מכאן הערעורים שבפניי.
בטרם אדון בערעורים לגופו של עניין, אקדים ואומר כי במקביל לדיון בערעורים שבפניי הגישו המערערות עתירה מנהלית (עת"מ 3032/06) אשר בגדרה יתבררו טענותיהן לעניין אי חוקיות תעריפי הארנונה וחריגתם מ"חוקי ההקפאה". משכך, התייתר הצורך בדיון בטענות אלו וכן בטענות באשר לסמכויות ועדת הערר בערעורים דנן.
המחלוקת הראשונה בה יש להכריע עניינה בהודעות השומה המתוקנות אשר נשלחו למערערות. לטענת המערערות הגדלת החיוב בארנונה שבאה בעקבות מדידות שערכה המועצה האזורית בשטחי המפעלים היא פסולה, שכן מדובר בחיוב רטרואקטיבי הפוגע בעקרון סופיות השומה.
אכן, ההלכה היא כי רק במקרים חריגים ניתן יהיה לשנות חיוב ארנונה באופן רטרואקטיבי וההכרעה בשאלה האמורה תעשה תוך איזון בין עקרון סופיות השומה לבין החשיבות בגביית מס אמת. אולם, במקרה דנן אין מדובר בתיקון שומה העולה כדי חיוב רטרואקטיבי שנעשה שלא כדין; המדובר בתיקון שומה אשר לא התבצע לאחר שינוי בשיטת החישוב של המועצה האזורית או לאחר שינוי סיווג מסוים, אלא בעקבות מדידה שנערכה לאחר שהמערערים הגישו השגות למשיב בנוגע לחיוב בתשלום הארנונה. בהתנהלותה האמורה ביקשה המועצה האזורית, לשיטתי, להתאים את השומה למצב העובדתי השורר בשטחי המפעלים. בכך, איני סבור כי נגרם למערערות עיוות או חוסר צדק. זאת גם לאור העובדה שחובן של המערערות בגין השנים האמורות טרם שולם במלואו והשומות המתוקנות נידונו בהליכי השגה וערר, כך שלא ניתן לטעון לפגיעה בעקרון סופית השומה. (לעניין ההבחנה בין הטלת חיוב למפרע לבין תיקון שומה בעקבות מדידות חדשות ותוך התאמה למצב העובדתי בשטח ראו: ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 בעמ' 781-784, רע"א 2978/91 ריינר נ' עיריית ירושלים, פורסם ב ארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המיסוי המוניציפלי, כרך א', עמ' 215; ע"ש 935/91 בנק דיסקונט בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב, פורסם בארנונה עירונית פסקי דין, המכון לחקר המוניציפלי, כרך א', עמ' 463).
סוגיות נוספות בהן דנה ועדת הערר היו שטח הקרקע התפוסה וסיווג המבנים. ועדת הערר ערכה ביקורים במפעלים ועל פיהם החליטה, בכל הנוגע ל"מפעל כרכום", "כי כל שטחי הקרקע של העוררת עונים להגדרת קרקע תפוסה" וכי "כל שטחי המבנים של העוררת משמשים לתעשיה וגם שטחים הנראים כמשרד אינם אלא שטח עזר לפעילות התעשייתית...ולכן אנו פוסקים כי כל שטחי המבנים יחויבו כתעשיה".
באשר למפעל סאיקלון החליטה הועדה להקטין את שטח הקרקע לחיוב בגין "קרקע תפוסה" במפעל בשטח של 5277 מ"ר, מאחר ושטח זה (המסומן 1 בתשריט המצורף לערעור סאיקלון) הנו שטח "בור" שאינו בשימוש. באשר לשטח המסומן 3 באותו תשריט, החליטה הועדה כי הוא תפוס ומוחזק על ידי המערערת ומכאן שיש להותיר את החיוב בגין "קרקע תפוסה" על כנו. כן הוחלט לחייב בסיווג "תעשיה" את כל המתקנים והמבנים שחויבו כמתקני חשמל ואת כל הנכסים שסווגו כמשרדים למעט שני מבנים בשטח כולל של 504 מ"ר.
המערערות טוענות כי קביעות הועדה לגבי חישוב שטח "הקרקע התפוסה" הנן קביעות עובדתיות שאין להן על מה לסמוך. לטענתן, שטחי הכבישים אשר חויבו בשני המפעלים כ"קרקע תפוסה" משמשים כמעבר לספקים ולקוחות ולכן אין מדובר ב"קרקע תפוסה". עוד טוענות המערערות, כי יתר השטחים שחויבו בגין "קרקע תפוסה" הנם שטחי "בור" שאינם ברי חיוב בארנונה. לעניין סיווג השטחים הבנויים, טוענות המערערות כי היה מקום לסווג את כל המבנים במפעל סאיקלון כ"מבני תעשייה" מאחר וגם שני המבנים שסווגו כמשרדים משרתים את פעילות הייצור.
ועדת הערר, כעולה מהחלטותיה, סיירה במפעלים ומצאה לנכון לקבוע כי כל השטחים ב"מפעל כרכום" משמשים את המפעל כחלק משטחו וכי אותם דברים אמורים גם לגבי "מפעל סאיקלון", מלבד שטח הבור המסומן 1 בתשריט הנ"ל. אלה הן קביעות עובדתיות מובהקות המתייחסות לאופיים של השטחים, השימוש שנעשה בהם וגודלם והן מסתמכות על הסיורים והמדידות שערכו חברי הועדה בשטחי המפעלים. הלכה היא, כי ערכאת הערעור אינה מתערבת על נקלה בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית ודברים אלה נכונים גם לערעורים על החלטות ועדות ערר ובודאי כאשר מדובר בתוצאות מדידה (ר' ע"ש (חיפה) 5298/99 ד.ג.ש חניונים בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית חיפה תקדין-מחוזי 99(4), 1583). בנוסף לאמור, במקרה שלפנינו המערערות כלל לא הוכיחו את טענותיהן בנידון ומשכך אין אני מוצא לנכון להתערב בהחלטות ועדות הערר.
בהקשר זה, מוסיפה סאיקלון וטוענת כי גם במידה ותתקבל מסקנת ועדת הערר לפיה השטח המסומן 3 בתשריט הנ"ל משמש את המפעל להעברת "קן צנרת", הרי לא היה מקום לחייבה בגינו בארנונה, בהיותו "קו תשתית" הפטור מארנונה על פי סעיף 274ב(ג) לפקודת העיריות (נוסח חדש). טענה זו אין בידי לקבל;
סעיף 274ב(ג)(1) לפקודת העיריות (נוסח חדש), אשר תוקן בעקבות סע' 10 לחוק ההסדרים במשק המדינה (היטלים וארנונה), התשנ"א- 1991, קובע, בין היתר, כי "המועצה לא תטיל ארנונה על קווי תשתית ומיתקני חיבור;..." בהמשך, בס"ק (3) מוגדרים "קווי תשתית" כך: "קווים עיליים או תת-קרקעיים להולכה או להעברה של חשמל, בזק ..., מים, ביוב, נפט גלמי או מוצרי נפט, והקרקע שבה או שמעליה הם עוברים;" סעיף זה הוחל גם על מועצות אזוריות מכוח סעיף 11 לחוק ההסדרים הנ"ל.
בתשובתו לערעורים, מפנה בא כוח המשיב לפסק דינו של בית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1), 793; באותו פסק דין, ולאחר שהובאו דברי ההסבר להצעת חוק ההסדרים הנ"ל, קבע כבוד השופט (בדימוס) ד' לוין, כי חוק ההסדרים "בא לפטור מארנונה אותם מפעלים המופקדים על תשתיות ענק המותקנות למען קיום ותיפעול מערכת הולכה של חשמל וכדומה לכלל הציבור ברחבי המדינה" (שם בעמ' 814-815). על רקע האמור, אני מסכים לטענתו של בא כוח המשיב, לפיה, בענייננו, אין מדובר על מפעל המופקד על קווי תשתית להולכה או להעברה במובנו של סעיף 10 לחוק ההסדרים. אי לכך, בדין חוייבה סאיקלון בארנונה בגין השטח המשמש להעברת "קו צנרת" (השטח המסומן 3 בתשריט).
טענה נוספת אותה העלו המערערות בפני ועדת הערר הייתה כי יש לסווג את המפעלים על פי תעריפי הארנונה ב"אזור ב'" באופן שווה למפעלים אחרים בתחום המועצה. ועדת הערר כלל לא דנה בטענה זו. המערערות מסתמכות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שניתן בעמ"נ 412/04 מילוטל ירקות מוקפאים בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר תקדין-מחוזי 2005(1), 350 (להלן-"פרשת מילוטל") וגורסות כי פסק הדין האמור וכן יתר ההחלטות באותה פרשה (ה"פ 127/00 מילוטל ירקות מוקפאים בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר דינים מחוזי, לב(10), 802; ע"א 4852/01, 4892/01 מילוטל ירקות מוקפאים בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר (לא פורסם)) חלים על המקרה דנן.
הרקע ל"פרשת מילוטל" הוא כדלקמן : בשנות המס 1996 – 2002 חולקו אזורי המיסוי של המועצה המקומית לשניים - אזור א', שכלל נכסים שאינם בתחומו של ישוב המוכר כועד מקומי ונכסים שנמצאים בתחום ישוב המוכר כועד מקומי, שהמחזיק בהם אינו תושב(ים) של אותו ישוב; אזור ב', שכלל נכסים הנמצאים בתחומו של ישוב המוכר כועד מקומי והמחזיקים בהם הינם תושב(ים) של המועצה (למעט נכס באזור א').
חברת מילוטל, אשר ניהלה מפעל בתחום שיפוטה של המועצה, סווגה כנמצאת באזור א', אשר שיעורי הארנונה בו היו גבוהים במידה ניכרת מן התעריפים לנכסים מקבילים המסווגים כנמצאים באזור ב'. בה"פ 127/00 טענה מילוטל לאפליה בינה לבין מפעלים דומים בשטחי המועצה אשר חויבו בתעריפי ארנונה לפי אזור ב'. בה"פ 127/00 פסק כב' השופט (בדימוס) ד' ביין, כי אכן מדובר באפליה בלתי צודקת של מילוטל לעומת בעלי נכסים אחרים, וכי על המועצה האזורית לחייבה בארנונה בשיעור המוטל על נכסים דומים המסווגים כנמצאים באזור ב'. בית המשפט העליון בע"א 4852/01 קיבל את ערעורה של מילוטל באופן ששונה המועד הקובע כך שמילוטל חויבה לשלם ארנונה על פי התעריף הנמוך החל משנת 1999 ולא החל משנת 2002. בעקבות פסק דינו של השופט ביין, שינתה המועצה המקומית את תחשיבי צוי הארנונה עד לצו בשנת 2003, תוך צמצום בפערי התעריפים בין אזורים א' ו- ב'. אולם, החל משנת 2002, לאור שינוי של תעריפי צו הארנונה של המועצה האיזורית באופן מהותי, חייבה המועצה את מילוטל בתעריפי אזור א' החדשים. העניין הגיע שוב לפתחו של בית המשפט במסגרת ערעור מנהלי שהגישה המועצה על החלטת ועדת הערר (עמ"נ 412/04). כב' השופטת גילאור דחתה את הערעור בקובעה כי כבר נפסק שחיוב מילוטל בארנונה בגין המבנים והקרקע המוחזקת על ידה חייב להיות כחיוב המוטל באזור ב' ביחס לנכסים דומים, וכי למילוטל הזכות לשלם לפי התעריף הנמוך. ערעורה של המועצה על פסק דינה של השופטת גילאור, נדחה בפסק דינו של בית המשפט העליון בבר"מ 1074/05.
אינני סבור כי יש להחיל את פסקי הדין שניתנו ב"פרשת מילוטל" על עניינו. המערערות טוענות כי המקרה שבפנינו זהה בעובדותיו למקרה הנזכר ב"פרשת מילוטל", אולם הן אינן מפרטות ומנמקות כיצד הגיעו למסקנה האמורה וצודקת המשיבה בטענתה כי המערערות לא הוכיחו דבר בנוגע לקיומו של נכס באזור ב' שתחום עיסוקו דומה לעיסוקן ומחויב בתעריפי ארנונה נמוכים יותר. בנוסף לאמור, הרי שגם מפסקי הדין ב"פרשת מילוטל" עולה כי הסעד שניתן למילוטל הנו נקודתי ומתייחס אך ורק לנכסי מילוטל (ר' פסקה 14 לפסק דינו של כב' השופט ביין בה"פ 127/00). כן יפים לענייננו דבריה של כב' השופטת גילאור בעמ"נ 412/04 : "עתירה זו ענינה במיסוי המשיבה בלבד וכיצד הצו החדש משפיע עליה כנישומה הזכאית לשוויון מוחלט בינה למפעלים דומים...".
לא מצאתי לנכון להתייחס לטענות המערערות באשר להיות החלטות ועדת הערר בטלות בשל היותן נגועות בפגמים של ניגוד אינטרסים, משוא פנים והאצלת סמכות אסורה; טענות אלה נטענו באופן סתמי ובלתי מבוסס.
עוד טענו המערערות, כי הודעות תיקון השומה מיום 26.9.04, אשר נשלחו בעקבות מדידות שנערכו במפעלים, לא באו לידי ביטוי בפנקסי המועצה ומשכך יש לקבוע כי הרישום הוא שמבטא את החיוב הנכון. גרסת המועצה המקומית לעניין זה הייתה כי הודעות השומה המתוקנות לא עודכנו במחשבי המועצה מאחר והעניין היה תלוי ועומד בפני ועדת הערר. החלטת ועדת הערר בסוגיה הזו הייתה כי הרישום במחשבי המועצה אינו צריך להשפיע על החיוב בארנונה.
לשיטתי, ומבלי לקבוע מסמרות לגבי גרסת המועצה המקומית, אין מקום להתערב בהחלטת ועדת הערר מאחר והודעות השומה המתוקנות משקפות את המצב לאשורו ואין לקבל גישה לפיה נישום יחויב בארנונה שונה מזו שהוא אמור להיות מחויב בה בשל טעות טכנית כזו או אחרת.
לאור כל האמור לעיל, אני מחליט לדחות את שני הערעורים.
אודות ARNONA
גרסת הדפסה
