דרישת התשלום נשלחה לעותרת-מערערת (להלן: "תש"ן") בתאריך 30.12.01 ביחס לשנים 2000-2001. כנגד דרישה זו העלתה תש"ן שורה של השגות, אשר חלקן מצויות בסמכותה של וועדת הערר שליד המועצה האזורית גדרות וחלקן נתונות לסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

מחמת הזהירות העלתה תש"ן בפני וועדת הערר השגות, אשר להשקפתה אינן בסמכותה והיא שבה ומעלה אותן בעתירה, שהוגשה על ידה לבית משפט זה. לפיכך, אדון תחילה בחלוקת הסמכויות בסוגיות נשוא ההליכים שבפני.

בעע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש ואח' (טרם פורסם), מציין כב' השופט גרוניס את הקושי שנתון בו נישום המבקש להשיג על הודעת ארנונה:

סעיף 3(א) לחוק הערר מונה שורה של נושאים שהוגדרו כנושאים טכניים, סיווג הנכס, גודלו, השימוש בו, הגדרת האזור בו מצוי הנכס, זהות המחזיק.

לפיכך, טענותיה של תש"ן ככל שהן נוגעות לשטח הקרקע, סיווגה וזהות המחזיק בה, מצויות בסמכותה של וועדת הערר ואתייחס אליהן במסגרת הדיון בעמ"נ 169/05.

באשר לטענות המתייחסות לעצם החיוב, אלה יידונו במסגרת עת"מ 1320/02.

בטרם אדון בשאלות שבמחלוקת, שומה עלי להתייחס לניסיונה של תש"ן להגיש ראיות בערעור מבלי שקדמה להגשתן בקשה נתמכת בתצהיר.

לזכותה של המערערת יאמר כי הראיות הוגשו במעטפה סגורה, אך אין בכך כדי לרפא את הפגם היסודי. אם סברה תש"ן שנתקיימו התנאים להגשת ראיות בערעור , היה עליה לפעול להגשתן על פי הוראת התקנות ולהימנע מציון עובדות שלא היו בפני הערכאה הראשונה בסיכומיה.

לא הייתה כל מניעה לצרף לתצהירו של העד מטעם תש"ן את כל המסמכים שיש בהם כדי לתמוך בטענתו, לפיה הקרקע מוחזקת על ידי חברת בת של המערערת. משלא עשה כן, למרות שהמסמכים היו בהישג ידו, לא מצאתי שהתקיימו התנאים לקבלתם בערעור.

בהחלטת וועדת הערר נשוא הערעור שבפני נדחתה טענתה של תש"ן לפיה הקרקע מוחזקת על ידי חברה בשם קו מוצרי דלק בע"מ (להלן: "קמ"ד"), שהינה חברה שכל מניותיה בבעלות תש"ן, אולם הינה אישיות משפטית נפרדת.

וועדת הערר מציינת כי בסיור שנערך בשטח נמצאו שלטים של העוררת – תש"ן עם ציון מספר טלפון השייך לה ולהשקפת הוועדה הדבר מעיד, בין היתר, על חזקת תש"ן בקו.

תש"ן חולקת על מסקנה זו ומבקשת להוכיח בסיכומיה כי העובדה שהכתובת שצויינה על השלטים היא כתובתה ומספר הטלפון אף הוא משמש אותה, אין בהם כדי להעיד על החזקתה אלא על העובדה שתש"ן וקמ"ד פועלות מאותה כתובות ומשתמשות באותו טלפון.

אין בידי לקבל טענה זו, הוועדה בביקורה בשטח ראתה שלטים של תש"ן עם ציון מספר הטלפון שלה.

יתרה מכך, המוצגים שהוגשו לוועדה כוללים מכתבים, שנכתבו על ידי תש"ן, על נייר מכתבים הנושא את שמה יחד עם זה של קמ"ד, המחייבים את מי שמבקש לקבל היתר לביצוע עבודות סמוך לקו הדלק באמצעי זהירות וקבלת אישור. כך לדוגמא, כותבת הגב' אתי סופר, ראש מדור זכויות ונכסים , ליוגב הנדסה כי "עד למתן הנחיותנו אין לבצע כל עבודה שהיא בתחום רצועת קו הדלק (10 מטר נטו לפחות מכל צד של קו הדלק הקיצוני)".

הגב' סופר אף דורשת כי בטרם יבוצע הסימון בשטח, על המכותב להסדיר נושא החתימות על טופס מצורף (מוצג 3 למוצגי המשיבים). מוצג 13 כולל מסמך, המוגדר כ"טופס התחייבות – בטיחות", שבכותרתו מצוין שמה של המערערת ומתחתיו שמה של קמ"ד.

מר מידן, אשר העיד מטעם המערערת בפני הוועדה, עשה כל שביכולתו להתחמק ממתן תשובות לשאלות שהופנו אליו, למרות שהוצג כבעל מידע רלבנטי. אולם, למרות רצונו להתחמק משאלות "מכשילות", כשהוצגה בפניו עתירה מנהלית, שהוגשה על ידי תש"ן, בה נכתב שהיא מחזיקה בקו באמצעות קמ"ד השיב: "מאשר שתש"ן מחזיקה באמצעות קמ"ד בקו. בשטח עצמו קמ"ד היא המחזיקה".

לצערי, לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו של העד. משהודה שתש"ן מחזיקה בקו באמצעות קמ"ד לא ניתן לבצע אבחנה מלאכותית בין החזקה באמצעות להחזקה בשטח.

נראה כי מדובר בחברות שאינן מבצעות הפרדה כלשהי בין נכסיהן ועובדיהן (מר מידן הינו עובד של שתי החברות), כתובתן זהה כמו גם מספר הטלפון ונייר המכתבים.

לאור האמור לעיל, המסקנה המתבקשת היא כי תש"ן היא בעלת הזיקה המיידית לקרקע ואם משתתפת בהחזקתה גם קמ"ד אין בכך כדי להפחית מהאינטנסיביות של הקשר של תש"ן.

עדות חד משמעית זו נתמכת בתצהירו של מר טוביה ישמח, מטעם המשיבים אשר בו נאמר (סעיף 3) כי בעקבות תצלום אוויר אשר הומצא למועצה על ידי תש"ן ביום 10.11.03 נקבע אורך הקו כ- 5100 מ'.

מן המקובץ עולה כי מסקנת הוועדה באשר לשטח המוחזק, אף היא מעוגנת בראיות שהובאו בפניה, ודין הערעור להידחות גם בנקודה זו.

עוד קבעה הוועדה, על פי הסמכות הנתונה לה, כי סיווגה של הקרקע הינו "קרקע תפוסה". סיווג זה תואם את הוראת סעיף 269 לפקודת העיריות, המגדיר קרקע תפוסה:

יתרה מכך, חוק ההסדרים – תיקון שפורסם ב - 28.12.02 ונכנס לתוקף ב - 1.1.03 קובע בסעיף 5(ב) כי:

עצם העובדה שהמחוקק נזקק לתיקון זה יש בה כדי לתמוך בעמדת המשיבים לפיה אלמלא הוראה מפורשת זו, סיווגה הנכון של רצועת הדלק היה כ"קרקע תפוסה".

לאור האמור לעיל החלטתי לדחות את הערעור על החלטת וועדת הערער על כל חלקיו.

כמצוין לעיל, מתייחסת העתירה לטענות שעניינן עצם החיוב.

לנוכח מסקנתי לפיה דין החיוב להתבטל בשל היותו חיוב רטרואקטיבי, אין אני מרחיבה את הדיבור בשאלות הנוספות שהועלו על ידי תש"ן, אולם רואה אני חובה לעצמי להתייחס לטענה לפיה יש לפטור את תש"ן מתשלום ארנונה על רצועת הדלק בהסתמך על הוראת סעיף 274ב(ג) לפקודת העיריות.

בע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ פ"ד נד(3) 433, נקבע על ידי כב' השופטת שטרסברג כהן (בעמ' 447-449), כי תעלת המוביל הארצי והשטחים שלצדה אינם נופלים להגדרת "קווי תשתית" הפטורים מארנונה על פי סעיף 274ב(ג) הנ"ל. מסקנתה זו אושרה בדנ"א 3887/00 ובית המשפט העליון חזר על קביעה זו גם בע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ פ"ד נז(4) 769.

לפיכך, לא נותר לי אלא להפנות לאמור שם ולשוב ולהדגיש כי העותרת אינה זכאית לפטור מטעם זה.

שונה המצב ככל שהוא נוגע לטענת החיוב הרטרואקטיבי.

בע"א 975/97 נקבע:

ובהמשך נקבע כי למרות האינטרס הציבורי של תושבי המועצה, שזו תגבה את המגיע לה מאחר שאי גביית תשלומי הארנונה במשך תקופה ארוכה, ממי שחייב בתשלומה, משמעה פגיעה אפשרית בתושבי הרשות המקומית, אין להתעלם מהאינרטס של הנישומה-"מקורות" המושתת על עקרון סופיות החלטותיה של המועצה.

בשל הפגיעה הקשה בנישומה על ידי החלה רטרואקטיבית של השינוי בהחלטה, נקבע שאין לאפשר למועצה להטיל על מקורות ארנונה לשנים שקדמו לדרישה ויפים דברים אלה גם לענייננו.

אין חולק כי הקרקע שבתחום המשיבה לא חויבה בעבר בארנונה ותש"ן לא נדרשה לשלם ארנונה בגין החזקתה בקרקע זו.

לפיכך, על פי ההלכה שנפסקה בע"א 8558/01 הנ"ל, אין מדובר בדרישה ביחס לחיוב שהיה מחובתה של תש"ן לדעת על קיומו, אלא יש לראות בדרישה זו הטלה ראשונה וחדשה של ארנונה כללית בגין שטחים, שעד לאותה עת לא חוייבו כלל בתשלום (שם, עמ' 789 מול האותיות ג-ד). למרות שרשות מינהלית רשאית לתקן החלטותיה בנסיבות מיוחדות באופן שיחולו למפרע כפי שנקבע בעניין עילבון, אולם בענייננו לא הצביעה המשיבה על טעם מיוחד שיצדיק את אי חיובה של העותרת בארנונה עד מועד משלוח הדרישה.

לפיכך, אין אני סבורה כי קיימת הצדקה לחיוב רטרואקטיבי במס.

מאחר שדרישת התשלום נשלחה בתאריך 30.12.01 ביחס לשנים 2000-2001, נשאלת השאלה האם יש מקום להורות על חיוב העותרת בתשלום ארנונה בשנת 2001.

סבורני כי לנוכח התוצאה האופרטיבית שבע"א 8558/01, לפיה תוקפה של דרישת התשלום נקבע מיום משלוח הדרישה, המסקנה המתבקשת היא כי יש לקבל את העתירה גם ביחס לשנת 2001.

לסיכום, העתירה מתקבלת והחיוב בארנונה לשנים 2000-2001 מבוטל.

בנסיבות העניין אין אני עושה צו להוצאות.