ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 19/10/2019
גרסת הדפסה

ע"א 2586/03- מחוזי, ארנונה

פז חברת נפט בע"מ נגד עירית בני ברק ואח'


2/2/2006

ע"א 2586/03

המערערת: פז חברת נפט בע"מ

נגד

המשיבות:

1 . עירית בני ברק

2 . מועצת עירית בני ברק

בית-משפט מחוזי תל אביב-יפו

לפני: כב' הנשיא אורי גורן, כב' השופט ישעיהו שנלר, כב' השופטת יהודית שבח

[2.2.2006]

פסק-דין

השופטת יהודית שבח:

בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט השלום בתל-אביב – יפו בת"א 156410/02 (כב' השופט ד"ר קובי ורדי) מיום 8.5.03, לפיו נמחקה על הסף תובענת המערערת מנימוקי סמכות עניינית.

התובענה המקורית:

התובענה המקורית הוגשה על-ידי המערערת ביום 29.1.02 ובה עתרה לשני סעדים:

האחד – סעד כספי בסך 1,388,340 ₪.

השני – סעד הצהרתי, הקובע כי המשיבות אינן רשאיות להשית, בגין הקרקע בשטחן של תחנות הדלק, כל חיוב ארנונה שהוא.

המערערת הינה חברה רשומה, העוסקת בתפעול תחנות דלק ואחזקתן, ובכללן שתי תחנות הדלק המצויות בתחומה המוניציפלי של המשיבה 1.

המשיבה מספר 1 הינה רשות מקומית, אשר בתחומה מצויות, כאמור, שתי תחנות הדלק נשוא ענייננו, ואילו המשיבה 2 הינה מועצתה הנבחרת.

שטח תחנות הדלק כולל מבנים, סככות ומשאבות - אשר חיובי הארנונה בגינם אינם שנויים במחלוקת.

הסוגיה שבמחלוקת מתייחסת לשטחי הקרקע הפנויים שבתחום התחנות, עליהם לא מוצב כל מבנה ו/או מתקן, ואשר בגינם השיתו המשיבות חיובי ארנונה הזהים במהותם לחיובי הארנונה המוטלים על מבנים.

התובענה התייחסה לחיובי הארנונה בגין הקרקע לעיל במהלך השנים 2001-1997 ואשר שולמו על-ידי המערערת במלואם.

טוענת המערערת בכתב התביעה כי הקרקע נשוא החיוב הינה קרקע "שעיקר שימושה עם המבנה" ולפיכך, מופטרת מארנונה וכי לכל היותר, דינה להחשב כ"קרקע תפוסה" המחוייבת בשיעור מופחת.

עוד היא טוענת, כי המשיבות פעלו בחוסר סמכות ובניגוד לדין, בשנותן את הגדרת הסיווג של המונח "תחנת דלק" בצווי הארנונה לשנים 1988 ו- 1989.

למערערת טענה חילופית נוספת ולפיה לא היה באישור שרי הפנים והאוצר מיום 24.9.96, כדי להכשיר את החריגות בצווי הארנונה.

המשיבות הגישו כתב הגנה במסגרתו עתרו למחוק על הסף את התובענה כנגד המשיבה 2 באי היותה אישיות משפטית.

המשיבות אף ביקשו לדחות התובענה מחמת שיהוי ומחמת אי מיצוי הליך הגשת השגה.

יש לציין כי המשיבות לא כפרו בסמכותו העניינית של בית המשפט השלום לדון בתובענה.

ערב שמיעת ההוכחות עורר בית המשפט קמא מיוזמתו את שאלת הסמכות העניינית, סוגיה שהינה נשוא הערעור שבפנינו.

פסק הדין של בית-משפט קמא:

בית-משפט קמא הגיע למסקנה, לפיה משוללת הערכאה האזרחית סמכות עניינית לדון בתובענה מחמת מספר נימוקים מצטברים, ואלו הם:

1. מבחן הסעד – השופט קמא דוחה את הטענה לפיה נקבעת הסמכות העניינית בהתאם לטיב הסעד המבוקש, וקובע כי מהותה של תביעת ההשבה הינה למעשה תוצאה נגררת של הסעד ההצהרתי המתבקש באשר לחוקיות החיוב.

2. השגה וערר – מוסיף השופט קמא וקובע כי היה על המערערת למצוא מזור לבעיותיה במסגרת השגה למנהל הארנונה, ובדחייתה, במסגרת ערר בפני וועדת הערר, שכן לטעמו, עסקינן בסוגיית "סיווג הנכס", הנכנסת ל- ד' אמות סעיף 3 (א)(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו – 1976 (להלן: "חוק הערר").

3. בית המשפט לעניינים מנהליים – עוד סובר בית המשפט קמא כי, לכל היותר, היה על המערערת להגיש תביעתה לבית המשפט לעניינים מנהליים, שכן מדובר בתקיפת החלטת רשות מנהלתית בטענה לפעולה שלא כדין.

עוד מציין השופט קמא כי יתכן והיה מקום להגיש עתירה לבג"צ, שכן בהתאם לחוק בית המשפט לעניינים מנהליים התש"ס – 2000 (להלן: "חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים") מוסמך בית המשפט לדון בענייני ארנונה לפי כל דין, אך להוציא החלטות שר הפנים ו/או שר האוצר.

4. שיהוי – בפסק הדין אף נקבע, כי סילוקה של התביעה על הסף מתבקש גם מחמת שיהוי בלתי סביר, שכן מדובר בטענת סיווג שראשיתה בשנת 1988 והמשכה באישור שרי הפנים והאוצר משנת 1996, שעה שהתביעה הוגשה רק בשנת 2002.

טענות המערערת:

טוענת המערערת, כי אין עסקינן כלל וכלל בטענה שעניינה "טעות בסיווג הנכס", המתבררת במסלול הייחודי של השגה/ערר, כי אם בטענה עקרונית/משפטית לפיה אין להשית על הקרקע כל חיוב שהוא, יהא סיווגה אשר יהא, וכי הטיעון בדבר הגדרת הקרקע כ"קרקע תפוסה" – הינו חלופי בלבד.

לשיטתה, מוגבלת סמכותו של מנהל הארנונה לעניינים טכניים/עובדתיים הניתנים לברור פשוט, ואין הוא מוסמך להכריע בשאלה עקרונית טהורה בדבר חוקיותו של צו ארנונה ו/או שינויו, הנטולה סממנים עובדתיים.

המערערת אף תוקפת את קביעת בית המשפט קמא בכל הנוגע לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, וטוענת כי הסמכות העניינית נקבעת על פי הסעד המבוקש בתובענה, אף אם העילה הינה מנהלית.

מוסיפה המערערת וטוענת כי לא ניתן היה לחסום בפניה את שערי בית המשפט בטיעון של שיהוי, שכן חוק בית המשפט לעניינים מנהליים נכנס לתוקפו בחודש דצמבר 2000, ואין לו תחולה רטרואקטיבית, מה גם שמדובר בתביעה השבה כספית בגין תשלומים שבוצעו בשנים 2000 – 1997

טענות המשיבות:

המשיבות מאמצות לחיקן את כל קביעות בית המשפט קמא, ומחזקות את נימוקיו.

בראש ובראשונה, טוענות הן, כי היה על המערערת לבחור במסלול של השגה/ערר/ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים, מחמת החובה למצות דרך דיונית ייחודית שהותוותה על-ידי המחוקק.

המשיבות טוענות כי הסמכות לא נקבעת על פי הסעד המבוקש, כי אם בהתאם למהות העניין או מהות ההחלטה נשוא התקיפה. לשיטתן, בהינתן מספר סעדים מבוקשים, תיקבע הסמכות בהתאם לסעד העיקרי. לטעמן, במקרה דנן, הסעד העיקרי הינו הסעד ההצהרתי מחמת היותו צופה פני עתיד ואף חולש על העבר, לעומת סעד ההשבה שהינו טפל ולפיכך נטול משקל בקביעת הסמכות.

לחילופין, טוענות המשיבות, כי היה על המערערת להגיש עתירה מנהלית ללא דיחוי לבית המשפט לעניינים מינהליים, באשר רק לו הסמכות העניינית לדון בענייני ארנונה.

המשיבות אף רואות את סוגיית השיהוי כנימוק בעל חשיבות עליונה, לאור הפסיקה הקובעת כי המבקש לתקוף החלטה מנהלית - חייב למהר ולהגיש עתירתו באופן מיידי וללא שיהוי, על מנת שלא לפגוע בשיקולי הרשות המקומית המכלכלת צעדיה בכל הנוגע לתכנון התקציבי והדאגה לרווחת תושביה.

ההכרעה:

ושוב עולה לדיון הסוגייה הישנה נושנה המתייחסת לסמכותה העניינית של הערכאה האזרחית לדון בתובענות שעניינן ארנונה, בשים לב לסמכויות הנתונות למנהל הארנונה ולוועדת הערער - במסלול האחד, ולבתי המשפט לעניינים מנהליים – במסלול הנוסף.

בתי המשפט עסקו רבות בסוגייה זו, שקלו וטרו, ובפנינו פסקי דין רבים, אשר בחלקם תומכים בעמדת המערערת, ובחלקם תומכים בגישת המשיבות.

ואכן, בעלות הדין שבפנינו, לא הגיעו לבית המשפט בידיים ריקות ושתיהן הצטיידו כדבעי והעתירו על בית המשפט פסיקה למכביר.

אין מדובר בפסיקה אחידה, ושתי הגישות הנוגדות מוצאות תימוכין בפסק-דין זה או אחר.

לאחר בחינת העובדות המיוחדות הרלבנטיות לסוגיה שבפנינו, לאחר מקרא התובענה שהוגשה על-ידי המערערת לבית המשפט קמא תוך בחינת הסעדים שנתבקשו והנמקותיהם ובשים לב לפסיקה שנתגבשה בנושא, במיוחד זו שניתנה בעת האחרונה, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל בחלקו וכי יש להחזיר את התיק לבית המשפט קמא לצורך דיון בתביעת ההשבה לגופה.

ואלו הם נימוקי:

א. מסלול השגה/ערר:

1. נושא הארנונה מוסדר על-ידי דין ספציפי, חוק הערר אשר הוזכר לעיל, הקובע כי מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית, רשאי להגיש תוך 90 יום מיום קבלת הודעת התשלום, השגה בפני מנהל הארנונה.

מסלול ההשגה וסמכותו של מנהל הארנונה לדון בה, צומצמו על-ידי המחוקק, בסעיף 3(א) לחוק הערר, לארבעה נימוקים ואין בלתם:

"(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור...

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

(3) הוא אינו מחזיק בנכס...

(4) היה הנכס כמשמעותו בסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס".

לענייננו, רלבנטית הוראת סעיף 3 (א)(2).

עוד מתייחס חוק הערר לסמכות המוגבלת של מנהל הארנונה וועדת הערר לדון בטענת אי חוקיות, וקובע:

"3 . (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את וועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה, היה נגוע באי חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)".

2. קובעת הפסיקה, כי הטענות בגינן יש לילך במסלול ההשגה/ערר מצומצמות לעניינים עובדתיים/טכניים, המוכרעים לרוב על פי נתוני השטח, להבדיל מטענות המתייחסות לסוגיות משפטיות מובהקות.

כך נקבע בבג"צ 764/88, דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית-אתא, פד"י מו (1) עמ' 793, בע"א 4452/00, ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פד"י נו (2) עמ' 773, ולאחרונה בעע"מ 5640/04, מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש ואח' (להלן: "פס"ד מקורות") מפי כב' השופט גרוניס:

"המאפיין של הטענות המפורטות בסעיף 3 (א) לחוק הערר הוא שהן נוגעות לעניינים עובדתיים וטכניים המצריכים לעיתים את בדיקת המצב בפועל, ולא מדובר בשאלות בעלות היבט משפטי מובהק, כגון הקריטריונים לקביעת הארנונה או סבירות גובה הארנונה...

נחזור ונציין בהקשר זה את ההלכה שקבעה כי סמכותו של מנהל הארנונה מוגבלת לעניינים טכניים עובדתיים...".

(פסק-דין מיום 5.9.05)

במקרה מקורות לעיל, עתרה המערערת לפסק-דין הצהרתי אשר יכריז על בטלות הודעת הארנונה לשנת 2004, בהיותה מנוגדת להסכם בינה לבין המועצה האזורית.

בית המשפט העליון קבע, כי במקרה זה לא נכנסה טענת המערערת ל- ד' אמות סעיף 3 (א) לעיל, ולפיכך היה על תביעתה להתברר במסגרת בית המשפט לעניינים מנהליים, וכדבריו:

"הטענות שמעלה המערערת בנוגע לשומת הארנונה שהוצאה לה אינן נמנות עם הטענות אותן ניתן להעלות בהליך ההשגה המנהלתית לפי סעיף 3 (א) לחוק הערר".

ולבל נגיע לכלל טעות, נדגיש כי במקרה מקורות נתבקש סעד הצהרתי בלבד, ובית המשפט הבחין, במודע ובמתכוון, בין תובענה לסעד הצהרתי לבין תובענת השבה, תוך שהוא מדגיש כי הסוגייה שבדיון איננה עוסקת כלל בשאלת הסמכות בכל הנוגע לתביעת השבה.

3. יש להדגיש, כי נושא הארנונה מוסדר בדין מיוחד, להבדיל מהליכים אחרים של השגה בנושאים שונים, כגון: חוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962; ו/או חוק מס רכוש וקרן פיצויים, תשכ"א-1961 ואח'.

בעוד שבחוקים אלה ובאחרים לא הגביל המחוקק את הטענות שניתן להעלות בהליך ההשגה לנימוקים מוגדרים ומוגבלים מראש, באופן המאפשר לראות את גופי הערר המינהליים הדנים בחוקים אלה כמוסמכים לדון בכל טענה המועלית בפניהם, הרי ביחס לסוגיית הארנונה הוגבלו הטיעונים רק לאלו המפורטים בסעיף 3 לחוק הערר.

אי-לכך, לא ניתן להחיל על ערר המוגש בנושא הארנונה, את ההלכה המצדדת במתן סמכויות נרחבות לגופי הערר המינהליים, כפי שנפסקה ברע"א 2425/99 עירית רעננה נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4), בעמ' 481 (להלן: "פס"ד ייזום").

כפועל יוצא, נותרת כל התדיינות החורגת מנימוקי סעיף 3 לחוק הערר – תחת כנפי בתי המשפט הכלליים, וכפי שקובע כב' השופט רובינשטיין בפס"ד מקורות לעיל:

"... בעניננו, התוצאה היא כי הדברים ישארו בחצריו של בית המשפט, זאת מן הטעמים שהסביר חברי ובנסיבות – כחריג למדיניות השיפוטית המדגישה כי יש למצות הליכים במערכות הערר וההשגה המינהליות בטרם יפתחו שערי בית המשפט" (ההדגשות של הח"מ).

4. מחלוקת נוספת בנדון מתייחסת לפרשנות הסיפא שבסעיף 3(ב) לחוק הערר.

הפסיקה המקובלת, כולל זו האחרונה שניתנה על-ידי בית המשפט העליון בפסק-דין מקורות לעיל, גורסת, כאמור, כי סמכות מנהל הארנונה מוגבלת לעניינים עובדתיים/טכניים בלבד.

מנגד, מפנות המשיבות לפסק הדין שניתן ביום 13.11.02 על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, בע"א 2600/00, עיריית הרצליה נ' חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ ואח' (להלן: "פס"ד חבס") ולפיו יש ללמוד מן הסיפא לסעיף כי למנהל הארנונה ולועדת הערר הוקנתה הסמכות להחליט גם בסוגיית אי החוקיות, ובלבד שזו מתייחסת לאחת מטענות ההגנה נשוא פסקאות (1) – (3) לחוק.

גישה זו, הנתמכת בלשונו המילולית/דווקנית של הסיפא לסעיף 3(ב) לעיל, אומצה גם על-ידי כב' השופטת נורית אחיטוב בעת"מ 1206/05, אחים מרגולין הנדסה ויעוץ בע"מ ואח' נ' המועצה המקומית גבעת שמואל, בפסק-דינה מיום 20.6.05 (פורסם ב"נבו הוצאה לאור בע"מ").

יש להדגיש כי על פסק-דין חבס הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בסוגיית פרשנות הסיפא לסעיף 3(ב) לעיל, וכי טרם ניתנה החלטה בשאלה שבמחלוקת.

5. בטרם תינעלנה דלתותיו של בית המשפט בפני תובע הטוען כי חיובי ארנונה הושתו עליו שלא כדין, יש ליתן את הדעת, בין היתר, גם למתחם הצר המותווה על-ידי סעיף 3 לחוק הערר, והמאפשר למחזיק נכס להגיש השגה בפרק זמן קצר של 90 יום "מיום קבלת הודעת התשלום".

אופציה זו אינה מתאימה לבעל נכס שהסתמך על חזקת כשרות מעשה הרשות, סבר כי הודעות החיוב שקיבל אכן תואמות את הדין ושילם אותן במלואן, ורק לאחר מעשה נתברר לו כי הודעות התשלום שנשלחו אליו היו נגועות באי חוקיות.

לא יעלה על הדעת לחסום את דרכו של תובע שכזה, ולהותירו ללא כל סעד רק מכיוון שנהג כאזרח שומר חוק ומיהר לשלם את הודעות התשלום שנשלחו אליו על-ידי הרשות המקומית.

6. ומן הכלל אל הפרט.

לעניות דעתי, לא נכנסות טענותיה של המערערת לד' אמות סעיף 3(א)(2) לחוק הערר, שכן אין עסקינן כלל וכלל בטענת סיווג, גודל או מטרת שימוש.

לית מאן דפליג, כי מדובר בקרקע המצויה בשטחה של תחנת הדלק וכי לא מצויים עליה מבנים או מתקנים כלשהם.

גם המערערת וגם המשיבות אחידות בדעה כי בפנינו קרקע נטולת מבנה באופן שלא מתעוררת כלל השאלה באשר לאופן בו יש לסווג את הנכס נשוא הודעת התשלום.

איש אף אינו חולק על כי חיוב הקרקע במס תואם לנוסח צווי הארנונה שהוצאו על-ידי המשיבות בשנת 1988 ובשנת 1989.

טענתה של המערערת מתמקדת בסוגיית אי-חוקיות הצו, שהרי היא חוזרת וטוענת כי השינויים שערכו המשיבות בנוסח צווי הארנונה, ואשר מטרתם היתה להכשיר חיוב בגין קרקע פנויה בתעריף זהה לתעריף המושת על המבנים שבתחום תחנות הדלק, הינם בלתי חוקיים, מנוגדים להוראות המסמיכות בפקודת העיריות ומתחכמים להן.

עוד נטען, כי שינוי הצווים נעשה מבלי לקבל את אישורי שרי הפנים והאוצר כדין.

בפנינו איפוא, טענה משפטית טהורה ומובהקת אשר איננה כרוכה בשום בירור עובדתי/ טכני, אף לא בירור הקשור לסיווג.

ובאשר למחלוקת בדבר פרשנות הסיפא לסעיף 3(ב) לחוק הערר, הרי זו אינה מצריכה הכרעה בכל הנוגע לסוגייה שבפנינו, שהרי משהגענו לכלל מסקנה כי טענת המערערת איננה חוסה תחת כנפי טענת הסיווג, הרי בכל מקרה משולל מנהל הארנונה סמכות לדון בטענת אי-החוקיות, בהיותה מוגבלת, אף לפי השיטה המרחיבה, רק לטענות הקשורות לפסקאות 3 - 1 לס.ק. (א).

משכך, לא היה על המערערת לפנות קודם לכן בהליך של השגה, ורשאית היתה לפנות במישרין בתביעת השבה לבית המשפט.

ב. סמכות בית המשפט לעניינים מינהליים:

קובע בית המשפט קמא כי בכל מקרה, גם אם לא היה על המערערת לפנות במסלול השגה למנהל הארנונה, היה עליה להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, להבדיל מתביעה כספית בבית המשפט האזרחי.

חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים מסמיך את בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי בתוספת הראשונה.

התוספת הראשונה אכן כוללת את נושא הארנונה, וכאמור בה:

"1. ארנונות –

ענייני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד.

לענין תוספת זו, החלטות – לרבות התקנת תקנות".

העובדה שהמחוקק הסמיך את בתי המשפט המינהליים לדון גם בעתירות שעניינן ארנונה, אינה גוררת אחריה את המסקנה מרחיקת הלכת לפיה ניתנה לבית-משפט זה סמכות בלעדית לדון בסוגיית הארנונה, שכן פרשנות זו נוגדת את מטרת הקמת בתי המשפט המינהליים, שנועדה להקל על עבודת בית המשפט העליון כשבתו כבית-משפט גבוה לצדק.

הפולמוס בדבר מטרת הקמת בתי המשפט לעניינים מינהליים מיותר, וכל המכביר מילים בענין זה עושה מלאכתו לריק, שהרי המטרה מוגדרת ב"רחל בתך הקטנה" בסעיף 1 לחוק, הקובע:

"1. מטרה –

חוק זה מטרתו להסמיך באופן הדרגתי את בית המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים הנדונים בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק…".

וכן בסעיף 8 לחוק:

"בית-משפט לעניינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בשינויים המחוייבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי".

הנה כי כן, מטרת המחוקק היתה להעביר לבתי המשפט המינהליים את אותם העניינים אשר נדונו בעבר ע"י בית המשפט העליון במסגרת עתירות לבג"צ, ובמילים פשוטות, בית המשפט לעניינים מינהליים מהווה תחליף לבג"צ ונכנס בנעליו, "בצלמו ובדמותו".

תביעות השבה כספיות לא נדונו מעולם על-ידי בית המשפט העליון במסגרת בג"צ ולפיכך העברתן לסמכותו העניינית-ייחודית של בית המשפט לעניינים מינהליים, משוללת הגיון ומנוגדת למטרת החקיקה ולתכליתה.

יש לציין כי בית המשפט לעניינים מינהליים דן בתביעות כספיות רק במקרה אחד והוא תובענות בענייני מכרזים.

אשר על כן, יש לקבוע כי תביעה כספית להשבה, אף אם נושאה בענייני ארנונה, תידון על-ידי בתי המשפט הכלליים, ולא על-ידי בתי המשפט המינהליים.

ג. מבחן הסעד

כבר מקדמא דנא נקבע כי מבחן הסעד הינו המבחן הקובע בשאלת הסמכות העניינית.

בע"א 483/88, מפעלים פטרוכימיים נ' מדינת ישראל, פד"י מד(3) עמ' 812, נקבע:

"מדובר לפנינו בהליך אזרחי, שבו תובעת המבקשת מן המשיבה סכום כסף, אף על פי שכדי להגיע למתן הסעד לו עותרת המבקשת, יהא על בית המשפט לדון בשאלות בתחום המשפט המינהלי

וכידוע, לא קיבל בית-משפט זה, לעניין הסמכות העניינית, את מבחן זהות השאלה שבמחלוקת, וקבע, שהמבחן היחיד, הקובע לעניין זה, הוא מבחן הסעדואין נפקא מינא לדינא, אם עילתה של התובענה נולדה בתחום המשפט המינהלי, שגם במקרה כזה אין מדובר אלא בתביעה אזרחית".

מוסיף בית המשפט וקובע:

"ומי שתובע כסף אין לומר עליו שתביעתו היא כיסוי לדבר אחר…".

לאחרונה, קיבלה הלכה זו חיזוק ברע"א 3879/05, עיריית חדרה ואח' נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (פס"ד מיום 12.7.05) (להלן: "פס"ד חג'ג'").

במקרה זה הגישה חג'ג' לבית המשפט השלום תביעה כספית להשבת הוצאות גינון ופיתוח, שאותן חויבה לשלם כתנאי לקבלת היתר בניה. אף שם התעוררה שאלת הסמכות העניינית.

בית המשפט העליון קובע:

"לא כך בענייננו: אכן, אילו התעוררה השאלה בשעה שביקשה המשיבה את היתר הבניה ונקבעו לה תנאים שסברה כי אינם עומדים במבחן הדין, היה מקומה – לאחר מיצוי ההליכים בגופי התכנון… - במערכת בתי המשפט לעניינים מינהליים. לא כן, משעסקינן בסעד כספי, שאזי עומדת על מכונה הלכת רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים נ' מדינת ישראלוכדברי בית המשפט שם, כי המבחן היחיד הקובע הוא מבחן הסעד ואין נפקא מינא לדינא, אם עילתה של התובענה נולדה בתחום המשפט המינהלי, שגם במקרה זה אין מדובר אלא בתביעה אזרחית

בתי המשפט לעניינים מינהליים נולדו כיצורים בג"ציים ובעניין כגון נידוננו, אילו הוגשה לגביו עתירה משכבר לבג"צ, היה מן הסתם שולח את העותרים אחר כבוד לסעד החלופי בבית המשפט האזרחי".

ברוח דומה נפסק ברע"א 6590/05, עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (פס"ד מיום 19.9.05(להלן: "פס"ד צרפתי"), בו קובע בית המשפט העליון:

"כאשר אדם מעוניין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על-ידי רשות מקומית, ובהעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית המשפט לעניינים מינהליים.

שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי. ישלאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית…".

וכן:

"לבית המשפט לעניינים מינהליים יש סמכות לדון בתובענה לפיצויים שעילתה במכרז. זה המקרה היחיד בו בית המשפט לעניינים מינהליים הוסמך, לעת הזו, לדון בהליך נגד רשות מינהלית כאשר הסעד הנתבע בו הינו סעד כספינמצא שאין יסוד לטענה שבית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בתביעת השבה המוגשת נגד רשות מקומית".

הנה-כי-כן, מבחן הסעד היה ועודנו המבחן הקובע בשאלת הסמכות העניינית.

אמור מעתה, כאשר מוגשת תביעת השבה כספית כנגד רשות מקומית – תוסמך לדון בתובענה המערכת האזרחית, וכאשר מתבקש סעד כללי של ביטול החלטה מינהלית או שינויה - יוסמכו לדון בתובענה בתי המשפט המינהליים.

וחזרה לעניננו:

כאמור לעיל, עתרה המערערת בתביעה שהגישה לבית-משפט השלום לשני סעדים עיקריים:

האחד – סעד כספי והשני – סעד הצהרתי כללי, שאיננו מתוחם בשנים ובמועדים, לפיו המשיבות אינן רשאיות להשית בגין הקרקע כל חיוב ארנונה שהוא.

בשים לב למבחנים שהותוו לעיל, הרי אותו חלק של התובענה, שהוא ככל הנראה החלק המרכזי שלה, המתייחס לתביעת השבה כספית בגין תשלומים ששילמה המערערת בחיובי ארנונה ביחס לקרקע בתקופה החל משנת 1997 וכלה בשנת 2001 והמסתכמים בסך של 1,388,340 ₪ - דינו להתברר בבית המשפט השלום.

יחד עם זאת, החלק הנותר של התובענה, המתייחס לסעד ההצהרתי הכללי בדבר חוסר סמכותן של המשיבות להטיל על הקרקע חיוב כלשהו, אכן אמור להתברר בבית המשפט לעניינים מינהליים, כפי שנקבע בפס"ד חג'ג' לעיל:

"… אילו התעוררה השאלה בשעה שביקשה המשיבה את היתר הבניה ונקבעו לה תנאים שסברה כי אינם עומדים במבחן הדין, היה מקומה, לאחר מיצוי ההליכים בגופי התכנוןבמערכת בתי המשפט לעניינים מינהליים".

אשר-על-כן, דינו להמחק מכתב התביעה.

ד. סוגיית השיהוי

בית המשפט קמא מצא לנכון לסלק על הסף את התובענה גם מנימוקי שיהוי.

לטעמו, מדובר בטענת סיווג לא נכונה שתחילתה בשנת 1988 ובהחלטת שרי הפנים והאוצר משנת 1996.

אין לקבל קביעה זו.

בראש ובראשונה יש לציין, כי כאשר עסקינן בתביעה אזרחית כספית, טענת השיהוי איננה נחשבת כטענת סף אשר בהתקבלה ייגזר דין התביעה לדחייה, שכן המועדים הקובעים לטענת סף הינם המועדים הנקובים בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

טענת השיהוי איננה יכולה לגבור על הוראות חוק זה הקובע תקופות התיישנות מיוחדות.

נכון הוא שבית המשפט רשאי להתחשב, בבואו לקבוע את גורל התובענה, בין היתר גם בטענת שיהוי, אולם הוא ייעשה כן רק לאחר דיון לגופו של ענין ורק לאחר שתישקלנה כל הנסיבות הרלבנטיות ויינתן לתובע יומו בבית המשפט.

וכפי שנקבע בפס"ד צרפתי שהובא לעיל:

"… נשנה מעט את הנתונים ונניח כי מקבל הדרישה משלם את הסכום שהוא נדרש לשלמו. במקרה רגיל ובהעדר הסדר מיוחד, רשאי הוא להגיש תביעה להשבה תוך תקופת ההתיישנות, אם כי יתכן שארכה של התקופה שחלפה מאז התשלום ועד למועד הגשת התביעה, יהא אחד השיקולים שישפיעו על ההכרעה בשאלה האם זכאי הוא להשבה".

גם לגופו של ענין, לא ניתן היה לדחות התובענה על הסף בהסתמך על נימוק זה, שהרי עסקינן בתביעת השבה כספית בגין סדרת תשלומים שהחלה בשנת 1997 ונסתיימה בשנת 2001, כאשר התובענה הוגשה כבר בחודש הראשון של שנת 2002.

לו הגישה התובעת בשנת 2002 עתירה מינהלית בה עתרה למתן צו המכריז על בטלות צווי הארנונה לשנים 1988 ו- 1989, אכן מן הדין היה לחסום את דרכה לבית המשפט בטענת שיהוי, לאור השנים הרבות שחלפו מיום הינתן הצווים ועד למועד הגשת התובענה.

במקרה דנן, מדובר בתשלומים שנדרשו ולפיכך גם שולמו רק בשנים 1997 עד 2001, ולפיכך לא ניתן לנעול את שער בית המשפט בפני התובעת ולמנוע ממנה מלהלין על חוקיותן של הדרישות, הגם שהנימוקים לתקיפת החוקיות מקורם בצווים שניתנו 10 שנים קודם לכן.

התוצאה:

לאור האמור לעיל, הייתי מציעה לקבל את הערעור בחלקו ולקבוע כי בית המשפט השלום אכן מוסמך לדון בתובענה הכספית להשבה.

יחד עם זאת, יש למחוק מכתב התביעה את אותו חלק המתייחס לסעד ההצהרתי הכללי המבוקש בדבר חוסר סמכותן של המשיבות להשית על הקרקע המצויה בתחומי תחנת הדלק כל חיוב ארנונה שהוא.

כמו כן, מאחר והתביעה צומצמה לתביעת השבה כספית נגד הרשות המקומית, אין מקום ואין צורך לצרף כנתבעת נוספת גם את מועצת העיריה ולפיכך – דינה של המשיבה מספר 2 להמחק מכתב התביעה באופן שזה ימשיך להתברר כנגד המשיבה מספר 1 בלבד.

בשים לב למחלוקת העקרונית, הייתי נמנעת מפסיקת הוצאות.

יהודית שבח, שופטת

השופט ישעיהו שנלר:

1. אני מסכים ומצטרף לתוצאה אליה הגיעה חברתי כב' השופטת שבח, הגם שלעניין הסעד ההצהרתי, הרי שמשאין בסמכותו של בית-משפט השלום לדון בסעד זה, מן הראוי, לטעמי, לדחות אותו ולא רק למחוק אותו מכתב התביעה.

עם זאת, מוצא אני לנכון להוסיף מספר הערות בהתייחס לסוגיה המרכזית שבענייננו, דהיינו, סמכות בית המשפט האזרחי לדון בתביעת השבה בגין חיובי ארנונה, הגם שהתובע, ובמקרה דנן המערערת, לא פעלו בשעתו בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן - חוק הערר), או יותר נכון באלו מקרים ימנע בית המשפט מלהפעיל סמכותו לדון באמור.

2. בסעיף 5 לחוות דעתה של חברתי, בנושא מסלול ההשגה/ערר, צויינה המגבלה של 90 יום להגשת השגה בהתאם לחוק הערר, וכי "אופציה זו אינה מתאימה לבעל נכס שהסתמך על חזקת כשרות מעשה הרשות, סבר כי הודעות החיוב שקיבל אכן תואמות את הדין ושילם אותן במלואן, ורק לאחר מעשה נתברר לו כי הודעות התשלום שנשלחו אליו היו נגועות באי חוקיות.

לא יעלה על הדעת לחסום את דרכו של תובע שכזה, ולהותירו ללא כל סעד רק מכיוון שנהג כאזרח שומר חוק ומיהר לשלם את הודעות התשלום שנשלחו אליו על-ידי הרשות המקומית".

לנימוק זה אין אני יכול להצטרף.

3. נימוק זה יפה, אם נקבלו, ביחס לכל טענה שיטען תובע בעת שיעתור להשבת אשר שילם, לרבות, טענות שבאות בגדרן של הוראותיו הספציפיות של סעיף 3(א) לחוק הערר. אין כל סיבה למנוע לפי רציונל זה, מכל חייב בארנונה, לפנות בעת שימצא זאת לנכון לבית המשפט האזרחי בתביעת השבה, וללא צורך לפעול בהתאם לחוק הערר.

בכך, נרוקן באופן מעשי את הוראות חוק הערר, ונאפשר שני מסלולים מקבילים אשר אין האחד מונע את משנהו.

בנוסף, יהיה עלינו להידרש בכל מקרה ומקרה, לבחינת השאלה אם החייב בארנונה ידע בעת קבלת הודעת התשלום אודות חוקיות ההודעה, אם לאו.

ודוק, דומה כי אין חולק כיום כי מהפן העקרוני אכן מוקנית סמכות לבית המשפט האזרחי להיזקק לתביעת השבה, אולם השאלה מתי תופעל סמכות זו.

כפי שנקבע על-ידי כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 6971/93 עיריית רמת גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478:

"הייתי מוסיפה ואומרת, כי גם כאשר פתוחה בפני נישום דרך ההשגה, יש שלא תיסגר בפניו דרך הפנייה לבית המשפט. לבית המשפט נתונה הסמכות לדון בתובענה גם כאשר המחוקק קבע מסלול אחר לטפל בעניין, אלא שבית המשפט לא יפעיל סמכות זו כדבר שבשיגרה, כאשר פתוחה בפני התובע דרך אחרת. לא בהכרח מוציאה דרך ההשגה את האפשרות לפנות לבית-משפט, במיוחד כאשר מדובר בנושאים בעלי חשיבות עקרונית או בהבטחה שלטונית נטענת, כפי המקרה שלפנינו" (בעמ' 481).

4. כפי שציינה חברתי, הצדדים הפנו לפסיקה ענפה הדנה בסוגיה האמורה. אם נבחן את פסקי הדין המרכזיים בסוגיה זו, ניווכח כי בתי המשפט תחמו הפעלת סמכות זו.

בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (להלן - פרשת טכנולוגיה), ציין בית המשפט את אשר נקבע בע"א 739/89 מיכקשוילי ואח' נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, וכן את אשר נקבע בע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מו(4) 778, דהיינו, כי "העמדה העקרונית-המסורתית של הפסיקה שדנה בחוק הערר הייתה כי 'טענות, אשר ניתן להעלות בהשגה, אין לעוררן בהתגוננות מפני תביעת העירייה לתשלום הארנונה. אחרת תימצא מסוכלת מטרת החוק לקבוע דרך מסוימת להשיג על החלטות העירייה בנוגע לחיוב בארנונה'..." (בעמ' 778).

עם זאת, קבע בית המשפט שם כי השאלה שעמדה לדיון עניינה חיובה הרטרואקטיבי של המערערת בתשלומי ארנונה וכי "מדובר בטענה משפטית שהיא בעלת אופי עקרוני" (בעמ' 781). משכך, אף מצא בית המשפט לנכון לקבוע כי אף אם הטענה נכנסת לגדר סעיף 3(א)(2) לחוק הערר, ראויה היא לבירור בבית המשפט האזרחי.

בע"א 2064/02 תשלובת ח. אלוני בע"מ ואח' נ' עיריית נשר, תק-על 2004(3), 1810 (להלן - פרשת אלוני) הטענה המרכזית שנדרש לה בית המשפט, עניינה היה השתחררות מהסכמה של הרשות המקומית.

כך גם בעע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש ואח', תק-על 2005(3), 2889 (להלן - פרשת מקורות), הטענה העיקרית שנטענה נגד חיוב הארנונה כי החיוב אינו חוקי, הואיל והוא מנוגד להסכם בין המערערת לבין הרשות המקומית.

דהיינו, בכל המקרים האמורים היה מדובר בטענות אשר או שהיו חיצוניות לנושאים שנקבע כי הם בסמכותה של ועדת הערר, או אף אם מדובר בגדר נושאים אלו, מדובר בשאלה עקרונית אשר מהראוי כי תבחן על-ידי בית המשפט, אף אם לא נטענה בפני ועדת הערר.

מכלל הן אתה שומע לאו, דהיינו, כי מעת שמדובר בטענה שניתן היה להעלותה במסגרת ההליכים לפי חוק הערר, וכשלא מדובר בשאלה עקרונית, אזי לא יפעיל בית המשפט האזרחי סמכותו.

הגם שכך, יש להדגיש כי כפי שחזר ונקבע בפרשת מקורות, הפרשנות הראויה לאותם נושאים שניתן להעלותם במסגרת סעיף 3 לחוק הערר, מכוונים לעניינים טכניים-עובדתיים, תוך שימת הדגש על צמצום הסמכויות של ועדת הערר על-ידי המחוקק, בניגוד לגופי ערר אחרים, ובהפניה לשוני בהרכבם של הועדות השונות.

5. יוער, כי הן בפרשת טכנולוגיה והן בפרשת מקורות, ציין בית המשפט את הוראת סעיף 3(ג) לחוק הערר. עם זאת, מהראוי לציין כי עניינה של הוראה זו המתירה באופן מפורש העלאת טענה בבית המשפט אף שניתן היה להעלותה בפני ועדת הערר, ברשות בית המשפט, עוסקת בטענה לפי סעיף 3(א)(3) לחוק הערר, דהיינו, טענה כי החייב אינו מחזיק בנכס.

אכן לא בכדי צויין בפרשת מקורות "לאור הוראה זו נפתח פתח מסוים לחייב בארנונה להעלות את הטענה שבסעיף 3(א)(3) לחוק הערר בהליך משפטי כלשהו, על אף שלא הלך במסלול שתחנתו הראשונה היא הגשת השגה למנהל הארנונה..." (ההדגשה שלי - י.ש.).

אולם, דומה כי אין להרחיב את היריעה כאילו ברשות בית המשפט ניתן להעלות כל טענה שניתן היה להעלותה בפני ועדת הערר, כטענות האחרות שבסעיף 3(א) לחוק הערר.

6. כפי שציינה חברתי, מחלוקת נוספת עניינה בשאלת פרשנותה של הוראת סעיף 3(ב) סיפא של חוק הערר. דהיינו, סמכות מנהל הארנונה או ועדת הערר לדון או להחליט בטענה כי פעולת הרשות המקומית היתה נגועה באי-חוקיות. בהתייחס לכך, הפנתה חברתי לפסקי הדין: ע"א 2600/00 (ת"א) עיריית הרצליה נ' חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ ואח' (מפי כב' השופטת קובו) ועת"מ (ת"א) 1206/05 אחים מרגולין הנדסה וייעוץ בע"מ נ' המועצה המקומית גבעת שמואל (מפי כב' השופטת אחיטוב), אולם בשונה מאותם מקרים, המקרה דנן מתאים לאשר קבע כב' הנשיא ברק בפרשת אלוני:

"המערערות לא טענו, בתביעתן בפני בית המשפט המחוזי, כי שינוי הסיווג אינו תואם את השימוש שנעשה במבנים שבשטחן. השימוש שנעשה בנכסי המערערות אינו עומד במרכז הסכסוך בין הצדדים ואף לא הועלתה טענה, כי המערערות שינו את השימוש שהן עושות במבניהן. הן לא טענו טענה מן הטענות המוזכרות בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות. לעומת זאת, טענות המערערות מופנות כנגד עצם חוקיות צו הארנונה, כנגד חוקיות שינוי סיווג מבניהן ביחס לתקנות ההסדרים וכלפי החזרה מההסכמה בין הצדדים. אינני רואה סיבה מוצדקת שלא לדון בהן בבית המשפט המחוזי" (בעמ' 1813).

אוסיף, כי לכאורה אין בהוראות סעיף 3(ב) לחוק הערר, לשנות מההלכה אשר תחמה את המקרים בהם יפעיל בית המשפט סמכותו, חרף העדר פניה לפי חוק הערר.

7. לעניין אחרון זה מהראוי להוסיף, כי בהתאם לתקנה 1 לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס-2000, ""סיווג נכס" - קביעת סוג הנכס בהתאם לשימוש בו".

גם כב' השופט אור אשר היה בדעת מיעוט בבג"צ 764/88, 1437/90, 1985/90 דשנים וחמרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, ציין:

"בדומה לכך גם ביחס לקביעות באשר לסיווגם של נכסים, סיווג הקשור, בין היתר, בקביעות עובדתיות לגבי אופיים של מבנים ובשאלה, אם בשטח מסוים נעשה שימוש והינו תפוס אם לאו. לכל עניינים האלה, הקשורים במדידות ובבדיקת המצב בשטח, ערוכים הפורומים שנקבעו בחוק הערר לדרגותיהם יותר מאשר בית-משפט זה, ואין כל צורך או הצדקה שבית-משפט זה יעסוק בהם" (בעמ' 827).

דהיינו, אותו תיחום מקצועי-טכני שעניינו העיקרי סוגיית השימוש בנכס על ההשלכות מכך.

8. מעיון בכתב התביעה שהגישה המערערת בבית-משפט קמא, עולה כי העילות השונות אינן עוסקות בשאלת שימוש או סיווג ספציפי, אלא תוקפות הן את חוקיות צו הארנונה, כפי שתוקפות הן אישורים שניתנו על-ידי שר הפנים ושר האוצר (ראו והשוו: סעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, בעניין סמכות בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בהחלטות שר הפנים או שר האוצר בענייני ארנונה, ובבחינת קל וחומר לסמכות ועדת הערר להדרש להחלטות שכאלו).

לא רק שספק הוא אם השגות אלו ניתן לכללן בגדר הנושאים שבסעיף 3(א) לחוק הערר, אלא אף אם היו כן, דומה כי הטענות שנטענו בכתב התביעה הנן בגדר אותן טענות החורגות מהטענות שמנהל הארנונה או ועדת הערר הוסמכו לדון בהן, אף אם נתייחס לסמכותם לדון בשאלות הנוגעות לאי-חוקיות, כשבענייננו מדובר בטענות התוקפות באופן ישיר את חוקיות הצו, וללא זיקה ישירה לשאלת הסיווג.

כפי שנקבע בפרשת אלוני גם בעת שדנים אנו בטענה של אי חוקיות, יש לבחון את מהות הטענה בדבר אי החוקיות, ולא בכדי מצאה לנכון כב' השופטת אחיטוב בעניין מרגולין להדגיש "בענייננו, מרבית העתירה היא בנושאים טכניים ולא בנושאים בעלי חשיבות עקרונית".

יפה למקרה דנן, אשר נקבע בפרשת מקורות: "קשה לקבל שועדת ערר, שאינה כוללת משפטן, תהא מסוגלת לדון בטענה כאמור...".

מסקנתי, איפוא, כי גם אם ניתן היה לראות בטענות המערערת כטענות החוסות בגדרם של הנושאים הכלולים בסעיף 3(א) לחוק הערר, אף אז, אין סוג הטענות דנן, נכלל באמור בסעיף 3(ב) לחוק הערר.

9. הן חברתי בחוות דעתה והן אנוכי, בחנו את השאלות הנצרכות לדיון בהתאם לאמור בכתב התביעה ולא בכדי. השאלה שעמדה במרכזו של הדיון, אם אכן היה מקום לקביעת בית-משפט קמא כי אינו מוסמך לדון בתובענה הכספית. שאלה זו נבחנה הן על-ידי בית-משפט קמא והן על ידנו, מטבע הדברים, בהתאם לאמור בכתב התביעה.

עם זאת יש להדגיש, כי לא בכל מקרה יסתיים הדיון בשאלות שנידונו לעיל במסגרת בקשה לסילוק התביעה על הסף. ייתכנו מקרים בהם יבקש תובע העותר להשבה או נתבע הנדרש לתשלום על-ידי הרשות המקומית או עותר בעתירה מנהלית, "לעטוף" טיעוניו באצטלה של טענות כטענות מסוג הטענות דנן. כל זאת, על מנת שבית המשפט לא ייקבע מלכתחילה כי אין להיזקק לטיעוניו, הואיל ולא פנה להשגה בהתאם להליכים הקבועים בסעיף 3(א) לחוק הערר.

אך גם אם כך, יכול כי בסופם של ההליכים ולאחר שמיעת הראיות וטיעוני הצדדים, יגיע בית המשפט למסקנה, כי בסופו של יום מדובר בטענות שעניינן נכלל בגדרי הנושאים הכלולים בסעיף 3(א) לחוק הערר, ואינן בגדר טענות שבית המשפט יפעיל סמכותו לדון בהן ועל כן התובענה תדחה אף בסופם של ההליכים, מחמת אותם נימוקים שהיתה נדחית התובענה, אם אכן מלכתחילה היה מוברר כי מדובר בטענות שכאלו.

10. כאמור, גם מהנימוקים אשר פורטו על-ידי, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעה חברתי, כב' השופטת שבח.

ישעיהו שנלר, שופט

הנשיא אורי גורן:

1. אני מסכים לאמור בחוות-דעתה המקיפה של חברתי, השופטת שבח, ולתוצאה אליה הגיעה.

2. בין חברתי לבין חברי, השופט שנלר, נתגלעה מחלוקת חכמים בנוגע לשאלה – התיאורטית בענייננו – האם יימנע בית המשפט האזרחי מלהידרש לתביעת השבה, מקום בו התובע הסתמך בתחילה על חזקת התקינות המינהלית בסברו כי הודעות החיוב שקיבל אכן תואמת את הדין ושילם אותן במלואן, אך התברר לו בדיעבד – ייתכן אף לאחר שכבר חלף המועד לתקיפת הודעות החיוב בדרך של השגה וערר כקבוע בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן – חוק הערר) – כי הודעות החיוב היו שלא כדין. בעוד שחברתי, השופטת שבח, סבורה, כי בשים לב למגבלת הזמן של 90 יום הקבועה בסעיף 3(א) הנ"ל "לא יעלה על הדעת לחסום את דרכו של תובע כזה, ולהותירו ללא כל סעד רק מכיוון שנהג כאזרח שומר חוק ומיהר לשלם את הודעות התשלום שנשלחו אליו על ידי הרשות המקומית", סובר חברי השופט שנלר כי הגישה המשתמעת מדברים אלו גורפת היא מדי. הגם שעל עצם סמכותו העקרונית של בית המשפט האזרחי להיזקק לתביעת ההשבה אין הוא חולק, לטעמו, גישה זו עלולה לפתוח פתח בפני כל חייב בארנונה, לרבות כזה שטענותיו נופלות לגדר סעיף 3(א) לחוק הערר, "לפנות בעת שימצא זאת לנכון לבית המשפט האזרחי בתביעת השבה, וללא צורך לפעול בהתאם לחוק הערר". "בכך", ממשיך חברי ומטעים, "נרוקן באופן מעשי את הוראות חוק הערר, ונאפשר שני מסלולים מקבילים אשר אין האחד מונע את משנהו".

3. מאחר שאין מחלוקת בין חבריי כי טענותיה של המערערת בענייננו חורגות מגדר הטענות שניתן לעורר בפני מנהל הארנונה במסגרתו של מסלול ההשגה על-פי סעיף 3(א) לחוק הערר, הרי שהשאלה בה נחלקו חבריי היא כאמור תיאורטית, ואין נדרשת הכרעה ביחס אליה בנסיבות המקרה הנוכחי.

4. במצב עניינים זה, כאשר המערערת תובעת השבה, להבדיל מסעד הצהרתי, הרי שמקומה הראוי של התובענה הוא אכן להתברר בבית המשפט האזרחי, בהתאם לגובה הסכום הנתבע (ראו והשוו: רע"א 3879/05 עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל (טרם פורסם); רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ (טרם פורסם)). אשר על כן, מצטרף אני, כאמור, למסקנותיה של חברתי השופטת שבח ולתוצאה אליה הגיעה – תוצאה אשר אף חברי השופט שנלר שותף לה ומאמץ אותה.

אורי גורן, נשיא

הוחלט כאמור בחוות-דעתה של השופטת שבח.

הערבות הבנקאית תושב לידי המערערת.

ניתנה היום ד' בשבט, תשס"ו (2 בפברואר 2006), בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק פסק-הדין לבאי-כוח הצדדים, ותודיעם טלפונית על-אודות קיומו.


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן