ד"ר רוסטוביץ, פייביש - חברת עורכי דין אודות ARNONA   אודות העורך ד"ר הנריק רוסטוביץ
 

ארכיון מגזין ארנונה 1999 - 2003
חיפוש
 
    אנציקלופדיה ארנונה   הפחתת חיובי ארנונה והיטלי פיתוח
    פקודת המסים (גביה)   הרצאות בארנונה   ספרים ומאמרים
    0 תגובות לכתבות מאז : 12/10/2019
גרסת הדפסה

עת"מ 1038/05- מנהלי, ארנונה

קורדחג'י אוסאמה ואח' נגד עיריית נצרת עילית


20/4/2006

עתמ 1038/05

קורדחג'י אוסאמה ואח'

נגד

עיריית נצרת עילית

בבית המשפט המחוזי בנצרת

בפני: כב' השופט זיאד הווארי

[20.4.2006]

פסק דין

1. בעתירה דנן עותרים העותרים למתן סעד, לפיו ייתן בית המשפט צו עשה נגד המשיבה, אשר יחייב אותה בפיתוח השכונה בה מתגוררים העותרים, וכן לחייב אותה לכבד את הבטחתה והתחייבותה על פיה העותרים לא יחוייבו בגין ארנונה, כל עוד לא פותחה השכונה כראוי.

2. רקע עובדתי:

א. ביום 6.3.95, הגישו העותרים 1 ו- 2 בקשה לקבלת היתר לבניית בית מגורים בעל שתי קומות, קומת עמודים וחניה (להלן: "הבניין") בגוש 17527 חלקה 42, מגרש 42/25 (להלן: "המקרקעין") והידוע גם כרחוב סחלב 42 (להלן: "שכונת הכרמים") בנצרת עילית.

ב. הבקשה נדונה בוועדה המקומית לתכנון ובניה של המשיבה, ואושרה ביום 9.5.95. ביום 3.9.95 ניתן היתר בניה לבקשה זו.

ג. ביום 14.5.95 הגישו העותרים 1 ו- 2 בקשה לקבלת היתר לתוכנית שינויים לבניית קומה שלישית לבניין, גם בקשה זו נדונה בפני הוועדה המקומית לתכנון ובניה של המשיבה ביום 22.8.95, ונדחתה מאחר וחרגה ממספר הקומות המותר בתקנון החל על האזור.

לאחר שנערכו שינויים בבקשה, היא נדונה בשנית בפני הוועדה המקומית לתכנון ובניה של המשיבה ואושרה ביום 23.4.96. ביום 6.6.96 ניתן היתר בניה לבקשה השניה.

ד. ביום 19.6.02 קיבלו העותרים 1 ו- 2 טופס 2 המהווה אישור לצורך עבודות לפי תקנות התכנון והבניה (אישורים למתן שירותי חשמל, מים וטלפון), התשמ"א-1981 (להלן: "התקנות"); וביום 1.8.02 קיבלו טופס 4 המהווה אישור להספקת שירותים לפי התקנות הנ"ל.

ה. ביום 5.8.02 העביר מנהל מדור ההנדסה של המשיבה לאגף מחלקת הגביה דו"ח, על פיו סיים העותר 3 את הבניה, על מנת לחייבו בארנונה עבור שטח הבניה.

ו. על פי הדיווחים של מחלקת ההנדסה של המשיבה, חוייבו העותרים בארנונה החל מיום 01/10/02, מאז לא שילמו העותרים אף סכום על חשבון חובם.

ז. העותרים חוברו לאספקת המים העירונית עוד ביום 28.9.95.

ח. דו"ח היתרות לחשבונות אשר הונפקו על ידי העירייה ביום 20/03/05 מלמד על קיום חוב נגד העותר מס' 1 בסכום של 16,021.50 בגין אי תשלום חובות ארנונה, מים, אגרת ביוב ועוד, ועל חוב נגד העותר מס' 2 בסך של 15,930.70 ₪, ונגד העותר 3 יתרת חוב בסך 8,937.60 ₪.

3. טענות העותרים:

א. העותרים מכחישים בתוקף את קיום החובות נגדם, ומשתיתים את טענתם זו כביכול על הבטחת המשיבה שלא לחייבם בארנונה כל עוד לא פותחה השכונה.

ב. על סמך חוות דעת של יועץ בענייני חוסר פיתוח ותשתיות שצורפה לעתירה, התייחסו העותרים באריכות לתנאים הקשים בהם מצויים תושבי השכונה, לרבות העותרים, בין היתר ציינו, כי המשיבה אינה מספקת להם ולשאר תושבי השכונה תנאים מינימאליים הדרושים למחייתם, תנאי החיים הקשים בשכונה, מסכנים את חיי העותרים, וחיי ילדיהם, באופן חסר תקדים, ואף גורמים לנזקים. בשכונה חסרים תשתיות ביוב, תיעול, ניקוז, תאורה, מדרכות, קירות מעקות בטיחות; מערכת המים אליה הם מחוברים אינה תקינה; השכונה אינה מחוברת למערכת ולתשתיות ביוב מה שאילץ אותם לחפור בורות ספיגה פרטיים בחצריהם הפרטיים. בורות אלו גורמים נזק למי התהום, ופוגעים בסביבה, ולעיתים מחוייבים העותרים בשאיבת הביוב והעברתו למקום אחר. בשכונה קיימים מפגעי בטיחות בשל אי קיומם של מעקות בטיחות ותאורת רחובות וקיומם של בורות בכבישים. צמיחתן של עשביות מסביב לכביש ומסביב לבתיהם, גורמות לשריפות בקיץ ומהוות מקום מגורים למכרסמים ונחשים, כאשר חוסר התשתיות מונע מתן שירותי הדברה לשם שמירה על בריאות הציבור.

ג. בשנת 2004 בוצע אספלט ראשוני בדרך עפר משובשת המובילה לשכונה, וזאת ביוזמת תושבי השכונה, לרבות העותרים, ועל חשבונם. דרך זו לא הייתה סלולה, מה שמנע מהם להגיע לבתיהם ברכבים, ומנע ממשאיות פינוי האשפה להגיע לשכונה דבר שהוליך את התושבים לשרוף את האשפה במו ידיהם.

ד. למרות מחדלי המשיבה, גבתה המשיבה בשנת 2002 סכום של 11,000 בגין השתתפות בסלילת הכביש, וכן סכום של 23,154 בשנת 1995 בגין היטל ביוב ומים.

ה. המשיבה הפרה את התחייבותה בטופס 4 לספק שירותים לעותרים, מעשיה מהווים הפרת חובה חקוקה, ואף יש בהם כדי לגלות הזנחה בלתי סבירה.

ו. המשיבה מנועה מלהצדיק את מחדליה בטענות של חוסר תקציב מאחר ותושבי שכונת הר יונה הסמוכה, אשר הוקמה 6 שנים אחרי הקמת שכונה הכרמים, נהנים מכל השירותים החיוניים לניהול אורח חיים תקין. מבדיקת תקציבי הפיתוח של עיריית נצרת עילית בשנים 2003, 2004, 2005 עולה כי כמעט לא מוקדש תקציב לשכונה למעט 200,000 בשנת 2005, כאשר סכום זה הינו זעום.

ז. מעשי המשיבה יצרו אצל העותרים תחושה של חוסר שוויון עם יתר האזרחים, וחשש כי מדובר במדיניות על רקע אפליה בשל היותם ערבים.

ח. המשיבה הבטיחה לעותרים שלא לחייבם בתשלום ארנונה כל עוד השכונה לא פותחה כראוי, כאשר על סמך הבטחה זו נמחקו בעבר חובות של העותרים בגין ארנונה. דרישת תשלום החובות על ידי המשיבה עומדת בניגוד להתחייבות המשיבה בפני העותרים.

ט. לבית המשפט סמכות עניינית לדון ברוב הנושאים אשר הועלו בעתירה זו, ובשאלות הנוספות הקשורות לעתירה, קיימת סמכות לבית משפט זה להכריע בהן מאחר ומדובר בשאלות שההכרעה בהן דרושה לבירור העתירה. עוד טענו העותרים כי בשאלת הסעד המבוקש בנוגע להבטחה שלטונית, לא ניתן לחלק את העתירה ולפנות לבית משפט אחר, מאחר ועיקר טענותיהם של העותרים והסעדים המבוקשים על ידם הם בסמכותו של בית משפט זה ויש לדון ולהכריע גם בסוגיה הנ"ל, בשל כך, שהמדובר בנושא הקשור ונגרר לנושאים שנמנו לעיל. טענה נוספת של העותרים הייתה כי מאחר והמשיבה לא העלתה את טענת חוסר הסמכות העניינית כלל, אין לדון בשאלה זו בשלב מאוחר של העתירה.

4. טענות המשיבה:

א. דין העתירה להידחות בשל שיהוי ניכר בהגשתה. על פי הנטען בעתירה ונספחיה, העותרים נתונים במצבם הנוכחי מאז שנת 1996 – מועד קבלת היתר הבניה, מצבם היה ידוע גם בשנת 2002 במועד קבלת טופס 4, אולם העותרים בחרו להגיש את העתירה רק בשנת 2005, על כן העתירה הוגשה בשיהוי רב ויש להורות על דחייתה.

ב. השיהוי הניכר בהגשת העתירה, וניסיונם של העותרים לתקוף את חיובי הארנונה אשר הוטלו עליהם כדין, מטילים ספק בנקיון כפיים של העותרים. העותרים פוגעים בתקציב המשיבה, משתמשים לרעה בהליכי משפט ופוגעים בקופה הציבורית של המשיבה אשר נאלצת לשאת בעלויות ההגנה כנגד ההליכים המשפטיים בהם נוקטים העותרים.

ג. על פי ההלכה, מנוע בית המשפט מלהתערב בהחלטות הרשות כל עוד החלטתה נמצאת במתחם הסבירות. העותרים לא הצביעו על כל פגם באופן התנהלותה של המשיבה ובסדרי העדיפויות שהציבה לעצמה, כאשר המשיבה פעלה ועודנה פועלת בהתאם לחובות המוטלות עליה להשלמת הפיתוח הסביבתי בשכונת הכרמים.

ד. לגופו של עניין טענה המשיבה כי מצב המקרקעין ומגבלותיו הטופוגרפיות היו ידועות לעותרים טרם הבניה, ובכל זאת הם בחרו להקים עליו את הבניין ולאכלסו באופן מיידי לאחר סיום בנייתו, במצב דברים זה מנועים העותרים מהעלאת טענות שעניינן מצב הפיתוח הסביבתי של המקרקעין.

ה. חיובם של העותרים בתשלום הארנונה נעשה בסמוך לקבלת טופס 4 על ידם. המשיבה מעולם לא נתנה הבטחה לעותרים לפטור אותם מתשלום חובותיהם כל עוד השכונה לא פותחה כראוי, וגם אם ניתנה הבטחה כלשהי על ידי מי עובדי המשיבה, הרי שלא ניתן להיבנות ממנה, מקום שניתנה באופן שגוי ומבלי שתמלא אחר הוראות החוק בדבר מתן הפטור.

ו. אין קשר בין חיוב העותרים בתשלום הארנונה וחובות אחרים לבין הפיתוח הסביבתי של השכונה; הדבר נקבע לא אחת בפסיקה, כאשר על פי ההלכה, הארנונה הינה מס המוטל על פי דין וחובת תשלומה חלה ללא קשר לשירותים הניתנים על ידי המשיבה.

ז. מאז שנות ה- 80 מבוצעות על ידי המשיבה עבודות ליצירת תשתיות ברחבי שכונת הכרמים. בחלוף הזמן השכונה התרחבה ונוספו אליה מבנים נוספים, לרבות השטח בו מצוין המקרקעין נשוא העתירה. שטחים אלו נעדרי תשתיות אולם המשיבה מבצעת ללא הפסק פעולות על מנת להגיע אליהם ולהשלים את התשתיות עבורם. המשיבה הוסיפה כי בשנים האחרונות ביצעה מספר פרוייקטים בשכונה ואף עומדת בפני ביצוע פרויקט נוסף – המשיבה ביצעה עבודות סלילת כבישים במהלך שנת 2002, עבודות תאורה וכן צפויה להתחיל בעבודות פיתוח וקירות תומכים ברחוב סחלב בו מצויים המקרקעין של העותרים, כאשר כל עבודות אלו נתונות במגבלות התקציב העומד לרשות המשיבה.

ח. עד היום השקיעה המשיבה יותר מעשרה מליון שקלים (בסכומים נומינאליים) בתכנון והנחת תשתיות, אולם הטופוגרפיה ההררית של שכונת הכרמים, אשר דורשת תכנון מיוחד, העדר תקציבים מספיקים, התנגדות מצד בעלי מגרשים בשכונת הכרמים אשר היו צריכים לוותר על חלק ממגרשיהם ואי תשלום ההיטלים ואגרות מצדם, מונע את השלמת התשתיות במלואן, ואורכת זמן רב.

ט. המשיבה טענה כי בניגוד לרושם אותו מנסים העותרים ליצור, השלמת הפיתוח הסביבתי נוגעת אך ורק לחלקים משכונת הכרמים, ולא לשכונה כולה, כאשר מגרשם של העותרים נמצא בחלקה האחורי של השכונה, ועל כן מצוי בקטע האחרון של הפיתוח. המגרש עליו בנוי ביתם של העותרים נמצא בבעלותם הפרטית, על כן מלוא העלויות הכרוכות בפיתוח המגרשים מוטלות עליהם בלבד. העותרת מדגישה כי למרות שתכנון וביצוע תשתיות ציבוריות בשכונת הכרמים אמור להיות ממומן על יד אגרות בעלים, קרי תושבי השכונה, חלק ניכר מהעבודות שבוצעו ומבוצעות, הינן במימון תקציבים שהרשות הצליחה לגייס ממקורות שונים אחרים.

י. טופס 4 עליו מסתמכים העותרים מופנה לרשויות, לצורך חיבור תשתיות אולם אינו מהווה אסמכתא לקיומן של אותן תשתיות. העותרים ידעו כי טופס זה ניתן להם למרות אי השלמת הפיתוח הסביבתי.

יא. אין מקום להשוואה בין שכונת הכרמים לשכונת הר יונה, מאחר ובעוד שכונת הכרמים נבנתה על קרקע המצויה בבעלות פרטית של בעלי המגרשים, שכונת הר יונה נבנתה על קרקע של המינהל, ובניה בשכונה זו נעשתה על ידי קבלנים אשר כללו במחיר רכישת הדירות את מלוא עלויות הפיתוח הסביבתי. בנוסף שכונת הר יונה מיושבת אף היא בתושבים ערבים ועל כן אין כל בסיס לטענות האפליה והעלאת טענה זו נועדה ליצור לעותרים יתרון שאין הם זכאים לו.

5. דיון והכרעה:

א. הטענה המקדמית הראשונה הניצבת בדיון שלפנינו הנה, אם קיימת לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בעתירה דנן אם לאו?

כבר עתה אומר כי טענת העותרים לפיה אי העלאת הטענה בדבר חוסר סמכות עניינית של בית משפט זה על ידי המשיבה בשלב מוקדם יותר, מונעת ממנה להעלותה כעת, טענה זו דינה להידחות. סמכות מקומית ניתן להעלות אך ורק בהזדמנות הראשונה אחרת ייחשב בעל הדין כמסכים לסמכות המקומית, לעומת זאת הטענות בדבר הסמכות העניינית ניתן להעלותה בכל שלב של הדיון ואף בשלב הערעור. יתרה מכך, בית המשפט רשאי לעורר את עניין הסמכות העניינית מיוזמתו, אף אם לא נטענה על יד הצדדים (ראה לעניין זה בג"צ 2117/99 מנסור נ' בית הדין השרעי, פד"י נד(1) 211).

בעתירה עסקינן, עתרו העותרים למתן צו עשה, אשר יחייב את המשיבה לפתח את השכונה בה הם גרים, וכן לחייב אותה לכבד את הבטחתה על פיה פטורים העותרים מתשלום ארנונה כל עוד שכונתם לא פותחה כראוי. נראה לי, כי החלטת רשות מינהלית בדבר הטלת ארנונה אכן נמצאת בסמכותו העניינית של בית משפט זה (ראה לעניין זה התוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס –2000), אולם מתן צו עשה כאמור, אינו נופל בגדר סמכותו העניינית של בית משפט זה, אלא בסמכותו העניינית של בית המשפט הגבוה לצדק. סעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה קובע כי הסמכות לתת צו עשה או אל תעשה לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן, לגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק. על כן בקשתם של העותרים לתת צו עשה אשר יחייב את המשיבה בפיתוח השכונה בה הם מתגוררים ויחייב אותה לכבד הבטחתה המינהלית לפטור אותם מארנונה, אינם נמצאים בסמכותו העניינית של בית משפט זה, על כן בית משפט זה אינו יכול להיענות להם.

ב. העותרים טענו כי, הסעדים הנוספים של צו עשה וצו להורות למשיבה לכבד את התחייבותה השלטונות הם סעדים טפלים ונגררים לסעד העיקרי של חיוב העותרים בארנונה. טענה זו אינה מקובלת עליי. הסעדים הנוספים שאינם בסמכותו של בית משפט זה, הם סעדים עצמאיים ונפרדים מהסעד אשר נופל בגדר סמכותו של בית משפט זה, לכן אין כל מקום לדון בסעדים אלה. חרף מסקנה זו, אדון להלן בטענות העיקריות של העותרים אשר נראות לי רלוונטיות לדיון במסגרת ההליך דנן.

ג. המשיבה טענה כטענה מקדמית נוספת לקיומן של עילות שיהוי ואי ניקיון כפיים אשר יש בהם כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. לשיטתה בהתאם לתקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א- 2000 (להלן: "התקנות"), היה על העותרים להגיש את עתירתם תוך 45 יום מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. המשיבה טענה כי מצבם של העותרים היה ידוע להם ממועד קבלת היתר הבניה בשנת 1996, וכן ממועד קבלת טופס 4 לנכס בשנת 2002 אולם העותרים בחרו שלא לטעון נגד המצב, והגישו את עתירתם רק בשנת 2005.

טענת המשיבה לקיומו של שיהוי רב בהגשת העתירה, מקובלת עליי, עם זאת אינני מקבל את הסברי המשיבה עליהם נשענת טענת השיהוי. המשיבה טענה כי השיהוי נעוץ בכך, שהעתירה הוגשה כתשע שנים לאחר קבלת היתר הבניה וכשלוש שנים לאחר קבלת טופס 4, מה שחורג בהרבה מתנאיה של תקנה 3(ב) לתקנות, אולם העתירה דנן מופנית נגד מחדלי המשיבה באי פיתוח השכונה בה הם גרים, ולא ניתן לטעון כי מירוץ הזמן החל עם קבלת היתר הבניה או טופס 4, מאחר וקבלת היתר בניה אינה מהווה החלטה של רשות כאמור בסעיף 3(ב) לתקנות, וכך גם קבלת טופס 4. עם זאת הנני סבור כי העתירה דנן הוגשה בשיהוי רב, וזאת בהתבסס על עקרון השיהוי שיסודו בדיני היושר, הוראות סעיפים 3 ו- 4 לתקנות אינן מפקיעות את הלכות השיהוי אשר התפתחו עם השנים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בחינת השיהוי בבית משפט לעניינים מינהליים נעשה בהתחשב באותם עקרונות פסוקים ולא בהתעלם בהם, מאחר ואין תכליתן של התקנות להצר את מרחב שיקול הדעת השיפוטי בסוגיית השיהוי, אלא לתת לבוש חקיקתי לכללי השיהוי הנהוגים מימים ימימה בבית משפט הגבוה לצדק (ראה לעניין זה עת"מ (תל-אביב-יפו) 1190/04 "אדם טבע ודין" - אגודה ישראלית לשמירה על הסביבה ואח' נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז מרכז ואח',תק-מח 2005(1), 1711, וכן ע"א 6365/00 אברהם בר אור נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה,פ"ד נו(4), 38).

העותרים קיבלו את היתרי הבניה בשנת 1996, מצב הקרקע היה ידוע להם מאז מועד זה. העותרים אמנם לא צירפו מסמכים המעידים על התכתבות כלשהי עם הרשות לפטירתם מתשלום ארנונה, אולם יחד עם זאת, נראה כי מאחר והשכונה לא פותחה על ידי המשיבה קרוב לתשע שנים עד למועד הגשת העתירה, היה על העותרים להגיש עתירה זו מזמן, ולא להמתין עד לפתיחת תיקי הוצאה לפועל נגדם בגין אי תשלום הארנונה, ורק אז להגיש את העתירה. נראה כי מעשה זה של העותרים לוקה אף באי ניקיון כפיים, אשר ביקשו להתחמק מהליכי ההוצאה לפועל ותשלום הארנונה על ידי הגשת עתירה מינהלית התוקפת את מעשי המשיבה ומערערת על סמכותה לגבות מהם ארנונה.

ד. לגופו של עניין, השאלה העקרונית המתעוררת בדיון לפנינו הנה, האם אי אספקת שירותים על ידי המשיבה מהווה עילה לאי תשלום ארנונה?

טענתם העיקרית של העותרים כאמור, כי אין לחייבם בתשלום ארנונה כל עוד המשיבה אינה עומדת בהתחייבויותיה, ואינה מספקת להם שירותים חיוניים לניהול אורח חיים תקין. בתי המשפט נדרשו לא אחת לפסוק בסוגיה זו, כאשר הפסיקה העקבית של בית המשפט קבעה כי אין כל קשר בין תשלום הארנונה לבין השירות אשר ניתן תמורתו. הארנונה במהותה היא מס, ובדומה למס, היא מוטלת על האזרח בצורה של כפייה, וללא כל זיקה ישירה לשירות הניתן ומבלי שהעירייה נותנת כנגדה כל תמורה ישירה (ראה לעניין זה בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא, פ"ד מו(1), 793, ע"א 620/82 מועצת עיריית הרצליה נ' רשף, פ"ד לז(4) 53, ה"מ 277/89 הלוי יוסף נ' עיריית ירושלים, ע"ש 261/92 דניה סיבוס בע"מ נ' מנהל ארנונה בעת"א, ת"א 4567/96 עיריית רמלה נ' אבו-סייף חארב).

הדין מאפשר למשיבה להטיל מיסים על תושביה, ובין היתר זכות המשיבה המוקנית לה על פי חוק, להטיל מיסי ארנונה על התושבים. לא יכול להיווצר מצב בו יעשו התושבים דין לעצמם ויקשרו בין מה שהם משלמים לבין התמורה לה הם זכאים, ובכל מקום בו יגלו כי התשלום אינו שווה לתמורה, הם יחליטו שלא לשלם את המסים בהם הם חייבים. מתן הכשר לצורת פעולה כזו ייצור מצב של תוהו ובוהו, בו כל אדם בוחן מהם השירותים אותם העירייה או הרשות המקומית אינה מספקת לו ויקזז אותם מסכום המס בו הוא חייב, וכך, אדם אשר אין ברחוב בו הוא מתגורר עמודי תאורה, מדרכות או תשתיות לביוב יחליט כי זכותו שלא לשלם ארנונה מכיוון שהרשות אינה עומדת בחובתה לספק לו שירותים אלו. הדבר אף יחייב את הרשות לעקוב אחרי החישובים של כל אדם ואדם, לבדוק ולאמת את טיעוניו אחד לאחד מה שעלול לגרור את הרשות להתדיינויות אינסופיות עם התושבים בדבר השירותים אשר מסופקים להם והשירותים אשר לא מסופקים, ואף עלול לפתוח פתח להתחמקות מתשלום המס.

מטרת הארנונה היא לאפשר לרשות המקומית לספק מכלול של שירותים לתושבים, אותם היא חייבת לספק על פי דין, הארנונה מהווה מקור למימון פעולות אלו. אי תשלום הארנונה יש בו כדי לפגוע בכלכלת הרשות, באינטרס הציבורי אותו היא מבקשת לשרת בעזרת מיסים אלו, ומונע מהרשות המקומית את האפשרות לכלכל את צעדיה ולגבש תקציביה (ראה לעניין זה בג"צ 764/88 לעיל, עמ' 805, וע"ש 261/92 לעיל).

לאור האמור לעיל, עולה המסקנה כי אין קשר בין השירותים אותם מספקת המשיבה לבין תשלום הארנונה, החובה מוטלת על העותרים לשלם ארנונה היא חובה המוטלת עליהם על פי דין, ואינם יכולים להתנער מחובה זו על ידי תקיפה עקיפה של הרשות. התמונה אשר הציגו העותרים על פי חוות הדעת של המומחה מטעמם מלמדת, כי אכן הרחוב בו מצויים המקרקעין של העותרים הוא רחוב מוזנח. מצבם של העותרים הוא בכי רע, תנאי החיים שלהם הינם קשים ביותר ולא ראוי כי במדינה מתוקנת בה אנו חיים, יסבלו התושבים מתנאי חיים קשים אלו, אולם עם כל הסימפטיה למצבם של העותרים, אין לקבל את הדרך בה הם נקטו כדרך נכונה. נראה לי ומבלי לחוות דעה אודות סיכוייהם של העותרים לזכות בעתירה ואם לאו, הדרך הראויה אשר היה על העותרים לנקוט הייתה פניה לבית המשפט הגבוה לצדק, ותקיפה ישירה של פעולות הרשות ומחדליה, ולא עשיית דין עצמית של אי תשלום מיסים.

ה. טענה נוספת בפי העותרים הייתה כי המשיבה הבטיחה להם שלא לחייבם בתשלום ארנונה או כל חוב אחר כל עוד השכונה לא פותחה כראוי, כאשר על סמך הבטחה זו נמחקו בעבר חובות של העותרים בגין ארנונה, ודרישת תשלום החובות על ידי המשיבה עומדת בניגוד להתחייבותה בפני העותרים. טענה זו אף היא דינה להידחות. התחייבות חד צדדית של רשות מינהלית, עשויה בהתקיימם של מספר תנאים, להוות הבטחה מינהלית מחייבת. היסודות להלכה המכירה בכוחה המחייב של הבטחה מינהלית הונחו מזמן על ידי כב' השופט ברנזון בבג"צ 135/75 סאי-טקס בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל(1) 673 (להלן: "הלכת סאי – טקס"), על פי הלכה זו, מקור החובה המוטלת על הרשות לקיים את הבטחותיה הינה חובתה הכללית לנהוג בהגינות כלפי האזרח. על בסיס הלכת סאי-טקס קבעה הפסיקה המאוחרת (בג"צ 142/86 "דשון" כפר שותפי להתיישבות נ' שר החקלאות, פ"ד מ(4), 523) ארבעה תנאים מצטברים הדרושים על מנת לבסס הבטחה מינהלית:

1. נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתתה;

2. היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי;

3. הוא בעל יכולת למלא אחריה;

4. אין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה.

באשר לתנאי הראשון – האם נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתתה?

הבטחה מינהלית על פי הפסיקה של בית המשפט העליון, נוצרת רק אם ניתנה במסגרת הסמכות החוקית של נותנה. ההלכה קבעה כי:

"הבטחה של פקיד ציבור או גוף ציבורי הנוגדת את החוק שאותו הם מתיימרים לשרת אינה תופסת ובתי-המשפט לא יתנו את ידם לאכיפת הבטחה כזאת מפני הסכנה הברורה שבעזרת הבטחות מעין אלה ירחיבו השלטונות את סמכויותיהם מעבר לגבולות שנקבעו להם על-ידי המחוקק" (בג"צ 640/78 בוריס קצאן את יוסף נ' יושב-ראש הוועדה, פ"ד לד(2), 1 ,עמ' 11-12).

בענייננו העותרים לא הפנו ולא הצביעו על גורם או פקיד שלטוני כלשהו אשר נתן להם את ההבטחה לפטור אותם מארנונה, כל עוד השכונה לא פותחה כראוי. העותרים הסתפקו בהעלאת טענה זו בעלמא, באופן סתמי ומבלי לבסס אותה על עובדות ספיציפיות. ההפניה היחידה עליה הסתמכו העותרים הייתה מכתבו של מנהל מחלקת מים וביוב בעירייה מיום 21/11/99 (ראה נספח מס' 5 לעתירה), על פיו מאחר ומשפחת העותר 1 אינה מחוברת לרשת הביוב העירוני, ומעולם לא הייתה מחוברת, יש לפטור אותה מאגרת ביוב ולזכותה עבור כל התקופה בה חויבו בעבור אגרה זו. אין במכתב זה כדי לסייע לעותרים כלל וכלל או כדי להוות הבטחה מינהלית הפוטרת אותם מתשלום החובות. ראשית, מכתב זה דן בעניינו של עותר 1 בלבד, ולא בנוגע לשאר העותרים; שנית, מכתב זה דן בחוב של אגרת הביוב אשר הוטל על עותר 1 ולא בחוב הארנונה אשר כידוע הוא חוב נפרד. בנוסף לכך, העותרים ציינו את העובדה כי חובות הארנונה הקודמים שלהם נמחקו, והדבר תומך בטענתם בדבר קיומה של הבטחה מצד המשיבה באי חיובם בארנונה. גם טענה זו אין בה כדי להוות הבטחה מינהלית. הבטחה מינהלית אמורה להיות הבטחה מפורשת לביצוע פעולה מסויימת או הימנעות מביצועה. מחיקת חובות ארנונה קודמים של העותרים אין בהם כדי להוות תמיכה בקיומה של הבטחה זו, ויכולים להיות מניעים שונים אצל הרשות אשר הניעו אותה למחיקת החוב.

לסיכומה של נקודה זו, העותרים לא הפנו לגורם מסוים וספיציפי אשר הבטיח להם פטור מארנונה, על כן בית המשפט אינו יכול להעריך את סמכותו של נותן הבטחה זו ואת חוקיות מתן הבטחה זו, אם בכלל ניתנה.

משהגעתי למסקנה זו כי התנאי הראשון אינו מתקיים, מתייתר הצורך בבחינת שלושת התנאים הנותרים. התנאים אשר הובאו לעיל הם כאמור מצטברים, ומשלא מתקיים התנאי הראשון אין צורך בבחינת שאר התנאים. למותר לציין, כי בחינת שאר התנאים, אינה אפשרית, גם מבחינה מעשית, מאחר ועל מנת לבחון האם נותן ההבטחה התכוון להקנות לה תוקף משפטי מחייב, והאם הוא אכן בעל יכולת לקיים את הבטחתו, יש צורך להפנות לגורם מסויים, אדם מסוים אשר נתן את ההבטחה, על מנת לעמוד על כוונתו בעת מתן ההבטחה, ומקום שהעותרים לא הפנו לגורם מסויים אשר נתן את ההבטחה, ולא צירפו ראיות התומכות בטענותיהם, אלא הסתפקו בהעלאת טענה זו בעלמא, אין אפשרות בפני בית המשפט לבחון האם מדובר בהבטחה מינהלית אשר בכוחה לחייב את הרשות.

ו. באשר לטענת העותרים לקיומה של הפלייה פסולה ומכוונת מצד הרשות נגדם בהיותם אזרחים ערבים. העותרים הפנו אל המצב הקיים בשכונת הר יונה הסמוכה לשכונת הכרמים ואשר הוקמה 6 שנים אחרי הקמת שכונת הכרמים, וטענו כי למרות טענות המשיבה בדבר המחסור בתקציב, לתושבי שכונת הר יונה לא חסר מאומה, ותנאי החיים שלהם הם גבוהים בהרבה מתנאי החיים של תושבי שכונת הכרמים. העותרים טענו כי המצב הקיים בשכונת הר יונה ואי היענות המשיבה לדרישותיהם חיזקו בלבם את תחושת אי השוויון עם התושבים האחרים, ואת תחושת ההפליה לאור היותם תושבים ערבים. העותרים טענו כי המשיבה מחוייבת על פי החוק לנהוג כלפי כל תושביה בשוויון, ובמחדליה היא מפרה את החובה אשר מוטלת עליה על פי חוק, ומזניחה אותם הזנחה בלתי סבירה.

אין בידיי לקבל טענה זו של העותרים. יש להצר על המצב העגום בו מצויים העותרים ועל תנאי החיים הקשים בהם הם חיים, אולם אין להעביר את האחריות בגין מצב זה אל המשיבה. בשונה משכונת הר יונה אשר נבנתה על קרקע של המינהל, בה התנהלה הבניה על ידי קבלנים פרטיים אשר כללו במחירי הדירות את מלוא עלויות הפיתוח הסביבתי, והאחריות לפיתוח הסביבתי הוטלה עליהם, - - מעבר לעובדה כי בשכונה זו גרים גם תושבים ערבים-, שכונת הכרמים נבנתה על קרקע המצויה בבעלותם הפרטית של בעלי המגרשים, ופועל יוצא מכך, גם הפיתוח הסביבתי של מגרשים אלו מוטל עליהם. לו דובר במצב בו המשיבה מימנה מתקציבה את הפיתוח הסביבתי של שכונת הר יונה, אז ורק אז ניתן היה לדבר על יחס שיכול להיות מפלה נגד תושבי שכונת הכרמים, אולם כל עוד המשיבה אינה זו אשר פיתחה את שכונת הר יונה, אלא קבלנים פרטיים אשר בנו את השכונה עשו כן, אין להטיל את האחריות בגין אי פיתוח שכונת הכרמים על המשיבה, והגורמים היחידים האחראים על פיתוח שכונת הכרמים הם תושבי השכונה, בעלי המגרשים הפרטיים.

ראוי לציין כי המצב הטופוגרפי הקשה של הקרקע עליו בנויה שכונת הכרמים היה ידוע לעותרים בטרם רכישת החלקות, הוא היה כך מאז ומתמיד ואין המדובר במצב אשר נוצר בין יום ולילה, אולם למרות זאת בחרו העותרים לרכוש חלקות באתר זה.

משהגעתי למסקנה זו כי המשיבה אינה נוהגת באפליה נגד תושבי שכונת הכרמים, אינני רואה מקום לדון בטענות העותרים בדבר הפערים הגדולים בתקציבים המוענקים לשכונת הכרמים לעומת שכונות אחרות בתחום סמכותה של המשיבה. חלוקת התקציב הינו עניין פנימי של המשיבה, וכאמור לעיל, המצב בו נמצאים העותרים אינו פועל יוצא של התקציב הדל אותו מעניקה המשיבה לשכונת הכרמים אלא של מחדלם של העותרים עצמם בפיתוח סביבתי במקום בו הם חיים.

ז. למותר לציין כי המשיבה בסיכומיה הפנתה אל הפעולות לפיתוח הסביבתי בשכונת הכרמים בהם נקטה מאז שנות השמונים. המשיבה הפנתה בין היתר לכך שביצעה פריסת רשת מים וביבים ציבוריים ומאספים, תכננה וביצעה עבודות הנחת קווי ביוב, ביצעה עבודות הנחת צנרת מים, הקימה מספר פרוייקטים ואף עומדת בפני ביצוע פרויקט נוסף בימים אלה ועוד. פעולות אלה הפנתה אליהם המשיבה על מנת להניח את דעתם של העותרים מפני אי קיומה של אפלייה מצדה כלפיהם, ועל מנת להוכיח כי בניגוד לרושם אותו מנסים העותרים ליצור, השלמת הפיתוח הסביבתי נוגעת אך ורק לחלקים משכונת הכרמים. דברים אלו ציינתי בהערת אגב בלבד, כתימוכין באי קיומה של אפלייה מצד המשיבה כלפי העותרים, למרות שכאמור לעיל, אין קשר בין תשלום הארנונה לבין השירותים המסופקים על ידי המשיבה.

6. סיכומו של דבר, דין העתירה להידחות, הן בשל הטענות המקדמיות, והן לגופו של עניין.

7. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית העתירה, ומחייב את העותרים לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 5,000 ₪ + מע"מ כחוק.

8. המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום כ"ב בניסן, תשס"ו (20 באפריל 2006) בהעדר הצדדים.

זיאד הווארי – שופט

 

 


תודה למי שיקליק על האייקון של פייסבוק


    תגובות   שלח תגובה >>









זכויות יוצרים   ד"ר רוסטוביץ, פייביש ושות' חברת עורכי דין   פורטל משפט מיסוי ונדל"ן