התובענה המקורית הוגשה על-ידי המערערת ביום 29.1.02 ובה עתרה לשני סעדים:

השני – סעד הצהרתי, הקובע כי המשיבות אינן רשאיות להשית, בגין הקרקע בשטחן של תחנות הדלק, כל חיוב ארנונה שהוא.

המערערת הינה חברה רשומה, העוסקת בתפעול תחנות דלק ואחזקתן, ובכללן שתי תחנות הדלק המצויות בתחומה המוניציפלי של המשיבה 1.

המשיבה מספר 1 הינה רשות מקומית, אשר בתחומה מצויות, כאמור, שתי תחנות הדלק נשוא ענייננו, ואילו המשיבה 2 הינה מועצתה הנבחרת.

שטח תחנות הדלק כולל מבנים, סככות ומשאבות - אשר חיובי הארנונה בגינם אינם שנויים במחלוקת.

הסוגיה שבמחלוקת מתייחסת לשטחי הקרקע הפנויים שבתחום התחנות, עליהם לא מוצב כל מבנה ו/או מתקן, ואשר בגינם השיתו המשיבות חיובי ארנונה הזהים במהותם לחיובי הארנונה המוטלים על מבנים.

התובענה התייחסה לחיובי הארנונה בגין הקרקע לעיל במהלך השנים 2001-1997 ואשר שולמו על-ידי המערערת במלואם.

טוענת המערערת בכתב התביעה כי הקרקע נשוא החיוב הינה קרקע "שעיקר שימושה עם המבנה" ולפיכך, מופטרת מארנונה וכי לכל היותר, דינה להחשב כ"קרקע תפוסה" המחוייבת בשיעור מופחת.

עוד היא טוענת, כי המשיבות פעלו בחוסר סמכות ובניגוד לדין, בשנותן את הגדרת הסיווג של המונח "תחנת דלק" בצווי הארנונה לשנים 1988 ו- 1989.

למערערת טענה חילופית נוספת ולפיה לא היה באישור שרי הפנים והאוצר מיום 24.9.96, כדי להכשיר את החריגות בצווי הארנונה.

המשיבות הגישו כתב הגנה במסגרתו עתרו למחוק על הסף את התובענה כנגד המשיבה 2 באי היותה אישיות משפטית.

המשיבות אף ביקשו לדחות התובענה מחמת שיהוי ומחמת אי מיצוי הליך הגשת השגה.

יש לציין כי המשיבות לא כפרו בסמכותו העניינית של בית המשפט השלום לדון בתובענה.

ערב שמיעת ההוכחות עורר בית המשפט קמא מיוזמתו את שאלת הסמכות העניינית, סוגיה שהינה נשוא הערעור שבפנינו.

בית-משפט קמא הגיע למסקנה, לפיה משוללת הערכאה האזרחית סמכות עניינית לדון בתובענה מחמת מספר נימוקים מצטברים, ואלו הם:

עוד מציין השופט קמא כי יתכן והיה מקום להגיש עתירה לבג"צ, שכן בהתאם לחוק בית המשפט לעניינים מנהליים התש"ס – 2000 (להלן: "חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים") מוסמך בית המשפט לדון בענייני ארנונה לפי כל דין, אך להוציא החלטות שר הפנים ו/או שר האוצר.

טוענת המערערת, כי אין עסקינן כלל וכלל בטענה שעניינה "טעות בסיווג הנכס", המתבררת במסלול הייחודי של השגה/ערר, כי אם בטענה עקרונית/משפטית לפיה אין להשית על הקרקע כל חיוב שהוא, יהא סיווגה אשר יהא, וכי הטיעון בדבר הגדרת הקרקע כ"קרקע תפוסה" – הינו חלופי בלבד.

לשיטתה, מוגבלת סמכותו של מנהל הארנונה לעניינים טכניים/עובדתיים הניתנים לברור פשוט, ואין הוא מוסמך להכריע בשאלה עקרונית טהורה בדבר חוקיותו של צו ארנונה ו/או שינויו, הנטולה סממנים עובדתיים.

המערערת אף תוקפת את קביעת בית המשפט קמא בכל הנוגע לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, וטוענת כי הסמכות העניינית נקבעת על פי הסעד המבוקש בתובענה, אף אם העילה הינה מנהלית.

מוסיפה המערערת וטוענת כי לא ניתן היה לחסום בפניה את שערי בית המשפט בטיעון של שיהוי, שכן חוק בית המשפט לעניינים מנהליים נכנס לתוקפו בחודש דצמבר 2000, ואין לו תחולה רטרואקטיבית, מה גם שמדובר בתביעה השבה כספית בגין תשלומים שבוצעו בשנים 2000 – 1997

המשיבות מאמצות לחיקן את כל קביעות בית המשפט קמא, ומחזקות את נימוקיו.

בראש ובראשונה, טוענות הן, כי היה על המערערת לבחור במסלול של השגה/ערר/ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים, מחמת החובה למצות דרך דיונית ייחודית שהותוותה על-ידי המחוקק.

המשיבות טוענות כי הסמכות לא נקבעת על פי הסעד המבוקש, כי אם בהתאם למהות העניין או מהות ההחלטה נשוא התקיפה. לשיטתן, בהינתן מספר סעדים מבוקשים, תיקבע הסמכות בהתאם לסעד העיקרי. לטעמן, במקרה דנן, הסעד העיקרי הינו הסעד ההצהרתי מחמת היותו צופה פני עתיד ואף חולש על העבר, לעומת סעד ההשבה שהינו טפל ולפיכך נטול משקל בקביעת הסמכות.

לחילופין, טוענות המשיבות, כי היה על המערערת להגיש עתירה מנהלית ללא דיחוי לבית המשפט לעניינים מינהליים, באשר רק לו הסמכות העניינית לדון בענייני ארנונה.

המשיבות אף רואות את סוגיית השיהוי כנימוק בעל חשיבות עליונה, לאור הפסיקה הקובעת כי המבקש לתקוף החלטה מנהלית - חייב למהר ולהגיש עתירתו באופן מיידי וללא שיהוי, על מנת שלא לפגוע בשיקולי הרשות המקומית המכלכלת צעדיה בכל הנוגע לתכנון התקציבי והדאגה לרווחת תושביה.

בתי המשפט עסקו רבות בסוגייה זו, שקלו וטרו, ובפנינו פסקי דין רבים, אשר בחלקם תומכים בעמדת המערערת, ובחלקם תומכים בגישת המשיבות.

ואכן, בעלות הדין שבפנינו, לא הגיעו לבית המשפט בידיים ריקות ושתיהן הצטיידו כדבעי והעתירו על בית המשפט פסיקה למכביר.

אין מדובר בפסיקה אחידה, ושתי הגישות הנוגדות מוצאות תימוכין בפסק-דין זה או אחר.

לאחר בחינת העובדות המיוחדות הרלבנטיות לסוגיה שבפנינו, לאחר מקרא התובענה שהוגשה על-ידי המערערת לבית המשפט קמא תוך בחינת הסעדים שנתבקשו והנמקותיהם ובשים לב לפסיקה שנתגבשה בנושא, במיוחד זו שניתנה בעת האחרונה, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל בחלקו וכי יש להחזיר את התיק לבית המשפט קמא לצורך דיון בתביעת ההשבה לגופה.

ואלו הם נימוקי:

מסלול ההשגה וסמכותו של מנהל הארנונה לדון בה, צומצמו על-ידי המחוקק, בסעיף 3(א) לחוק הערר, לארבעה נימוקים ואין בלתם:

עוד מתייחס חוק הערר לסמכות המוגבלת של מנהל הארנונה וועדת הערר לדון בטענת אי חוקיות, וקובע:

אי-לכך, לא ניתן להחיל על ערר המוגש בנושא הארנונה, את ההלכה המצדדת במתן סמכויות נרחבות לגופי הערר המינהליים, כפי שנפסקה ברע"א 2425/99 עירית רעננה נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4), בעמ' 481 (להלן: "פס"ד ייזום").

כפועל יוצא, נותרת כל התדיינות החורגת מנימוקי סעיף 3 לחוק הערר – תחת כנפי בתי המשפט הכלליים, וכפי שקובע כב' השופט רובינשטיין בפס"ד מקורות לעיל:

הפסיקה המקובלת, כולל זו האחרונה שניתנה על-ידי בית המשפט העליון בפסק-דין מקורות לעיל, גורסת, כאמור, כי סמכות מנהל הארנונה מוגבלת לעניינים עובדתיים/טכניים בלבד.

מנגד, מפנות המשיבות לפסק הדין שניתן ביום 13.11.02 על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב, בע"א 2600/00, עיריית הרצליה נ' חבס ח.צ. פיתוח (1993) בע"מ ואח' (להלן: "פס"ד חבס") ולפיו יש ללמוד מן הסיפא לסעיף כי למנהל הארנונה ולועדת הערר הוקנתה הסמכות להחליט גם בסוגיית אי החוקיות, ובלבד שזו מתייחסת לאחת מטענות ההגנה נשוא פסקאות (1) – (3) לחוק.

גישה זו, הנתמכת בלשונו המילולית/דווקנית של הסיפא לסעיף 3(ב) לעיל, אומצה גם על-ידי כב' השופטת נורית אחיטוב בעת"מ 1206/05, אחים מרגולין הנדסה ויעוץ בע"מ ואח' נ' המועצה המקומית גבעת שמואל, בפסק-דינה מיום 20.6.05 (פורסם ב"נבו הוצאה לאור בע"מ").

יש להדגיש כי על פסק-דין חבס הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון בסוגיית פרשנות הסיפא לסעיף 3(ב) לעיל, וכי טרם ניתנה החלטה בשאלה שבמחלוקת.

אופציה זו אינה מתאימה לבעל נכס שהסתמך על חזקת כשרות מעשה הרשות, סבר כי הודעות החיוב שקיבל אכן תואמות את הדין ושילם אותן במלואן, ורק לאחר מעשה נתברר לו כי הודעות התשלום שנשלחו אליו היו נגועות באי חוקיות.

לא יעלה על הדעת לחסום את דרכו של תובע שכזה, ולהותירו ללא כל סעד רק מכיוון שנהג כאזרח שומר חוק ומיהר לשלם את הודעות התשלום שנשלחו אליו על-ידי הרשות המקומית.

לעניות דעתי, לא נכנסות טענותיה של המערערת לד' אמות סעיף 3(א)(2) לחוק הערר, שכן אין עסקינן כלל וכלל בטענת סיווג, גודל או מטרת שימוש.

לית מאן דפליג, כי מדובר בקרקע המצויה בשטחה של תחנת הדלק וכי לא מצויים עליה מבנים או מתקנים כלשהם.

גם המערערת וגם המשיבות אחידות בדעה כי בפנינו קרקע נטולת מבנה באופן שלא מתעוררת כלל השאלה באשר לאופן בו יש לסווג את הנכס נשוא הודעת התשלום.

איש אף אינו חולק על כי חיוב הקרקע במס תואם לנוסח צווי הארנונה שהוצאו על-ידי המשיבות בשנת 1988 ובשנת 1989.

טענתה של המערערת מתמקדת בסוגיית אי-חוקיות הצו, שהרי היא חוזרת וטוענת כי השינויים שערכו המשיבות בנוסח צווי הארנונה, ואשר מטרתם היתה להכשיר חיוב בגין קרקע פנויה בתעריף זהה לתעריף המושת על המבנים שבתחום תחנות הדלק, הינם בלתי חוקיים, מנוגדים להוראות המסמיכות בפקודת העיריות ומתחכמים להן.

עוד נטען, כי שינוי הצווים נעשה מבלי לקבל את אישורי שרי הפנים והאוצר כדין.

בפנינו איפוא, טענה משפטית טהורה ומובהקת אשר איננה כרוכה בשום בירור עובדתי/ טכני, אף לא בירור הקשור לסיווג.

חוק בתי המשפט לעניינים מינהליים מסמיך את בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה נגד החלטה של רשות בענין המנוי בתוספת הראשונה.

התוספת הראשונה אכן כוללת את נושא הארנונה, וכאמור בה:

הפולמוס בדבר מטרת הקמת בתי המשפט לעניינים מינהליים מיותר, וכל המכביר מילים בענין זה עושה מלאכתו לריק, שהרי המטרה מוגדרת ב"רחל בתך הקטנה" בסעיף 1 לחוק, הקובע:

וכן בסעיף 8 לחוק:

תביעות השבה כספיות לא נדונו מעולם על-ידי בית המשפט העליון במסגרת בג"צ ולפיכך העברתן לסמכותו העניינית-ייחודית של בית המשפט לעניינים מינהליים, משוללת הגיון ומנוגדת למטרת החקיקה ולתכליתה.

יש לציין כי בית המשפט לעניינים מינהליים דן בתביעות כספיות רק במקרה אחד והוא תובענות בענייני מכרזים.

אשר על כן, יש לקבוע כי תביעה כספית להשבה, אף אם נושאה בענייני ארנונה, תידון על-ידי בתי המשפט הכלליים, ולא על-ידי בתי המשפט המינהליים.

כבר מקדמא דנא נקבע כי מבחן הסעד הינו המבחן הקובע בשאלת הסמכות העניינית.

בע"א 483/88, מפעלים פטרוכימיים נ' מדינת ישראל, פד"י מד(3) עמ' 812, נקבע:

לאחרונה, קיבלה הלכה זו חיזוק ברע"א 3879/05, עיריית חדרה ואח' נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (פס"ד מיום 12.7.05) (להלן: "פס"ד חג'ג'").

במקרה זה הגישה חג'ג' לבית המשפט השלום תביעה כספית להשבת הוצאות גינון ופיתוח, שאותן חויבה לשלם כתנאי לקבלת היתר בניה. אף שם התעוררה שאלת הסמכות העניינית.

בית המשפט העליון קובע:

וכן:

אמור מעתה, כאשר מוגשת תביעת השבה כספית כנגד רשות מקומית – תוסמך לדון בתובענה המערכת האזרחית, וכאשר מתבקש סעד כללי של ביטול החלטה מינהלית או שינויה - יוסמכו לדון בתובענה בתי המשפט המינהליים.

וחזרה לעניננו:

כאמור לעיל, עתרה המערערת בתביעה שהגישה לבית-משפט השלום לשני סעדים עיקריים:

האחד – סעד כספי והשני – סעד הצהרתי כללי, שאיננו מתוחם בשנים ובמועדים, לפיו המשיבות אינן רשאיות להשית בגין הקרקע כל חיוב ארנונה שהוא.

יחד עם זאת, החלק הנותר של התובענה, המתייחס לסעד ההצהרתי הכללי בדבר חוסר סמכותן של המשיבות להטיל על הקרקע חיוב כלשהו, אכן אמור להתברר בבית המשפט לעניינים מינהליים, כפי שנקבע בפס"ד חג'ג' לעיל:

בית המשפט קמא מצא לנכון לסלק על הסף את התובענה גם מנימוקי שיהוי.

לטעמו, מדובר בטענת סיווג לא נכונה שתחילתה בשנת 1988 ובהחלטת שרי הפנים והאוצר משנת 1996.

אין לקבל קביעה זו.

בראש ובראשונה יש לציין, כי כאשר עסקינן בתביעה אזרחית כספית, טענת השיהוי איננה נחשבת כטענת סף אשר בהתקבלה ייגזר דין התביעה לדחייה, שכן המועדים הקובעים לטענת סף הינם המועדים הנקובים בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

טענת השיהוי איננה יכולה לגבור על הוראות חוק זה הקובע תקופות התיישנות מיוחדות.

נכון הוא שבית המשפט רשאי להתחשב, בבואו לקבוע את גורל התובענה, בין היתר גם בטענת שיהוי, אולם הוא ייעשה כן רק לאחר דיון לגופו של ענין ורק לאחר שתישקלנה כל הנסיבות הרלבנטיות ויינתן לתובע יומו בבית המשפט.

וכפי שנקבע בפס"ד צרפתי שהובא לעיל:

לו הגישה התובעת בשנת 2002 עתירה מינהלית בה עתרה למתן צו המכריז על בטלות צווי הארנונה לשנים 1988 ו- 1989, אכן מן הדין היה לחסום את דרכה לבית המשפט בטענת שיהוי, לאור השנים הרבות שחלפו מיום הינתן הצווים ועד למועד הגשת התובענה.

במקרה דנן, מדובר בתשלומים שנדרשו ולפיכך גם שולמו רק בשנים 1997 עד 2001, ולפיכך לא ניתן לנעול את שער בית המשפט בפני התובעת ולמנוע ממנה מלהלין על חוקיותן של הדרישות, הגם שהנימוקים לתקיפת החוקיות מקורם בצווים שניתנו 10 שנים קודם לכן.

לאור האמור לעיל, הייתי מציעה לקבל את הערעור בחלקו ולקבוע כי בית המשפט השלום אכן מוסמך לדון בתובענה הכספית להשבה.

יחד עם זאת, יש למחוק מכתב התביעה את אותו חלק המתייחס לסעד ההצהרתי הכללי המבוקש בדבר חוסר סמכותן של המשיבות להשית על הקרקע המצויה בתחומי תחנת הדלק כל חיוב ארנונה שהוא.

כמו כן, מאחר והתביעה צומצמה לתביעת השבה כספית נגד הרשות המקומית, אין מקום ואין צורך לצרף כנתבעת נוספת גם את מועצת העיריה ולפיכך – דינה של המשיבה מספר 2 להמחק מכתב התביעה באופן שזה ימשיך להתברר כנגד המשיבה מספר 1 בלבד.

בשים לב למחלוקת העקרונית, הייתי נמנעת מפסיקת הוצאות.

השופט ישעיהו שנלר:

עם זאת, מוצא אני לנכון להוסיף מספר הערות בהתייחס לסוגיה המרכזית שבענייננו, דהיינו, סמכות בית המשפט האזרחי לדון בתביעת השבה בגין חיובי ארנונה, הגם שהתובע, ובמקרה דנן המערערת, לא פעלו בשעתו בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן - חוק הערר), או יותר נכון באלו מקרים ימנע בית המשפט מלהפעיל סמכותו לדון באמור.

לא יעלה על הדעת לחסום את דרכו של תובע שכזה, ולהותירו ללא כל סעד רק מכיוון שנהג כאזרח שומר חוק ומיהר לשלם את הודעות התשלום שנשלחו אליו על-ידי הרשות המקומית".

לנימוק זה אין אני יכול להצטרף.

בכך, נרוקן באופן מעשי את הוראות חוק הערר, ונאפשר שני מסלולים מקבילים אשר אין האחד מונע את משנהו.

בנוסף, יהיה עלינו להידרש בכל מקרה ומקרה, לבחינת השאלה אם החייב בארנונה ידע בעת קבלת הודעת התשלום אודות חוקיות ההודעה, אם לאו.

ודוק, דומה כי אין חולק כיום כי מהפן העקרוני אכן מוקנית סמכות לבית המשפט האזרחי להיזקק לתביעת השבה, אולם השאלה מתי תופעל סמכות זו.

כפי שנקבע על-ידי כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 6971/93 עיריית רמת גן נ' קרשין, פ"ד נ(5) 478:

בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (להלן - פרשת טכנולוגיה), ציין בית המשפט את אשר נקבע בע"א 739/89 מיכקשוילי ואח' נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, וכן את אשר נקבע בע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מו(4) 778, דהיינו, כי "העמדה העקרונית-המסורתית של הפסיקה שדנה בחוק הערר הייתה כי 'טענות, אשר ניתן להעלות בהשגה, אין לעוררן בהתגוננות מפני תביעת העירייה לתשלום הארנונה. אחרת תימצא מסוכלת מטרת החוק לקבוע דרך מסוימת להשיג על החלטות העירייה בנוגע לחיוב בארנונה'..." (בעמ' 778).

עם זאת, קבע בית המשפט שם כי השאלה שעמדה לדיון עניינה חיובה הרטרואקטיבי של המערערת בתשלומי ארנונה וכי "מדובר בטענה משפטית שהיא בעלת אופי עקרוני" (בעמ' 781). משכך, אף מצא בית המשפט לנכון לקבוע כי אף אם הטענה נכנסת לגדר סעיף 3(א)(2) לחוק הערר, ראויה היא לבירור בבית המשפט האזרחי.

בע"א 2064/02 תשלובת ח. אלוני בע"מ ואח' נ' עיריית נשר, תק-על 2004(3), 1810 (להלן - פרשת אלוני) הטענה המרכזית שנדרש לה בית המשפט, עניינה היה השתחררות מהסכמה של הרשות המקומית.

כך גם בעע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש ואח', תק-על 2005(3), 2889 (להלן - פרשת מקורות), הטענה העיקרית שנטענה נגד חיוב הארנונה כי החיוב אינו חוקי, הואיל והוא מנוגד להסכם בין המערערת לבין הרשות המקומית.

דהיינו, בכל המקרים האמורים היה מדובר בטענות אשר או שהיו חיצוניות לנושאים שנקבע כי הם בסמכותה של ועדת הערר, או אף אם מדובר בגדר נושאים אלו, מדובר בשאלה עקרונית אשר מהראוי כי תבחן על-ידי בית המשפט, אף אם לא נטענה בפני ועדת הערר.

מכלל הן אתה שומע לאו, דהיינו, כי מעת שמדובר בטענה שניתן היה להעלותה במסגרת ההליכים לפי חוק הערר, וכשלא מדובר בשאלה עקרונית, אזי לא יפעיל בית המשפט האזרחי סמכותו.

הגם שכך, יש להדגיש כי כפי שחזר ונקבע בפרשת מקורות, הפרשנות הראויה לאותם נושאים שניתן להעלותם במסגרת סעיף 3 לחוק הערר, מכוונים לעניינים טכניים-עובדתיים, תוך שימת הדגש על צמצום הסמכויות של ועדת הערר על-ידי המחוקק, בניגוד לגופי ערר אחרים, ובהפניה לשוני בהרכבם של הועדות השונות.

אכן לא בכדי צויין בפרשת מקורות "לאור הוראה זו נפתח פתח מסוים לחייב בארנונה להעלות את הטענה שבסעיף 3(א)(3) לחוק הערר בהליך משפטי כלשהו, על אף שלא הלך במסלול שתחנתו הראשונה היא הגשת השגה למנהל הארנונה..." (ההדגשה שלי - י.ש.).

אולם, דומה כי אין להרחיב את היריעה כאילו ברשות בית המשפט ניתן להעלות כל טענה שניתן היה להעלותה בפני ועדת הערר, כטענות האחרות שבסעיף 3(א) לחוק הערר.

גם כב' השופט אור אשר היה בדעת מיעוט בבג"צ 764/88, 1437/90, 1985/90 דשנים וחמרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793, ציין:

לא רק שספק הוא אם השגות אלו ניתן לכללן בגדר הנושאים שבסעיף 3(א) לחוק הערר, אלא אף אם היו כן, דומה כי הטענות שנטענו בכתב התביעה הנן בגדר אותן טענות החורגות מהטענות שמנהל הארנונה או ועדת הערר הוסמכו לדון בהן, אף אם נתייחס לסמכותם לדון בשאלות הנוגעות לאי-חוקיות, כשבענייננו מדובר בטענות התוקפות באופן ישיר את חוקיות הצו, וללא זיקה ישירה לשאלת הסיווג.

כפי שנקבע בפרשת אלוני גם בעת שדנים אנו בטענה של אי חוקיות, יש לבחון את מהות הטענה בדבר אי החוקיות, ולא בכדי מצאה לנכון כב' השופטת אחיטוב בעניין מרגולין להדגיש "בענייננו, מרבית העתירה היא בנושאים טכניים ולא בנושאים בעלי חשיבות עקרונית".

יפה למקרה דנן, אשר נקבע בפרשת מקורות: "קשה לקבל שועדת ערר, שאינה כוללת משפטן, תהא מסוגלת לדון בטענה כאמור...".

מסקנתי, איפוא, כי גם אם ניתן היה לראות בטענות המערערת כטענות החוסות בגדרם של הנושאים הכלולים בסעיף 3(א) לחוק הערר, אף אז, אין סוג הטענות דנן, נכלל באמור בסעיף 3(ב) לחוק הערר.

עם זאת יש להדגיש, כי לא בכל מקרה יסתיים הדיון בשאלות שנידונו לעיל במסגרת בקשה לסילוק התביעה על הסף. ייתכנו מקרים בהם יבקש תובע העותר להשבה או נתבע הנדרש לתשלום על-ידי הרשות המקומית או עותר בעתירה מנהלית, "לעטוף" טיעוניו באצטלה של טענות כטענות מסוג הטענות דנן. כל זאת, על מנת שבית המשפט לא ייקבע מלכתחילה כי אין להיזקק לטיעוניו, הואיל ולא פנה להשגה בהתאם להליכים הקבועים בסעיף 3(א) לחוק הערר.

אך גם אם כך, יכול כי בסופם של ההליכים ולאחר שמיעת הראיות וטיעוני הצדדים, יגיע בית המשפט למסקנה, כי בסופו של יום מדובר בטענות שעניינן נכלל בגדרי הנושאים הכלולים בסעיף 3(א) לחוק הערר, ואינן בגדר טענות שבית המשפט יפעיל סמכותו לדון בהן ועל כן התובענה תדחה אף בסופם של ההליכים, מחמת אותם נימוקים שהיתה נדחית התובענה, אם אכן מלכתחילה היה מוברר כי מדובר בטענות שכאלו.

ניתנה היום ד' בשבט, תשס"ו (2 בפברואר 2006), בהיעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק פסק-הדין לבאי-כוח הצדדים, ותודיעם טלפונית על-אודות קיומו.