ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 23/10/2019
גרסת הדפסה

א 47136/05 - ארנונה, שלום

לוי בראונשטיין נגד עיריית תל-אביב


29/1/2006

א 47136/05

לוי בראונשטיין

נגד

עיריית תל-אביב

בית משפט השלום תל אביב-יפו

בפני: שופטת: אושרי פרוסט-פרנקל

[29.01.2006]

החלטה

בפניי טענת חוסר סמכות עניינית לבית משפט זה מטעם הנתבעת (להלן המבקשת) ב – 18.12.05 נקבע כי הצדדים יסכמו לעניין טענת חוסר הסמכות העניינית לבית משפט זה.

רקע עובדתי

עניינה של תובענה זו הנו חיוב ארנונה אשר הושת על הנכס ברחוב דיזינגוף 154 , אשר התובע (להלן המשיב) מחזיק בו.

בכתב התביעה טען המשיב להשבת סכומי הארנונה אשר שולמו, לטענתו, ביתר החל מיום ה-06/00 (תחילת מועד החזקתו הנכס) ועד ליום ה-31.12.03 , בגין סיווג קומת הגלריה שבנכס, אשר לטענתו היה שגוי.

השאלה אשר במחלוקת ,האם לבית משפט זה הסמכות העניינית לדון בתביעת המשיב.

טענות המבקשת

סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו 1976, מפרט את הליכים למיצוי זכויות הנישומים בדרך של השגה וערר על חיוב שגוי בארנונה. אין כל מקום לפנות לבתי המשפט האזרחיים, בטרם מיצה אדם את זכויותיו על פי חוק הערר. הלכה פסוקה היא כי אין להיעתר להליכים הבאים לעקוף את הדרך בה קבע המחוקק כי יש לילך בה.

משקבע המחוקק דרך מיוחדת להשגה ולערר, יש ללכת בדרך זו ולא לאשפר עקיפתה.

טענת המשיב כי המבקשת לא סיווגה נכון , את קומת בגלריה, חוסה בגדרו של סעיף 3 (א) (2) לחוק הערר ומצויה בסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה. לפיכך דרך המלך לבירורה הנה באמצעות פניה במועד למנהל הארנונה בדרך של השגה, לאחר מכן הגשת ערר על החלטתו ולבסוף ערעור מינהלי לבית המשפט לענייניים מנהליים.

העובדה שהמשיב צירף לטענתו העיקרית בדבר סיווג מוטעה של הנכס, טענות נוספות, כגון התרשלותה של המבקשת, איננה פוטרת את המשיב מן הצורך להגיש השגה וערר במועד, גם אם ייתכן ולמנהל הארנונה ולועדת הערר אין סמכות לדון בהן. המבקשת מבהירה כי דיון בתביעה שהגיש המשיב ירוקן למעשה את הוראת סעיף 3 לחוק הערר מכל תוכן ויביא לתוצאה אבסורדית לפיה בידי הנישום קיימות שתי אפשריות מקבילות לתקיפת חיוב הארנונה בעניין הטענות נשוא סעיף 3 לחוק הערר.

במקרה דנן לא הוכח כי היה שינוי יזום כלשהו מטעם המבקשת שיש או היה בו כדי להשפיע על חיוב הארנונה או שניתן לייחס למבקשת רשלנות "המדברת בעד עצמה" או רשלנות כלשהי".

על פי הסכם שכירות הנכס על ידי המשיב הרי שמטרת השכירות הייתה " ניהול עסק של אופנה בגדים". ובמועד הפניה למשיבה בדבר שינוי המחזיקים בנכס , נרשם בטופס "הודעה על חילופי דיירים" כי השימוש שייעשה בנכס הנו "חנות אופנה".

כל טענה לגבי סיווג הנכס נתונה לסמכותם הייחודית של גופי הביקורת המנהלית כך שלבית משפט כלל אין סמכות עניינית לדון בטענות אלו.

בחוק הערר מפורטים הסמכות העניינית , ההליכים , המועדים והעילות לדיון בטענות מסוג אלה שמעלה המבקשת לתקיפת השומה. על הנישום מוטלת החובה לבדוק את חיובי הארנונה תוך זמן סביר מיום קבלת הודעת החיוב, על גביה מצוינים סיווג הנכס ושטחו להשיג או להגיש ערר על חיוב מוטעה לכאורה בארנונה, על פי סעיף 3 לחוק הערר, כאשר הפורום האחד והיחידי לצורך העלאת טענה זו הוא בפני מנהל הארנונה.

משהשגתו נדחית , עליו לפנות בערר לוועדת הערר שעל פי חוק, אף על ההחלטה של ועדת הערר פתוחה בפניו הדרך לפנות לבית המשפט המחוזי. כל אלה הועמדו לרשות האזרחי החש נפגע מקביעתה של הארנונה הכללית. חוק הערר אינו מאפשר, אפוא, עקיפת הדרך שסלל החוק על ידי הגשת התביעה לבית המשפט.

על מנת לבדוק שאלות עובדתיות – טכניות , כגון השימוש שנעשה בנכס, על הנישום להגיש השגתו ועררו בזמן אמת. כלומר בזמן בו ניתן לבדוק האם בפועל נעשה השימוש הנטען, ולא בדיעבד.

על פי חוק הערר , היה על העורר להשיג השגה ביחס לכל שנת מס, תוך 90 יום מיום הודעת החיוב לאותה שנת מס. משבחר לא לעשות כן, שומות המס לאותן שנים הפכו לסופיות ולא ניתן עוד להשיג עליהן.

התנהגות המשיב אשר קיבל את הודעות החיוב של המשיבה, ולא השיג עליהן, מהווה הסכמה עם נכונות החיוב והודאה בחבותו לשלם את סכום הארנונה הקבוע בהן וכיום מנוע העורר מלטעון כנגד שומות מס אלה.

ההלכה חזרה וקבעה פעמים רבות כי נישום שלא הגיש השגה במועד מנוע מלטעון טענות לעניין אותן שנים בהן לא הוגשה השגה זאת לאור עקרון סופיות השומה וכי נישום כזה "איחר את הרכבת" לגבי אותן שנים. טענת המשיב נופלת בגדרי סעיף 3 לחוק הערר וטענת ההשבה איננה טענה של רשלנות אלא השגה על קביעת המבקשת בנוגע לסיווג הנכס.

אין מדובר בתביעות השבה אלא טענה לעניין סווג הנכס. על המשיב לעבור את המשוכה הראשונה והיא הוכחת השימוש בנכס. רק משיוכיח המשיב כי השימוש בנכס הוא השימוש הנטען על ידו בכתב התביעה זה, יוכל המשיב לבקש להיכנס בשערי בית משפט זה. אלא שכאמור, שאלה השימוש בנכס הנה על פי הוראת סעיף 3 (א) (2) לחוק הערר בסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה וועדת הערר. אין חולק כי שאלה זו אינה עוסקת בנשוא עקרוני או בעל חשיבות כללית וציבורית. מדובר במחלוקת שגרתית בעניין סיווג נכס, אשר כמוה מגיעות עשרות ואף מאות בפני מנהל הארנונה. לפיכך בית משפט זה אינו יכול לדון בתובענה.

טענות המשיב

מתוך טעות של המשיבה סווג הנכס כל השנים כבניינים שאינם משמשים למגורים, וזאת על פי צו הארנונה סעיף 3.3.

המשיב פנה מספר פעמים במהלך השנים בעל פה למבקשת בעניין חיוב מוטעה אשר הוצא לנכס שלו, אולם לא נענה על ידי המבקשת.

על המבקשת היה על פי בקשות המשיב ולאור העבודה כי הגלריה של החנות משמשת כמתפרה, היינו בתי מלאכה ומפעלים לייצור לפי סעיף 3.4.1 לצו הארנונה, לחייב את הנכס לפי ייעודו האמיתי.

המשיב החזיק בנכס מזה ארבע שנים, היינו החל מיום 06/2000 ועד 06/2004 .

רק ביום ה-23.03.04 שונה סיווגו של הנכס החל מיום ה-01.01.04.

מכאן עקב טעות המבקשת בסיווג הנכס שילם המשיב כל שנה תשלומי יתר בשיעור של 124.58 לכל מ"ר לשנה.

המבקשת התרשלה ונהגה בחוסר הגינות כאשר לא השיבה למשיב תשלומי ארנונה אשר נגבו ביתר במהלך כל השנים.

לא ייתכן כי רשות ציבורית תנהג בחוסר הגינות וברשלנות, ולא תשיב כספים אשר גבתה ביתר ושלא כדין.

הסמכות העניינית לדון בתביעה הינה לבית המשפט השלום. מדובר בתביעה כספית, התובעת סעד של כספים. כבר ניתנה הלכה כי הרשות מחויבת להשיב כספים שלא כדין אף מעבר לתקופת ההתיישנות.

כתב התביעה דנן כולל בתוכו טענת התרשלות בסיווג הנכס. המבקשת מחויבת להשיב למשיב תשלומי יתר אשר גבתה, ואינה מתכחשת להם אף מכוח חובת תום הלב ומכוח חוק עשיית עושר שלא במשפט ומכוח הדין ופסיקת בית המשפט. על פי טענות אלו שפורטו לעיל אין מקום לסילוק על הסף, הלה ידועה היא כי רק במקרים קיצוניים ובודדים תידחה התביעה על הסף.

המשיב הגיש ערר למבקשת אשר נדחה הערר בטענה של חוסר סמכות של הועדה לעררים, אשר אינה מוסמכת לדון בטענות מעבר לשנת ארנונה עליה מוגש הערר, תוך ציון הוועדה במפורש כי פתוחה בפני המשיב הדרך הקבועה על פי הדין לפעול למימוש זכויותיו. הלכה למעשה הופנה העורר לבית משפט.

דיון

במקרה דנן המבקשת טוענת כי לבית משפט אין סמכות לדון בתובענה בטענה כי קיימים בחוק הערר הליכים למיצוי זכיות הנישומים בדרך של השגה וערר על חיוב שגוי בארנונה. לפיכך אין מקום לפנות לבתי המשפט האזרחיים, בטרם מיצה אדם את זכויותיו על פי חוק זה.

עוד נטען על ידה כי משלא הוגשה השגה בגין שנות המס הקודמות במועדים הקבועים לכך בחוק הערר, לא רשאי עוד הנישום להשיג על חיוביו בגין אותן שנים. כל פרשנות אחרת תרוקן מתוכן, הלכה למעשה את הוראות סעיף 3 (א) לחוק הערר, הקובע מועדים להגשת השגה וערר.

המשיב טוען בכתב התביעה כי המשיבה התרשלה ונהגה בחוסר הגינות וברשלנות כאשר גבתה כספים שלא כדין והיא מחויבת להשיבם.

ב-12.06.04 הגיש המשיב השגה על חיוב הארנונה למנהל הארנונה. ב-28.06.04 קיבל המשיב תשובת המבקשת להשגה לפיה: "מאחר ולא הוגשה על ידך השגה בשנים שעברו לא נוכל כיום להיענות לבקשתך".

המשיב הגיש כתב ערר ב-02.08.04 על החלטת מנהל הארנונה כמפורט לעיל. ב-15.06.05 נתקיים דיון בערר על מנהל הארנונה בנוכחות מנהל הארנונה והמשיב עצמו.

יו"ר הוועדה הצהיר לפרוטוקול הדיון כי "לוועדה אין סמכות לדון בהחזר כספי רטרואקטיבי לגבי הנכס בדיזינגוף 154."

ניתנה החלטה כי "סמכות ועדת הערר בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) , תשל"ו 1976. החוק מגדיר את סמכויות ועדת הערר וסמכות ההשבה אינה בניהם, לאור האמור לעיל אין מנוס מדחיית הערר ככל שהינו מתייחס לעסקו של העורר הנמצא ברחוב דיזינגוף 154. בפני העורר פתוחה הדרך הקבועה על פי הדין, לפעול למימוש זכויותיו"

ועדת הערר דחתה את ערר המשיב על החלטת מנהל הארנונה, בטענה כי סמכות השבה אינה בסמכות ועדת הערר.

למרות טענת המשיב כי המבקשת התרשלה בגביית יתר של תשלומי ארנונה ומחויבת להשיבם, כבר נקבע כי בנושאים עובדתיים וטכניים הנטייה תהיה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המנהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המנהליים המקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה. המצריכות לעיתים ערכית מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות. שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המנהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין לאזרח מחסימת דרכו לערכאות שיפוטיות הרגילות.

עוד נקבע שם כי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו 1976 קובע בסעיף 3 כי ניתן להשיג על חיוב בארנונה לפני מנהל הארנונה, ומי שרואה עצמו מקופח מתשובת המנהל, רשאי לערור עליה בפני ועדת ערר. על החלטת ועדת ערר ניתן לערער לפני בית המשפט לעניינים מנהליים.(ראה ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל פ"די נו (2) 773).

חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 [תיקון אחרון 8/8/05]

3. השגה [תיקון: תשמ"ב, תשמ"ז, תשנ"ג, תשנ"ד, תשס"ד]

(א) מי שחויב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים ו ו-269 לפקודת העיריות.

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א).

(ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.

הלכה פסוקה היא, כי אין להיעתר להליכים הבאים לעקוף את הדרך בה קבע המחוקק כי יש לילך בה ( ראה בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קריית אתא פד"י מו (1) 793).

משנקבעה בחוק דרך מיוחדת להשגה ולערר, יש ללכת בדרך זו ואין להיזקק עוד להליכי תביעה רגילים, שכן "הסדרים מיוחדים אלה הם ממצים וחוסמים את דרכי התקיפה הכלליות, להן נזקקו נישומים עובר לקביעת ההסדר המיוחד" ( ראה ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח תקווה , פד"י מו (4) 779).

במקרה שבפני התובע השיג בפעם הראשונה לגבי סיווג הנכס בשנת 2004. מדובר בשינוי סיווג הנכס, דבר שאין באפשרות הרשות המקומית לבדוק רטרואקטיבית. לא ניתן לבדוק מה היה סיווגו של הנכס ולמה שימש לגבי שנים קודמות טרם שהרשות המקומית נתבקשה לעשות זאת (להבדיל, לדוגמא, מגודל של נכס).

בהתאם למפורט בע"א 4452/00 הנ"ל, מדובר בנושאים עובדתיים וטכניים שהרשות המקומית יכולה לבדוק אותם לגבי שנה ספציפית ולא לגבי שנים קודמות.

לאור המפורט לעיל, אין סמכות לבית משפט זה לדון בתובענה שבבסיסה יש צורך לקבוע את סיווג הנכס רטרואקטיבית לצורך השבה כספית לה עותר המבקש.

התביעה תימחק

כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתנה היום כ"ט בטבת, תשס"ו (29 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.

פרוסט-פרנקל אושרי, שופטת


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן