כל חמירא – גדולה מצוות ביעור חמץ

מעשה שהיה בעירנו יום קודם לערב פסח, בזמן שהיו חסידי רבנו הקדוש ככל אחב"י, נוצת אווז בימינם ויעה בשמאלם מהלכין כפופים אחרי נשותיהם המאירות דרכם בנרות ועוסקים בחשק רב בביעור חמץ בבתיהם.

בידוע הוא, כדי שלא להביא את בעליהן לברך "ברכה לבטלה", (שמברכין בשם ובמלכות על ביעור חמץ), היו נשות החייל מפזרות מבעוד מועד כדורי חמץ במקומות מסתור ומאירות לבעליהן את הדרך להגיע אליהם ולמצוא את החמץ ונמצאים מברכים על המוגמר ומקיימים המצווה כהלכתה.

והיה מעשה בגרת הצדק לודמילה-חיה-רחל ממכון הבריאות של קקשווילי זכור לטוב, שנתנה עיניה באברך מצוין אחד מכולל האברכים ושמו מוישה-אהרון, אחד מנכדיו של רבנו שמחה בונים מפערצעלבערג שהיה לא רק בעל ייחוס גדול, אלא שהיה פרקו נאה וזנבו מגודל. (כהלכות אברכים שהגיעו לפרקם וממתינים לזיווג נכון).

הייתה הגרה משקרת לו בעיניה ומלבבת לו ליבובין, לוקקת שפתותיה ומעכסת כנגדו עיכוסין שמאריכין זיקפתו של אדם. אלא שמוישה אהרון שהיה בחור תם וישר דרך היה משפיל עיניו ולא נרמז מחנחוניה. התבשמה במיני פערפומים שמרחיבין נחיריו של אדם, משחה שפתיה בששר, קרעה עיניה בפוך והיתה מתחככת במוישה אהרון כאומרת: "אני ח(ו)מה,שדי כמגדלות". היה האברך מאדים כתולע ונס על נפשו שלא לבוא לידי ביטול תורה ח"ו. ראתה הקדשה שכך הוא ונקשרה בליבה אהבה גדולה לאותו אברך תם שאינו יודע לשגול.

מה עשתה?! - הלכה אצל הבחור ועלוועלה שהיה המשגיח מטעם הברד"ק על קופת הצדקה שלמכון הבריאות. גילתה לפניו את סודה ושאלה בעצתו מה תעשה כדי למשוך את מוישה אהרון אל יצועיה. גירד ועלוועלה בזקנקנו וגילה את אוזנה שחזקה על אותו אברך גדול בתורה ובמצוות מצוות קירוב גרים וביחוד שסבו - רבנו הקדוש שמחה בונים ציווה את כל חסידיו ללמד לגרות הצדק שייבא קקשווילי מאומן שבאוקרינה, את מצוות תורתנו, דינים ומנהגים. ועוד הוסיף ועלוולה ואמר לה שאין כמצוות הביאור של ביעור חמץ יפה לאותו עניין. ומכיוון שעומדים היו בתחילת חודש ניסן, וחג הפסח ממשמש ובא, לית מאן דפליג שיירצה קורבנה. וכדי שיהיה הכל שריר ובריר, לגמו שניהם כמו שיתין לוגמין וודקה מקברו של הצדיק מאומן וקינחו במזמוטין מתוך שיר השירים, החל מ"יישקני מנשיקות פיו" וכלה ב"דודי ירד לגנו".

ואכן, בי"א ניסן, ארבה "בתולתא דא" למוישה אהרון בצאתו מלימוד תורה בחברותא, תפסה בכנף בגדו ובכתה לפניו שאין לה מי שיבער את החמץ בביתה בי"ג בניסן בלילה, וחוששת היא שמא יוותר כזית חמץ בביתה ויקפיד עליה רבנו, שאינה מדקדקת במצוות כיאות לגרת צדק ויחזירה לאומן.

שמע האברך, נכמרו רחמיו וגם הבין בחוש שנתגלגלה לידיו מצווה גדולה. מייד נתן את הסכמתו, נמנה וגמר עימה שיבוא לביתה בערב י"ד בניסן לאחר תפילת ערבית. ועוד ציווה עליה שתכין נוצת אווז, יעה ונר להאיר את דרכו וכן הורה לה לפזר י"ג כדורי חמץ במקומות מוצנעים כדי שתתקיים מצוות ביעור חמץ כהלכתה.

ביום י"ג לחודש ניסן הלכה לודמילה-חיה-רחל וגילגלה כמו י"ג כדורי בצק והצניעה אותם בחדרה. ארבעה טמנה בפינות החדר, שניים מתחת למיטתה, שלשה בין הכרים והכסתות שעל מיטתה, אחד במחלפותיה הזהובות, אחד ברווח שבין תאמי עפריה והאחרון, אוי לאותה בושה, במקור פרנסתה חרמנא ליצלן.

אתא ערב, והנה הנער מידפק על דלתה, מוכן ומזומן לקיים מצוות ביעור חמץ לשם ייחוד קודשא. עיניו נוצצות ולחייו סמוקות במו שנאמר "דודי צח ואדום". מזגה הגרה לו ולעצמה, לחיזוק גופא, ב' כוסיות י"ש שעורים, (חמץ גמור), שקורין וויסקי והפצירה בו שיברך ברכת "שהכל" כדי שיזכנה לענות אמן אחריו, ונעתר לה בחפץ לב. שתו שניהם. ומחמת שהיה הבקבוק חמץ גמור כילו את כל תכולתו (כדי שלא יעבור עליו הפסח), וניגשו ללא שהיות לבער את החמץ. פשט מוישה אהרון את קפוטתו, (כדי שלא תתלכלך ח"ו בעת החיפושים ויימצא ח"ו כתלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו ויהיה חייב מיתה ל"ע), ונותר בכותנתו לעורו. ראתה לודמילה-חיה-רחל שכך ופשטה מעליה סודרה, נטלה נר בידה , נתנה בידיו נוצת אווז ויעה והוליכתו קוממיות אחריה לחפש את החמץ.

היה האברך מקפיד לחפש את החמץ בנוצה שבידו ואגב כך כמעט שנתבלעה דעתו למראה אחוריה של הקדשה שהיו מעכסין לפניו ולמראה פתח חולצתה שהואר באור הנר ונשקפו ממנו צמד רימוניה. וכך הלכו מפינה לפינה, זחלו מתחת למיטה והיה האברך מאסף את כדורי החמץ בנוצה שבידו האחת ליעה שבידו האחרת.

משנתגלו ונאספו שבעת הכדורים שבפינות ומתחת למיטה, הנחתה אותו אותה חציפא אל מיטתה, שם היו מהפכין בין הכרים והכסתות עד שמצאו את ג' הכדורים שהוטמנו שם. ספר מוישה אהרון את הכדורים שביעהו ותמה היכן הוטמנו שלשת הכדורים החסרים. נשכבה הגרה במיטה, האירה עצמה בנר ורמזה לו שיחפש עליה עד שימצאם.

היה האברך מפשפש בנוצה הרועדת בידו עד שנתגלגל הכדור שהוטמן בשיערה ונאחז בשפתיה. ניסה הבחור לחלצו משם בנוצה שבידו ולא עלתה בידו ומחמת שהיו ידיו תפוסות שתיהן רמזה לו, ונרמז וחילץ את הכדור בפיו, אלא שתוך כך איבד את שיווי משקלו וכדי שלא יתפזר החמץ שנאסף כרע, שכב לידה ומיד חש בצמיחת קרן דוד משיחו. ואלומתו קמה וניצבה. ראתה הנפקא כי ניטה אוהלו וניצב קוממיות, ויאורו עיניה ותיעור בה אהבת התורה והמצוות. מייד פשטה בגדיה והנחתה אותו ואת נוצתו אל בין תאומיה עד אשר נאסף הכדור אל היעה.

היה מוישה אהרון מחפש את הכדור האחרון והבין בחושו שלא ימצאנו עד שיקיים את הפסוק "דודי שלח ידו מן החור". אלא שכאמור היו ידיו תפוסות. ראתה גרת הצדק שכך הוא, פרמה את מכנסיו ומייד נתחלפה לו "ידו" ב"יתדו" ונגאל מבתוליו כהרף עין. אלא שמחמת חיבוטין שנתחבט בחיפושיו אחרי אותו כדור חמץ אחרון, נתמעך אותו הכדור והתפורר ונאלץ, (למה לא עלינו?) להמשיך לחטט ולפשפש בה ביתדו ובלשונו עד שנתבער חמצה כליל והיו זעקות שמחת המצווה שלה הולכות מקצה העיר ועד קציה.

אלא שאותו אברך בעל מידות, כסבו זצוקללה"ה , היה מקפיד לחומרא בקלה כבחמורה ,וכדי להסיר ספק ספיקא, או חשש לחשד שמא נותר חס וחלילה איזה חמץ שנעלם מעיניו מחמת מיעוך וחיבוט, אמר מוישה אהרון "כל חמירא וחמיעא דאכה ברשותי" וגו' בכוונה גדולה. וליתר ביטחון עשה לו מנהג קבוע והיה חוזר לחפשו באותו המקום מידי יום ביומו במסירות נפש ממש!, תכף לאחר תפילת מעריב.

וראויה מסירות נפשו של האי צדיקא רבא, חוטר לבית פערצעלבערג ודבקותו במצוות ביעור חמץ, שיהיו אחב"י מספרין אותה לבניהם ולבני בניהם בערב י"ד בניסן לאחר אמירת "כל חמירא" ללמדם מצוות קירוב גרים ולחזק אמונתם בתורתנו הקדושה. ובזכות זה יראו בני בנים לבני בניהם ויזכו לראות בביאת הקשיח עד 120.

__________

© חזי ויין - 1985
www.geocities.com/hezi_w