נכון, אמנם, שקיימים נושאים שניתנים לפשרה בין עמדות הצדדים בקונפליקט ”איפה שהוא באמצע". אלו הם מקרים בהם וויתור חלקי של אחד הצדדים מתוגמל על ידי וויתור חלקי של הצד האחר (למשל, במקרה של מחלוקת כספית). לעומתם, יש נושאים שמייצגים ניגוד אינטרסים בלתי ניתן לגישור, משום שכל היפגשות באמצע גרועה לשני הצדדים גם יחד. למשל, במקרה בו שני בני אדם, שאחד מהם שותה תה בלבד ואילו השני קפה בלבד, נמצאים במסעדה שניתן להזמין בה קומקום יחיד של משקה חם (תה או קפה), הפשרה באמצע היא קומקום יחיד שבו תה וקפה מעורבבים יחד חצי חצי, פשרה שהיא, כמובן, גרועה לשניהם. כנ"ל, אם אדם אחד מעדיף משקה חם מאוד והשני קר מאוד וכפשרה מוגש לשניהם משקה פושר. דוגמה נוספת היא משפט שלומה שהפשרה באמצע, חציית הילד, גרועה לשני הצדדים.

הפתרון האופטימלי במקרים כאלה הוא לספק את אחד הצדדים ולהשאיר את השני עם תאוותו בידו, שיסתגל למצב החדש. הצד המנצח יהיה זה שעמדתו יותר צודקת או לחילופין, יותר מעשית, וזו באמת הייתה הדרך בה פתר המלך שלומה את המחלוקת בעניין למי שייך הילד. דוגמה קונקרטית היא פינוי גוש קטיף, שם אולצו המתנחלים להישמע להחלטת הממשלה. כפי שנראה להלן, אותו הדין צריך לחול גם על יחסי דת ומדינה.

אשר לחוקה לישראל, כפי שכבר נאמר, המכשול העיקרי לכתיבתה או המחלוקת העיקרית בעניינה, היא סוגיית דת ומדינה. המחלוקת נובעת מהסתירה בהגדרת המדינה כדמוקרטית ויהודית בעת ובעונה אחת. חשוב לשים לב, שהסתירה קיימת רק כאשר "יהודית" מתפרשת לפי התפישה הדתית של היהדות, דהיינו, כדת ולא כלאום בתור ישות נפרדת מהדת, שהרי לפי התפישה הדתית, הלאומיות/העמיות אינה אלא פונקציה של הדת. מתברר, שכל חוקה שאינה מבוססת על הפרדת הדת מהמדינה (כדוגמת אמנת כינרת), מותירה אחריה מדינה שאינה מספיק דמוקרטית עבור החילוניים ואינה מספיק יהודית עבור הדתיים (חצי תה, חצי קפה).

כפי שאני רואה זאת, העיקרון החשוב ביותר להגדרת מדינה כדמוקרטית הוא עיקרון החופש: "חייה ותן לאחרים לחיות", במילים אחרות, המדינה מנועה מלהתערב בחייך כל זמן שמעשיך אינם פוגעות ממשית בזכותו של זולתך לחיות את חייו (הכוללים ביטחון אישי לו ולקניינו וחופש מעשה, כל עוד שמעשיו אינם פוגעים ממשית באחרים). ניתן לקרוא לציווי המצוטט לעיל "צו החירות האנושי". הפרדת הדת מהמדינה היא אחת ממסקנות עיקרון זה, משום שכפייה דתית פירושה התערבות הממשלה בחיי הפרט גם בהיעדר צורך להגן על זולתו מפגיעה ממשית.

אני משתמש בביטוי "פגיעה ממשית" עקב הטענה המושמעת מצד הממסד הדתי הוא שחילול שבת, למשל, פוגע בהם. אבל פגיעה זו היא פסיכולוגית בלבד. חירותם לחיות את חייהם אינה נפגעת בשום אספקט ממשי. לעומת זאת, חוקי השבת (כגון איסור מסחר או תחבורה ציבורית בשבת) פוגעים ממשית ביהודי חילוני הרוצה לעבוד במרכז קניות הפתוח בשבת (לגויים מותר לעשות כן) או לנסוע בתחבורה ציבורית המושבתת ביום זה. אם נאסור פגיעות פסיכולוגיות, שהן בעצם פגיעות באובססיות בלבד (והראיה, יש מספיק דתיים, שלא רק מסכימים, אלא אפילו דוגלים בהפרדת הדת מהמדינה, מה שמוכיח שכפייה דתית אינה צורך ממשי של הדתיים), אין לדבר גבול.

זה יכלול מצד אחד מגבלות חמורות על חופש הדיבור או איסור משכב זכר, אך מצד שני יכול גם לפגוע בזכותם של הדתיים לחיות לפי חוקי הדת אם אתאיסטים, כמו עבדכם הנאמן, יטענו שפוגע בהם פסיכולוגית לראות אנשים אשר (לפי ההשקפה החילונית) נוהגים בטיפשות גמורה ועוד מעיזים להשפיע על אחרים לעשות כן, וגרוע מזה, מבטיחים שלטיפשות תהייה המשכיות באמצעות החינוך שנותנים לצאצאיהם העוברים התעללות בכך שעל ידי הבידוד מהסביבה החילונית וההתניה הם נידונים לחיי מוגבלות לכל חייהם.

מעניין לציין, שלמרות שעקרון "חייה ותן לאחרים לחיות" הוא עיקרון יסוד גם ביהדות -- שהרי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" הוא, לפי הילל, כל התורה על רגל אחת וגם "איש באמונתו יחיה" היא אמרה יהודית מסורתית -- הדתיים מתעלמים ממנו בבחינת נאה דורשים אך אינם מקיימים.

כל חוק דתי ההופך לחוק מדינה אינו אלא אימפריאליזם דתי, או אונס חברתי, שקורבנו, הציבור הרחב, הורגל, בגלל הריאליות הפוליטית (הדתיים כלשון מאזניים) ושטיפת מוח (שכאילו מדובר בפשרה סימטרית) לסבול ממנו בשקט. כמה אירוני, שלמרות שהדבר השנוא ביותר על הישראלי הוא לצאת פראייר, הרי בעניין כניעתו לכפייה דתית כמו גם ביחס למחיר ששילם, וממשיך לשלם, עבור "מפעל ההתנחלויות" הכושל, הציבור הישראלי יוצא בסופו של דבר הכי פראייר שיש.

הדרישה מהחילונים להסכים להתפשר על נושא הכפייה הדתית כמוה כדרישה מאישה העומדת להיאנס שתתפשר עם האנס על ידי כך שתסכים לתת לו למזמז ולנשק אותה ( ואולי אפילו להעניק לו סקס אורלי) בתמורה לכך שיוותר על החדירה. או, לדרוש מאדם ששכנו פלש לחצרו ובנה שם שתי פרגולות הגורמות לו נזק, להסכים לפשרה שתשאיר אחת מהן על כנה בתמורה לסילוקה של השניה. אסור בשום פנים להניח לחופש הפרט, גם לא חלקית, ליפול קרבן ללא יותר מאשר אובססיות אימפריאליסטיות של סקטור מסוים, מה גם שסקטור זה הוא אפילו מיעוט בטל בשמונים.

פשרה סימטרית אמיתית בעניין השבת, למשל, צריכה להתבסס על העיקרון הסימטרי, שלפיו אם יש לדתיים זכות לבלות את השבת בבתי כנסת, כי זוהי בחירתם, מותר יהיה לחילונים לבלות אותה במרכזי קניות אם זו היא בחירתם שלהם. אם הדתיים עומדים על סגירת מרכזי הקניות בשבת, אזי על פי העיקרון של "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", רשאים החילונים לתבוע מהדתיים לסגור את בתי הכנסת בשבת. מכאן, שאם הדתיים רוצים לשמור על החופש לבלות את השבת בבתי כנסת, עליהם לאפשר לחילונים לבלות את השבת שלהם במרכזי קניות.

טענת הדתיים היא שהם לא פוגעים בחופש האישי של אדם שלא לשמור שבת (כגון הזכות לנהוג במכוניות פרטיות), אלא בחופש הציבורי אינה מחזיקה מים, שהרי ברגע שאתה פוגע בציבור אתה פוגע בכל אחד מפרטיו (כגון החופש להשתמש בתחבורה ציבורית לאלה שאין להם מכונית).

הדתיים מצדיקים את הכפייה הדתית שהם משיתים על המדינה בכללה בכך שמגיע להם לחיות חיים יהודיים לא רק כפרטים אלא גם כקהילה. טענתי הנגדית היא, שכל עוד שהקהילה מורכבת רק מאנשים שרוצים לחיות חיים קהילתיים (בתוך "מאה שערים" או ב"מודיעין עילית", למשל), הם יכולים לעשות כן. אך כשהם מתעקשים להשתמש במדינה כולה כקהילה שבה תתממש זכותם לחיים קהילתיים דתיים, זה אימפריאליזם שאין להשלים עמו, קל וחומר, כאשר רוב אזרחי המדינה הם חילונים.

כדי להיווכח, שהטענה של הדתיים שהפרדת הדת מהמדינה אינה פשרה אלא כניעה מוחלטת שלהם לחילונים אינה תופשת, כדאי לשים לב לדבר הבא. פילוסופית, או מתמטית, לא מדובר בדיכוטומיה (שתי קבוצות) של דתיים מול חילונים, אלא בארבע קבוצות אפשריות: 1) דתיים קיצוניים המאמינים בצדקתה האבסולוטית של הדת ולפיכך מבקשים להפוך את המדינה, חלקית או בשלמות, למדינת הלכה, ושניתן לכנותם "אנטי-חילוניים". 2) דתיים מתונים, שהם עצמם בחרו לקיים את ההלכה אך מבינים שאפשר גם אחרת, כלומר שאפשר גם לא להאמין באלוהים ו/או במעמד הר סיני ולכן זה לגיטימי להיות חילוני מבלי להיות קרבן לכפייה דתית, 3) חילוניים מתונים שמכירים בזכות הדתיים לחיות לפי אמונתם בתנאי שלא יכפו אותה עליהם, ו4-) חילונים קיצוניים או "אנטי-דתיים", שגורסים שהדת היא דבר רע, אויבת הדמוקרטיה והחופש ומקור כל המלחמות והסכסוכים בעולם ולכן צריך לבערה מעל פני האדמה.

ברור שלגבי הדתיים המתונים והחילונים המתונים הפרדת הדת מהמדינה היא אפשרית ללא שום התנגדות משום צד. נותר רק לפשר בין האנטי-חילוניים (מספר 1 ברשימה דלעיל) והאנטי-דתיים (מספר 4 ברשימה זו). הפשרה באמצע היא מדינה שאינה אנטי-דתית (כדוגמת ברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה) ואינה אנטי-חילונית (כפי שישראל היא היום, אם כי לא בקיצוניות כמו איראן), דהיינו, מדינה שמאפשרת גם חופש דת, וגם חופש מדת. יוצא, אפוא, שמדינה שבה קיימת הפרדת הדת מהמדינה אינה "מדינה חילונית" (בניגוד ל"מדינת הלכה"), אלא מדינה "נייטרלית מבחינה דתית" או מדינה "א-דתית", או אי-דתית". אני מעדיף לקרוא לה "מדינה הומניסטית" על בסיס העובדה שהבסיס להומניזם הוא צו החירות האנושי: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

מה פירושה המעשי של הפרדת הדת מהמדינה והאם --בנוסף לכך שצו החירות האנושי הוא גם העיקרון היהודי העליון אליבא דהילל -- מדינה א-דתית קומפטבילית עם הגדרת ישראל כ"מדינה יהודית" בהכרזת העצמאות כמו גם בחוק: כבוד האדם וחירותו?

כדי לענות על שאלה זו, צריך בעצם לענות על השאלה "מיהו יהודי" שדו המשמעות שלה -- "בן העם היהודי" וגם "בן הדת היהודית" -- היא מקור המחלוקת בין דתיים וחילוניים. מסורתית ולפי התפישה הדתית, המושג "עם יהודי" ו"דת יהודית" זהים כאשר התגיירות לדת היהודית נחשבה להצטרפות אוטומטית לעם היהודי. (כדת של עם יחיד, עומדת היהדות בניגוד לנצרות, לאיסלאם, להינדואיזם ולבודהיסטים שהם דתות אוניברסליות או דתם של לאומים רבים.) אולם במדינת ישראל, שרוב אזרחיה חילונים, הגיע זמן לעשות את ההבחנה בין העם והדת, שאם לא כן, מהגדרתה של ישראל במגילת העצמאות כ"מדינת היהודים" ניתן יהיה להסיק שמדובר במדינת הדת היהודית (מדינת הלכה) וברור שזו לא הייתה הכוונה. ברוח זו יש להבין את המושג "מדינה יהודית" בחוק: כבוד האדם וחירותו, דהיינו, כמדינת העם היהודי. יוצא אפוא, שהפרדה בין דת ומדינה בישראל אינה עומדת בסתירה להגדרת ישראל כמדינה יהודית.

נשאלת, אפוא, השאלה: אם הוצאנו "דת" מהגדרת המילה "יהודי" במה יתבטא צביונה היהודי של מדינת ישראל וכיצד ישתנו חיינו היומיומיים, או מה נפסיד, אם תופרד המדינה מהדת? מסתבר שלא הרבה. ראשית, בנוסף לאתניות, המאפיין העיקרי ללאומיות הוא השפה, והשפה העברית תמשיך להיות שפת המדינה. שנית, עדיין תהייה השבת יום המנוחה השבועי במדינה, שבו, בין היתר, ישבתו משרדי ממשלה, וזאת משום שיום מנוחה שבועי הוא צורך או ערך חברתי. בחירת השבת דווקא מכל ימי השבוע לשמש בתפקיד זה היא מסקנה הגיונית מכך שחלק גדול מהציבור שומר שבת מסיבות דתיות בכל מקרה, ובו בזמן אין שום סיבה לחילונים להעדיף יום אחר. ההבדל בין המצב הקיים למצב החדש יהיה בכך שחוקי השבת יותאמו אך ורק לצורך החברתי ולא למסורת הדתית ולכן, בין היתר, תותר בה תחבורה ציבורית כמו שבשאר העולם התרבותי וכפי שנהוג גם אצלנו לגבי יום העצמאות, בפורים ובחנוכה.

אותו הדין בדיוק יחול על חגי ישראל האחרים, שלמרות שמקורם בדת, ניתן להסתכל עליהם גם בתור חגים לאומיים ולחוג אותם בהתאם (כמו את יום העצמאות). יש לגישה זו גם הצדקה פילוסופית שהרי בשעה ש"הומצאו" החגים, הדת והלאומיות היו מזוהות ואיש לא חלם על הפרדתם (משה רבנו היה מנהיג מדיני ומנהיג דתי בעת ובעונה אחת). כך יצא, שבתור האדמיניסטרטור של המדינה, לקחה הדת תחת חסותה (או גנבה) את הלאומיות. בהגדירנו עתה את החגים כחלק מהלאומיות, איננו אלא משיבים אבידה, כפי שנאמר: "הגונב מגנב פטור".

מכל הנ"ל נובע, שבעצם לא נפסיד שום דבר מצביוננו היהודי (הלאומי) על ידי הפרדת הדת מהמדינה פרט ל"קוצו של יוד" של ההלכה בכמה עניינים. מצד שני, נרוויח הרבה בכך שלא נשלול זכויות אדם בסיסיות שקיימות בעולם הנאור כמובנות מאליהן ואפילו מהוות חלק מהאמנה הבינלאומית לזכויות אדם, אך נעדרות אצלנו כיום מסיבות דתיות בלבד.

אז מה בקשר לחוקה בהסכמה? בתור אתגר לדתיים הייתי מציע חוקה שתהייה מורכבת ממשפט יחיד: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". מאחר שמדובר במשפט יסוד ביהדות, זו הצעה שהם יתקשו למצוא צידוק לסרב לה. אך אם יקבלוה, יצטרכו להיפרד לשלום מהכפייה הדתית.

ללא קשר לפסקה האחרונה ולאור כל האמור לפניה מובא להלן נוסח מוצע לחוק יסוד: "חופש דת וחופש מדת" (חופש דת לדתיים וחופש מדת לחילונים), שבתוספת לחוקי היסוד הקיימים יוכל להוות חלק מחוקת המדינה היהודית-הומניסטית. בנוסף לניסוח העיקרון, החוק הוא גם נכנס לפרטים כדי להיות ספציפי ככל האפשר ולמנוע ערפולים:

חוק יסוד להפרדת הדת והמדינה או חוק יסוד: חופש הדת וחופש מדת: 1. עיקרון: בהתאם למשתמע מהכרזת עצמאותה, מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי ולא מדינתה של הדת היהודית, ובנוסף לזאת היא גם מדינה דמוקרטית (חופשית). לפיכך, מובטחת בה לכל אדם, לרבות אם הוא יהודי בלאומיותו, זכות לחופש דת וחופש מדת. בין היתר, חופש זה חייב לכלול את החופש להנשא ולהתגרש בצורה אזרחית, ללא תלות בהגבלה הלכתית כלשהי, וללא קשר לדתו של בן/בת הזוג. 2. חקיקה: מדינת ישראל לא תחוקק שום חוק על בסיס דתי, דהיינו, חוק שהסיבה היחידה שעולה בדעת המחוקק לחוקקו היא היותו חלק מהלכה של דת כלשהי. 3. שריון: מתבטלים בזאת מיד: א) כל החוקים הקיימים שבסיסם דתי ¾ לרבות אלה הכופים התנהגות ברוח ההלכה הדתית לא רק על רמת פעילותו של הפרט ישירות, אלא גם על רמת הפעילות של הציבור בכללותו או בחלקו ו/או נציגיו (חוקים כאלה הם, למשל, "חוק החזיר", "חוק הבשר", "חוק העבודה והמנוחה" והאיסורים לקיים תחבורה ציבורית או להפעיל את "אל על" בשבת); ו-ב) כל ההסתייגויות המובאות במטרה לשמר את הסטטוס-קוו הדתי-חילוני גם ב"חוק יסוד: חופש העיסוק" וגם ב"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (למשל, סעיף 8 שלו, המתיר פגיעות מסוימות בחוק; וסעיף 10 שלו, המשריין חוקים קודמים הנוגדים לו). 4. נוקשות: אין לשנות חוק זה אלא ברוב של 80 חברי כנסת. 5. הבהרות (המובאות במטרה למנוע אי הבנות ולהגדיר מסגרות צרות כל האפשר לפירוש החוק): א. לאומיות: לצורך חוק זה, ייחשבו גם התנ"ך וגם חגי ישראל כנכסים לאומיים ולא דתיים, ולכן, בניגוד למה שקורה בארה"ב, חוק זה לא יתפרש כאיסור על לימוד התנ"ך או ספרי קודש אחרים בבתי ספר ממלכתיים (וזאת רק בתנאי וכל עוד שהלימוד לא יהיה מיסיונרי, כלומר, שלא ינוצל כדי להשפיע על התלמידים לקיים חוקי דת שאינם מהווים בעת ובעונה אחת גם חלק מההומניזם החילוני), או כאיסור לאמץ את שבת וחגי ישראל כימי מנוחה רשמיים המיצגים את אופייה היהודי של מדינת ישראל מבחינה לאומית (וזאת רק בתנאי וכל עוד שלא הפרט ולא הציבור בכללותו יחויבו לחגוג אותם דווקא לפי ההלכה הדתית, דבר שפירושו שהנוהג לגביהם יהייה מקביל לנוהג שבו נחגגים יום העצמאות בארץ וימי מנוחה, כמו ימי ראשון וחגים נוצריים, בארה"ב). ב. פשרות לגיטימיות: בעוד שחוק זה אוסר כפייה דתית לכל מטרה ¾ ובכלל זה גם לא במטרה "לשוות לישראל אופי יהודי" או כדי למלא כל צורך פסיכולוגי זה או אחר של אדם (ו/או מגזר) דתי כלשהו ¾ אין בו כדי לאסור קיום פשרות הוגנות בין דתיים וחילוניים בעניינים הנוגעים לצרכים ממשיים של הדתיים. כך, למשל, אם בסניף/יחידה של מוסד ציבורי כלשהו, כולל צה"ל, מצויים גם שומרי כשרות, ואם יוחלט מסיבות אדמיניסטרטיביות, ומסיבות אלה בלבד, שהחזקת שני מטבחים, אחד כשר ואחד לא כשר, אינה רצויה (למשל, מהווה נטל כספי או סיבוך גדול מדי), אזי קיום מטבח יחיד כשר במקומות אלה לא ייחשב כפגיעה בזכויות של החילוניים לחופש מדת. ג. פגיעות ואפליות: מטרת החוק היא למנוע ככל האפשר פגיעות או אפליות של בני אדם על בסיס אמונתם או דרך חייהם הדתית. אבל, מאחר וקיימים מצבים בהם הגנת האחד מהווה אוטומטית פגיעה באחר, חייב להימצא איזון. נקבע בזאת, שלמטרת האיזון, תעמוד בבסיס פרשנותו של חוק זה ההנחה, שאדם הבוחר לקיים מצוות דתיות מסוימות שם עצמו, הגדרתית ולמפרע, במצב של נחיתות (מבחינת האופציות הפתוחות לפניו) כלפי אלה שלא בחרו להתחייב למגבלות הכרוכות בקיום אותן המצוות, ולכן אין לו זכות מוסרית להשתמש בעיקרון אי-אפליה כדי להשית על אותם אנשים מגבלות אלה, שכאמור, מעמידות אותו אוטומטית כתוצאה מבחירתו הוא, במצב של מופלה. כך, למשל, בעל עסק הבוחר מטעמי אמונה דתית שלא לפתחו בשבת אינו יכול לדרוש את סגירתם באותה עת של בתי עסק אחרים מאותו סוג על בסיס הטענה שפתיחתם נותנת לאחרים ייתרון עליו ובכך מפלה אותו לרעה. יחד עם זאת, לא יורשו מעבידים לסרב להעסיק עובדים דתיים שמפאת אמונתם אינם יכולים לעבוד בשבת, אלא אם כן יוכיחו, שעקב נסיבות מיוחדות, העסקת עובדים כנ"ל תסב להם בהכרח נזק כלכלי משמעותי. ד. סחיטה דתית: למוסדות המוסמכים להעניק תעודת כשרות אסור יהיה להתנות את מתן תעודת הכשרות בכל תנאי שהוא פרט לשמירת הכשרות עצמה באותו מקום שעבורו ניתנת התעודה (למשל, אסור יהייה עליהם להתנות את מתן התעודה בכך שבעל העסק לא יקיים מסיבות סילבסטר, או לא יפרסם בשבת בטלוויזיה, או אפילו לא יקיים מטבח נוסף בלתי כשר בהפרדה מוחלטת מהמטבח הכשר, למשל, באגף אחר של המלון). ה. חוק השבות: כדי שלא יעמוד בסתירה לחוק זה, יתוקן חוק השבות, בין היתר בכך שהגיור שיעמוד בבסיסו יהיה גיור לאומי ולא גיור דתי. תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק     תגובות   שלח תגובה >>