התובעת היא רשות מקומית.

מנגד טען בשם הנתבעת מר אברהם זיו, כי הנכס המדובר הינו חנות בקניון ארנה בהרצליה וכי בהתאם לחוזה השכירות שערך עם הקניון, שכר שטח של 264 מ"ר ואילו התובעת חייבה אותו בגין שטח של 391 מ"ר.

מר זיו מוסיף וטוען, טען כי הנתבעת זכאית לפטור מתשלומי הארנונה לתקופה של ששה חודשים שבהם החנות עמדה ריקה עקב עבודות שיפוצים שנעשו בה.

זאת ועוד, הנתבעת חוייבה בגין שטח מסדרון שאינו מהווה חלק משטח עיסקה לצורך החיוב בארנונה ואין היא חייבת כספים בגין אגרת שמירה.

בסיום טענותיו טען מר זיו, כי לא קיבל כל דרישה לתשלום החובות הנטענים לפני קבלת כתב התביעה.

לאחר שהסכימו הצדדים, כי ההחלטה בבקשה תנתן ללא חקירת המצהיר על תצהירו אלא על סמך סיכומי הצדדים, ב"כ המשיבה טענה, כי יש לדחות על הסף את בקשתם של הנתבעת שכן הם היו צריכים לפעול במסגרת השגה למנהל הארנונה וערר עליו ומשלא עשו כן, מנועים מלעלות טענות אלו בביהמ"ש במסגרת בקשת רשות להתגונן.

בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. (ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי, פ"ד ל(3),437, 443).

לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, במיוחד כשלא נחקר כלל על תצהירו (ע"א 86/66 מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח', פ"ד כ(2) 520, 522).

עוד יש לזכור, כי גם טענות הגנה אשר אינן מעוררות אמון רב, לא יכולות לפסול את נכונותו של ביהמ"ש מלהעניק רשות להתגונן היות ומשקל הראייה איננו נקבע בשעת הדיון בבקשה ומשום כך חוסר האמון בהן, כשלעצמו, אינו שולל את מתן הרשות להתגונן אם יש לטענות אלו אחיזה כלשהי בחומר המצוי בתיק ביהמ"ש.

בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובע יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתם של הנתבעים ולאפשר להם את יומם בביהמ"ש.

טעמים אלו ועוד אוזכרו כבר בהכרעותיו של בית משפט זה ולדידי, עיקרן אחד הוא – באם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, החלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע.

ב"כ התובעת המלומדת בסיכומיה טענה, כי יש לתת לכל הפחות פס"ד חלקי כנגד הנתבעת. וחזרה על טענותיה לפיהן בית משפט זה אינו הפורום הנאות לדון בבקשת הנתבעת שכן היה עליה להגיש השגה או ערר ומשלא עשו כן מוצו ההליכים.

ב"כ התובעת טענה כי לא ניתן לתת לחנות פטור שכן הפטור ניתן פעם אחת בלבד לכל המחזיקים של נכס ובמקרה דנן כבר התבקש פטור על ידי שוכר אחר שהיה בחנות.

ב"כ הנתבעת המלומד טען בתגובה, כי יש לדחות את בקשת ב"כ התובעת לפס"ד חלקי שכן החנות עמדה ריקה כששה חודשים בהם אין לחייבה כלל ובעיקר לאור העובדה שהתובעת כלל לא הציגה כל דרישה לתשלום החוב בהתאם לסעיף 306 לפקודת העיריות.

סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 קובע :

באופן העקרוני, ראוי לחזור ולהדגיש, כי החיוב לשאת במסי הארנונה, בדומה לחיוב לשאת במיסים אחרים, צריך שיחול על כלל הציבור הנהנה מאותם שירותים הניתנים על-ידי רשות מקומית. כפי שפורט בהרחבה בבג"ץ 6741/99 יקותיאל נ' שר הפנים, פד"י נה(3) 673, נקודת המוצא היא, ש"תושביה של רשות מקומית חיייבים כולם – על דרך העיקרון – בתשלום ארנונה לרשות".

תשלום המס אינו "עונש" המוטל על הנישום אלא חובה המתחייבת מעצם היותו חלק מאותה חברה. יחד עם זאת, השאלה אם החובה לשאת במס היא פגיעה בזכות קניינית כזכות יסוד אינה נטולת ספקות (ראה עת"מ (ח') 450/02 קימחי נ' עירית חיפה, פ"מ מנהליים (תשס"ג)440).

הטוען כי הוא פטור מתשלום הארנונה עליו – באופן עקרוני - מוטל הנטל להוכיח טענתו. אין לשכוח כי פטור של נישום אחד עומד כנגד פגיעה אפשרית בזכויות של נישום אחר להקטין את שיעורו של המס, או פגיעה אפשרית בחובותיה של הרשות לדאוג לרווחת כלל תושביה (ראה עת"מ (חי') 529/02 האיגוד לקציני ים נ' מדינת ישראל – משרד הפנים, פ"מ מינהליים תק-מח 2003 (3), 7058). מסי ארנונה מוטלים בזיקה לקיומו של נכס באותה רשות ובשימוש הנעשה בו, כלומר היכולת להפיק הנאה מאותו נכס, כאשר מאחורי קביעת שיעור המס עומדת המגמה הכללית של הקטנת התלות בתקציב של השלטון המרכזי, והגברת אחריותן של הרשויות המקומיות על היקף ההוצאות והמימון של פעילותיהן (ראה ה"פ (חי) 786/94 מליסרון בע"מ נ' עירית קרית ביאליק).

בנסיבות אלה, נישום הטוען כי אינו חייב בתשלום מס, מאחר שלא היה מחזיק במסדרון, ששטח החיוב אינו נכון או שהוא זכאי לפטור חלקי על כי הנכס היה ריק בתקופה הרלוונטיות, עליו לנקוט באותו הליך שהוסדר לעניין זה.

מבחינה זו יש גם חשיבות רבה להקפיד עם הנישום להגיש השגתו במועד, ומעבר לכך, להקפיד על מיצוי זכויותיו בפני המוסד שלו הכלים המתאימים ביותר לבדוק טענותיו, ולעשות כן, כאמור, במגבלת הזמן הקבועה.

לדידי, כיוון שאת מניעת זכות הגישה לערכאות של אזרח יש לפרש בצמצום האפשרי יש מקום לקריאה דווקנית של ס' 3 (א) הנ"ל, והרחבת שיקול הדעת של ביהמ"ש בעת מתן רשות להעלות טענה עפ"י סעיף 3 (ג) לחוק.

על זכות הגישה לבית משפט כזכות חוקתית הנובעת מעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית עמד כב' השופט מ' חשין בע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3), 577 ,עמ' 631-632:

מקובל לכלול בזכות להליך הוגן את זכותו של כל אדם שעניינו ישמע באופן צודק, פומבי ובזמן סביר, על-ידי ערכאה עצמאית ובלתי תלויה, שנתכוננה לפי חוק, ואשר תכריע לפי הטענות שהועלו בפניה. פסק הדין אמור להינתן בפומבי על יסוד דיון פומבי (למעט סייגים) ולהיות מנומק.

מדובר בעקרונות כלליים ומופשטים. תפקידו של בית המשפט הוא ליישם את אותם עקרונות מופשטים למקרה שבפניו – לבחון האם במקרה ספציפי ההליך שנקבע מתיישב עם העקרונות החוקתיים שביסוד השיטה, אם לאו (ראו: פרופ' א' ברק, על החשיבה הקונסטיטוציונית, המשפט א' ( תשנ"ג-1993) 45, 48).

פרופ' א' ברק, בהקדמה לספרו של עו"ד מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (תש"ס-2000) (להלן: מ' קשת, סדר הדין), אומר לעניין זה:

כן עמדה על כך כב' השופטת ד' דורנר בבש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט(3, 479 ,עמ' 482-483, בו דנה בזיקה בין חוקי היסוד לסדרי הדין:

התובעת לא השכילה להמציא את אישור משלוח ההודעה בהתאם.

טענותיה העובדתיות של הנתבעת, כי לא קיבלה את שומות הארנונה ודרישת התשלום עד להגשת התביעה לא נסתרו.

בנסיבות העניין אין מקום שבית משפט ינעל את דלתותיו בפני הנתבעת ויחייב אותה במאות אלפי שקלים וזאת מבלי לבדוק לגופם את טענותיה כגון בעניין הזכאות לפטור ל-6 חודשים, הטעות במדידת השטח וכן הטעות בהכללת המסדרון בחיובי הארנונה.

כפי שציינתי בהחלטתי בת"א 35749/04, עירית הרצליה נ' ורדימון סלס ורדה התנאים, לדידי, לשלילת גישתו של נישום לערכאות, בכדי לטעון טענותיו כדבעי, לאור העובדה שחלף המועד להגשת השגה על השומה תלויה בקיום שלושה תנאים מצטברים:

אציין כי הצעתי ככלל שבתיקים כאלו יש להאריך את המועד להגשת ההשגה בפני מנהל הארנונה על מנת למצות את ההליכים מול הגורמים המקצועיים והנכונים, אך לצערי הצעתי נדחתה.

מודע אני לעובדה ש"דרך המלך" היא שהליכי השגה וערר מינהלתיים ידונו בסיווג נכס, בעלותו וגודל הנכס ולא בית משפט השלום. אך כשננעלת דרכו של נישום לפנות לאותו מסלול, אין מנוס מכך שבית משפט זה יידון בעניין, שכן לא יעלה על דעת, למשל, שבמצב נתון בו אזרח מחזיק בנכס של 100 מטר, יחוייב בארנונה של 1000 מטר, ואף גורם או רשות לא יסור לבצע מדידות בנכס.

הדבר גם נלמד מ"קל וחומר" מפסיקת ביהמ"ש המחוזי בע"א 2586/03, שכן אם מקומה של תביעה כספית להחזרת כספי ארנונה שנגבו שלא כדין הוא בבית משפט השלום, קל וחומר שלפני שנגבו כספים כאלו שלא כדין, יש לביהמ"ש השלום סמכות לדון בתובענה.

לאור האמור לעיל אני נותן למבקשת רשות להתגונן.

התצהיר ישמש ככתב הגנה.

למרות החלטותיי הקודמות לעניין סעיף 3(א) (לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976) (ראה ת"א 64583/04, וכן ת"א 66849/04 ובת"א 35749/04) חזרה ב"כ התובעת המלומדת וטענה שוב את אותן טענות בתיק זה שבפני. חזרתי וציינתי בפני ב"כ התובעת המלומדת, שלגטימי בעיני לערער על החלטותיי הקודמות ואף לבקש לעכב הדיונים בתיקים אחרים, עד להכרעה בערעור, אך אין מקום לחזור ולטעון אותן טענות בתיקים זהים ולגרום בכך לבזבוז זמנו של ביהמ"ש ושל הצדדים האחרים.

אציין כי גם ערכאת הערעור בבר"ע (ת"א) 2784/05 עירית הרצליה נ' ורדימון סלס קיבלה את גישתי ועל כן תמוהה בעיני העובדה שעלי לתת שוב החלטה המבוססת על אותם נימוקים.

הנני קובע התיק לקדם משפט ליום 5.6.2006 , שעה 15:00.

מוצע לצדדים להגיע להסדר דיוני בתיק ולפיו הנתבעת תוותר על טענת פטור 6 חודשים, התובעת תצהיר שהמסדרון אינו כלול בחישוב חיוב הארנונה, שני הצדדים יסכימו כי בית המשפט ימנה מודד מוסמך שיסור לנכס, יבצע מדידות וחוות דעתו תהיה מכרעת בתיק זה.

הצדדים יודיעו לבית המשפט בכתב את עמדתם בקשר להסדר הדיוני המוצע תוך 30 יום מהיום.