"בעיה משפטית". האחד הוא האם בית המשפט נדרש לתת תשובה לשאלה מה הוא הכלל שחל ואם הדבר דרוש להחילו על המקרה הקונקרטי. הקו המנחה השני הוא מה תכלית ההגבלה של נימוקי הערעור ל"בעיה משפטית" בחיקוק הקונקרטי אותו מפרש בית המשפט. הקו המנחה השלישי הוא מה טיבו של הטריבונל שאת החלטתו תוקפים. האם מדובר בטריבונל של מומחים שיש משקל לידע ולמומחיות שלהם (ע"א 266/97 מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נ' מקס ווייסמן ואח', פ"ד נז(3) 207, סעיף 9(ב) לפסק דינו של השופט לוין).

4.2 בשאלה שהעלתה העוררת בהקשר לשטחי השרות המינימליים שהשמאי מצא שמתחייבים בכל תכנון וממילא מצא לקבוע לגביהם שהם היו קיימים לפני תוכנית 20, כלומר בנקודה זו אין השבחה, השאלה היא שאלה בראש ובראשונה משפטית. כלומר מה התכלית של החיוב בהיטל השבחה על פי סעיף 196א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 והתוספת השלישית לחוק, מה הדרך שתפורש ההוראה בבחינת כללים , סטנדרטים ומי הטריבונל שעל החלטתו הוגש הערר. אפתח מהסוף, דהיינו הטריבונל הוא שמאי מכריע והתמחותו היא בתחום השמאות. אולם המחלוקת בפני בשלב מוקדם זה בנושא הראשון שהעלתה עוררת אינה בתחום התמחות של שמאות. באשר לסטנדרטים או כללים לעריכת השומה, הם קבועים בסעיף 4 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה והשאלה בפני היא פרשנות סעיף קטן 5 לסעיף 4 האמור תוך החלת הכללים שנקבעו בפסיקה. מכאן אפתח בפרשנות הוראות סעיף 196א לחוק והתוספת השלישית לחוק.

4.3 אומר על כך בית המשפט העליון בפרשת קרית בית הכרם כי היטל השבחה הוא פונקציה של השבחה כתוצאה מפעולה תיכנונית לפי חוק התכנון והבניה :

"עליית שווי המקרקעין חייבת שתעמוד בקשר סיבתי ישיר לשינוי תכנון שנעשה לפי חוק התכנון והבניה (אישור תוכנית מקומית או תוכנית מפורטת , מתן הקלה או התרת שימוש חורג). רק אם עליית השווי באה עקב אותם שינויי תכנון המנויים בחוק, רק-אז יחוב אדם בהיטל השבחה" (דברי השופט חשיןבדנ"א 3768/98 קרית בית הכרם בע"מ נ' הוועדה המקומית, פ"ד נו(5), 49, עמ' 63-64) (להלן: "פרשת בית הכרם").

באשר לשאלה כיצד תחושב ההשבחה במקום שיש מספר תוכניות ברצף הייתה מחלוקת בדיון הנוסף כאשר עמדתו של כבוד השופט אור היא זו שהתקבלה כדעת הרוב. כבוד השופט אור פירש את סעיף 4(5) לתוספת כהסדר של מקפצה. קובע סעיף 4(5) כי:

"(5) במקרקעין שבהם אושרו מספר תכניות בזו אחר זו, בלי ששולם היטל עקב אף אחד מאישורים אלה, תהא ההשבחה ההפרש בין שוויים של המקרקעין בסמוך לפני אישורה של התכנית הראשונה לבין שוויים מיד לאחר אישורה של התכנית האחרונה";

התכלית היא, כדברי השופט אור המסכים בנקודה זו עם השופט חשין :

"באשר לתכלית סעיף 5)4), עמדתי, כמו עמדת חברי השופט חשין, היא כי: "הוראת סעיף 5)4) נועדה - כתכליתה - להעלות ברשת את כל ההשבחות שחלו במקרקעין פלונים עקב תכניות מן-העבר - תכניות שהשביחו אותם המקרקעין בלא ששולם בגין אותן השבחות היטלהשבחה ולחייב את בעלי המקרקעין לשלם היטל השבחה על כל אותן ההשבחות כולן"
(ר' בפיסקה 34 לפסק דינו)"
(סעיף 5 לפסק דינו של השופט אור בפרשת בית הכרם).

4.4 היטל השבחה בא במסגרת הסדר חקיקתי של התייחסות לתוצאות משפטיות של תוכנית חדשה שאושרה לעומת המצב על פי התוכנית הקודמת שהייתה בתוקף. אם התוכנית משביחה אז חל חיוב בגין ההשבחה על ידי היטל השבחה לפי סעיף 196א לחוק התכנון והבניה, ואם התוכנית פוגעת בנסיבות נשוא החוק חל פיצוי לפי סעיף 197 לחוק בכפוף להוראות סעיף 200 לחוק. כלומר שכדי לקבוע האם עניין לנו עם השבחה או פגיעה במקרקעין ההשוואה היא בין המצב התיכנוני הקודם כפי שהוא בתוכנית הקודמת שאושרה (סעיף 8 לפסק דינו של כב' השופט אור בפרשת בית הכרם).

בנסיבות אלה השמאי לא היה חופשי להניח כי הסוגיה היא בתחום התכנון הסביר. מפני שהמחלוקת כאן אינה איננה האם ניתן לבנות ללא שטחי שרות מינימליים שאלת אלא הכללתם באחוזי הבניה. שזו מחלוקת מסוג אחר. לכן כאשר השמאי קיבל כי תוכנית 20 הוציאה מחישוב אחוזי הבניה את שטחי השרות לפי ההסדר בתוכנית 20 הוא קבע כי בכך שונתה תוכנית המתאר לאשדוד בנקודה זו.

4.5 טוען בא כוח המשיבה כי גם אם השמאי היה קובע כך עדיין אין בכך כדי לשלול את האפשרות כי על שטחי השרות שהוצאו מאחוזי הבניה בתוכנית 20 לא הייתה השבחה כי ניתן היה להשיג זאת לפני תוכנית 20 . לכך יושב כי היטל השבחה חל גם על הקלה או שימוש חורג, לכן לא ברורה לי הטענה המשפטית שהועלתה.

בהעדר פירוט כיצד הוסדר נושא זה בתוכנית המתאר לאשדוד, אני מחזירה את הנושא לשמאי שיפרט האם את התחייסותו לשטחי השרות הוא לקח מתוכנית המתאר לאשדוד או מתוכנית מס' 20. אם מתוכנית מס' 20, אז עליו להביע עמדתו המקצועית ולשום השבחה זו.

5.1 באשר לטענה כי השמאי הגיע לסתירה לוגית בהקשר ל- 7 מקומות החניה שנפלו כתוצאה מהגדלת התכסית בתוכנית מס' 63, עיינתי בשמאות של השמאי בהתבסס על הוראות סעיפיים 196א' לחוק התכנון והבניה וסעיף 4(5) לתוספת השלישית לחוק. על פי סעיף 4
(5) האמור, במקום שבהם אושרו מספר תוכניות בזו אחר זו, בנסיבות האמורות בסעיף, אזי תהא ההשבחה: "ההפרש בין שוויים של המקרקעין בסמוך לפני אישורה של התכנית הראשונה לבין שוויים מיד לאחר אישורה של התכנית האחרונה";

או בלשונו של כב' השופט ת' אור בפרשת קרית בית הכרם, "שיטת המקפצה". מתוך פירוט התוכניות, כמפורט בסעיף 3.1 לעיל, עולה כי לכאורה הגדלת התכסית בתוכנית מס' 63 השביחה את המקרקעין אך מנגד יש בה הקטנת שטחי חניה במרתפים, וממילא הוסכם ע"י שמאי הצדדים, כי הגדלת התכסית תתורגם להקטנת שטחי חניה בחצר ופגיעה כלכלית.

השמאי נדרש היה לשקלל ולשום את מה שנחזה להיות לכאורה הפגיעה החלקית בתוכנית 62 בהקשר לחניות וכנגד להעריך את ההשבחה מהגדלת התכסית. אופן השקלול הוא בתחום המקצועיות של השמאי המכריע ולא של בית המשפט.

השמאי נימק בשומה מדוע הגיע למסקנה שמתוך תוכנית 63 נעשתה גריעה של 7 חניות בחצר. על עובדה זו ומספר החניות אין מחלוקת. מכאן היה על השמאי לקבוע כיצד תחושב גריעה זו.

מתפקידו של השמאי היה לנמק כל החלטה הנוגעת לקבלת ממצא עובדתי, כל הכרעה בנושא שיפוטי וכל הכרעה בנושא שמאי, אך שומתו אינה חוות דעת אלא החלטה של מותב שיפוטי (ה' רוסטוביץ היטל השבחה (1996) 526).

העוררת טוענת כי הפחתת שווי 7 מקומות חניה מהשבח היא טעות לוגית. זו תקיפה ישירה של אופן שקלול סה"כ ההשבחה. תקיפה שאינה מתחום הנושאים שביהמ"ש יתערב בהם אם הטעות אינה בולטת על פניה.

לאור האמור לעיל, שתוכנית 63 מחד משביחה, ומאידך פוגעת, לא מצאתי שהפתרון של קיזוז הוא לקוי או חסר לוגיקה פנימית. יתכן וניתן היה לשקלל זאת אחרת, אך השמאי המכריע מונה כדי לקבוע את הדרך במחלוקת בין שמאי הצדדים. ביהמ"ש לא ישים עצמו כחלופה לשמאי בתחום שהוא במקצוע השמאות.

על כן את הטענה, שדרך זו היתה שגויה, אני דוחה.

5.2 העוררת גם טוענת, טענה חלופית, שהשמאי היה צריך לקבוע עמדה עקרונית בהחלטת ביניים ואז להזמין את הצדדים לטעון בפניו כיצד ישומו 7 מקומות החניה שנגרעו. על כך הושב ע"י הצד שכנגד, כי השמאי נתן לצדדים הזדמנות נאותה לטעון בסוגיה זו ועל כן יש לדחות את הערר גם בנקודה זו.

השמאי בחר לשערך את שווי החניות שנגרעו מתוך החצר שווי בניית החניות במרתף, אשר בפועל הוחלט לא לבנות.

השמאי קובע, כי מאחר ומדובר במרכז מסחרי ולמרכז המסחרי יש חשיבות למקומות חניה, אזי חשוב לשמור על מספר מקומות החניה שנקבעו לפני תוכנית מס' 63, לפי עקרון התחלופה (עמ' 8 לשמאות). השמאי איפוא מחשב את השווי לבניית החניות הנוספות במרתף לפי תוכנית מס' 62, פחות העלות של בנייתם בחצר.

בנימוקיה העוררת אינה מסבירה את תוכן המחלוקת שלה עם הפתרון הזה. לטענתה לא ניתנה לה הזדמנות לטעון כנגד הפתרון הזה וחישובו.

5.3 הבחינה של השומה מלמדת, כי המשיבה טענה כי הגדלת התכסית על פי תוכנית 63, תקטין את מספר מקומות החניה בחצר והיא זו שגם טענה שבמקומם יהיה צורך לבנות אותם במרתף (סעיף ג' עמ' 5 לשומה, טבלת הנושאים במחלוקת).

העוררת לא נתנה באותה עת פתרון למקומות שנגרעו, מפני שהיא הניחה כי השמאי גם ישום את שווי ההשבחה על פי תוכנית 62 של הוספת מקומות חניה במרתף.

העוררת דרשה על מקומות אלה שטרם תוכנן לבנות אותם שתעשה שומה, ויקבע גם משך הדחיה והריבית. השמאי עשה כן.

אמנם בהיבט של היטל השבחה על השמאי להעריך את ההשבחה רק מתוכניות משביחות (שם, פרשת בית הכרם, סעיף 2 לפסק דינו של כב' השופט אור), אך בהיבט ההשבחה עצמה, היא לכאורה קטנה מעצם העובדה שהתוצאה הסופית של תוכנית 63 היא של פחות 7 מקומות חניה זולות (דהיינו מקומות החניה הבנויות בחצר).

השמאי שם את שווי ההשבחה כתוצאה מתוכנית 62 לגבי מקומות חניה במרתף והוא מעמיד את שווי זכויות הבניה האמורות על 15$ למ"ר ליום הקובע. משניתן ערך ל-100% מקומות החניה במרתף לפי תוכנית 62 המשביחה היו בידי השמאי הכלים החישוביים לתרגם את שווי ההשבחה של תוכנית 63 בהקשר לתכסית.

מאחר ומדובר במרכז מסחרי יש חשיבות במרכז מסחרי למספר החניות העומדות לרשות הציבור המגיע לעסקים. במקום שיערוך ההשבחה בגין הגדלת התכסית מחייב התייחסות לכמות החניות העומדות לרשות הציבור.

5.4 בטיעוניו בפני טען ב"כ העוררת כי השמאי כלל לא בחן את סוגיית גריעת החניות בהקשר שתואר לעיל אלא בהקשר של כופר חניה. לטענתו אילו השמאי שמע את טענות הצדדים, היה גם שומע על אפשרויות של איתור מקומות חניה נוספים מחוץ למגרש.

נושא כופר החניה כלל לא עלה בהודעת הערר. לא מצאתי שזכרה בא בשומה. לא הוצג, לפחות בבית המשפט, התקן למקומות חניה במרחב התכנון המקומי אשדוד [תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג-1983]. תוכנית 63 היא אמנם תוכנית מקומית למתחם המסויים המכונה "בקמה" ויתכן והיא הקטינה את מספר מקומות החניה בשטח מסחרי מתחת לתקן שנקבע קודם (בתוכנית מס' 62 – מ' ו'), אך אין כל תשתית לסוגיה זו שהועלתה לכאורה לראשונה תוך כדי דיון בפני בערר. גם לא בעיקרי הטיעון. מכל מקום, יש לי ספק אם סוגיית כופר חניה רלבנטית לסוגיית היטל ההשבחה.

5.5 יחד עם זאת, לכאורה, עצם הקטנת ההשבחה נשוא תוכנית 62 ב-7 מקומות חניה, מהווה בצורה עקיפה חישוב הקטנת ההשבחה מכוח תוכנית פוגעת המאוחרת לתוכנית המשביחה בנקודה של מספר מקומות החניה. חישוב שהוא בבחינת טעות משפטית. מפני שככל שמדובר במספר מקומות חניה, התוכנית המשביחה האחרונה היא תוכנית מס' 62 ולא 63. כי תוכנית 63, ככל שמדובר בחניה במרתפים, היא תוכנית פוגעת. כי היא הקטינה את מספר מקומות החניה במרתפים לעומת תוכנית מס' 62. לכן, לפי גישת דעת הרוב בפרשת בית הכרם, אין לתת לחלק זה בתוכנית ביטוי.

6. לפיכך, שלא מטעמים שהעלתה העוררת, אני מבטלת מהיטל ההשבחה את הקיזוז של גריעת 7 מקומות החניה,. מאחר והשמאי נדרש לתקן את שומתו ביחס לשטחי השירות, אז הוא נדרש גם לעדכן את השומה גם לגבי מקומות החניה, כאמור בסעיף 5.5 לעיל.

7. סוף דבר, הערר מתקבל לגבי האמור בסעיפים 4.5 ו-5.5 לעיל. התיק מוחזר לשמאי המכריע אשר יתרגם לשומתו את ההנחיות האמורות. לאחר מכן השמאי רשאי להגיע לכל החלטה, בין זהה לקודמתה ובין אחרת, לפי הבנתו המקצועית.

המשיבה תשלם לעוררת הוצאות בסך של 3,000 בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ניתן היום ט"ז בטבת, תשס"ו (16 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי

מיכל וולפסון, שופטת

 


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן