ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 12/10/2019
גרסת הדפסה

ת.א 726458/05 - שלום, ארנונה

עיריית רמת-גן נגד פרופסור קו איל בע"מ


23/1/2006

א 726458/05

עיריית רמת-גן

נגד

פרופסור קו איל בע"מ

בית משפט השלום תל אביב-יפו

בפני: כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל

[23.1.2006]

החלטה

בפניי בקשת רשות להתגונן בפני תביעה כספית על סך של 13,635 ₪.

המשיבה הינה רשות מקומית והמבקשת הינה מחזיקה בנכס המצוי בתחום שיפוטה של המשיבה. לפי ספרי המשיבה, המבקשת מחויבת בחובות ארנונה אשר טרם שולמו.

טענות המבקשת

תביעת המשיבה נשענת על חיובי הארנונה לשטח מסוים, כאשר ברור מתוך המסמכים שהוצגו שהן התקופה הנטענת אינה כטענת המשיבה והן השטח שבגינו חושבה הארנונה, אינו השטח אשר הוחזק בפועל על ידי המבקשת.

בהתקשרות בין המבקשת לבין המשכיר הוסדר, כי נושא תשלום הארנונה לא יחול עליה וכי גובה דמי השכירות, כולל הן תשלום הארנונה והן תשלום דמי הניהול אשר בגין שניהם לא חויבה המבקשת מעולם. המבקשת פנתה למשכיר בדרישה שידאג לפתור את סוגיית החוב הנטען כלפיה, אך זה לא שעה לפניותיה.

לטענת המבקשת, טענותיה מהוות הגנה לכאורה, באשר לגובה החוב שנוי במחלוקת. המבקשת הראתה, כי המסמכים מטילים ספק בחיוב המבקשת, הן באשר לתחשיב שיעור הארנונה והן באשר לתקופה.

לטענתה, היא לא נתנה מלכתחילה הודעה על ישיבתה בנכס ולא הודע לה על מתן הודעה כאמור על ידי המשכיר. לכן, לא יכולה הייתה מלכתחילה לתת הודעה בדבר הפסקת ישיבתה בנכס.

טענות המבקשת בדבר גובה הארנונה ואופן חיוב הארנונה, לא נענו ולא הוצגה בפניה במהלך כל פניותיה, כל תשתית באשר לאופן החישוב ולדרך קביעתו.

טענות המשיבה

המבקשת מודה, כי החזיקה בנכס מיום 01.03.04 ועד ליום 30.06.04 (סעיף 9 ו-10 לתצהיר). כמו כן, מודה כי לא שילמה את הארנונה בגין תקופה זו. לכן, יש לדחות את בקשת הרשות להתגונן לעניין תקופה זו.

לטענת המשיבה, כל סכסוך בין המבקשת לבין המשכיר, לעניין פרשנות הסכם השכירות, היא במישור היחסים שביניהם ואינה מעניינה של המשיבה.

המבקשת, על אף דרישות התשלום, מעולם לא הגישה השגה או ערר על השומה ועל כן טענתה לעניין שטח הנכס, אין מקום לקבלה, שכן לפי הפסיקה טענות טכניות בדבר שטח וסיווג, לא ישמעו לאור סמכותו הייחודית של מנהל הארנונה לעניין זה.

המבקשת לא מסרה כל הודעה על הפסקת החזקתה בנכס ואף הודתה בכך על פי סעיף 9 לתצהירה.

על פי סעיף 325 לפקודת העיריות, חובת התשלום על המבקשת גם אם לא החזיקה בנכס.

דיון

הלכה פסוקה היא, כי בחינת בקשותיו של הנתבע, ע"י ביהמ"ש בהליך של סדר דין מקוצר, אינה מצריכה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע, אלא אך לבחון האם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית הגנה לכאורה בעלת משמעות, אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה (ע"א 478/73 אנגלנדר נ' אשכנזי, פד"י ל(3) 437).

לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי הנתבע דובר אמת, אלא אם כן נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית. במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבע (הגנת בדים) ואשר כל מטרתן נועדו על מנת למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר.

אין ביהמ"ש נדרש, בשלב זה, כחלק מהאלמנטים המשפיעים על הכרעתו, למשקלן ומהימנותן של הראיות ובנוסף, בשלב זה על ביהמ"ש לייחס את מלוא המהימנות לגרסתו של הנתבע, אשר לא נסתרה לחלוטין בחקירתו הנגדית על ידי בא כוח התביעה.

כך נתבע, אשר מבקש רשות להתגונן חייב להיכנס לפרטי העובדות ואין סיפק בידיו להישען ולהעלות אך רמזים וחשדות ללא כל בסיס ראייתי, תצהיר מעיין זה או כזה המנוסח באופן כוללני החסר פרטים רלוונטיים וחיוניים להבהרת נושא ההגנה אינו יכול לשמש בסיס לקבלת רשות להתגונן (ע"א 543/86, ע"א 424/86).

מן הכלל אל הפרט

לטענת המבקשת, הינה זכאית לרשות להתגונן בפני התביעה, כיוון שהוסכם בינה לבין המשכיר כי תשלום דמי השכירות כלל את כל הוצאות המבנה לרבות דמי ניהול, מים, ארנונה. טענה נוספת לעניין חישוב הארנונה לפיה, ב"קבלה למשלם" אשר הופקה על ידי המשיבה צוין, שגודל הנכס בגינו נדרשת המבקשת לשלם, הינו 114 ממ"ר כאשר הנכס אינו עולה על 60 ממ"ר. עסקינן בשני חדרי משרד בלבד.

לעניין הטענה כי תשלום דמי השכירות כולל תשלומי ארנונה, נספח ג' לבקשת רשות להתגונן של המבקשת, שלטענתה הוא חוזה השכירות, אין בו כל אינדיקציה להסכמת הצדדים, שהתשלום כולל גם תשלומי ארנונה.

בסעיף 10 לתצהירה מודה המבקשת, שהחזיקה בנכס בתקופה שבין 01.03.04 ועד ליום 30.06.04. לטענתה, אינה חייבת בתשלום הארנונה, לנוכח ההסכם בינה לבין המשכירה, והעובדה שתשלומי הארנונה כלולים בחוזה השכירות. כמו כן, בסעיף 8 לתצהירה טענה המבקשת, כי ביום 03.06.04 שלחה מכתב למשכיר בו היא מודיעה על סיום תקופת השכירות ששולמה עד ליום 30.06.04.

בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים עמ"נ 000266/04 מנהל הארנונה נ' יצחק טרכטינגוט נקבע, כי דרישה מהרשות המקומית להוכיח את הפסקת החזקה, הייתה יוצרת מצב על פיו הרשות המנהלית – העירייה, הגובה מיסי ארנונה, תמצא עצמה מעורבת בסכסוכים המתגלעים בין בעלי נכסיהם לשוכריהם בשאלה, על מי מוטל החיוב בארנונה. ממעורבות זו ביקש המחוקק לפטור את הרשויות הממונות על גביית ארנונה.

הפסיקה קבעה, כי רשות מקומית אינה צד לסכסוכים בין המחזיק הרשום לבין בעלי הנכס.

קיימת מחלוקת לגבי תקופת החבות הנטענת על המבקשת ומחלוקת בעניין שטח המושכר. לטענת המשיבה, לעניין תקופת החבות, ללא כל הודעה מטעם המחזיק על הפסקת החזקתו בנכס, חובת התשלום חלה עליו. המשיבה טענה לעניין שטח הנכס, כי אם לא התקבלה כל השגה או ערר על שטח הנכס אין מקום כי תתקבל היום.

לאור זאת, המחלוקת בין המבקשת למשכיר הנכס, אינה רלוונטית לענייננו. תקופת החבות ושטח הנכס הם במחלוקת בין הצדדים.

סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 קובע, כי:

(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 - 269 לפקודת העיריות.

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן 3(א), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.

מקריאת סעיף 3(ג) עולה, כי גם אם עבר המועד להשיג על תשלום הארנונה בפני מנהל הארנונה, עדיין ניתן, ע"פ לשון הסעיף, להעלות טענות בדיון בפני בית המשפט.

נקבע ע"י השופט קליין, בת.א. (ת"א) 35749/05 עיריית הרצליה נ' ורדימן סלס הדרה.

באופן עקרוני, ראוי לחזור ולהדגיש, כי החיוב לשאת במיסי הארנונה, בדומה לחיוב לשאת במיסים אחרים, צריך שיחול על כלל הציבור הנהנה מאותם שירותים הניתנים על-ידי רשות מקומית. כפי שפורט בהרחבה בבג"ץ 6741/99 יקותיאל נ' שר הפנים, פד"י נה(3) 673 נקודת המוצא היא, ש"תושביה של רשות מקומית חיייבים כולם – על דרך העיקרון – בתשלום ארנונה לרשות".

תשלום המס אינו "עונש" המוטל על הנישום, אלא חובה המתחייבת מעצם היותו חלק מאותה חברה. השאלה אם החובה לשאת במס היא פגיעה בזכות קניינית כזכות יסוד, אינה נטולת ספקות (ראה עת"מ (ח') 450/02 קימחי נ' עירית חיפה, פ"מ מנהליים (תשס"ג)440).

הטוען כי הוא פטור מתשלום הארנונה – עליו מוטל הנטל להוכיח טענתו. אין לשכוח, כי פטור של נישום אחד עומד כנגד פגיעה אפשרית בזכויות של נישום אחר להקטין את שיעורו של המס, או פגיעה אפשרית בחובותיה של הרשות לדאוג לרווחת כלל תושביה (ראה עת"מ (חי') 529/02 האיגוד לקציני ים נ' מדינת ישראל – משרד הפנים, פ"מ מינהליים תק-מח 2003 (3), 7058). מסי ארנונה מוטלים בזיקה לקיומו של נכס באותה רשות ובשימוש הנעשה בן, כלומר היכולת להפיק הנאה מאותו נכס, כאשר מאחורי קביעת שיעור המס עומדת המגמה הכללית של הקטנת התלות בתקציב של השלטון המרכזי, והגברת אחריותן של הרשויות המקומיות על היקף ההוצאות והמימון (ראה ה"פ (חי) 786/94 מליסרון בע"מ נ' עירית קרית ביאליק).

בנסיבות אלה, נישום הטוען כי אינו חייב בתשלום מס, מאחר שלא היה מחזיק בתקופת הרלוונטיות, עליו לנקוט באותו הליך שהוסדר לעניין זה.

מבחינה זו יש גם חשיבות רבה להקפיד עם הנישום להגיש השגתו במועד ומעבר לכך, להקפיד על מיצוי זכויותיו בפני המוסד, שלו הכלים המתאימים ביותר לבדוק טענותיו ולעשות כן, כאמור, במגבלת הזמן הקבועה.

ואולם, משלא עשה כן הנישום, לדידי, עדיין יש לבית משפט זה הסמכות לדון בנושא במקרים המתאימים.

לעניין השיקולים שלאורם ייעתר בית המשפט לבקשה, שהיא על דרך החריג, כאמור, ניתן להפנות לדברים שפורטו בע"א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עירית טירת הכרמל, פד"י נו(2) 773, מפי כב' השופט אנגלרד, שם הבהיר בית-המשפט כי רשות כאמור, לא תינתן על דרך השגרה.

שיקולים כגון מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המינהלתיים, מיהות הפגיעה, עיוות הדין העלול להיגרם יכריעו את הכף האם ליתן רשות כאמור. שיקולים אלה מתקיימים לפחות לכאורה בתיק זה, שכן המודעות של האזרח להליכי ההשגה לא הוכחה, עיוות הדין שקיים גדול מאוד ובנוסף לכל זה, טרם שוכנעתי שהטענה שהמחזיק והבעלים של הנכס הוא אחיה של הנתבעת איננה נכונה עובדתית.

לדידי, כיוון שמניעת זכות הגישה לערכאות של אזרח יש לפרש בצמצום האפשרי, יש מקום לקריאה דווקנית של ס' 3 (א) הנ"ל והרחבת שיקול הדעת של ביהמ"ש בעת מתן רשות, להעלות טענה עפ"י סעיף 3 (ג) לחוק.

זכותו של אדם להליך הוגן, היא אחת מזכויות היסוד. הגישה המקובלת היום היא, כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מכיר בזכות הפניה לבית המשפט הכוללת את הזכות להליך הוגן כזכות חוקתית (א' ברק, פרשנות חוקתית, שם, בעמ' 432; א' ברק, כבוד האדם כזכות חוקתית, הפרקליט מא (תשנ"ד) 271, 280; ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, שם בעמ' 61; ש' לוין, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וסדרי הדין האזרחיים, הפרקליט מב (תשנ"ה-1995), 451). יש הרואים בזכות הגישה לערכאות חלק מזכות הקניין (כך למשל קבע בית המשפט העליון בארה"ב בעניין Logan v. Zimmerman Brush Co., 455 U.S. (1982) 422, 428-33). אחרים רואים בכך חלק מכבוד האדם (ש' לוין, "כבוד האדם וחירותו", לעיל, בעמ' 454 מביא מספר מחברים המחזיקים בדעה זו).

על זכות הגישה לבית משפט כזכות חוקתית הנובעת מעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית עמד כב' השופט מ' חשין בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3), 577 עמ' 631-632:

"באין רשות שופטת, באין ביקורת על מעשי הפרט והשילטון, ייפרע עם ותאבד ממלכה. באין ביקורת שיפוטית יאבד שלטון החוק ותיעלמנה זכויות –היסוד ... חוקי-היסוד הם החוקים הנעלים במירקם החקיקה והמשפט במדינה; כך מבחינת מהותם, ובחלקם גם מבחינת עוצמתם הפורמלית. ... ואולם גם חוקי-היסוד אינם בפיסגת הפירמידה, שמא נאמר: בתשתית-התשתיות. נעלים עליהם עקרונות -יסוד בחיינו, עקרונות שאף חוקי-היסוד יונקים מהם את חיותם. עקרונות אלה הם עיקרים במשפט הטבע ועיקרים בתורת הדימוקרטיה היהודית. אלה הם ה"גבוה מעל גבוה שומר". אלה הם הגנים היוצרים את חיינו. ... ואולם עיקר לענייננו עתה יימצא דווקא בהוראת סעיף 1א לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (וכמותו בסעיף 2 לחוק-יסוד: חופש העיסוק):

"מטרה 1א. חוק יסוד זה מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו [על חופש העיסוק] כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית."

הנה-כי-כן, מטרתם של חוקי-היסוד הינה לעגן, לקבע, לנטוע בתוכנו את ערכי המדינה; ערכים אלה - ערכים הקיימים לבר-חוק-היסוד - הם המזינים את חוק-היסוד ומהם חיותו של החוק. זה המעיין ממנו שואבים אנו מימינו להחיות נפשנו. אלה הם "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". מושג הדימוקרטיה משמיע - אף זועק - קיומה של רשות שופטת. מוחה של הדימוקרטיה עשוי שלוש אונות: האונה המחוקקת, האונה המבצעת והאונה השופטת. המוח - על שלוש האונות - הוא השולט על הגוף, נותן לגוף חיוניות ומעצב את חייו. שיתקת אחת משלוש אונות אלו, והדימוקרטיה נעלמה ואיננה. מסקנה נדרשת מאליה היא, כי קיומה של רשות שופטת - כאונה חיונית בגופה של המדינה הדימוקרטית - משמיע מעצמו איסור חסימת צינורות הדם המוליכים אליה, איסור חסימת דרכו של אדם לבית-המשפט. הסדר ראוי לפניה לבית-משפט - כן; חסימת הדרך - בין במישרין בין בעקיפין - לא ולא."

 כב' השופט גולדברג באותו עניין ראה בזכות זו כנובעת מחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (לניתוח פסק הדין והגישות השונות ראו: י' רבין, "זכות הגישה לערכאות" כזכות חוקתית (תשנ"ח-1988), 142; י' רבין, זכות הגישה לערכאות – מזכות רגילה לזכות חוקתית" המשפט ה' (תשס"א-2000) 217).

 מקובל לכלול בזכות להליך הוגן את זכותו של כל אדם שעניינו ישמע באופן צודק, פומבי, ובזמן סביר, על-ידי ערכאה עצמאית ובלתי תלויה, שנתכוננה לפי חוק, ואשר תכריע לפי הטענות שהועלו בפניה. פסק הדין אמור להינתן בפומבי על יסוד דיון פומבי (למעט סייגים) ולהיות מנומק.

פרופ' א' ברק, בהקדמה לספרו של עו"ד מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (תש"ס-2000) (להלן: מ' קשת, סדר הדין), אומר לעניין זה:

"הזכות הדיונית היא המכשיר להגשמת המשפט החוקתי. מכאן חשיבותה היתירה. אך מעבר לכך: הגישה לבית המשפט – עליה בנויה הזכות הדיונית – היא עצמה זכות חוקתית. לעיצובה של הזכות הדיונית יש, איפוא, היבטים חוקתיים ברורים."

כן עמדה על כך כב' השופטת ד' דורנר בבש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט (3, 479 ,עמ' 482-483, בו דנה בזיקה בין חוקי היסוד לסדרי הדין:

"מטרתם של סדרי הדין האזרחי היא כפולה. ראשית, הם קובעים את הדרך היעילה ביותר להגשמת זכויותיהם של בעלי-הדין. שנית, הם מאזנים בין האינטרסים המתחרים של בעלי-הדין בהתחשב במשקלם הסגולי של אינטרסים אלה.

בין שתי מטרות אלה קיימת זיקה הדדית. האיזון בין האינטרסים המתחרים מאפשר להגשים את זכויות הצדדים."

לדידי, ניתן יהיה לחסום דרכו של אזרח עם טענות טובות בבית המשפט, אך במקרים בהם העיריה תוכיח שהמציאה לידיו של האזרח את הודעות החיוב והעמידה אותו על זכויותיו החוקיות לפניה בהליכי השגה וציינה בפניו כי אי ניצול זכויותיו אלו עלולים לפגוע בסיכוייו לטעון את טענותיו בבית המשפט. דבר מכל אלו לא הוכח בפני.

לאור כל האמור לעיל, נראה שיש מקום לעשות שימוש בסמכותי, על מנת לאפשר לנתבעת את יומה בביהמ"ש ולאשר לה את בקשת הרשות להתגונן.

אי לכך, הנני משתמשת בסמכותי על מנת לאפשר למבקשת את יומה בביהמ"ש ולאשר לה את בקשת הרשות להתגונן בשאלת תקופת החבות בלבד, אשר מותנית בהפקדת סך של 8,000 בקופת בית המשפט תוך 30 יום מיום מתן החלטה זו.

בהעדר הפקדה יינתן פסק דין כנגד המבקשת על מלוא סכום התביעה עם ריבית והצמדה כדין מיום הגשתה בצירוף הוצאות ושכ"ט בסך של 2,500 בצירוף מע"מ.

התצהיר ישמש כתב הגנה.

התיק יועבר לניסיון גישור במנ"ת.

התובעת תשלים הליכים על פי תקנה 214 ב' 1 לתקסד"א, בתוך 14 יום מהיום, והנתבעת בתוך 14 ימים נוספים.

באם המבקשת תבחר, היא רשאית להגיש הודעת צד ג', אשר תימסר במסירה אישית, תוך 14 ימים מהיום.

דיון מקדמים יתקיים ביום 28.2.06 שעה 15:00.

ניתנה היום כ"ג בטבת, תשס"ו (23 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.

פרוסט-פרנקל אושרי, שופטת

 


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן