עת"מ1109/03 - מנהלי, ארנונה

עתמ1109/03

 1. העתירה שלפניי, עניינה הודעת שומה של הארנונה לשנת 2003, שהוציאה המשיבה לעותרת ביום 3.12.02. סכום הארנונה על פי השומה עמד על 12,793,105.5 ₪ (להלן - "הודעת השומה"). 

2.  העותרת היא חברה ממשלתית, המחזיקה בנכסי מקרקעין המשתרעים גם בתחום שיפוטה של המשיבה. בין יתר נכסיה, מחזיקה העותרת בחוות מיכלי דלק, וכן ברצועות קרקע המשמשות אותה להחזקה והעברה של צנרת תת קרקעית, דרכה מוזרמים מוצרי דלק ממקום למקום. 

3.          חיוביה של העותרת בתשלום הארנונה למשיבה ולעיריות או מועצות נוספות היוו ועודם מהווים קרקע פורייה להתדיינויות משפטיות בין הצדדים. כיום, בנוסף להליך דנן, תלויים ועומדים עוד שני הליכים בין הצדדים: עמ"נ (חי') 284/05, שהנו ערעור על החלטת ועדת הערר בעניין חיוביה של העותרת בארנונה לשנת 2003 (היינו, אותה השנה שלגביה הוגשה העתירה שלפניי), ו-עת"מ (חי') 1232/05, שעניינה חיובי הארנונה לשנים 2005-2004. עוד ניהלה העותרת התדיינות באותם הנושאים המתייחסים לארנונה באשר לקווי התשתית שלה בבתי משפט באזורים אחרים בארץ (וראו למשל: עת"מ (ת"א) 1229/02 תשתיות נפט ואנרגיה נ' מועצה מקומית גבעת שמואל, ניתן ביום 16/01/2006 וטרם פורסם; ת"א (נצ') 454/95 שירותי נפט בע"מ נ' מועצה מקומית ק. טבעון, תק-מח 2004(1) 4371; עת"מ (ת"א) 1017/03 תשתיות נפט ואנרגיה נ' המועצה האיזורית חבל יבנה (לא פורסם)).

4. העתירה מופנית נגד החיובים בגין 283,148 מ"ר של קרקע תפוסה (סיווג 700) וכן 22,203 מ"ר של מיכליות לאחסון דלק (סיווג 902). העותרת מעלה כאן מספר טענות, אשר רובן ככולן, כפי שאפרט בהמשך, הועלו על ידה בהליכים קודמים, וניתנה בהן הכרעה שיפוטית.

5.         לנישום המבקש למחות על חיובו בארנונה, פתוחים שני אפיקים, אשר הבחירה ביניהם מושפעת מאופי העילה לה טוען הנישום. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976  (להלן: "חוק הערר"), קובע כדלקמן:  

6.         הלכה פסוקה היא כי מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה אלא במקרים חריגים בעלי חשיבות ציבורית מיוחדת (רע"א 2425/99 עירית נס-ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4), 481 ,עמ' 493-494). בהקשר זה, נדרשה הפסיקה לשאלת סמכויותיו של מנהל הארנונה - אם מוגבלות הן לעניינים עובדתיים-טכניים בלבד, או שמא משתרעות גם על עניינים עקרוניים, לרבות אי חוקיות או אי סבירות סיווג נכס, והעמדה הרווחת היא שיש לפרש את סעיף 3 לחוק הערר באופן רחב ככל האפשר, "שהרי יש לפתוח פתח לקיום זכות ההשגה, הערר והערעור ולא לצמצמה" (בג"צ 351/88 טית בית בע"מ נ' עריית פתח תקווה, פ"ד מב(3) 441, 446). יפים לכאן דבריה של השופטת קובו ב-ע"א (ת"א) 2600/00 עיריית הרצליה נ' חבס (לא פורסם, מופיע באתר "נבו"): 

  ובאותו עניין ראו גם עת"מ (חי') 1123/03 ברבור נ' עיריית עכו (טרם פורסם, מופיע באתר "נבו"), סעיף יד' לפסק הדין; עת"מ (חי') 1284/03 מקורות נ' מנהל הארנונה במועצה האזורית מנשה (טרם פורסם, מופיע באתר "נבו"), סעיף 12-11 לפסק הדין (עת"מ (חי') 2414/04 סופרגז נ' עיריית ק. אתא, תק-מח 2005(3) 4267). 

7.         יחד עם זאת סבורה אני, כי בנסיבות העניין ניתן להידרש במסגרת עתירה זו למרבית טענות העותרת לגופן, וזאת כיוון שהצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה פסק דיני יינתן על סמך סיכומים וללא שמיעת ראיות, לנוכח העובדה כי עיקר השאלות השנויות במחלוקת ביניהם הנן משפטיות במהותן. לפיכך מצאתי, כי אין בבירור אותן טענות על דרך של עתירה מינהלית, חלף הערעור מינהלי, כדי לקפח זכותם של מי מהצדדים. אך אבקש לסייג את דברי ולציין, כי באותן סוגיות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר ושהועלו בעתירה דנן, אשר לגביהן סברתי כי ההכרעה בהן טעונה בירור עובדתי, הרי שהללו לא יוכרעו בפסק-דין זה בהעדר כלים מתאימים לעריכת הבירור, והכל כפי שיפורט בהמשך פסק-דיני.

8.          העותרת טוענת, כי הודעת השומה אינה מפורטת במידה מספקת ואינה מבהירה כיצד ובגין אילו שטחים הוטלה הארנונה. כן טוענת העותרת, כי ההודעה אינה מציינת את זכותה של העותרת להגיש ערר על השומה, ולפיכך אין היא עומדת בדרישת סעיף 7א לחוק הערר.

 9.          אכן, הודעת השומה לוקה בצימצום יתר, כאשר מפורט בה אך ורק סוג הנכס, הגדרתו (משרד, קרקע וכו'), גודלו, ומחיר למ"ר. אולם, נראה כי פגם זה נרפא מאחר שהמחלוקות בין הצדדים היו ברורות בהחלט, גם משנים קודמות, וטענותיה של העותרת בעתירה מצביעות על כך שהיא מודעת היטב למחלוקות בינה לבין המשיבה.

10.        העותרת טוענת שאין להטיל ארנונה על קרקע תפוסה בשטח של 27,414 מ"ר, המהווים את רצועת צינור I.P.C העובר בתחומי המשיבה ומשמש את העותרת להובלת מוצרי דלק, וזאת בהתאם להוראות סעיף 274ב(ג) לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן – "פקודת העיריות"), האוסר על הטלת ארנונה בגין קווי תשתית ומתקני חיבור.

            טענה זו הועלתה על-ידי העותרת ונדונה לגופה על-ידי השופט דר' ביין בתיק ע"ש (חי') 127/95 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה מקומית קרית טבעון, תק-מח 95(3) 790, בו נדונה שומת הארנונה לנכסי העותרת בתחום המשיבה לשנים 1994-1993. השופט ביין פסק, כי את הפטור מארנונה לקווי תשתית לפי סעיף 274ב(ג) לפקודת העיריות יש לפרש באורח מצמצם, ולגופו של עניין קבע כי: 

11.        דין טענותיה של העותרת להידחות. אמנם, לדעתי, אין לשלול מיניה וביה, כי הביטוי "קווי תשתית" מאפשר גם פירוש של רצועת קרקע נוספת לאורך הקווים, והא-ראיה שהמחוקק ראה לנכון לתקן את סעיף 274ב, כך שהיום קווי התשתית מוגדרים ככוללים גם ששה מטרים מעבר לכל קו תשתית עצמו, אולם התיקון לא חל על השנים, בהן עוסקת השומה שלפני, והוא - וכאן העיקר - אף קבע הסדר לתקופת הביניים, אשר מייתר פרשנות של הביטוי "קווי תשתיות", כיוון שהוא קובע מנגנון חישוב טכני לארנונה, שאין לה קשר לשטח בגינו יש לחייב.

      הוראת מעבר זו קובעת הסדר ספציפי מדוייק באשר לסכומי הארנונה שרשאית המשיבה לגבות בגין מרווח הביטחון מכל צד של קו התשתית. הביטוי בחוק "ששילמה בפועל" והכוונה לארנונה של שנת 2002, אינו סובל פירוש של כיצד היה צריך לחשב את הארנונה, לפחות לא מבחינת השטחים, שיש לכלול בשומה. המבחן הוא טכני, כפי שצויין בסעיף. דהיינו המחוקק קבע תקופת ביניים, עד להסדר החדש, והשומה שלפנינו נכנסת לגידרה של אותה תקופת ביניים. לפיכך, אני דוחה את טענות העותרת באשר לחיובים בגין רצועות הקרקע בעילה זו. 

12. טוענת העותרת, וזאת לחילופין, כי השומה שהוצאה לה לא ממלאת אחר הוראות סעיף 7 לחוק המתקן, שכן השומה שנשלחה אליה היא העתקה של השומה לשנת 2002, מבלי להפחית סכום בשיעור של 10% מסכומה, כקבוע בחוק המתקן. נרשמה לפני הודעת המשיבה בסיכומיה כי לעניין זה יוצא או הוצא תיקון. על כל פנים, ואם ההפחתה לא בוצעה, יש לתקן את השומה בהתאם ולהפחית 10% מסכום השומה.

13. כמו כן נדחית טענתה של העותרת, לפיה אין לחייב בארנונה קווי הדלק כ"קרקע תפוסה",

היות ו"קרקע", מעצם הגדרתה ולהבדיל מ"מקרקעין" כפי שהוגדרו בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, מתייחסת לפני האדמה בלבד ואינה כוללת צינורות תת קרקעיים. אינני רואה להבדיל לעניין החיוב בארנונה בין הביטוי "קרקע" לבין "מקרקעין". הגדרה בחוק אחד, חוק המקרקעין, אינה בהכרח נכונה לחיקוק אחר ולמטריה אחרת (וכאן נושא הארנונה). דיני הארנונה והגדרת הנכסים החייבים בארנונה נקבעו בפקודת העיריות ולא בחוק המקרקעין. לעמדתי, הקרקע שמעל לצנרת, שהעותרת מחזיקה בה ואוסרת כל שימוש בה, היא "קרקע תפוסה", כמו גם המקרקעין או הקרקע שמתחתיה. זאת ועוד, אם היה מקום לקבוע ש"קרקע" איננה כוללת את הרובד הפנימי יותר, בו עוברת הצנרת, ולפיכך אין היא "קרקע תפוסה", לא היה המחוקק נדרש לקבוע את הוראת הפטור הקבועה בסעיף 274 לפקודת העיריות, אשר לפיה רצועה ברוחב של 6 מ' מכל צד פטורה מארנונה. מפטור זה, יש ללמוד שאין לראות את הקרקע בה עוברת התשתית, לא בעומק ולא על פני הקרקע, כקרקע פנויה, שאין לחייבה בארנונה. 

14.        טענת העותרת לפיה יש לפטור אותה כליל גם מתשלום הארנונה בגין קווי התשתית הנמצאים בתוך מתקן אלרואי, נדחית אף היא. גם כאן, מדובר בקרקע תפוסה וגם כאן יש לפעול על פי הוראת המעבר הקובעת שיש לגבות 90% מהארנונה שנגבתה בפועל. יצויין כי העותרת לא פירטה טענתה זו כדבעי, לא באשר למיקומם של הצינורות ולא באשר לממדיהם, ואף לא אם היא חוייבה בגין המתקן גם בשנים עברו, ובעיקר בשנת 2002, שעל פיה תקבע השומה.

15.        בסעיף 9 לעתירה העלתה העותרת טענה נוספת, לפיה אין לחייב אותה בארנונה בגין רצועות הדלק, הואיל ורצועות אלה אינן מוחזקות על ידה, כי אם על ידי חברת קו מוצרי דלק בע"מ, שהיא אישיות משפטית נפרדת.

 חריגה דיני ההקפאה בגין הטלת ארנונה על קווי התשתית

16.        העותרת מוסיפה וטוענת, כי החיוב בארנונה בגין קווי הדלק כ"קרקע תפוסה", אשר הוטל עליה לראשונה בשנת 1987, עומד בניגוד לדיני הקפאת הארנונה, ודינו - בהעדר אישור שרי הפנים והאוצר - להתבטל. המשיבה מתנגדת לטענה, הן בשל השיהוי שבהעלאתה והן מטעמים שלגוף העניין.

17. באשר לטענת השיהוי - אינני סבורה, כי היה מקום להעלאתה על ידי המשיבה. תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קובעת את נקודת הזמן אשר ביחס אליה ייבחן השיהוי, כמועד היוודע על החלטת הרשות נשוא העתירה. בענייננו, העתירה הוגשה ביום 20.3.03, והיא מתייחסת להודעת השומה מחודש דצמבר 2002, כך שאין המדובר בפרק זמן כה ממושך כפי שטוענת העותרת. בהקשר זה כבר נפסק, כי "אין מקום למנוע בעד משלם ארנונה, להעלות טענות שיכול היה להעלות בשנים קודמות" (עת"מ (חי') 427/02 פוליכרום מינרליים בע"מ נ' עירית נשר דינים-מחוזי לג(5) 370, סעיף 11.7).

 18. נחזור לדון בטענה, כי החיוב בארנונה מנוגד לחוקי ההקפאה:

19.        טענתה של העותרת, לפיה הטלת הארנונה על קווי הדלק החל משנת 1987 (לאחר שלא חויבה בגינם בשנת 1986) מהווה חריגה מדיני ההקפאה, נדונה ונדחתה הן על ידי השופט ביין ב-ע"ש 127/95 הנ"ל, והן על ידי השופט אמינוף ב-ת"א (נצ') 545/95 שירותי נפט בע"מ נ' מועצה מקומית קרית טבעון, תק-מח 2004(1) 4371. מבלי לדון בטענת העותרת שפסקי דין אלה מקימים "השתק פלוגתא", סברתי כי דין הטענה להידחות גם לגופה.

20. עוד טוענת העותרת כנגד חיוב ארנונה בגין קרקע תפוסה, המתייחס ל- 31,620 מ"ר של כבישים ודרכים הנמצאים בתחומי שטחה של חוות המיכלים. לטענתה, העובדה שאותן דרכים עוברות בשטח מגודר בו מחזיקה העותרת, אינה מונעת מן הציבור הרחב להשתמש בהן.

21.        השאלה מהו "רחוב", אשר בגינו יוענק פטור מתשלום ארנונה, נדונה בבית המשפט העליון מספר פעמים. ב-בג"ץ דשנים התעוררה השאלה האם רחובות, חלקם סלולים באספלט וחלקם דרכי כורכר, המצויים בתחומי מפעל מגודר ושמור, הנם בגדר "רחוב" הפטור מארנונה. אליבא דשופט לוין, מאחר וברחובות שבשטחי המפעל עברו והשתמשו רבים מעובדי המפעל, ספקיו, לקוחותיו וכל מי שביקש לבוא בשעריו בהיתר, ומאחר והמדובר בפועל במספר רב של אנשים הנמנים עם הציבור הרחב, הרי שיש לראות בשטחים אלה משום דרך ציבורית הפטורה מארנונה, הגם שהמעבר בהם מבוקר ומותנה בקבלת אישור. עם זאת הדגיש השופט לוין (בסעיף 22 לפסק דינו), כי נוכח נסיבותיו הספציפיות של המקרה שנדון לפניו, אין הוא נדרש להכריע בשאלה האם הפטור חל גם על דרכים פרטיות, ואף הביע חשש שמא בעלי קרקע יסללו רחובות בשטחם בכדי לזכות בהקלה בארנונה.

22. ההלכה המאוחרת, ולפיכך גם המחייבת (ובעניין זה ראו למשל ע"ש (חי') ד.ג.ש חניונים נ' מנהל הארנונה בעירית חיפה, תק-מח 99(4) 1583), נקבעה על-ידי השופטת דורנר ב-ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, פ"ד נה(1) 156 (להלן: "עניין מליסרון"). בעניין זה נדחתה טענת המערערת, הבעלים והמחזיקה של קניון, כי אזורי מעברים, חנייה וגינון של הקניון הם בגדר "רחוב". נקבע, כי יש לפרש את המונח "רחוב" בהתאם לתכלית הוראת החוק המוציאה את מחזיק הרחוב מגדר החייבים בתשלום ארנונה, כאשר תכלית זו נשענת על שניים – עקרונות החיוב בתשלומי ארנונה ויעילות גביית הארנונה. באשר להיבט הראשון סברה השופטת דורנר כי ההצדקה להטלת החיוב העקרוני לשלם ארנונה טמונה בהנאה שמפיק הנישום מן השירותים שמעניקה הרשות המקומית לנכסים המצויים בהחזקתו. לדידה, בשים לב לכך ששחרור מחזיק ברחוב מתשלום ארנונה משמעו הכבדת עול מימון פעולות הרשות על יתר הנישומים, הרי ש"אם הנהנה הוא המחזיק בנכס, אין מדובר ב"רחוב". ואם הנהנה הוא ציבור בלתי מסויים, הרי שהנכס הוא בגדר "רחוב" והמחזיק בו פטור מחובת תשלום הארנונה בגינו". אולם, מקום בו קיים קושי באיתורו של הנהנה משירותי הרשות המקומית, תוכרע הכף באמצעות שיקולים של יעילות הגבייה. באשר להיבט זה סברה השופטת דורנר, כי היעילות מחייבת לקבוע את בסיס החבות לתשלום הארנונה על יסוד חיובו של נישום יחיד, אף אם אין הוא הנהנה הבלעדי מן השירותים שמספקת הרשות המקומית לנכס, ובלבד שנישום זה הוא הנהנה העיקרי מן השירותים.

23.        יישום השיקולים שהותוו בעניין מליסרון על המקרה שלפניי, מחייב את המסקנה שהדרכים והכבישים במתקני העותרת, אינם "רחוב ציבורי" כי אם רחוב שהנהנית העיקרית ממנו היא העותרת. כאמור, המדובר בכבישים העוברים בתחומי חוות המיכלים בה מחזיקה העותרת, והעותרת עצמה מודה (בסעיף 6.ח. לסיכומיה) שאלו כבישים שהכניסה אליהם טעונה היתר וכי המשתמשים העיקריים בכבישים אלה הם עובדיה וספקיה של העותרת. בנסיבות אלה שוכנעתי, כי אותן דרכים הנן חלק אינטגרלי משטחה של העותרת. גם מן הטעם של יעילות הגביה וחלוקה נאותה של נטל המסים, מוצדק, כי הארנונה בגינן תוטל על העותרת ולא על הציבור. יצוין, כי נסיבות דומות נדונו ב-עמ"נ (חי') פוליאורטן בע"מ נ' עירית חיפה, תק-מח 2002(2) 11064, וגם שם הגיע בית המשפט למסקנה כי הדרכים העוברות בשטחי מפעלה המגודר של המערערת, אינן בגדר "רחוב" הזכאי לפטור מארנונה.

24. העותרת הוסיפה וטענה כנגד חיובה בארנונה בגין שטחים המצויים בתחומי חוות המיכלים, אולם לטענתה לא נעשה בהם כל שימוש. מהשטח של 255,734 מ"ר, שבגינו חוייבה חוות המיכלים, יש, לעמדת העותרת, להפחית את השטחים של 31,620 מ"ר שהם כבישים ודרכים, וכן 35,400 מ"ר שטחי קרקע ריקים בין הסוללות ו-87,770 שהם שטחי קרקע ריקים נוספים, ולפיכך יש לשלם ארנונה רק על 100,940 מ"ר ולא 283,148 מ"ר כפי שחויבה בפועל.  

25.        מעמדם של השטחים הנ"ל לעניין החיוב בארנונה, נדון בפסק-דינו של השופט ביין ב-ע"ש 127/95. שם נקבע, כי המדובר בטענה עובדתית באופיה, ולא נמצא מקום להתערבות בהחלטתה של ועדת הערר, אשר קבעה כי בשטח נשוא המחלוקת נעשה שימוש לצרכי ביטחון, אחזקה ושמירה על המיכלים. העותרת מודה כי המדובר בשאלה עובדתית שנדונה לפני השופט ביין, אולם טוענת (בסעיף 7.ד. לסיכומיה), כי בעתירתה זו הוצגה לפני בית המשפט תשתית עובדתית חדשה, התומכת במסקנה כי חלק מן השטח הוא ריק וחסר שימוש. 

26.        דין הטענה להידחות, ולו רק מן הטעם שלא הונחה לפני תשתית ראייתית לדון בסוגיה עובדתית זו במסגרת העתירה המינהלית שלפני. העותרת הודתה, כי המדובר בשאלה עובדתית גרידא. בגוף העתירה מופיעה טענה זו תחת הכותרת "טעות בגודל הנכס" (סעיף 8 לעתירה). כאמור לעיל, סעיף 3 לחוק הערר קובע, כי טענות בדבר טעות בגודלו של הנכס הן בגדר סמכותו של מנהל הארנונה, ולכן ראויות להתברר לפני הערכאות הקבועות בחוק לשם שינוי החלטותיו של המנהל, ולא כעתירה מינהלית. יתירה מכך, נוכח ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, ובשים לב לעובדה שהתצהיר שצורף לעתירה ערוך על דרך ההפניה בלבד, ואף העתירה עצמה אינה מתייחסת לאופיו של השטח במידת הפירוט הנדרשת, אינני סבורה כי הונחה לפניי התשתית העובדתית הנחוצה לשם קבלת החלטה.

            למעלה מן הצורך אציין, כי בגדרי שימוש בקרקע המצדיק הטלת חיוב בארנונה, עשויה לבוא גם מניעת השימוש באותה קרקע מן הזולת, ודברים אלה יפים לענייננו, בו מדובר בשטח מגודר אשר ביצוע פעולות בתחומו טעון אישורה של העותרת. בנסיבות אלה, ניתן לקבל את הקביעה כי "אי השימוש הנו כשימוש" (עת"מ (חי') 210/02 רפא"ל נ' מנהלת הארנונה של עירית קרית ים, תק-מח 2004(2) 437; אשר אושר על ידי בית המשפט העליון ב-בר"מ 6239/04 רפא"ל נ' מנהלת הארנונה של עירית קרית ים, תק-על 2005(2) 828). 

27.        העותרת מוסיפה וטוענת כנגד חיובה בארנונה בגין מיכלי הדלק המצויים בתחומה, ובפרט כנגד סיווגם כ"בניין", סיווג הגורר חיוב גבוה לעומת "קרקע תפוסה". העותרת מבקשת להסתמך על פסק הדין של השופט ויתקון (בדעת רוב) ב-בג"ץ 162/69 פז חברת הנפט בע"מ נ' עירית הרצליה, פ"דכג(2) 444 (להלן: "עניין פז"), בו נקבע כי מתקן שאדם אינו יכול להיכנס אליו, אינו בר חיוב בארנונה כ"בניין".   

28.        גם טענה זו, שעניינה סיווגו של הנכס, נתונה לסמכותו של מנהל הארנונה לפי סעיף 3 לחוק הערר. אולם דין הטענה להידחות אף לגופה. "בניין" מוגדר בסעיף269 לפקודת העיריות כ"כל מבנה שבתחום העיריה, או חלק ממנו...". פסק הדין בעניין פז (עמ' 466) איננו קובע מסמרות בשאלה מהו בניין, כי אם מציין שכל עניין ייבחן ויוכרע לפי מבחני "השכל הפשוט". השופט ביין, אשר נדרש לטענה זהה שהעלתה העותרת לפניו ב-ע"ש 127/95, קבע כדלקמן: 

מסכימה אני עם קביעה זו של השופט ביין.

29.        ב-ע"ש (ת"א) 682/87 טית בית בע"מ נ' מנהל הארנונה עיריית פתח תקווה, דינים-מחוזי לב(4) 208, התעוררה שאלת סיווגן של ממגורות אשר הכילו מיכלים עשויים פלדה ושנועדו לאחסון נוזלים או גרעינים. על מיכלים אלה אמר השופט לויט, כי הם "מתקני קבע בנויים ולכן הן מהוות "מבנה" והן בכלל בניין לעניין פרק ארנונה שבפקודת העיריות". בהתייחסו להגדרה של "בניין" ציין השופט לויט, כי את המונח "מבנה", המצוי בהגדרת ה"בניין" יש לפרש לפי מונחו באנגלית "STRUCTURE". עוד כתב השופט לויט, כי "מבנה הוא מושג רחב יותר מאשר בניין. כל מתקן בנוי הוא בכלל מבנה. מטרת פקודת העיריות הייתה, לעניות דעתי, לחייב בארנונה את המחזיקים במתקני קבע בנויים כמו את המחזיקים בבניינים רגילים".

30.        בסיכומיה העלתה העותרת טענה נוספת, המתייחסת לחריגה מדיני ההקפאה בקשר עם סיווגם של מיכלי הדלק. לטענת העותרת, בהודעת השומה חויבה לשלם ארנונה בגין "9 מיכליות לאחסון דלק ששטחן מעל 150 מ"ר", וזאת לפי סיווג 902 ובתעריף של 97.36 ₪ למ"ר. יצוין, כי בצו המסים קיים סיווג נוסף - 901 -  המתייחס למיכלים ששטחם אינו עולה על 150 מ"ר. לטענת העותרת, סיווג 902 הוסף לראשונה בשנת 1989, וזאת בניגוד להוראות חוקי ההקפאה.

             טענה זו לא הובאה בעתירה עצמה, אלא הועלתה לראשונה בסיכומיה של העותרת. המשיבה, לא התייחסה לטענה זו בסיכומים מטעמה על אף שהיה הסכם דיוני בין הצדדים, לפיו התחולה של פסק הדין תתייחס גם לטענה זו, כאשר המשיבה שומרת על טענתה, כי גודל השטחים לא הוכח. לפי טענת העותרת החיוב ביתר תחת סעיף זה הוא 83,705 ₪ לשנת 2003. ההסכם הדיוני הוגבל לסכום זה בלבד. דהיינו, כך מבינה אני את ההסכם הדיוני, אם תתקבל טענתה של העותרת לעניין זה, יש להפחית מסכום השומה עד לגובה הסכום הנ"ל, בהתאם לשטח שיוכח.

31. במחלוקת זו, יש לקבל את עמדתה של העותרת. דנתי לעיל, באיסור לשנות סיווג בשל חוקי ההקפאה. העלאת הארנונה, בשל שינוי סיווג של נכס או חלקו, היא בניגוד לחוקי ההקפאה.

32.        בסיכומיה העלתה העותרת טענה נוספת, אשר אף היא לא נזכרה בעתירה עצמה, ולפיה תעריפי הארנונה בהם חויבה בגין קרקע תפוסה (37.76 ₪ למ"ר), הם גבוהים באופן קיצוני ולפיכך חורגים ממתחם הסבירות. לתמיכה בטענתה מציגה העותרת הודעות שומה שהוטלו עליה על-ידי הרשויות השוכנות סמוך לתחומי המשיבה. כך, חייבה המועצה האזורית זבולון בתשלום ארנונה בגין קרקע תפוסה לפי תעריף של 7.5 ₪ למ"ר, ואילו המועצה האזורית עמק יזרעאל – לפי 4.81 ₪ למ"ר. 

33. טענה זו, הנה בגדר הרחבת חזית אסורה, ודי בנימוק זה על מנת להביא לדחייתה.             למעלה מן הצורך יצוין, כי אף על פי שהדרך הנכונה לבחון חוסר סבירות הוא השוואה לשיעורי ארנונה ברשויות אחרות (בג"ץ 397/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עירית גבעתיים, פ"ד לט(2) 13, 21), הרי שאין במסמכים אותם צירפה העותרת לסיכומיה על מנת להרים את נטל הראיה הנדרש. בעניין זה נקבע בבג"ץ דשנים, כי העורך השוואה כזו, חייב לדייק בפרטים ולקיים השוואה בין הרשות שכנגדה טוענים לבין רשויות הדומות לה במרכיבים הבסיסיים (סעיף 11 לפסק הדין). בענייננו, לא טרחה העותרת לפרט את היסודות המהווים בסיס להשוואה הולמת בין המשיבה לבין המועצות האזוריות זבולון ועמק יזרעאל. הואיל ובעצם הסמיכות הגאוגרפית בין הרשויות לא סגי, הרי שדין הטענה להידחות גם מטעם זה. 

34. דין העתירה, על כל רכיביה (למעט שינוי הסווג לגבי מיכליות , וראו סעיף 31 לפסק-דיני), להידחות.

35. העותרת תישא בהוצאותיה של המשיבה, לרבות שכ"ט עו"ד, בשיעור כולל של 10,000 ₪ ובצירוף מע"מ כחוק. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין.